דברי פורענויות ודברי שלומות

עודכן: 19 בפבר׳ 2021

במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה", למדנו את הכלל החשוב ביותר בשאלת זיהוי נביאי האמת, והוא: אם הבטיח הנביא כי דברים מסוימים עתידים להתרחש, עלינו לבחון את דבריו: אם התקיימו במלואן – ייתכן והוא נביא אמת ועלינו לבחון את דבריו שוב ושוב; ואם התקיימו בחלקן בלבד – הרי זה נביא שקר ונהרג בחנק, מפני שהכלל הוא שלא ייפול מדבר ה' ארצה, וכך פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (י, א): "ואפילו נפל דבר אחד קטן [מדבריו], בידוע שהוא נביא שקר".


ברם, לא בכל הדברים ניתן לבחון את דברי הנביא, וייתכן שדבריו לא יתקיימו ועדיין הוא לא ייחשב כנביא שקר, וההבחנה פשוטה וברורה: 1) אם הנביא הבטיח שעתידים להתרחש פורענויות ואלה לא התקיימו במלואן או שלא התקיימו כלל – אין לקבוע לפיהן שנביא זה הוא נביא שקר, שמא ביטל הקב"ה את הגזירה או שחזרו בתשובה; 2) אולם, אם הנביא הבטיח שעתידים להתרחש טובות לעם-ישראל, ולא התקיימו במלואן – הרי זה נביא שקר וכמו שרבנו אומר בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' ו): "לפי שה', אם הבטיח טובה לעם-ישראל על-ידי נביא – הוא מקיימה בהחלט, כדי שתתאמת נבואתם אצל בני אדם, והוא אמרם ע"ה: 'כל דבר שיוצא מפי הקב"ה לטובה – אפילו על תנאי אינו חוזר' [ברכות ד ע"א]".


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות יסודי התורה (י, ז–ט):


[ז] "דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר: 'פלוני ימות' או 'ששנה פלונית שנת רעב או מלחמה', וכיוצא בדברים אלו, אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים הנה דיבר ולא בא. שהקדוש-ברוך-הוא ארך אפיים ורב חסד וניחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינווה, או שתלה להם [=דחה את הפורענות] כחזקיה".


[ח] "אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר, בידוע שהוא נביא שקר. שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי – אינו חוזר. הא למדת, שבדברי הטובה בלבד ייבחן הנביא".


[ט] "הוא שירמיהו אומר בתשובתו לחנניה בן עזור, כשהיה ירמיה מתנבא לרעה וחנניה לטובה, אמר לו ירמיה: חנניה, אם לא יעמדו דבריי אין בזה ראיה שאני נביא שקר, אבל אם לא יעמדו דבריך יִוָּדַע שאתה נביא שקר, שנאמר: 'אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה [...] הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְיָ בֶּאֱמֶת' [יר' כח, ז–ט]".


רבנו פוסק לעיל כי "בדברי הטובה בלבד ייבחן הנביא", וגם בהקדמתו לפירושו למשנה רבנו מלמד, שאם הקב"ה הבטיח טובה לעם-ישראל – לעולם היא תתקיים; אולם, הוא מוסיף שם פרט חשוב בעניין זה: אם הקב"ה הבטיח טובה לאדם פרטי או לנביא, ההבטחה לא בהכרח תתקיים, שמא יכריע עוון מסוים ותבטל הטובה בגללו, וכֹה דבריו שם (עמ' ו):


"אבל מה שפחד יעקב אחרי שהבטיחוֹ ה' בטוב באמרו לו: 'וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ' וכו' [בר' כח, טו], ומצאנו שפחד פן יספה שנאמר: 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד' וכו' [בר' לב, ח], ואמרו חכמים בזה, שפחד מחטא חמור שיתחייב עליו השמדה, והוא אמרם: 'קסבר שמא יגרום החטא' [ברכות ד ע"א], משמע מזה שאפשר שיבטיח ה' טובה ויכריעו העוונות ולא יתקיים אותו הטוב – דע שאין זאת אלא במה שבין ה' לנביא, אבל חלילה שיאמר ה' לנביא להבטיח לבני אדם טובה בסתם ולא תתקיים אותה ההבטחה, לא ייתכן דבר זה, לפי שלא היה נשאר לנו במה לאמת את הנבואה".


למדנו אפוא, שאפילו יעקב אבינו פחד מחטא חמור! ויש בזה מוסר גדול לכל מי שנדמה לו ולאחרים שהוא "גדול" או "קדוש עליון" כי "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קה' ז, כ). ואין מוסרי מכוון רק לפושעים הנחשבים לגדולים, אלא לא פחות מכן לאנשי האמונה השואפים ללכת בדרכי מישרים והלומדים יושר דברי אמת – עלינו לפשפש במעשינו תמיד, ולא לשכוח את מעללינו: "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תה' נא, ה) – ומתוך כך נבוא לידי הכנעה לפני בורא-עולם, ואף לידי בושה וענווה לפני כל אדם באשר הוא אדם (כלומר, בתנאי שהוא בגדר "אדם").


