מנהג ישראל תורה הוא?

אחת האִמרות הנפוצות ביותר בעולם היהדות האורתודוקסי המהובל היא: "מנהג ישראל תורה הוא" ויש גורסים: "מנהג ישראל דין הוא". וזכורני שהיה דרדעי אחד חסר חוליות אשר הטיף לקיים את מנהגי ההבל של המינים מכוח האִמרה הזו, כאילו מדובר בהוראה שניתנה לנו מאת משה רבנו בהר סיני! ובכן, מהו מקור האִמרה? האם מקורה הוא באמת קדום ואמיתי?

א. מנהג ישראל תורה הוא

ובכן, בדקנו, האִמרה "מנהג ישראל תורה הוא" או "מנהג ישראל דין הוא" איננה קיימת בשום מקום בספרות חז"ל! לעומת זאת, מצאנו אִמרה דומה אשר היא כנראה המקור הנרפשׂ לשיבוש החמור הזה. בהזיות התוספות על מסכת מנחות (כ ע"ב) נאמר כך: "ומנהג אבותינו תורה היא", לא מנהג ישראל, אלא מנהג אבותינו. כלומר, האִמרה הזו במקורה נועדה לשמר את מנהגי המינות של האשכנזים! חכמי-יועצי-אשכנז החליטו באופן שרירותי לחלוטין שכל מנהגותיהם הם תורה! ובהמשך אף כפו את כל מנהגותיהם על כלל עם-ישראל והפיצו את האִמרה: "מנהג ישראל תורה הוא" או "מנהג ישראל דין הוא", כאילו מנהגיהם הנגעלים הינם מנהגי האמת והצדק הקדמונים של עם-ישראל... והנה לפניכם כמה דוגמות לסילופיהם:

1) הרמב"ן כתב בחידושיו (פסחים ז ע"ב): "ומנהג ישראל תורה היא". וכידוע, המכשף הכסיל והנחיתי הזה היה מראשוני העבדים הנרצעים למינים האשכנזים... והוא כנראה נמנע מלומר מנהג "אבותינו" כדי שלא יטעו לחשוב שמדובר במנהגי ספרד ח"ו, לפיכך הוא שינה למנהג "ישראל" כדי לכלול את אדוניו המינים; 2) הריטב"א כתב בחידושיו (פסחים קה ע"א): "ומנהג אבותינו תורה הוא, ורבינו משולם השיב לר"ת [שניהם מצרפת, המאה הי"ב]", ואף הוא הלך בדרכו של הרמב"ן; 3) רא"ש הנחש כתב בפירושו לפסחים (י, יג): "ומנהג אבותינו תורה היא", ובפירושו לראש השנה (י, יד) הוסיף: "ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות"; 4) הטור (או"ח ר"ה תקצא) כתב: "ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות", וכן כתב בהלכות יום הכפורים סימן תריט; 5) האגור כתב: "המנהג מבטל הלכה ומנהג אבותינו תורה היא" (הובא בח'רבת יוסוף יו"ד א); 6) מוסא איסר-לשלשת כתב ב"דרכי משה הקצר" (לט, כ): "מנהג אבותינו תורה הוא", והוא חוזר על-כך בעוד שני מקומות בספרו (שם לט, כה; רמב, יד). ברם, בסימן קטז שם הוא כתב: "ומנהג של ישראל תורה הוא", כאילו אבותיהם של המינים הם-הם ישראל.

ובשרבוטי רשעי האחרונים כבר חדר מאד הביטוי הקלוקל: "מנהג ישראל תורה הוא", והוא מצוי פעמים רבות, והנה לכם רק כמה דוגמות: 1) בספר "מגן אברהם" (שז, טז) נאמר כך: "ואני אומר מנהג ישראל תורה הוא"; 2) בספר "פרי מגדים" (או"ח, אשל אברהם סימן תצ) נאמר: "ומנהג ישראל תורה הוא"; 3) בספר "ברכי יוסף" (יו"ד סימן שפו) נאמר כך: "ומנהג ישראל תורה היא"; 4) בספר "פתחי תשובה" (יו"ד קצח) נאמר כך: "ומנהג ישראל תורה היא"; 5) בספר "משנה ארורה" (סימן קכה) נאמר כך: "ומנהג ישראל תורה היא". ועוד ועוד. וכאמור, אִמרה זו ממשיכה גם אצל הדרדעים האורתודוקסים מחוסרי הדעת והחוליות כמו א' מגורי.

קצרו של דבר, הביטוי "מנהג ישראל תורה" מופיע כ-350 פעמים: כשלוש-ארבע פעמים אצל רשעי הראשונים וכל השאר אצל האחרונים; ואילו הביטוי "מנהג אבותינו תורה" מופיע כ-177 פעמים, כעשרים פעמים אצל הראשונים וכל השאר אצל האחרונים (לפי פרויקט השו"ת). ואין לי צל של ספק שהביטוי הזה מופיע עוד פעמים רבות, אך החיפוש בפרויקט השו"ת מוגבל.

אגב, הביטוי: "מנהג ישראל דין הוא" מופיע פעמים בודדות בספרות המינים וצאצאיהם.

נמצא אפוא, שאין שום מקור לקביעה שיש לאמץ כל מנהג כאילו היה דין! מי שהחליט את ההחלטה הזו ובניגוד מוחלט לדיני ישראל האמיתיים (וכפי שנראה לקמן), היו חכמי-יועצי-אשכנז, אשר החליטו להחדיר את מסכת מנהגי המינות הכעורים שלהם בכל מחיר. אחת מן הדרכים להחדיר את מנהגיהם, הייתה להנחיל בשקר את האִמרה שמנהגיהם תורה המה. ואמרתי שזו רק אחת מן הדרכים, שהרי כבר הצבעתי במקומות לא מעטים על העובדה שהם סילפו עיוותו והשחיתו את דת משה באמצעות זיוף ספרות חז"ל, מחיקת יסודות דת האמת, והחדרה מאסיבית וכוחנית של אמונות הבל ומדוחים, אשר להן הם קוראים "מנהגי אבות".

ב. מנהג מבטל הלכה?

דרך נוספת שחכמי-יועצי-אשכנז הרסו את דתנו היא באמצעות החדרת ההזיה ש"מנהג מבטל הלכה", כמובן שגם לאִמרת-מינות זו אין שום מקור אמיתי בספרות חז"ל. אִמרת-מינות זו נפוצה עוד יותר מאשר האמרה "מנהג ישראל תורה הוא", וחיפוש העלה שהיא כבר מופיעה כבר למעלה משבע מאות פעמים בספרות המינים וצאצאיהם שהמיטו עלינו שואה. גם אִמרת-מינות זו מופיעה כעשרים פעמים בספרות הטמבלים הראשונים, והשאר אצל האחרונים.

אמנם, ייתכן שיהיו שיַקשו עלי מן הנאמר בירושלמי בבא מציעא (ז, א): "השוכר את הפועלין וכו', אמר רב הושעיה: זאת אומרת, המנהג מבטל את ההלכה". ברם, עיון בהלכה שם מעלה, שמדובר בהלכה מיוחדת מאד, ולפיה, בדינים מסוימים, מנהג המדינה דוחה את ההלכה.

לדוגמה, בהלכות שכירות פרק ד רבנו מפרט את דיני השׂכרת חמור או בהמה לחברו. בסוף הפרק ולאחר שרבנו מפרט את כל ההלכות לפי התורה-שבעל-פה, הוא פוסק כך: "וכל אֵלו הדברים בשוכר סתם, במקום שאין מנהג ידוע. אבל במקום שיש מנהג, הכול לפי המנהג". כלומר, ההלכה נקבעה מלכתחילה באופן כזה, שאם יש מנהג שכירות מסוים שהסכימו עליו אנשי המקום, אין חובה לפסוק שתנאֵי ההשכרה יהיו על-פי ההלכה, אלא לפי המנהג.

וכן הוא בעניין דברי רב הושעיה בירושלמי, והנה דברי המשנה בעניינוֹ (ב"מ ז, א): "השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק, הכל כמנהג המדינה. מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלים. הלך ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו אמר לו: בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא היה צריך לומר, הכל כמנהג המדינה".

ושם פוסק רבנו בפירושו למשנה בבבלי שם: "הלכה כרבן שמעון בן גמליאל".

הוי אומר: אימתי מנהג מבטל הלכה? בדיני דרבנן מסוימים מאד, שהתורה-שבעל-פה הניחה שייתכן ויהיו לאנשי המקום הסדרֵי משא ומתן שיהיו נוחים להם יותר מאשר הדין היסודי, ולכן חכמים ע"ה אִפשרו להם מלכתחילה לעקוף את הדין הכללי, ולנהוג כפי מנהג המדינה.

