אַיֵּה מקום כבודו?

בנוסח הקדושה המפורסם שבסדר התפילה של רבנו, שליח הציבור אומר: "כבודו והודו מלֹא העולם כולו, ומשרתיו שואלים זה לזה, אַיֵּה מקום כבודו", והציבור עונים: "משבחים ואומרים, ברוך כבוד יי ממקומו". אולם, האדם אשר לא זכה ללמוד את נשמתה של דת משה, כלומר את הספר הטהור "מורה הנבוכים", והלך חשכים אחר השקפות חכמים מהובלים – לכאורה עלול להבין מפשט נוסח הקדושה הזה שתקנו חז"ל, שיש להקב"ה יתרומם שמו מקום מסוים ומוגדר במציאות עולמנו, עולם החומר השפל.


כמובן שתפישה זו גוררת בהכרח ובאופן מיידי להגשמה, שהרי אך ורק לגוף יש מקום מסוים ומוגדר; ואם יטען הטוען, והלא בני האדם אינם מתכוונים לכך, ובכן, אפילו בני האדם הללו אשר דומים לבניו של אדם הראשון שהוליד באותן 130 שנים, אשר כלל אינם מתבוננים במה שהם אומרים ומתפללים לפני ה' יתעלה – אפילו הם יסברו בתת-המודע המצומצם שלהם שיש להקב"ה מקום מוגדר ומסוים, ובהכרח יסברו בסופו-של-דבר שה' הוא בעל גוף – שהרי כאמור, רק בעל גוף תופש מקום מוגדר ומסוים, ורק בעל גוף ניתן לתארו כתופש מקום במציאות, ומתת-המודע ההשקפה הרעה הזו תחלחל למודע בלי ספק. וכך מתאר ישעיה הנביא את עמי-הארצות המאכלסים את בתי-הכנסיות: "וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי, יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".


ונצרף ראיה לדברינו לעיל, כלומר שייחוס מקום להקב"ה כמוהו כייחוס גשמות, מהלכות יסודי התורה (א, ו), שם רבנו פוסק כך: "הרי מפורש בתורה ובנביא שאין הקדוש-ברוך-הוא גוף וגויה, שנאמר: 'כי יי אלהיכם הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת' – והגוף לא יהיה בשני מקומות" – ומכאן המסקנה הברורה, שכל מי שניתן להגדירו ולהניחו במקום אחד מסוים ומוגדר הוא בהכרח גוף כי רק לגוף יש גבולות ומגבלות, ולכן, אם אנחנו אומרים על הקב"ה שיש לו מקום אחד מוגדר ומסוים הרי שאנחנו מדמים שהוא גוף.


ונצרף גם את דברי רבנו במורה (א, נב): "והחלק הרביעי מן התארים, הוא לתאר את הדבר ביחסו לזולתו, כגון ליחסו [...] למקום [כלומר שדבר מסוים קרוב או נמצא במקום פלוני]. [...] אלא שכאשר נדקדק ונדייק בָּעִיוּן יתברר [...] שה' יתעלה אין יחס בינו לבין [...] המקום, [...] [כי] ה' יתעלה אינו גוף [...] ולכן [...] אין יחס בינו לבין המקום". מדברי רבנו עולה בבירור, כי רק עצם גופני וממשי ניתן לתארו ביחס למקום פלוני, כלומר רק גוף ניתן להניחו או לתארו כמצוי במקום מסוים ומוגדר. "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ" (מ"א ח, כז); "כֹּה אָמַר יְיָ, הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?" (יש' סו, א).


כדי להסיר מכשול מעם-ישראל, וכדי לזכך ולטהר את מחשבתו של עם חכם ונבון, רבנו הקדיש כמעט את כל חלקו הראשון של ספרו "מורה הנבוכים", כדי לבאר את משמעויותיהם השונות של מושגים ומלים שנאמרו בכתבי-הקודש ביחס לה' יתעלה. וכל החרדה הזו נועדה למטרה אחת בלבד: כדי להרחיק אותנו מן ההגשמה ולטהר ולזכך את מושגינו. בכל פרק ופרק רבנו מבאר את משמעויותיהם של מושגים שונים ומהן המשמעויות הנכונות ביחס לה' יתעלה. וכאשר אני מתבונן במאמץ העצום הזה של רבנו להרחיק מן ההגשמה, ובהפקרות לשונו ופרשנותו של רש"י ורבים מחכמי ישראל שהלכו בעקבותיו, אשר אינם חסים על כבוד קונם ומתארים את בוראם בלשונות גסים וכעורים – איני יודע את נפשי, ולא לחינם אמרו חז"ל על כל מי שלא חס על כבוד קונו שרתוי לו שלא בא לעולם...