א. ירמיה הנביא וחנניה נביא השקר


בהמשך דברי רבנו שם בפירושו למשנה (עמ' ו–ז), רבנו מרחיב בתיאור הדין והדברים שהיו בין ירמיה הנביא לחנניה בן עזור נביא השקר, ומהם אנו למדים על דברי הפורענות שניבא ירמיה ועל הטובות המדומות שהבטיח בהן חנניה:


"ועל היסוד הגדול הזה [שנבואה לטוב אינה חוזרת] רמז ירמיה במחלוקתו עם חנניה בן עזור, כי ירמיה היה מתנבא לרע ולאבדן ושנבוכדנצר יגבר ויכבוש ויחריב את בית-המקדש. וחנניה בן עזור היה מתנבא לטוב ושיחזרו לירושלים כלי בית ה' שנלקחו לבבל, ולכן אמר לו ירמיה בהתווכחו עמו: לפי היסודות המקובלים, אם לא תתקיים נבואתי ולא יגבר נבוכדנצר ויחזרו כלי בית ה' כדבריך, אין בזה הכחשת נבואתי, כי אולי ריחם ה' עליהם. אבל אם לא יתקיימו דבריך ולא יחזרו כלי בית ה' – בזה יתברר שטענתך שקר, ולא תתאמת נבואתך עד שיתקיימו ההבטחות הטובות האלה שאתה מבטיח, והוא אמרו: 'אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם, הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם, וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר, הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם – בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְיָ בֶּאֱמֶת' [יר' כח, ז–ט]. כוונתו בדבר זה, שאותם הנביאים שנתנבאו לטוב ולרע, לא יִוָּדַע מייעודיהם הרעים הַצָּדְקוּ בנבואתם או שיקרו, אבל תתאמת נבואת הנביא כפי היסודות שביארנו".


וגם בימינו, רוב נביאי השקר מתנבאים על טובות ולא על רעות, כדי למצוא חן בעיני ההמון ולזכות באהדתם ובהערצתם. שהרי אותם נוכלים יודעים היטב כי ההמון אינם רוצים לשמוע דברי פורענות אשר מחייבים אותם לערוך חשבון נפש נוקב ולשוב בתשובה שלמה ממעשים רבים אשר הורגלו בהם, וכמו שאמרו חז"ל: "עבדא בהפקירא ניחה ליה" [גטין יג ע"א] – נוח לו לאדם שהוא עבד ליצרו לחיות חיים מופקרים. ברם, נבואות לטובה כולם שמחים לשמוע, שהרי הן אינן מחייבות מאומה, ואף מחדירות את האשליה שמעשינו רצויים לפני הקב"ה, ופוטרות את הפושעים מעריכת חשבון נפש ומזניחת מעשיהם ומעלליהם הרעים.


ב. אגדה ממסכת שבת


במסכת שבת נה ע"א הובאה אגדה, אשר יש ממנה לכאורה קושיה על דרכו הטהורה של רבנו. נאמר שם, כי ר' זירא דרש מר' סימון שיוכיח את אנשי בית ראש-הגולה, ר' סימון השיב לו שהוא אינו יכול להוכיחם כי לא ישמעו לו. ר' זירא שב ודרש ממנו שיוכיחם אף-על-פי שהוא יודע בוודאות שלא יקבלו ממנו.


כראיה לדרישתו החד-משמעית של ר' זירא מר' סימון לקיים את מצות התוכחה ולחשיבותה הרבה, הובאה בגמרא שם אגדה, ובה נאמר שמעולם לא יצאה הבטחה טובה מאת הקב"ה וחזר בה חוץ ממקום אחד שבו התרשלו במצות התוכחה. אותו המקום היה בית-המקדש בתקופת חורבן בית-ראשון, וביארו זאת באמצעות מדרש לפסוק מספר יחזקאל (ט, ד): "וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם, וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ". כלומר, מעצם ההקשר שבו נאמרה אגדה זו, אנו כבר למדים על תכליתה והיא ניעור האדישות וזירוז וחיזוק מצות התוכחה, וכל שאר הפרטים שנאמרו באגדה זו – אין להם חשיבות כלל ("פטומי מילי").


באגדה מסופר שהקב"ה הורה למלאך גבריאל לרשום סימן של דיו על מצחם של צדיקי ירושלים כדי שלא יפגעו בהם מלאכי החבלה, ועל מצחם של רשעי ירושלים סימן של דם כדי שיפגעו בהם אותם מלאכי החבלה. בעקבות הוראתו זו של הקב"ה, אמרה מידת-הדין לפני הקב"ה: מדוע ייענשו הרשעים ויינצלו הצדיקים? השיב לה הקב"ה: שאלה צדיקים גמורים ואלה רשעים גמורים. אמרה שוב מידת-הדין לפני הקב"ה: והלא היה על הצדיקים להוכיח את הרשעים ולא הוכיחו אותם! אמר לה הקב"ה: גלוי וידוע לפניי שלא היו הרשעים מקבלים תוכחה מן הצדיקים. השיבה לו מידת הדין: אמנם לפניך גלוי, אך האם לפניהם גלוי וידוע שלא היו נשמעים הרשעים לתוכחתם? בעקבות דבריה של מידת-הדין חזר בו הקב"ה מהבטחתו לטובה, ומובא שם פסוק מספר יחזקאל (ט, ו) שמהווה ראיה לכך:


"זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית, וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ", ובהמשך אותו פסוק נאמר: "וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפ