אחת האמרות הנפוצות ביותר בעולם היהדות האורתודוקסי המהובל היא: "מנהג ישראל תורה הוא" ויש גורסים: "מנהג ישראל דין הוא". וזכורני שהיה דרדעי אחד חסר חוליות אשר הטיף לקיים את מנהגי ההבל של המינים מכוח האמרה הזו, כאילו מדובר בהוראה שניתנה לנו מאת משה רבנו בהר סיני! ובכן, מהו מקור האמרה? האם מקורה הוא באמת קדום ואמיתי?
א. מנהג ישראל תורה הוא
ובכן, בדקנו, האמרה "מנהג ישראל תורה הוא" או "מנהג ישראל דין הוא" אינה קיימת בשום מקום בספרות חז"ל! לעומת זאת, מצאנו אמרה דומה אשר היא כנראה המקור הנרפשׂ לשיבוש החמור הזה. בהזיות התוספות על מסכת מנחות (כ ע"ב) נאמר כך: "ומנהג אבותינו תורה היא", לא מנהג ישראל, אלא מנהג אבותינו. כלומר, האמרה הזו במקורה נועדה לשמר את מנהגי המינות של האשכנזים! חכמי-יועצי-אשכנז החליטו באופן שרירותי לחלוטין שכל מנהגותיהם הם תורה! ובהמשך אף כפו את כל מנהגותיהם על כלל עם-ישראל והפיצו את האמרה: "מנהג ישראל תורה הוא" או "מנהג ישראל דין הוא", כאילו מנהגיהם הנגעלים הינם מנהגי האמת והצדק הקדמונים של עם-ישראל... והנה לפניכם כמה דוגמאות לסילופיהם:
1) הרמב"ן כתב בחידושיו (פסחים ז ע"ב): "ומנהג ישראל תורה היא". וכידוע, המכשף הכסיל והנחיתי הזה היה מראשוני העבדים הנרצעים למינים האשכנזים... והוא כנראה נמנע מלומר מנהג "אבותינו" כדי שלא יטעו לחשוב שמדובר במנהגי ספרד ח"ו, לפיכך הוא שינה למנהג "ישראל" כדי לכלול את אדוניו המינים; 2) הריטב"א כתב בחידושיו (פסחים קה ע"א): "ומנהג אבותינו תורה הוא, ורבינו משולם השיב לר"ת [שניהם מצרפת, המאה הי"ב]", ואף הוא הלך בדרכו של הרמב"ן; 3) רא"ש הנחש כתב בפירושו לפסחים (י, יג): "ומנהג אבותינו תורה היא", ובפירושו לראש השנה (י, יד) הוסיף: "ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות"; 4) הטור (או"ח ר"ה תקצא) כתב: "ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות", וכן כתב בהלכות יום הכפורים סימן תריט; 5) האגור כתב: "המנהג מבטל הלכה ומנהג אבותינו תורה היא" (הובא בבית יוסף יו"ד א); 6) מוסא איסר-לשלשת כתב ב"דרכי משה הקצר" (לט, כ): "מנהג אבותינו תורה הוא", והוא חוזר על-כך בעוד שני מקומות בספרו (שם לט, כה; רמב, יד). ברם, בסימן קטז שם הוא כתב: "ומנהג של ישראל תורה הוא", כאילו אבותיהם של המינים הם-הם ישראל.
ובשרבוטי האחרונים כבר חדר מאד הביטוי הקלוקל: "מנהג ישראל תורה הוא", והוא מצוי פעמים רבות, והנה לכם רק כמה דוגמאות: 1) בספר "מגן אברהם" (שז, טז) נאמר כך: "ואני אומר מנהג ישראל תורה הוא"; 2) בספר "פרי מגדים" (או"ח, אשל אברהם סימן תצ) נאמר: "ומנהג ישראל תורה הוא"; 3) בספר "ברכי יוסף" (יו"ד סימן שפו) נאמר כך: "ומנהג ישראל תורה היא"; 4) בספר "פתחי תשובה" (יו"ד קצח) נאמר כך: "ומנהג ישראל תורה היא"; 5) בספר "משנה ארורה" (סימן קכה) נאמר כך: "ומנהג ישראל תורה היא". ועוד ועוד.