א. אַיֵּה מקום כבודו?


נעבור עתה להשיב על השאלה שהצבנו בראש דברינו, כיצד אפוא יש להבין את מה שאומר שליח הציבור: "כבודו והודו מלֹא העולם כולו, ומשרתיו שואלים זה לזה, אַיֵּה מקום כבודו"? וכיצד יש להבין את מה שאנחנו עונים לו: "ברוך כבוד יי ממקומו"? תשובתנו היא למעשה תשובתו של רבנו במורה (א, ח), וכֹה דבריו: "מקום, שם זה עיקר הנחתו למקום הפרטי והכללי". תחילה רבנו פותח בביאור המושג לפי המשמעות היסודית והרווחת בלשון העברית, והמלה "מקום", משמעותה הראשונה המרכזית והמפורסמת היא תיאור "למקום הפרטי והכללי", וכך מסביר מָרי שם מהו המקום הפרטי ומהו המקום הכללי:


"הפרטי הוא המקום המצומצם שאדם יושב בו או מניח עליו את הכלי, והכללי המרחב כולו. [...] וכתב רבנו בהקדמתו למשנה בחלוקת ענייני סדר טהרות (עמ' לג): 'ופן יחשוב אדם שקריאת כל הסדר 'סדר טהרות' ומסכתא אחת ממנו 'טהרות' אינו נכון, לא, אין זה בלתי נכון אצל בעלי ההגיון, כי יש שהפרט נקרא בשם הכלל' [וכמו שקראנו למאמר זה: "אַיֵּה מקום כבודו?" וכן קראנו לפרק המסוים הזה באותה הכותרת]. וכיוצא בזה כתב ב'ביאור מלאכת ההגיון' (שער יג), והביא דוגמה ממילת 'כוכב' שהוא שם כללי לכל כוכב, והוא שם פרטי לכוכב הלכת 'כוכב' [=כוכב חמה, מרקורי]".


לאחר שרבנו מסביר את המשמעות הבסיסית והנפוצה של המושג "מקום", הוא עובר לבאר את משמעויותיו הנוספות אשר פחות ידועות ופחות עושים בהן שימוש בלשון, וכֹה דבריו:


"וגם בו [=במושג "מקום"] התרחבה השפה, ועשאתו שם לדרגת האדם ומעלתו, כלומר לשלמותו בדבר מסוים, עד שאומרים: 'פלוני בִּמְקוֹם פלוני בדבר פלוני'. וכבר ידעת ריבוי שימוש בעלי הלשון בזה באומרם: 'ממלא מקום אבותיו' [כגון הוריות יא ע"ב], 'והיה ממלא מקום אבותיו בחכמה או ביראה' [כתובות קג ע"ב], ואומרם: 'ועדיין מחלוקת במקומה עומדת' [מקוות ד, א], כלומר בדרגתה".


המושג "מקום" התפתח והתרחב במהלך התפתחות השפה העברית והחל לכלול גם תיאור "לדרגת האדם ומעלתו". כלומר, המושג הזה החל לבטא גם עניין אשר אין לו שום קשר לחומר ולגופניוּת, שהרי תיאור מעלתו הרוחנית או החברתית של האדם מנותק מכל זיקה חומרית. ויתרה מזאת, המושג עבר שלב נוסף בהתפתחות, שהרי תחילה הוא תיאר מושג מופשט שקשור לבני האדם, ובשלב השני הוא החל לתאר גם מושג מופשט שקשור למושג מופשט אחר, דהיינו תיאור דרגתה של מחלוקת ודיונים רעיוניים. ובמלים אחרות, המושג "מקום" הושאל לתאר עניינים מופשטים מוחלטים, ואם כך בעניינים רוחניים מובנים פשוטים וברורים, מדוע שמושג זה לא יתאר גם עניינים מופשטים ביחס להקב"ה?


נמצא, כי מטרת רבנו בלימוד השתלשלות המושג, היא להחדיר למחשבה שלנו את התובנה, כי המושג "מקום" משמש בלשון גם לעניינים מופשטים שאינם קשורים לה' יתעלה כלל, וכך רבנו מכשיר את הקרקע לטיהור המחשבה ביחס לבורא-עולם, וסולל את דרכי המחשבה לקבל בקלות את המשמעות הנכונה של המושג "מקום" ביחס לבורא-עולם, כלומר שמושג זה ביחס אליו מנותק מכל זיקה חומרית וגשמית.


רבנו מבין את הקושי העצום לזכך ולטהר את המחשבה ממחשבות גשמות ביחס לבורא-עולם, ולכן הוא מלמד אותנו בדרך הדרגתית נדבך על גבי נדבך: תחילה שהמושג הזה מתאר עניין מופשט שקשור לבני אדם, ואחר-כך שהמושג הזה מתאר עניין מופשט שקשור לעניין מופשט אחר, עד שהוא מגיע אל המטרה המרכזית והיא הרחקת הגשמות מה' יתעלה. עתה, לאחר שרבנו ריכך את המחשבה להבין שהמושג "מקום" מתאר עניינים מופשטים בלשון באופן כללי, הוא עובר להסביר את המושג הזה ביחס לה' יתעלה, וכֹה דבריו:


"ועל דרך השאלה זו [=לפיה המושג "מקום" עוסק ברוממות דרגה ומעלה] נאמר: 'בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ' [יח' ג, יב], כלומר כפי מעלתו ורוממות כבודו במציאות, וכן כל היכן שנזכר 'מקום' כלפי ה', אין הכוונה בו אלא מעלת מציאותו יתעלה, אשר אין לה משל ולא דימוי כמו שיתבאר".


נמצא, שהשבח שאנו משבחים את בורא-עולם באומרנו: "בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ", משמעו למעשה הוא: "יתברך שמו כפי מעלתו ורוממות כבודו במציאות, אשר אין להן משל ולא דימוי", שהרי אין אנו מסוגלים להבין עד חקר את גדולתו ומעלתו של הקב"ה. מדובר אפוא בשבח מאד מיוחד ומדויק, שהרי לפיו אין אנו מצמצמים את השבח למושגים הארציים והגשמיים שאנחנו מכירים, אלא משבחים אותו כפי רוממות מעלתו שאין לה חקר ותכלית. ולכן מָרי מוסיף שם ואומר: "כלומר ללא ציור הגדרה או תפישה כלשהי, כי כל תפישה צמצום היא מחמת התופש" – שהרי אם נחדיר איזו שהיא מחשבה בעניין מעלתו ורוממות כבודו של הבורא, אנו שוגים בצמצום המחשבה ביחס אליו, מפני שאנחנו מגדירים אותו לפי תפישותינו החומריות והגשמיות האפסיות. בנוסף לכך, אנו שוגים באימוץ השקפות שגויות ביחס לה' יתעלה, כאילו ניתן להבין ולתפוש משהו מגדולתו ורוממות כבודו במציאות.


מסיבה זו חז"ל קבעו לומר בסוף הקדיש: "לעילא לעילא מכל שירתא ותושבחתא ונחמתא", כלומר שהוא יתעלה נשגב ומרומם לעילא לעילא מכל השירות והתושבחות שאנו משבחים ומהללים ומפארים אותו בהם; ומסיבה זו נאמר בנחמיה (ט, ה): "וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה"; ומסיבה זו אומר דוד המלך בתהלים (סה, ב): "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה", ובאר רבנו פסוק זה במורה (א, נט) וכֹה דבריו:


"והיותר בהיר בכל מה שנאמר בעניין זה, אמרו בתלים: 'לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה', פירושו שהדומיה ביחס אליך היא התהילה, וזו בהירות עצומה מאד בעניין זה, לפי שכל דבר שנֹאמר וכוונתנו בו לרומם ולהלל נמצא בו שגיאה כלשהי כלפיו יתעלה ונרגיש בו מגרעת מסוימת, ולכן השתיקה טובה יותר וההסתפקות בהשגות השכל ["כלומר ויהיה די לנו בהשגות השכל בלי להרבות במלים" (מָרי)], כמו שציוו השלמים ואמרו: 'אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם [כלומר במחשבה, בהשגות השכליות] עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה' [תה' ד, ה]".


