בקרב שוחרי דרך האמת למחצה לשליש ולרביע התפרסם בשנים האחרונות כסיל מתעתע מאד אשר ידוע בציבור בשם ארבל. מדובר בכומר אורתודוקסי פגאני מחוסר השכלה, אשר מסוכן מאד לדרך האמת דווקא מפני שהוא מנפנף בחצאי אמיתות, ואסביר: החזיר אשר פושט את טלפיו כאומר "טהור אני", מסוכן בהרבה מן הכלב והחתול אשר אינם מפריסים פרסה ואינם מעלים גרה, דווקא החזיר, אשר פושט את טלפיו כאומר "טהור אני", דווקא הוא הפך להיות סמל הטומאה והתיעוב, דווקא בגלל שיש לו סימן טהרה! וכזה הוא ארבל הנוכל, מנפנף בחצאי אמיתוֹת כדי למשוך את הנבונים, אך בה בעת מפיל אותם בשוחת המינות וחילול השם, ואין סכנה גדולה מסכנת הצבועים, וכמו שהורו לנו חכמים ע"ה במסכת סוטה (כב ע"ב):
"אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי [=כַּמִּינים] ומבקשין שכר כפנחס [=כאנשי האמת]".
כבר הוכחתי את צביעותו ונכלוליו במאמר שכותרתו: "ארבֵּל המבלבֵּל". ברם, הובא לידיעתי דברים שהוא אמר לאחרונה באחד משיעוריו, דברי מינות וכפירה, דברי נאצה וחרפה, דברים אשר חושפים שוב את היותו כומר אורתודוקסי מחלל-שם-שמים, כומר אשר משרת את המינים, ומפיל חללים בשוחת הדת החדשה הפרו-נוצרית, אשר התרגשה עלינו לכלותנו.
טרם שאחל בדבריו אבקש להסביר מדרש מסוים במסכת סנהדרין (צט ע"ב) שעליו נסובים רוב דבריו, וכך נאמר במדרש שם: "אפיקורוס כגון מאן? אמר רב יוסף: כגון הני דאמרי: מאי אהנו לן רבנן? לדידהו קרו, לדידהו תנו. אמר ליה אביי: האי 'מגלה פנים בתורה' נמי הוא, דכתיב: 'אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי' [יר' לג, כה]. אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא נמי שמע מינה, שנאמר: 'וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם' [בר' יח, כו]".
מיהו אפיקורוס שואל המדרש? ורב יוסף משיב: כגון מי שסובר שהחכמים אינם מועילים לעולם, ומוסיף ואומר אביי: זה הוא גם מי שמגלה פנים בתורה, דהיינו מי שעושה עבירות ביד רמה כיהויקים ואין לו בושה מדברי תורה, וכדברי רבנו: "העושה עבירות ביד רמה כיהויקים [...] וזה הוא הנקרא 'מגלה פנים בתורה', מפני שהעז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה" (תשובה ג, כא). אביי מוסיף שעל לימוד התורה כל העולם עומד: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי", ומוסיפים עוד ראיה לפיה החכמים מועילים מאד לעולם, וזאת מהשחתת סדום ועמורה, שהרי אם היו עשרה צדיקים בסדום היא לא הייתה נהפכת.
כלומר, דברי חכמים במדרש מכֻוונים כנגד אלה שנלחמו בתורה וטענו כנגדה שאין תועלת לא בחכמים ולא בתורתם, דהיינו לשיטתם דברי תורה הינם דברים בטלים אשר אין בהם תועלת. וחכמים ע"ה משיבים להם במדרש הזה ומרוממים מאד את החכמים ואת לימוד התורה, שעליהם ועל תורת האמת כל העולם כולו עומד. ברם, האם יש איזה רמז במדרש הזה לכך שיש פטור לחכמים ממלאכה ופרנסה? ואין צורך לומר שאין להם פטור ממלחמת מצוה! כל מה שאומר המדרש הוא שחכמי האמת ותורת האמת מביאים תועלת עצומה לעולם. ואם תשאלו ומהי תועלתם? ובכן, תועלתם היא בהדרכת בני האדם לדרך הישר האמת והצדק. ולכן אם היו בסדום עשרה צדיקים היא לא הייתה נהפכת, כי בְּמקום שיש ציבור של חכמים, יש סיכוי שהם ישפיעו לטובה על העיר וישיבו את אנשי העיר לדרכי המוסר והצדק והמישרים.
קצרו של דבר, לפי ארבל והוזי ההזיות האורתודוקסים המדרש הזה נועד ללמד שלימוד התורה משמש כלחש וסגולה פגאנית אשר מוריד שפע לעולם, וכמעשה המכשפים ועובדי האלילים הנתעבים למיניהם – אך לפי האמת, מטרת חכמים ע"ה היא לומר שהתורה היא סם החיים של העולם, סם חיים אשר מטרת לימודו היא קיומו, ולא להוריד שפע פגאני דמיוני מן השמים. והיאך הוא קיום התורה? בהתרחקות מחילולה, בפרנסה ביושר, ובאהבת ארץ-ישראל.
ואלה האורתודוקסים? אלה נהפכה להם התורה לסם המוות – להם ולצאן מרעיתם, שהרי כל חכם אשר אינו מפרנס את עצמו ומשליך את עצמו על הקופה הציבורית – וכל-שכן צֶבר של תועים אשר מתחזים לחכמים ואינם אלא מינים וכופרים שהפכו את דתנו לדת פגאנית פרו-נוצרית מתועבת – לא רק שהם אינם מדריכים את אנשי עירם בדרך החיים, אלא שהם אלה שימיטו עליהם שואה! ובשואת אירופה בכל פולין וליטא אפילו עשרה צדיקים לא היו... וקרוב לשלושה וחצי מיליון יהודים פרו-נוצרים הושמדו באלף-אלפי מיתות משונות. ולא הועילו להם כל פלפולי ההבל מן המדרשים, וזאת משום שהם הִפנו עורף ליסודֵי ולמוסרֵי תורת האמת.
והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–יא) ובסוף הלכות מתנות עניים:
[ט] "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה [כל-שכן בנטילה בכוח ובמרמה מקופת המדינה], הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".
[י] "אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים דהיינו שודד] את הבריות".
[יא] "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח] אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב [המלאכה והפרנסה היא מן המעלות המובילות לאושר ולשמחה ולחיי העולם-הבא!]".
[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".
[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ [=ביקשו] מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".
[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאו לצרכיו, ובמלים אחרות, כל מי שאינו עני זקן ערירי וחלש או חולה ומיוסר] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין [כלומר רק לעניים כאלה מותר ליטול], ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".