קצרו של דבר, הביטוי "מנהג ישראל תורה" מופיע כ-350 פעמים: כשלוש-ארבע פעמים אצל הראשונים וכל השאר אצל האחרונים; ואילו הביטוי "מנהג אבותינו תורה" מופיע כ-177 פעמים, כעשרים פעמים אצל הראשונים וכל השאר אצל האחרונים (לפי פרויקט השו"ת). ואין לי צל של ספק שהביטוי הזה מופיע עוד פעמים רבות, אך החיפוש בפרויקט השו"ת מוגבל.
אגב, הביטוי: "מנהג ישראל דין הוא" מופיע פעמים בודדות בספרות המינים וצאצאיהם.
נמצא אפוא, כי אין שום מקור לקביעה שיש לאמץ כל מנהג כאילו היה דין! מי שהחליט את ההחלטה הזו ובניגוד מוחלט לדיני ישראל האמיתיים (וכפי שנראה לקמן), היו חכמי-יועצי-אשכנז, אשר החליטו להחדיר את מסכת מנהגי המינות הכעורים שלהם בכל מחיר. אחת מן הדרכים להחדיר את מנהגיהם, הייתה להנחיל בשקר את האִמרה שמנהגיהם תורה המה. ואמרתי שזו רק אחת מן הדרכים, שהרי כבר הצבעתי במקומות לא מעטים על העובדה שהם סילפו ועיוותו את דת משה באמצעות זיוף ספרות חז"ל, מחיקת יסודות דתנו הטהורים, והחדרה מאסיבית של אמונות הבל ותעתועים, אשר להן הם קוראים "מנהגי אבות".
ב. מנהג מבטל הלכה?
דרך נוספת שחכמי-יועצי-אשכנז הרסו את דתנו היא באמצעות החדרת ההזיה ש"מנהג מבטל הלכה", כמובן שגם לאִמרת-מינות זו אין שום מקור אמיתי בספרות חז"ל. אִמרת-מינות זו נפוצה עוד יותר מאשר האמרה "מנהג ישראל תורה הוא", וחיפוש העלה שהיא כבר מופיעה כבר למעלה משבע מאות פעמים בספרות המינים וצאצאיהם שהמיטו עלינו שואה. גם אִמרת-מינות זו מופיעה כעשרים פעמים בספרות הטמבלים הראשונים, והשאר אצל האחרונים.
אמנם, ייתכן שיהיו שיקשו עלי מן הנאמר בירושלמי בבא מציעא (ז, א): "השוכר את הפועלין וכו', אמר רב הושעיה: זאת אומרת, המנהג מבטל את ההלכה". ברם, עיון בהלכה שם מעלה, שמדובר בהלכה מיוחדת מאד, ולפיה, בדינים מסוימים, מנהג המדינה דוחה את ההלכה.
לדוגמה, בהלכות שכירות פרק ד רבנו מפרט את דיני השׂכרת חמור או בהמה לחברו. בסוף הפרק ולאחר שרבנו מפרט את כל ההלכות לפי התורה-שבעל-פה, הוא פוסק כך: "וכל אלו הדברים בשוכר סתם, במקום שאין מנהג ידוע. אבל במקום שיש מנהג, הכול לפי המנהג". כלומר, ההלכה נקבעה מלכתחילה באופן כזה, שאם יש מנהג שכירות מסוים שהסכימו עליו אנשי המקום, אין חובה לפסוק שתנאי ההשכרה יהיו על-פי ההלכה, אלא לפי המנהג.
והוא הדין בעניין דברי רב הושעיה בירושלמי, והנה המשנה שם לפניכם (ב"מ ז, א):
"השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק, הכל כמנהג המדינה. מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלים. הלך ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו אמר לו: בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא היה צריך לומר, הכל כמנהג המדינה" [ושם פוסק רבנו: "הלכה כרבן שמעון בן גמליאל"].
כלומר, אימתי מנהג מבטל הלכה? בדיני דרבנן מסוימים מאד, אשר התורה-שבעל-פה הניחה שייתכן ויהיה לאנשי המקום הסדרֵי-משא-ומתן שיהיו נוחים להם יותר מאשר הדין היסודי, ולכן חכמים אפשרו להם מלכתחילה לעקוף את הדין הכללי, ולנהוג כפי מנהג המדינה.
והנה לפניכם פסק רבנו בעניין השוכר את הפועלים, בהלכות שכירות (ט, א):
"השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ולא להעריב – אינו יכול לכופן; מקום שנהגו לזון – יזון; לספק בתמרים או בגרוגרות וכיוצא בהן לפועלים – יספק. הכול כמנהג המדינה".
נמצא, שהכלל הזה שנזכר בדברי רב הושעיה בירושלמי, נוגע לדיני התנהלות כלכלית וחברתית מסוימים בלבד, וחלילה להבין שרב הושעיה ביקש לעקור איזה דין מדיני התורה או אפילו איזה דין מדיני חכמים ע"ה, על כלל גזרותיהם תקנותיהם ומנהגיהם הקדומים.
כמו כן שימו לב, לא בכדי רבנו נזהר מלומר "מנהג מבטל הלכה" ודבק בביטוי "מנהג המדינה". רבנו לא חזר על הביטוי של רב הושעיה כדי שלא לתת פתח למינים לסלף ולזייף את התורה, וכפי שאכן עשו, ואם רב הושעיה היה יודע מה עשו בדבריו הוא היה קורע את בגדיו.
והנה לפניכם דוגמה נוספת לאופן שבו הולכים אחר "מנהג המדינה" (שכירות ו, א):
"המשכיר בית לחברו בבירה גדולה – משתמש בזיזיה וכתליה עד ארבע אמות, ובתרבץ של חצר [כלומר רחבת החצר, וראו פירוש המשנה לרבנו נדרים ה, א], וברחבה שאחורי הבתים; ומקום שנהגו להשתמש בעובי הכתלים – משתמש בעובי הכתלים. ובכל אלו הדברים, הולכין אחר מנהג המדינה והשמות הידועין להם, כדרך שאמרנו בעניין מקח וממכר".
ולעיון בהלכות נוספות שבהן הולכין אחר מנהג המדינה ראו: הלכות שכירות ו, ה; ח, ט; י, י; הלכות מלווה ולווה ז, ה–ז; הלכות נחלות ו, יא; ו, יג; ז, ו.
ג. מה דינו של עוקר הלכה?
מה יהיה דינו של פוסק אשר התעה את העם אחרי התהו והחליט לבטל הלכה מפני מנהג אבותיו התועים אחרי ההבל? ובכן, הנה לפניכם דברי רבנו בשלושה-עשר יסודות הדת:
"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש [בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א] [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
והנה לפניכם גם דברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה, בעניין טועני הנבואה בשם ה':
"החלק הראשון [...] [שיטען נביא השקר] ויאמר שה' הוסיף על המצוות מצוה או גרע מהן מצוה [...] ואין הבדל בין שיוסיף ויגרע במקראות או שיוסיף ויגרע בפירוש המקובל [...] או שישנה בקבלה איזה שינוי שיהיה אף-על-פי שפשטי הכתובים מסייעים אותו [...] גם זה יומת בחנק לפי שהוא נביא שקר [...] וכבר הודיענו על פי ה' שלא תבוא מאת ה' שום תורה זולת זו, והוא אמרו: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וכו' וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא וכו' כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ' [דב' ל, יב–יד] [...]
והזהירנו שלא להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם באמרוֹ: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א], ולפיכך אמרו [חכמים] ע"ה: אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. וכיוון שידענו מדבריו שדבר סרה על ה' [...] נתחייב מיתה, כמאמר הכתוב: 'אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי וכו' וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא' [דב' יח, כ]".
ובהלכות תשובה פרק ג (הל' יד ואילך) חז"ל ורבנו כוללים את מבטלי ההלכות בשלושה גדרים: כופרים בתורה, מחטיאי הרבים, והעושים עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, שהרי ביטול הלכה מוביל לכל שלושת הגדרים הללו, והנה ההלכות לפניכם בארבע הפסקות הבאות:
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: [...] והכופרים בתורה [...] ומחטיאי הרבים [...] והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים [...]