ואגב למדנו משהו על מגרעת האריכות בתפילות, ובכל הסידורים למיניהם מתהדרים בכך שהם "ללא דילוגים" או שהם "הסידור השלם", ואינם מבינים כי כל התוספות הללו שהוסיפו, התוספות והפיוטים המשובשים לרוב מיניהם וסוגיהם, אינם מקרבים אותנו לבורא-עולם, להיפך, הם מחדירים למחשבתנו שגיאות והזיות ומגרעות מחשבתיות ביחס אליו, וחלקם אף מזהמים באופן ישיר ואלים את מחשבתנו ומרחיקים אותנו מאד מבוראנו.


נקודה נוספת, לאור הדברים האמורים בעניין "ברוך כבוד יי ממקומו", יובן גם המשפט שקודם לו בקדושה אותו אומר שליח הציבור: "כבודו והודו מלֹא העולם כולו, ומשרתיו שואלים זה לזה, אַיֵּה מקום כבודו?". משמעו של המשפט הזה הוא, שכבודו והודו של הקב"ה מתגלים וניבטים מכל מקום ופינה ברחבי היקום העצום שאין אנו יודעים את קצו וסופו. כלומר, מתוך התבוננות ביקום-במעשיו הנפלאים והמופלאים המשוכללים בחכמה אלהית, אנו מתפעלים ומתפעמים מכבודו והודו וגדולתו ורוממותו ועוצמתו של בורא-עולם. ולכן בסוף המשפט הזה באה השאלה: "אַיֵּה מקום כבודו?", כלומר מהי תכלית כבודו והודו, והאם ניתן לשבח את בורא-עולם כפי מעלת מציאותו האמיתית? והתשובה לא מאחרת: "ברוך כבוד יי ממקומו" – לא ניתן להבין ולתאר את תכלית רוממותו, ולכן השבח המדויק והנכון ביותר שמלאכי השרת מסוגלים להלל בו את בורא-עולם, וכל-שכן בני האדם השפלים, הוא: יתברך שמו כפי מעלתו האמיתית, שאין לה חקר ותכלית ולעולם לא נגיע בה עד חקר.


"הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?" (איוב יא, ז).


ב. רבנו פותח לנו שערים לחכמה


בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, ח), הוא מלמד אותנו יסוד מאד חשוב שעלינו לזכור תמיד כאשר אנחנו לומדים רעיונות והשקפות במורה. רבנו קובע, שעלינו לחשוב תמיד מעבר לדברים המסוימים שהוא מלמד, כלומר אם רבנו מסביר שמושג מסוים בכתבי-הקודש מורה על עניין מופשט ונשגב מסוים, עלינו להבין שהמושג הזה עשוי להורות על העניין העמוק האמור או דומה לו גם במקומות נוספים שבהם הוא נזכר בכתבי-הקודש. ובמלים אחרות, הספר "מורה הנבוכים" הוא למעשה "ארגז כלים" מחשבתי נפלא ומופלא, אשר מעניק לאדם יסודות וכלים פילוסופיים אשר באמצעותם האדם יצליח להבין עניינים עמוקים בכתבי-הקודש שרבנו לא דן בהם באופן ישיר בספריו.


וכֹה דברי רבנו בהמשך המורה שם (א, ח):


"ודע, כי כל שֵׁם [=כל מלה ומושג] אשר נבאר לך שיתופו במאמר זה [כלומר אשר נבאר את משמעויותיו השונות, ובדגש על המשמעות המיוחדת והייחודית שיש להבין אותו ביחס לבורא-עולם], אין הכוונה בכך ההערה למה שהזכרנו באותו פרק בלבד, אלא אנו פותחים שער ומעירים אותך על ענייני אותו השם, שיועילו כפי מטרתנו לא כפי מטרת העוסקים בלשון בעלי שפה מסוימת ["כלומר לא מילון ולא מכלול ולא ספר שרשים בא רבנו לחבר, אלא מבוא ושערים לתבונה" (מָרי)]".


כלומר, מטרת רבנו היא לפתוח לנו שערים למחשבה ולתבונה, ולהעיר לנו הערות על מושגים ומלים ורעיונות אשר אינם נכונים רק למקומם, אלא ניתן באמצעותם להבין עניינים עמוקים בכתבי-הקודש ובאגדות חז"ל, ולהינצל מתהו התהיה והתעיה! בסוף דבריו לעיל רבנו מדגיש שספרו אינו בגדר מילון לשוני ואין מטרתו הגדרת המושגים והמונחים בהיבט הלשוני, אלא להבין את רעיונם העמוק של המושגים והמונחים בהקשרים הייחודיים שבהם הם נאמרו.