[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".
וכן פוסק רבנו בסוף הלכות זכייה ומתנה:
"הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר: 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' [מש' טו, כז]".
***
חשוב להוסיף ולציין שפשט הפסוקים מירמיה (לג, כה–כו) כלל אינו עוסק בלימוד התורה אלא כמשל לכך שעמֵּנו לא יהיה נזוף לנצח בגלות, דהיינו שה' עתיד להשיב את עם-ישראל לארץ-ישראל. והנה לפניכם הפסוקים ולאחריהם תרגום יונתן שהוא מסורת תורה-שבעל-פה:
"כֹּה אָמַר יְיָ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי, גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב, כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים".
וכך אומר יונתן: "כִּדנָן אֲמַר יְיָ כְּמָא דְּלֵית אִפשָׁר דְּיִבטַל קְיָמִי דַּאֲקֵימִית עִם יְמָמָא וְעִם לֵיליָא כֵּין גְּזֵירַת שְׁמַיָּא וְאַרעָא לָא שַׁוִיתִינוּן דְּיִעדּוֹן, אַף זַרעָא דְּיַעֲקֹב וְדָוִד עַבדִּי לָא אֲרַחֵיק מִלְּקָרָבָא מִבְּנֵיהוֹן עָבְדִין שֻׁלטָן עַל זַרעֵיהּ דְּאַברָהָם יִשׂחָק וְיַעֲקֹב, אֲרֵי אֲתִיב יָת גָּלוּתְהוֹן וַאֲרַחֵים עֲלֵיהוֹן".
כלומר, כמו שלא ייתכן שיבטלו היום והלילה ויחדלו השמים והארץ מלהתקיים, כך לא ייתכן שעם-ישראל יתייסר לנצח בגלות, ולַסוף יקומו מנהיגים מזרע האבות ונשוב לארץ-ישראל. אגב, שיטתם של ארבל וכל האורתודוקסים לנפנף במדרשים, לפרשם כרצונם ולהפיק מהם השקפות-שקר אשר מנוגדות בתכלית ליסודות הדת – נובעת מתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן. כלומר, הם ייחסו למדרשים חשיבות רבה מאד מעל ומעבר לחשיבותם המוסרית המקורית.
א. "תורה מגנא ומצלא"
ההזיה הראשונה שארבל נכשל בה, היא השורש להזיות המינים השחורים האורתודוקסים, והיא ההזיה ש"תורה מגנא ומצלא". וכבר הוּכח במאמרים רבים שמדובר בהשקפת מינות אשר הופכת את התורה לסגולה פגאנית על-מנת להפיק תועלת וטובות הנאה בעולם-הזה.
הנה אפוא דבריו שם בעניין זה בדקה ה-1:04:30 ואילך:
"התורה היא המגינה עלינו [...] כי התורה היא המגינה עלינו, התורה היא המגינה עלינו [...] [...] כתוב: 'לולא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי', אילולא שהיו לומדים תורה, זה בריתי, יומם ולילה, כמו שכתוב: 'והגית בו יומם ולילה', 'חוקות שמים וארץ לא שמתי', כל העולם-הזה עומד בגלל לומדי התורה [...] רבותינו אמרו: על מה חרבה ירושלים? שביטלו בה תינוקות של בית רבן, שביזו בה תלמידי חכמים, על זה חרבה ירושלים, אנחנו עומדים בפני אותו חורבן, אם לא תבינו שעל זה חרבה ירושלים. [...] מי אלו שומרי העיר? הנה זה השומרים, זה החיילים שלנו, אמרו להם: תינוקות של בית רבן, משנים, משננים משנה, סופרים, תלמידי חכמים, רבנים, אברכים – אלו שומרי העיר, תביאו לנו את שומרי העיר, אתם הבאתם לנו את מחריבי העיר, זה כוחי ועוצם ידי, זה הכליה שלכם, תביאו את אלה ששומרים את העיר".
ועל זאת יש להשיב לארבל: שוטה שבעולם! אכן התורה מגינה עלינו, כלומר קיום מצוות התורה הוא זה שמגן עלינו! ובשעת מלחמה המצוה הגדולה ביותר היא לצאת לצבא! וכל מי שכופר במצוה הגדולה הזו בתירוצים כגון שתורתו משמשת כסגולה פגאנית אשר מועילה לחיילים יותר מאשר פעולות המלחמה – אינו אלא מין ואפיקורוס וכופר בתורה, והוא אף מעדת המרגלים אשר שנאו את ארץ-ישראל, ולא רצו לעלות ולהילחם עליה, וגדול עוונם מנשוא.
"אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ" (במ' יד, כג).
ב. שנאת המדעים
ההזיה השנייה שארבל נכשל בה היא שנאת ההשׂכלה והמדעים, דהיינו שנאת מצות ידיעת ה' (=אנכי ה'). בשנאתו להשׂכלה ולמדעים ארבל חושף שאף הוא מבקש להותיר את תלמידיו כסילים ונבערים כדי שלא יבחינו בצביעותו ובנכלוליו, והנה הבוז הגדול של ארבל למדעים:
"רבותיי, מאיפה יצאה השואה? מגרמניה. מאיפה יצאה ההשׂכלה? מגרמניה. ברלין, העיר הגרמנית היא הייתה אֵם ההשכלה [...] ומשם יצאה השואה, משם יצאה השואה".
ובכן, ארבל לא טרח לבדוק את העובדות: בגרמניה נרצחו כעשרים אחוז מכלל היהודים, כל השאר ניצלו. ובמלים אחרות, במעוז ההשׂכלה והדעת נרצחו באחוזים נמוכים, לעומת זאת, במעוז היידישקייט בפולין ובליטא, נרצחו למעלה מתשעים אחוז מן היהודים באלף-אלפי מיתות משונות, ואף רובם המוחץ של ייסורי האימים היו שם: הגטאות, מחנות העבודה וההשמדה וכו'. נמצא, שבמעוזם של האורתודוקסים אשר רוממות ה"תורה מגנא ומצלא" בגרונם נרצחו למעלה מתשעים אחוז (ובייסורי אימים), ואילו במעוז ההשׂכלה והדעת נרצחו מעט למעלה מעשרים אחוזים בלבד! הייתכן שה' מעדיף את המתבוללים על-פני החרדים?
ולא לחינם השואה יצאה מגרמניה, שהרי המשׂכילים הם הראשונים לזהות את האלילות, הצביעות והבערות, ולכן ארבל מגנה את ההשכלה ומתאר את כל נושאיה כאתאיסטים ומינים, בעוד שלפי האמת ההשכלה והדעת הינן חלק בלתי נפרד מדת משה – וכמו שהנוצרים קיבלו את התנ"ך וכפרו בעיקר, כך היו גם משכילים אשר קיבלו את המדע והדעת, וכפרו בעיקר.
ג. האם מרדכי היהודי היה חרדי פנאטי?
לפי ארבל מרדכי היה חרדי אורתודוקסי פנאטי, דהיינו מנטורי קרתא או מחסידות סאטמר של חברת המינות החרדית המאוסה והנגעלה, ובמלים אחרות, מין כעור וגמור! והנה דבריו:
"מרדכי כשלא כרע ולא השתחווה ונתגלה שהוא יהודי זה מה שהציל את ישראל בפורים, היהדות הזו, שהוא היה חרדי פנאטי, כולם חשבו שזה יביא כליה, הם לא עוזרים לתל"ג, הם לא עוזרים לכלכלה, הם אוכלי חינם, הם בטלנים, הם מפסידים, בגללם נפסיד, בגלל מי נעשה בסוף נעשה נס? בגלל אותה היהדות [דהיינו היהדות האורתודוקסית הפרו-נוצרית], בגלל אותו החרדי הפנאטי שישב ולא השתחווה – זה שעשה את הנס, זה שעשה את הנס [...] כולם חשבו שמרדכי יביא עליהם כליה בחרֵדּוּת שלו, באדיקות שלו, ביהדות שלו, כולם חושבים על תלמידי חכמים: הם בטלנים, הם אוכלי חינם, הם לוקחים את הקופה הציבורית, לא עושים כלום, בגללם נפסיד, בגללם נהיה מדינה שלישית, ולא יודעים שבגללם אתם חיים".
ובכן, מרדכי הוא ההיפך הגמור מיהודי חרדי פנאטי, שהרי מרדכי נלחם באלילות! מרדכי לא כרע ולא השתחווה להמן כדי שלא להעריץ בשר ודם, בדיוק ההיפך מחברת המינות החרדית, אשר כורעת יום-יום שעה-שעה לאסופת מינים מלאי פרעושים, זקֵנים מיובלים ומדובללים, עד שנדמה להם שכל מלמול ופליטה סרוחה שיוצאת מפי מכשפיהם הינה דברי אלהים חיים!
זאת ועוד, הנס לא נעשה בגלל אותו "החרדי הפנאטי שישב ולא השתחווה", אלא בגלל שעם-ישראל שב בתשובה שלמה לפני ה' יתעלה, צם ובכה והתחנן שלושה ימים, וחזר בו ממעלליו – לא בגלל חרדי פנאטי שהיה בכוחו לעשות נסים ונפלאות ולכן יש להעריצו הערצה פגאנית, ולא בגלל שדתם של יושבי שושן ופרס הייתה דת ההבל האורתודוקסית! ואיזה רשע ושוטה וגס רוח מסוגל להעלות על דעתו שדת האמת שעם-ישראל שב אליה באמת ובלבב שלם לאחר איומי הכליה של המן ואחשוורוש, היא דת אורתודוקסית פגאנית פרו-נוצרית?! כלומר, לפי ארבל היהדות האורתודוקסית הפרו-נוצרית היא דת האמת! היהדות של החרדים הפנאטים!
ד. ארבל מטיף לבטלנות ולפרזיטיוּת
מדבריו של ארבל עולה באופן מובהק וברור שלפי דעתו חברת המינות החרדית היא חברה שמועילה לעם-ישראל מאד-מאד. כלומר, לפי ארבל חיים ללא מלאכה ופרנסה ומדעים, חיים ללא לימוד מקצוע ויצרנות וחדשנות, הם החיים היהודים שבהם ציווה אותנו ה' יתעלה! ובמלים אחרות, ארבל רואה במלאכה ובמדעים דבר בזוי, והוא אף כופר בבוז בטענה שחברת המינות החרדית איננה מייצרת מאומה לטובת החברה (למעט בהפיכת התורה לסגולה פגאנית):
"כולם חשבו שזה [שמרדכי לא כרע ולא השתחווה] יביא כליה. הם לא עוזרים לתל"ג, הם לא עוזרים לכלכלה, הם אוכלי חינם, הם בטלנים, הם מפסידים, בגללם נפסיד, בגלל מי נעשה בסוף נעשה נס? בגלל אותה היהדות, בגלל אותו החרדי הפנאטי שישב ולא השתחווה – זה שעשה את הנס [...] כולם חשבו שמרדכי יביא עליהם כליה בחרֵדּוּת שלו, באדיקות שלו, ביהדות שלו, כולם חושבים על תלמידי חכמים: הם בטלנים, הם אוכלי חינם, הם לוקחים את הקופה הציבורית, לא עושים כלום, בגללם נפסיד, בגללם נהיה מדינה שלישית, ולא יודעים שבגללם אתם חיים. לולא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".
הנה נא ראיתם, שלפי ארבל אין צורך לעבוד ולהתפרנס, אין צורך להעלות את התל"ג, אין צורך לסייע לכלכלת ישראל, מותר ואף מצוה לקחת כספים מן הקופה הציבורית, ומדיניוּת העברת מיליארדים לחברת מינות של פרזיטים לא תדרדר אותנו למדינת עולם שלישי. להיפך אומר ארבל: "בגללם אתם חיים"! כלומר אנו מחויבים לממן את הפרזיטיוּת שלהם כי "בגללם אנחנו חיים", ולכן עלינו להשתעבד להם ואף לכרוע ולהשתחוות להם אפיים ארץ, שהרי "בגללם אנחנו חיים", בגלל תורת מינותם המזוהמת והמסואבת, בגלל שחיתותם וזימותיהם.
ה. ארבל מסלף ומזייף את הגמרא בסנהדרין
ראינו לעיל את הגמרא בסנהדרין (צט ע"ב) הבה נראה עתה כיצד ארבל מפרש אותה:
"רבותינו אומרים בגמרא בסנהדרין מי שאומר מה הועילו לנו רבנן? [...] הם לא מטיבים לכלכלה, הם לא מטיבים לאומה, הם לא מטיבים למדינה הנאורה הזו [...] מי שאומר מה הועילו לנו רבנן, זה אפיקורוס, אין לו חלק לעולם הבא, ואפילו תהיה לו כיפה סרוגה כזו על הראש עם ציציות עד הברכיים, הוא אפיקורוס! מי שאומר מה הועילו לנו תלמידי חכמים, הוא אפיקורוס, הוא כופר במה שכתוב בתורה: 'ונשאתי לכל המקום בעבורם', אמר הקב"ה אם יהיה כמה צדיקים בסדום, אני מציל את כל המקום. בתורה כתוב שכמה צדיקים מצילים את כל העיר, את כל העולם, ואתה אומר, מה הועילו לנו רבנן? אתה כופר במאמר התורה! כתוב: 'לולא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי', אילולא שהיו לומדים תורה, זה 'בריתי יומם ולילה', כמו שכתוב 'והגית בו יומם ולילה', 'חוקות שמים וארץ לא שמתי', כל העולם-הזה עומד בגלל לומדי התורה, ואתה אומר מאי אהנו לנו רבנן? מה הועילו לנו רבנן?".
כלומר, נדמה לו לארבל שהאפיקורוס שאומר "מאי אהנו לן רבנן?", מלין על-כך שהחכמים אינם מסייעים לכלכלה או שהם פושטים את ידם וחומסים את הקופה הציבורית. ובכן, לא על-כך האפיקורוס מתלונן, שהרי כל חכמי המשנה והתלמוד היו עובדים לפרנסתם ואף-לא-אחד מחכמי האמת ע"ה התפרנס מן התורה, אפילו לא אחד! אלא, האפיקורוס מתלונן על-כך שאין תועלת בלימוד התורה, דהיינו שהתורה היא תורת פלסתר. ולכן הזהירו במדרש ואמרו, שבזכות החכמים הללו עשויה להינצל עיר שלמה, שהרי השפעתם של עשרה חכמים מחכמי האמת עשויה להתפשט ולהשיב בתשובה שלמה את כל העיר כולה. ולכן אברהם אבינו עצר בעשרה צדיקים, כי הוא הבין שאם אין ציבור של עשרה, אין סיכוי לעיר לשוב לדרך המוסר.
כמו כן, הצדיקים שהיו עשויים להציל את סדום כלל לא עסקו בתורה, שהרי לא רק שמדובר בגויים, התורה טרם ירדה לעולם! כלומר, מדובר בצדיקים שהם אנשי מעשה, דהיינו באנשי מוסר ומלאכה, באנשי אמת יושר והגינות – הם-הם אלה אשר עשויים להציל את העיר מכליה. וחברת המינות החרדית? הם אנשי מוסר? הם אנשי מלאכה? הם אנשי אמת ויושר והגינות? והלא חברת המינות החרדית הם אלופי המאכערים, נוכלי העבודה בשחור ושודדי המדינה.
ו. שחצנותו של ארבל
ארבל חושף בדבריו גם את גבהות ליבו והתנשאותו על חובשי הכיפות הסרוגות, וזה לשונו:
"מי שאומר 'מה הועילו לנו רבנן?', רבותינו, זה אפיקורוס, אין לו חלק לעולם-הבא, ואפילו תהיה לו כיפה סרוגה כזו על הראש עם ציציות עד הברכיים, הוא אפיקורוס!".
מדוע ארבל מתעקש להביא דוגמה לאפיקורוס דווקא מן הכיפות הסרוגות? וכי חסרים חילוניים אשר כופרים בכך שתורת המינות של חברת המינות החרדית משמשת כסגולה פגאנית?! אלא, לדעתי נפלט לארבל גינוי וביזוי לכיפות הסרוגות, ואלה חושפים את התנשאותו עליהם – וזוהי חברת המינות החרדית הגזענית אשר מחלקת את העולם האורתודוקסי לפי מעמדות. אמנם, יש לארבל מטרה נוספת בהבאתו דוגמה מן הכיפות הסרוגות לאפיקורוס, והיא לקעקע את ההוכחה המהלכת של הכיפות הסרוגות, לכך שניתן לקיים תורה יחד עם מצות הצבא.
ז. על מה חרבה ירושלים?
בהמשך דבריו ארבל מתעתע שירושלים חרבה בגלל שלא העבירו תקציבים לישיבות הטומאה החרדיות הפרו-נוצריות, והנה דבריו המקוממים:
"רבותינו אמרו: על מה חרבה ירושלים? שביטלו בה תינוקות של בית רבן, שביזו בה תלמידי חכמים, על זה חרבה ירושלים, אנחנו עומדים בפני אותו חורבן, אם לא תבינו שעל זה חרבה ירושלים [דהיינו על שלא כיבדו ומימנו 'תלמידי חכמים' בישיבות מינות]. [...] אמר רבי שמעון, אם ראית עיירות שנעקרות מישראל, תדע שזה בגלל שלא החזיקו בשכר משנים וסופרים, לא החזיקו שם תלמודי תורה, לא החזיקו שם אברכים, זה הזכות של עם ישראל".
ובכן, הסיבות שמנה ארבל לעיל הינן רק שתיים מסיבות רבות לחורבן המקדש, אשר נאמרו במסגרת מדרשים במסכת שבת (קיט ע"ב) ובעוד מקומות בספרות חז"ל, וכך נאמר שם:
"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה קרית-שמע שחרית וערבית [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית-רבן [...] לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה-את-זה [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה". ועוד אמרו: "לא חרבה ירושלים אלא על […] שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין [ב"מ ל ע"ב]".
ויש מדרשים נוספים שלפיהם בית-המקדש נחרב בשל מינות, גילוי עריות, סכלות נושאי הדת, שנאת חינם ועוד, ועל כל זאת ראו במאמר: "האם המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם?". על-כל-פנים, שוב נכשל ארבל הכומר האורתודוקסי בתפישת אגדות חז"ל כפשוטן, מפני שמטרת חכמים בכל הסיבות הללו לא הייתה כדי שנברור לנו איזו סיבה ונַפנה אותה כחנית כנגד יסודֵי הדת ומסורת התורה-שבעל-פה, אלא מטרתם של חכמים הייתה לרתום את הזעזוע העמוק בעקבות החורבן הנורא, כדי להרחיק אותנו מכמה שיותר עוונות ופשעים ומידות רעות, ותו לא! ובכל הטפה מוסרית משולבים דברי גוזמא כדי לחנך ולהורות, וזו מן המפורסמות.
יתר-על-כן, לפי ארבל ירושלים חרבה בעיקר בשל "שביטלו בה תינוקות של בית-רבן, ושביזו בה תלמידי חכמים". ובכן, לפי ארבל הסירוב לחלל-שם-שמים בהעברת מיליארדים למימון פרזיטים ובטלנים ושונאי צה"ל וארץ-ישראל הוא בגדר ביזוי תלמידי חכמים! ואלה הם תלמידי החכמים של חברת המינות החרדית: פרזיטים ובטלנים שכופרים בהשקפות דתנו היסודיות, ואף מתעקשים בעזות פנים שלא למלא את חובותיהם הדתיות והמוסריות הבסיסיות. הייתכן שסירוב לחלל-שם-שמים ולממן מינים פרו-נוצרים הוא ביזוי תלמידי חכמים?! הייתכן שסירוב לממן משתמטים ושונאי ארץ-ישראל הוא ביזוי תלמידי חכמים?! ההיפך הגמור, מימונם הוא-הוא ביזוי חכמי האמת ע"ה אשר מסרו לנו בתורה-שבעל-פה שאסור ליהנות מדברי תורה, ואף שחובה לצאת למלחמת מצוה, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, כל-שכן שבט פרזיטים.
ומה שייך תינוקות של בית רבן? וכי יש מישהו שתובע מתינוקות לצאת לעבודה או לצבא? אלא, ארבל מוסיף זאת כדי לחזק את השקפת המינים בעניין "תורה מגנא ומצלא", שהרי בעניין התינוקות נאמר שכל העולם כולו עומד בהבל פיהן של תינוקות של בית-רבן – וארבל רומז לכך שלא רק התינוקות, כל העולם כולו עומד בהבל פיהן של המינים היושבים בישיבות. ולהבנת המדרשים בעניין הבל פיהן של התינוקות ראו: "מדוע החרדים לא לומדים תנ"ך?".
אגב, ארבל גם מאיים: "אנחנו עומדים בפני אותו חורבן", דהיינו אם לא נתקצב את יושבי הישיבות ואם נחדל לתת להם פטורים והטבות כלכליות, יבוא עלינו חורבן! ואם חלילה יבוא חורבן, זה יהיה דווקא בגלל המינים כמו ארבל ודומיו אשר מתעים את עמֵּנו אחרי התהו וההבל, ומנציחים את הסכלות והבערות והאלילות, בשל רדיפתם אחרי תאוות וזימות העולם-הזה.
ח. שכר סופרים ומשנים
עניין נוסף שארבל מתעתע ומכזב בו הוא "שכר הסופרים והמשנים", והנה דבריו: "אמר רבי שמעון, אם ראית עיירות שנעקרות מישראל, תדע שזה בגלל שלא החזיקו בשכר משנים וסופרים, לא החזיקו שם תלמודי תורה, לא החזיקו שם אברכים, זה הזכות של עם ישראל".
ובכן, מי הם הסופרים והמשנים? לפי ארבל הם יושבי הישיבות, ובמלים אחרות, אם לא תמשיכו להעביר תקציבים והטבות וטובות-הנאה ליושבי הישיבות – ייעקרו עיירות מישראל! ברם, הלא מעולם לא היו תקציבי יושבי הישיבות גבוהים ומפוטמים יותר, היאך ייתכן שדווקא בתקופה הזו, שתקציבי הישיבות בשיאן, דווקא עתה נעקרו עיירות מישראל, וכל יישובי הצפון הקרובים לגבול פונו מבתיהם! כמאה אלף איש פונו מבתיהם! הייתכן כדבר הזה?!
על-כל-פנים, מי הם אפוא הסופרים והמשנים? ובכן, הבה נעיין בירושלמי (חגיגה א, ז):
"תני ר' שמעון בן יוחי: אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים, מה טעמא? 'עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר? וַיֹּאמֶר יְיָ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' [יר' ט, יא]".
ועדיין אין אנו יודעים מי הם הסופרים והמשנים, מה שכן ידוע הוא, שפשטי הפסוקים בירמיה שם כלל אינם עוסקים בלימוד התורה! ראו נא: "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְיָ אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר, וַיֹּאמֶר יְיָ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם" (יר' ט, יא–יג). כלומר, הנביא אינו זועק על-כך שלא למדו תורה וכל-שכן שלא מימנו יושבי ישיבות מאוסים ובטלנים – אלא הוא זועק על עזיבת דרך ה', עזיבת קיום התורה והמצוות, והליכה אחרי עבודה-זרה – וזו גם תשובה לשאלה מדוע פונו יישובי הצפון: לא בגלל שלא העבירו כסף ליושבי הישיבות, אלא דווקא בגלל שהעבירו להם והפכו את דתנו לדת פרו-נוצרית פגאנית ואלילית אשר מתעה את העם בדרכי חושך ואפילה, בדרכי זימה ותועבה.
ועדיין אין אנו יודעים מהו שכר הסופרים והמשנים, ובכן הבה נמשיך ונעיין בירושלמי פאה (ח, ו), וכך נאמר שם: "לפסין [=למיסים] ולצדקות [=ולצדקה] שנים-עשר חודש [...] מהו לפסין ולצדקות שנים-עשר חודש? בשכר סופרים ומשנים". כלומר, לפי הדעה הזו בירושלמי, מי שהתיישב בעיר זה עתה, רק לאחר שנים-עשר חודש מחייבים אותו להשתתף בתשלומי מיסים וצדקות נוספים, ומה הם? "שכר סופרים ומשנים". ובכן, כדי להבין מי הם הסופרים ומי הם המשנים, הבה נעיין בהלכות שכנים פ"ו: "כופין בני העיר זה את זה [...] לבנות להן-בית הכנסת, ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים כדי שיקרא בהן כל מי שירצה לקרות מן הציבור". כלומר, למיטב הבנתי הסופרים הם כותבי ספרי התורה הנביאים והכתובים, שהרי "כופין בני העיר זה את זה" לקנות לכל בית-כנסת שבעיר "ספר תורה נביאים וכתובים" וכו'; והמשנים הם מלמדי תורה-שבכתב לתינוקות של בית-רבן, כי משנים הוא מלשון משננים, "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דב' ו, ז), המשננים לתינוקות את פסוקי התורה – שהרי התירו לשלם למלמדי תינוקות במקום שנהגו ליטול שכר על לימודם, וכדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, ט), וכֹה דבריו:
"מקום שנהגו ללמֵּד תורה-שבכתב בשׂכר – מותר ללמד בשׂכר; אבל תורה-שבעל-פה אסור ללמדהּ בשכר, שנאמר: 'רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם' [דב' ד, ה] – מה אני בחינם למדתי [=מה משה רבנו למד מהקב"ה בחינם], אף אתם בחינם לְמַדְתֶּם ממני [=אף אנחנו למדנו ממשה רבנו בחינם]; וכן כְּשֶׁתְּלַמְּדוּ לדורות, בחינם [תְּלַמְּדוּ אותם], כמו שֶׁלְּמַדְתֶּם ממני".
וכל מטרתו של בר-יוחי במדרש היא לרומם את הפצת התורה ולימודה, ולהזהיר מהזנחת לימוד התינוקות, כי שינון הפסוקים לתינוקות הוא היסוד להליכתם בדרך האמת. נמצא שוב, שדרכם של המינים היא להפנות עורף להלכות פסוקות ומפורשות, ולעקם ולעקש ולעוות מדרשים שונים אשר נאמרו כהטפה מוסרית ותו לא, ולהופכם לפירושים מקובלים ממשה בסיני…
והנה ראיה ממדרש קדום יחסית, לפיו יש לפרש "משנים" – משננים, דהיינו מלמדי תינוקות את התורה שבכתב, וכך נאמר בויקרא רבה (פרשת צו, ט): "'וְשָׂם דֶּרֶךְ' [תה' נ, כג] – אלו סופרים ומשנים שהן מלמדין את התינוקות באמונה". ויש פרשנויות נוספות, אך להבנתי זו הפרשנות המתקבלת ביותר על הדעת לאור האיסור החמור ליהנות מדברי תורה, ובעניינוֹ ראו: "כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף", "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", ועוד.
אגב, בהמשך ההלכה בהלכות שכנים שם, אומר רבנו כך: "וכל הדר בעיר שנים-עשר חודש, או שקנה בה בית דירה, נותן עם בני העיר בכל הדברים שצריכין לתיקון החומה והדלתות ושכר הפרשין השומרין את המדינה, וכל כיוצא באלו מדברים ששומרין את העיר". ומזאת למדנו שאין סומכים על-כך שלימוד התורה יגן על העיר, וכופין את הציבור לשכור שומרים להגן על העיר. כלומר, מה שאמרו שהצדיקים מצילים את העיר אין זה בלימוד תורתם אשר פורשׂ כיפת ברזל בלתי-נראית על-פני העיר, אלא בהדרכת בני העיר לדרכי המוסר והאמת והצדק – שהרי כל עיר אשר הולכת בדרכיה של סדום ובדרכי החטָּאים סופה להיחרב בעוונותיה ופשעיה. ובל נשכח, שבמלחמת מצוה גם החכמים יוצאים, קל וחומר מחתן וכלה שיוצאים מחופתם.
ט. אלה שומרי העיר? אלה מחריבי העיר!
בהמשך דבריו ארבל מביא ראיה נוספת לכך שמותר ואף מצוה וחובה לאכול מן התורה, והפעם ממדרש איכה רבה (פתיחתא ב), ושיטת המינים חוזרת על עצמה שוב ושוב, להפנות עורף למוסרֵי תורה מפורשים בתורה-שבכתב ובתורה-שבעל-פה, ולעקם ולעוות ולזייף מדרשים.
ובכן, במדרש איכה שם נאמר, שרבי שלח את ר' אסי ור' אמי כדי שיבדקו את ערי ישראל, ומסופר שהם היו מגיעים לערי ישראל ושואלים: היכן הם "נטורי קרתא" דהיינו שומרי העיר? והיו מציגים בפניהם את "ריש מטרתא וסנטרא", ומדובר בביטויים מאוחרים שמעידים על-כך שמדרש איכה הוא מאוחר (לפי החוקרים הוא מתקופת הסבוראים). על-כל-פנים, הבה ונניח שאנשי העיר הציגו את שומרי העיר לר' אמי ולר' אסי. ובכן, מסופר במדרש שר' אמי ור' אסי זעקו וצעקו על אנשי העיר: "האלה שומרי העיר?", "והלא אלה מחריבי העיר!". ושאלו אנשי העיר: ומי הם אלה שומרי העיר? השיבו להם ר' אמי ור' אסי: "אלו סופרים ומשנים, שהם הוגים ומשנים ומשמרין את התורה ביום ובלילה, על שם שנאמר: והגית בו ימם ולילה".
ונראה לי שהמשפט האחרון הוא זיוף אורתודוקסי פרו-נוצרי, ואסביר: אם מטרתם של החכמים הייתה לומר שלומדי ועוסקי התורה אשר יושבים והוגים בתורה יומם ולילה, הם השומרים על העיר בלימוד תורתם, חז"ל לא היו מכנים את אותם גדולי החכמים שעוסקים בתורה ביום ובלילה – "סופרים ומשנים", שהרי לכל הדעות לא מדובר בשורה הראשונה של החכמים... כלומר, גם לדעת האורתודוקסים שאינם מפרשים כמו שהוסבר לעיל, גם הם יסבירו ש"הסופרים והמשנים" הינם לכל היותר מלמדי מקרא לתינוקות ומלמדי משנה לנערים ותו לא – העל אלה נכון לומר "שהם הוגים ומשנים ומשמרין את התורה ביום ובלילה, על שם שנאמר: 'וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה'"? (יהו' א, ח) והלא היה ראוי לתארם לא כ"סופרים ומשנים" אלא כעוסקי התורה ולומדיה יומם ולילה, כלומר היה ראוי לתארם כגדולי החכמים ותלמידיהם, ולא כ"סופרים ומשנים" דהיינו כמלמדי טעמי פסוקי התורה לתינוקות, או כמלמדי הנערים הנבערים את המשניות על דרך הגרסה והשינון ותו לא... וראיתי מלמדי תינוקות שיכורים ומעשנים ולועסי-קאת פרימיטיביים מאד-מאד שאין ראוי לקרותם מָארִי, אלא חְמָארִי…
לפיכך ברור לי שהמשפט האחרון הינו זיוף פרו-נוצרי מבית מדרשם של המינים האירופים. יתר-על-כן, ברור שאין להבין את המדרש כפשוטו, שהרי חכמים קבעו במפורש בהלכה שכבר ראינו לעיל שבני העיר מחויבים לשלם את שכר השומרין ואף את שכר בניית החומה והשערים וכיו"ב. אלא ברור, שכל מטרתם של ר' אמי ור' אסי היא לעורר את בני האדם לתובנה, שעיקר ההגנה של העיר הוא בקיום התורה והמצוות, והסופרים והמשנים לפי האופן שהסברתי, דהיינו סופרי התורה, הנביאים והכתובים וכן מלמדי התינוקות – הם הבסיס המוסרי לקיומה של כל עיר, הואיל ובלי הבסיס הזה אין סיכוי לעיר שלא להתדרדר ולצלול לתהומות המינות. וזו היא כוונת דוד באמרוֹ: "אִם יְיָ לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תה' קכז), דהיינו אם אנשי העיר ישחיתו את דרכם תיעדר מהם השגחת ה' יתעלה, ולא יועילו להם כל השומרים והצבאות שיישבו בה, וסופה ליפול בידי הצרים עליה, וייתכן שהיא גם תיחרב וכל בניה יצאו לגלות.
ואיך ארבל מפרש את המדרש באיכה, והנה דבריו לפניכם:
"מי אלו שומרי העיר? הנה זה השומרים, זה החיילים שלנו, אמרו להם: תינוקות של בית רבן, משנים, משננים משנה, סופרים, תלמידי חכמים, רבנים, אברכים, אלו שומרי העיר".
כלומר, לפי ארבל סופרים ומשנים הם: תינוקות של בית רבן, משננים משנה, תלמידי חכמים, רבנים, אברכים – ובמלים אחרות, ארבל מכזב שבשני המושגים הללו נכללים כל עוסקי התורה, וכולם מצוה להעניק להם פטורים מן החובות הקיומיות ביותר, וכולם מותר ואף חובה לממן אותם לשבת בישיבות ולעסוק בתורת המינות הפרו-נוצרית הבאושה אשר בידם. ושוב ראיתם כיצד המינים מפנים עורף להלכות וליסודי הדת, ומעוותים ומעקמים מדרשים כדי שיתאימו להשקפות עולמם הבאושות והמבאישות, השקפות אשר ממיטות עלינו ייסורים.
י. ארבל בז ולועג לצה"ל ולכוחות הביטחון
בהמשך דבריו בשיעורו הנכלולי, ארבל בז ולועג בעזות פנים לחיילי צבא-ההגנה-לישראל, לעגו של ארבל מוביל אותי למסקנה שארבל, כמו כל המינים האורתודוקסים פשוט שונא את ארץ-ישראל, שהרי מי ששונא את צה"ל שונא בהכרח את ארץ-ישראל וארחיב בכך בהמשך.
והנה דבריו של ארבל הנוכל:
"רבותינו אומרים במדרש באיכה, רבי שלח את ר' אמי ור' אסי לסובב בעיירות לעשות בדק בית לתורה, והגיעו לכל עיר ואמרו להם, תביאו לנו את נטורי קרתא, את שומרי העיר, [מכאן הוא אומר בלעג מקומם:] היו מציגים לפניהם את הימ"מ, את הסיירת, את הקומנדו, את העוצבה הזו, את מכלול האש, את השב"כ, את המוסד המהוללים, שראינו כמה הם מהוללים בשבעה באוקטובר, הביאו לפניהם תמיד את אלה, אמרו להם רבי אמי ורבי אסי: זה נטורי קרתא? אלו שומרי העיר? אילין חרובי קרתא, אלו מחריבי העיר, תביאו לנו את שומרי העיר, אמרו להם, לא הבנו, מה זה שומרי העיר? מי אלו שומרי העיר? הנה זה השומרים, זה החיילים שלנו. אמרו להם: תינוקות של בית רבן, משנים: משננים משנה, סופרים, תלמידי חכמים, רבנים, אברכים, אלו שומרי העיר, תביאו לנו את שומרי העיר, אתם הבאתם לנו את מחריבי העיר, זה כוחי ועוצם ידי, זה הכליה שלכם, תביאו את אלה ששומרים את העיר".
ובכן, המדרש מאיכה רבה כבר הוסבר היטב, ולא נותר אלא להתייחס לשלוש נקודות:
1) ארבל אומר בלעג: "היו מציגים לפניהם את הימ"מ, את הסיירת, את הקומנדו, את העוצבה הזו, את מכלול האש, את השב"כ, את המוסד המהוללים, שראינו כמה הם מהוללים בשבעה באוקטובר". ובכן, מדוע הוא לועג? והלא לפי שיטתו הם כלל אינם שומרים על עם-ישראל, הוא וחבר מרעיו הם-הם השומרים על עם-ישראל, אז מדוע הוא לועג לכוחות הביטחון על-כך שלא מילאו את תפקידם נאמנה בשבעה באוקטובר? והלא מי שאמון על שמירתו של עם-ישראל הם "תלמידי חכמים, רבנים, אברכים", אז מי הם הפושעים האמיתיים לפי ארבל הנוכל?
2) ארבל טוען שמדובר ב"כוחי ועוצם ידי", כלומר הוא מאשים את לוחמי צה"ל וכוחות הביטחון בגאווה ובשחץ, ויש לשאול ולהבין: מדוע האורתודוקסים מציגים את לוחמי צה"ל כגאוותנים ושחצנים? מדוע הם מתעקשים לטעון שלוחמי צה"ל סבורים שכוחם נובע מעוצמת ידם? ובכן, אם לוחמי צה"ל סבורים שבזכות כוחם ועוצם ידם הם מנצחים במלחמות, ה'-אלהים-אמת לא קיים במחשבתם לחלוטין, שהרי לוחם שרואה לנגד עיניו את מוראות המלחמה ואף-על-פי-כן הוא אינו נושא עיניו לבורא-עולם בתפילה הוא קרוב לוודאי כופר ומשומד ואתאיסט. ובמלים אחרות, לוחמי צה"ל הינם אתאיסטים אשר מורדים בבורא-עולם, וכל ההזיה הזו של המינים נועדה להציג את צה"ל כצבא הצאר הרוסי, דהיינו כצבא של גויים ערֵלים, כופרים ונבלים.
והאמת? האמת שרובם המוחלט של לוחמי צה"ל יצאו למלחמת המצוה הזו שהתרגשה עלינו בשמחת-תורה תשפ"ד, מתוך הבנה ברורה שההגנה על ארץ-ישראל ועם-ישראל הינה ערך מקודש, ערך אנושי וחברתי ומוסרי, ובמלים אחרות, גם מי שאינו שומר תורה ומצוות מקרב הלוחמים, הלכה למעשה הוא עושה ופועל לשם קיום ערך קדוש ונעלה, דהיינו לשם שמים!
ואת זה המינים אינם מוכנים לקבל, שהרי הסיבה המרכזית לפיה עדיף ליהרג ולא לשרת בצה"ל היא מפני שמדובר בצבא השמד – ואם מדובר בצבא מוסרי אשר פועל מתוך ערכים נעלים ומקודשים, כל מגדל הקלפים שבנו מתמוטט וקורס באחת, שהרי אין להם עוד שום סיבה שלא לשרת, מלבד העובדה הפשוטה שהדבר יפגע בתקציביהם פגיעה אנושה, וחמור מכך, אף יחשוף את צאצאי המינים לאהבת ארץ-ישראל ולערכים אנושיים ומדעיים – אשר יעוררו את צאצאי המינים להבין את השוחה שחפרו להם רבותיהם המינים, ואת התהום שמוכנה ומזומנה להם, אם ימשיכו ללכת בדרכי אבותיהם החטָּאים, תהום השאול והכרת.