שלושה הן הכופרים בתורה: [...] וכן הכופר בפירושה והיא תורה-שבעל-פה, והמכחיש מגידיה [והכופר במסורת התורה-שבעל-פה שבידי חז"ל, והמבטל הלכה מהלכות התורה או תקנות חכמים, הרי הוא מכחיש וכופר במסורת התורה-שבעל-פה], כגון צדוק ובייתוס [...]
מחטיאי הרבים: אחד שהחטיא בדבר גדול, כירבעם וצדוק ובייתוס; ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה [=מי שמבטל הלכה הרי הוא כירבעם וצדוק ובייתוס]. ואחד האונס אחרים [...] או שהטעה אחרים והדיחם כישוע [או כגדולי האסלה שמסיתים ומדיחים] [...]
העושה עבירות ביד רמה כיהויקים: בין שעשה קלות, בין שעשה חמורות – אין לו חלק לעולם-הבא [ומי שמבטל הלכה עושה עבירה חמורה ביד רמה, ועוד טוען ומתעה שדבריו תורה]; וזה הוא הנקרא מגלה פנים בתורה, מפני שהעז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה".
ולחכמי-יועצי-אשכנז אין בושה עד שעקרו את יסודות התורה, וכמעט שאין מצוה אחת שלא שיבשו זייפו וסילפו, עד שיצרו להם את דתם האירופית האורתודוקסית, ואשר באמצעותה הם חוצבים רווחים שררה כבוד ותועבות מתורת אלהים חיים, וטימאו וזיהמו את קודש הקדשים.
נמצא, שהאִמרה: "מנהג מבטל הלכה" או "מנהג ישראל תורה הוא" וכל כיוצא בזה מן ההזיות, כל אלה הינן בגדר התעיות מינות ארורות ומסוכנות, אשר הסיתו והדיחו את עם-ישראל ללכת אחרי הבעלים, אחרי המינים האירופים התועים שהמיטו עלינו שואה רוחנית וגופנית.
לאור הדברים הללו, אין ספק שהדברים שמובאים במסכת סופרים, שהיא מסכת מאוחרת (לפי ההערכות מן המאה השמינית), הם כבר דברים נגועים ומזוהמים שיצאו מבתי הטומאה של המינים, וכך נאמר שם בפרק יד (הלכה טז) בעניין מנהגי קריאת מגילות הכתובים:
"ונהגו כן העם, שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג, וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה, מנהג וותיקין, אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה, אינו אלא כטועה בשיקול הדעת".
וכי יעלה על הדעת ש"מנהג וותיקין" יבטל הלכה מהלכות התורה-שבעל-פה?
ונסיים פרק זה בדברים שהובאו בויקיפדיה על "מסכת סופרים":
"עם זאת, חכמי ספרד לא הכירו אותה עד לתקופת הרמב"ן, שהכיר אותה מקשריו עם יהודי אשכנז. חלק מהראשונים והאחרונים שהכירו אותה ראו בה מקור מחייב, ואחרים לא סברו כך, כנראה על שום איחורה ביחס לתלמוד הבבלי, שנחשב ל'סוף הוראה'".
ואם חכמי ספרד לא הכירו אותה עד להרמב"ן, קרוב לוודאי שהיא זיוף גמור ומוחלט שיצא מבתי הזוהמה של המינים האירופים, והרמב"ן היה זה שהחדיר אותה, יחד עם שאר הטומאות וההזיות של המינים האירופים, לתוך יהדות ספרד. כמו כן, קרוב לוודאי שהיא גם לא באמת מן המאה השמינית, כי אם עצם עצמה היא סילוף וזיוף, ברור שגם תאריך חיבורה סולף כדי לשוות לה חזות של קדמות – וזו היא דרכם של המינים, לחבר חיבורי מינות ולטעון שהם קדומים, וכמו שעשו עם ספר הזוהר האלילי, אשר ייחסו אותו לא פחות מאשר לר' שמעון בר יוחאי!
ד. אימתי המנהג אכן מחייב?
אמנם, לעתים המנהג שהונהג אכן מחייב את כל עם-ישראל לדורות, אך הדבר נכון אך ורק כאשר הסנהדרין היא זו אשר החליטה וקבעה להנהיג את המנהג, וכן רק לאחר שאכן הוא התקבל והתפשט בעם-ישראל. ובעניינים אלו ראו לקמן את הלכות ממרים פרק א (א–ו):
"בית-דין-הגדול שבירושלים הם עיקר תורה-שבעל-פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה, שנאמר: 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה' [דב' יז, יא] – זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת אליהם, ולהישען עליהן. [...] אחד דברים שלמדו אותן [חכמי הסנהדרין] מפי שמועה, והם תורה-שבעל-פה, ואחד דברים שלמדו אותן מפי דעתן באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שהדין בדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשו אותן סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והם הגזירות והתקנות והמנהגות, בכל אחד ואחד משלושה דברים אלו, מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחת מהן, עובר בלא תעשה. [...] וכן הגזירות והתקנות והמנהגות, אם ראו מקצתן שראוי לגזור גזירה זו או לתקן תקנה זו או שיניחו העם על מנהג זה, וראו מקצתן שאין ראוי לגזור גזירה זו ולא לתקן תקנה זו ולא להניח מנהג זה – נושאין ונותנין [חכמי הסנהדרין] אלו כנגד אלו, והולכין אחר רובן, ומוציאין הדבר האחד לרבים".
ונצרף גם את האמור בהלכות ממרים (ב, ב):
"בית דין שגזרו גזירה או התקינו תקנה והנהיגו מנהג, ופשט כל הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר, וביקש לבטל דברי הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזירה ואותו המנהג – אינו יכול, עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמניין".
נמצא, שרק מנהג שהונהג על-ידי הסנהדרין חובה ללכת בו, ברם, מנהג שלא יצא מן הסנהדרין, ואפילו שיהיה מנהג חיובי ונעלה, אין חובה ללכת בו! כל-שכן וקל-וחומר מנהגי ההבל והמינות אשר סבבונו וכיתרונו הממונו והלמונו באלף השנים האחרונות, ואין צורך לומר שאין שום חובה ללכת בהם, אלא, חובה גדולה ורבה היא לעקרם ולמחות את עקבותיהם כליל, כדין עקירת עבודה-זרה, שהוא הציר שכל התורה כולה סובבת עליו, וראשית גאולת עמנו.
ה. תירוצי המינים להחדרת מנהגיהם
ראיתי לנכון לציין כמה מטעמי ההבל שהובאו אצל גדולי האסלה באלף השנים האחרונות:
1) הרשב"א הרשע כתב בשו"ת (א, ט), שמנהג שקיים אפילו אצל זקנים או נשים זקנות, אין לבטלו, כיוון שבהכרח יש לו מקור שמגיע עד משה רבנו. בהכרח? וההכרח היחיד הוא שהרשב"א היה מין וטיפש ועבד נרצע למינים האירופים, והשתמשו בו כדי לנגח את רבנו (וידועה התקפתו על הפילוסופיה ועל משנת רבנו, דהיינו על מחשבת ישראל ויסודות הדת).
2) עוד טמבל שכתב טעם הזוי הוא ישראל חאגיז, הוא כתב (שו"ת הלכות קטנות א, ט), שוודאי לא ייתן הקב"ה שמנהג שָׁגוי יתפרסם אצל כל בני עמו, ולכן מנהג שנתפשט, הוא ודאי אמיתי". האמנם? וכנראה שהטמבל הזה לא למד תנ"ך, כי אם היה לומד, הוא היה יודע שעם-ישראל הלך אחרי התהו וההבל במשך אלפי שנים, ואימץ לעצמו את חוקות הגויים הטיפשים.
3) לדעת החתם-סופר כל מנהג הוא דאורייתא מדין נדר (יו"ד קז). ואלה דברי מינות חמורים מאד, כי בקביעה זו הוא בהכרח מבטל דיני תורה רבים מאד, וביניהם אף את יסודות דתנו. שהרי רבים מהמנהגים עוקרים הלכה למעשה את יסודות דתנו ומצוות יסודיות רבות.