רבנו מוסיף ומלמד אותנו כיצד עלינו להשתמש ברעיונות שהוא מלמד, וכמו שאמרנו לעיל, הם למעשה כלים נפלאים ומופלאים להבנת עניינים עמוקים רבים, וכֹה דבריו:


"ואתה התבונן בספרי הנבואה וזולתם מחיבורי בעלי החכמה, ובחון את כל השמות השימושיים בהן, וּבַאֵר כל שם משותף כפי אחד מענייניו המתאים לו לפי אותו הדיבור [=לפי ההקשר והעניינים האמורים בו], והנני אומר דברים אלו מפתח למאמר זה וזולתו. למשל, מה שבארנו כאן מעניין 'מקום' באמרוֹ: 'בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ', תדע כי עניין זה עצמו הוא עניין 'מקום' באמרוֹ: 'הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי' – [שהוא] דרגת עיון והשקפת שכל, לא השקפת עין, נוסף על המקום מן ההר שמדובר בו, אשר בו הייתה ההתייחדות והשגת השלמות ["והכוונה שנתייחד ונתבודד משה עם עצמו מחוץ לעולמם של יתר בני האדם, אשר המציאות או ההימצאות ביניהם מונעת את השלמות" (מָרי)]".


בדבריו כאן רבנו נותן לנו דוגמה כיצד המושג "מקום", אשר מתאר למעשה מעלה רוחנית, משמש במקום אחר לעניין דומה מאד והוא דרגת עיון והתבוננות עמוקה ונשגבה, דהיינו בפסוק: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר" (שמ' לג, כא). וברור שגם בפסוק הזה אין הכוונה שהקב"ה מזמין את משה רבנו לשבת לצידו בפנתיאון דמיוני, אלא, הקב"ה מכין את משה רבנו להתעלוֹת בהשגת ה' יתעלה, ולהתרומם לדרגת עיון שבה הוא יבין משהו מאמיתת עצמותו של בורא-עולם, ואשר אליה לא התרומם ולא יתרומם עוד אדם לעולם.


כבר ביארתי את הבקשות שביקש משה רבנו מה' יתעלה במאמרי: "מה ביקש משה רבנו מאת הקב"ה?", ושם הסברתי בעקבות דברי רבנו, שמשה רבנו ביקש שתי בקשות ואחת מהן הייתה "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמ' לג, יח), כלומר זַכֵּה אותי להבין משהו מאמיתת עצמותו של בורא-עולם. והתשובה עליה הייתה: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמ' לג, כ), אך בכל זאת, בשל מעלתו האנושית הייחודית של משה רבנו, הוא זכה להבין משהו מאמיתת עצמותו של בורא-עולם באמרו לו: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי".


ונצרף כאן מעט מהאמור במורה (א, טו) על המשך הפסוק "וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר": "ומן העניין הזה 'וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר'", ומסביר שם מָרי: "ופירושו שיישאר איתן ויציב בהשגתו את מקור הכל". כלומר, המלה "צור" מתארת את היות בורא-עולם מקור הכל, והקב"ה אומר למעשה למשה רבנו, שכדי שבקשתו תיענה והוא יזכה להבין משהו מ"כבודו" של הקב"ה, עליו להתייצב במחשבתו, כלומר להיות יציב ואיתן בהבנתו שהקב"ה הוא מקור הכל. ושוב רבנו חוזר על הדברים בפרק הבא במורה (א, טז), וכֹה דבריו:


"'וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר' – הִסָּמֵךְ והתבסס על הבנת היותו יתעלה המקור, כי הוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו, כמו שבארנו לך באמרו לוֹ [=למשה]: 'הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי'". ובמלים אחרות, המבוא והיסוד להתרומם לידיעת ה' יתעלה באותם האופנים העמוקים שמשה רבנו ביקש להבין, הוא שה' יתעלה הוא מקור הכל. ואנחנו ברמתנו יכולים אולי להבין מכך, שההתבוננות בבריאה באופנים הללו – מתוך הזכירה והידיעה שה' הוא יוצר הכל ומקור הכל, מרוממת אותנו להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, ולחיות את חיינו במחשבה הקשורה בקשר תמידי ובל יינתק בהכרה במציאותו של בורא-עולם, באהבה אליו וביראה מפניו בכל עת.


"גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, יח).

אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!