והנה לפניכם פסק רבנו בעניין השוכר את הפועלים, בהלכות שכירות (ט, א):

"השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ולא להעריב – אינו יכול לכופן; מקום שנהגו לזון – יזון; לספק בתמרים או בגרוגרות וכיוצא בהן לפועלים – יספק. הכל כמנהג המדינה".

נמצא, שהכלל הזה שנזכר בדברי רב הושעיה בירושלמי, נוגע לדיני התנהלות כלכלית וחברתית מסוימים בלבד, וחלילה להבין שרב הושעיה ביקש לעקור איזה דין מדיני התורה או אפילו איזה דין מדיני חכמים ע"ה, על כלל גזרותיהם תקנותיהם ומנהגיהם הקדומים.

כמו כן שימו לב, לא בכדי רבנו נזהר מלומר "מנהג מבטל הלכה" ודבק בביטוי "מנהג המדינה". כלומר, רבנו לא חוזר על הביטוי של רב הושעיה כדי שלא לתת פתח למינים לסלף ולזייף את התורה, וכפי שאכן עשו, ואם רב הושעיה היה יודע מה עשו בדבריו היה קורע את בגדיו.

והנה לפניכם דוגמה נוספת לאופן שבו הולכים אחר "מנהג המדינה" (שכירות ו, א):

"המשכיר בית לחברו בבירה גדולה – משתמש בזיזיה וכתליה עד ארבע אמות, ובתרבץ של חצר [כלומר רחבת החצר, וראו פירוש המשנה לרבנו נדרים ה, א], וברחבה שאחורי הבתים; ומקום שנהגו להשתמש בעובי הכתלים – משתמש בעובי הכתלים. ובכל אלו הדברים, הולכין אחר מנהג המדינה והשמות הידועין להם, כדרך שאמרנו בעניין מקח וממכר".

ולעיון בהלכות נוספות שבהן הולכין אחר "מנהג המדינה", ראו במשנה-תורה: הלכות שכירות ו, ה; ח, ט; י, י; הלכות מלווה ולווה ז, ה–ז; הלכות נחלות ו, יא; ו, יג; ז, ו.

ג. מה דינו של עוקר הלכה?

מה יהיה דינו של פוסק אשר החטיא את העם אחרי התהו, והחליט לבטל הלכה מפני מנהג אבותיו התועים אחרי ההבל? ובכן, הנה לפניכם דברי רבנו בשלושה-עשר יסודות הדת:

"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש [בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א] [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות [וכל-שכן יעשה ביד רמה] – הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט]".

"הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי".

והנה לפניכם גם דברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה, בעניין טועני הנבואה בשם ה':

"החלק הראשון [...] [שיטען נביא השקר] ויאמר שה' הוסיף על המצוות מצוה או גרע מהן מצוה [...] ואין הבדל בין שיוסיף ויגרע במקראות או שיוסיף ויגרע בפירוש המקובל [...] או שישנה בקבלה איזה שינוי שיהיה אף-על-פי שפשטי הכתובים מסייעים אותו [...] גם זה יומת בחנק לפי שהוא נביא שקר [...] וכבר הודיענו על-פי ה' שלא תבוא מאת ה' שום תורה זולת זו, והוא אמרוֹ: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וכו' וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא וכו' כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ' [דב' ל, יב–יד] [...] והזהירנו שלא להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם באמרוֹ: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א], ולפיכך אמרו [חכמים] ע"ה: אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. וכיוון שידענו מדבריו שדיבר סרה על ה' [...] נתחייב מיתה, כמאמר הכתוב: 'אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי וכו' וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא' [דב' יח, כ]".

ובהלכות תשובה פרק ג (הל' יד ואילך) חז"ל ורבנו כוללים את מבטלי ההלכות בשלושה גדרים: כופרים בתורה, מחטיאי הרבים, והעושים עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, שהרי ביטול הלכה מוביל לכל שלושת הגדרים הללו, והנה ההלכות לפניכם בארבע הפְּסקות הבאות:

"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: [...] והכופרים בתורה [...] ומחטיאי הרבים [...] והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים [...]