4) קוק המשוגע מהמוסד הסגור טען בספרו "אדר היקר" ד, שאנו מקיימים מנהגים על-אף שלא צֻווינו על-כך ואפילו שלא תקנו חכמים לעשותם, אלא בגלל אהבתנו לאומה, וכלשונו:
"תדע שהרי אנחנו מקיימים באהבה מנהגי ישראל שאנו יודעים שלא נצטווינו בהם על-פי שום נבואה, והכל מפני חיבתה של אומתנו, אהבתה וכבודה החביב עלינו, בחיבה של קדושה אלהית עליונה".
ודבריו שקר וכזב, שהרי אהבת ה' קודמת לכל, ואם אומתנו סטתה אחרי ההבל אסור לנו לאהוב את מנהגיה ומעשיה, אלא לעקרם ולמחות את זכרם מעל פני האדמה! ודווקא בזה נבחנת אהבתנו לה' יתעלה, דהיינו, כאשר יש לפנינו נביא שקר אשר אנחנו אוהבים אותו בכל לבנו, אך הוא מטיף לנו ללכת לעבוד אלהים אחרים, דווקא בזה נבחנת אהבתנו לה' יתעלה:
"לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא, כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דב' יג, ד).
ואין שום מקום לאהבה כאשר היא מתנגשת ואפילו בעקיפין עם ענייני עבודה-זרה או במקומות שבהם סולפו יסודות דתנו הטהורים. לפיכך, היחס לזייפני וסלפני מצוות התורה חמור מאד וכפי שראינו לעיל, וכן היחס לעובדי עבודה-זרה ולמסיתים אחריה הוא נחרץ וחד משמעי:
"לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו. כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה. וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ" (דב' יג, ט–יב).
ודבריו של הקוקו הם גם צביעות מבחילה, שהרי הוא חותם במלים: "והכל מפני חיבתה של אומתנו, אהבתה וכבודה החביב עלינו, בחיבה של קדושה אלהית עליונה", כאילו יש לאומתנו קדושה אלהית עליונה אשר גוברת על קדושתו ואלהותו של ה' יתעלה! ובזה הוא הפך את מצות אהבת האומה לעבודה-זרה! כאילו אהבת האומה היא ערך נעלה מאהבת ה' יתעלה!
והקוקו הוא אחד המינים המסוכנים ביותר, כי הוא מפתה את הפתאים במליצות ומפיל חללים רבים בשוחת המינות והטמטום. "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים" (מש' ב, יט).
ולהרחבה בעניינו של הקוקו המכוער, ראו מאמרי: "קמצוץ מתבשיליו של קוק".
סוף דבר
לסיום, אבקש להתייחס לשתי פסקות שמופיעות ב"ויקיפדיה" בערך מנהג: "בפירוש המיוחס לרבי מיימון הדיין, אביו של הרמב"ם, נכתב ביחס למנהג אכילת 'סופגנין' בחנוכה:
'אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל... וכתב רבנו נסים במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה. והראש [=לאכול ראש] בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה. ואותם המנהגות אין לנו לבזותם ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרים נעשים [איזה עיקרים? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?] ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע"ה: ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב [אכן דת אומתך אל תעזוב ולא תנהה אחר מנהגי הבל מהובלים אשר מסיתים אותך מאחרי ה']. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות [פששש... והזכיר "ראשי הישיבות" כדי להחדיר שמדובר בהשקפה חשובה ונחשבת] נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם בסיפוריהם [בסיפוריהם? וכי יש ללמוד מנהגים מסיפורי מעשיות? וכי סיפורי מעשיות דוחקים את התורה?] ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים' [כל מה שעשו הקדמונים ראוי? והלא מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו!]".
ולא אוסיף להתייחס לפסקה הזאת מעבר להערות המסוגרות ששילבתי בתוך הדברים, כי לאחר שקראנו את המאמר דנן כבר הוכח לכל בר דעת ולכל מי שחפץ בהשקפות האמת, שהדברים הללו סכלות. ובכל זאת העתקתי את הדברים כדי לתמוה: וכי יעלה על הדעת שר' מיימון אכן כתב את הדברים ההזויים הללו? אין זאת אלא זיוף ברור וגמור, עט שקר סופרים – "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה, עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים! הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ, הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).