המינים וצאצאיהם גם נאכלים מבפנים כאשר הם רואים את צה"ל וכוחות הביטחון מגֵנים על עם-ישראל בעוז רוח – שהרי בעצם יציאתם למלחמה שיש בה קידוש השם, חיילי צה"ל שופכים אור בוהק וחושפים לעין-כל את מינותם וכפיות טובתם ושחץ ליבם ובטלנותם של המינים וצאצאיהם – די לראות את אלה לעומת אלה... והמינים וצאצאיהם משתגעים מזה.
3) המינים וצאצאיהם שונאים את צה"ל שנאת מוות, וזו מובילה למסקנה שהם שונאים את ארץ-ישראל, כי רק מי ששונא את ארץ-ישראל מסוגל לשנוא ולתעב כך את צה"ל, שהוא היסוד החומרי לקיומנו, לשגשוגה של ארץ-ישראל, ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש. שנאת צה"ל ושנאת ארץ-ישראל נובעות משנאת ייעודו של עם-ישראל, שהרי דרך האמת תחייב את עזיבת דרכי המינות שלימדום אבותיהם, והנה קטע מן המאמר "שירות בצה"ל ליושבי הישיבות":
"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?"
דומני שהפסוק החזק ביותר בתורה שעוסק בעניין זה הוא המובא בכותרת פרק זה (במ' לב, ו). לפני הכניסה לארץ-ישראל וכיבוש הארץ, מבקשים בני גד ובני ראובן נחלה בעבר הירדן, משה רבנו נעתר להם בתנאי שהם ישתתפו עם אחיהם במלחמות כיבוש ארץ-ישראל, ורק לאחר ששבטי ישראל ינחלו את נחלותיהם, הם יהיו רשאים לחזור ולהתיישב בעבר הירדן. ויתרה מזאת! שימו לב לחומרת עוונם של בני גד ובני ראובן אם הם לא היו מצטרפים למלחמה, וכך אומר להם משה רבנו לאחר שהם מבקשים ממנו לנחול את נחלתם מעבר לירדן:
"וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל, כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה" (במ' לב, יד–טו).
פסוקים אלה הינם תוכחה לדורות של משה רבנו ע"ה ליושבי הישיבות: האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו בישיבותיכם? מתעדנים ומתפטמים ללא עבודה ופרנסה? ממלמלים בארמית דברים שאינם מובנים גם לכם, ומתנועעים בטירוף כשיכור שמכה את ראשו בסטנדר? האם לא די שנשותיכם מפרנסות אתכם? האם לא די בכספי הצדקה שאתם מקבלים מהמדינה? מה שווה תלמודכם אם הוא איננו מביא אתכם לידי מעשה? מה שווה תלמודכם אם הוא אינו מביא אתכם לקדש-שם-שמים? והלא זאת מטרת התלמוד: שיביא לידי מעשה! ריחוקם מדרך מהאמת ושלל הזיותיהם, הביא אותם לסבור שדי בלימוד התורה המשובש שלהם כדי לפעול "גדולות ונצורות" אצל בורא-עולם, משל היו מכשפים קוסמים וחוברים שעושים לנו טובה בכך שהם "משחדים" את האל בדבריהם: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" (יש' כט, יג).
ויתרה מכולן! לקמן נראה כי משה רבנו ע"ה קושר בין עוון המרגלים לבין השתמטות ממלחמת מצוה! והקשר ברור: כל מי שמבקש להשתמט ממלחמת מצוה שונא ומתעב בהכרח את ארץ-ישראל, שהרי הוא מבקש להשתמט מהחובה הנעלה לשמור על ארץ-ישראל! וכל מי ששונא את ארץ-ישראל גדול עוונו מנשוא, כי בזה הוא למעשה שונא את ייעודו של עם-ישראל, ושנאה שכזו מעידה על ריקבון שורשי מאד, ריקבון שנובע ממקור אחד בלבד: מינות וכפירה.
ואפילו לא על עוון חטא העגל נחתם גזר-דינם של עם-ישראל במדבר, אלא על עוון המרגלים, על עוון שנאת ארץ-ישראל ועל השאיפה למרוד בייעודו של עם-ישראל: כינון ממלכת כהנים וגוי קדוש בארץ-הקודש והמקדש, ממלכה שתהיה אור ליהודה ואור לאנושות כולה. ובדיוק על העוון הזה נחתם גם גזר-דינם הנורא של המינים וצאצאיהם באירופה ערב מלחמת העולם.
והנה תוכחתו הקשה של משה רבנו ע"ה לשבטי גד וראובן:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְיָ? כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְיָ. וַיִּחַר אַף יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי. [...] וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי יְיָ. וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה" (במ' לב).
יא. ארבל מתיר לאכול מן התורה
ובכן, מדברי ארבל עולה באופן ברור שהוא מתיר לחלל-שם-שמים ולאכול מן התורה:
"אמר בר יוחי: אם ראית עיירות שנעקרות מישראל, תדע שזה בגלל שלא החזיקו [...] שם תלמודי תורה, לא החזיקו שם אברכים, זה הזכות של עם ישראל. [...] כולם חושבים על תלמידי חכמים: הם בטלנים, הם אוכלי חינם, הם לוקחים את הקופה הציבורית, לא עושים כלום, בגללם נפסיד, בגללם נהיה מדינה שלישית, ולא יודעים שבגללם אתם חיים".
ואיני יודע איך העזו לטעון שארבל אוסר ליהנות מדברי תורה ואוסר לאכול מן התורה, שהרי הוא מתיר במפורש לאכול מן התורה, וכל דבריו לעיל מעידים על השקפותיו האורתודוקסיות המושחתות כאלף עדים. יתר-על-כן, אין לי ספק שארבל בעצמו אוכל ונהנה מן התורה, שהרי חכמים ע"ה לימדונו חזקה דהיינו כלל משפטי יסודי ומחייב, והוא: "אין אדם חוטא ולא לו", כלומר, אין אדם חוטא אלא-אם-כן צומחת לו מחטאו טובת הנאה. כלומר, לא ייתכן שארבל יתנדב לעבור על דברי תורה, וכל-שכן בענייני חילול השם, וכל-שכן שיַתעה את הרבים לעבור על דברי תורה בענייני חילול השם – אלא-אם-כן צומחת לו הוא עצמו טובת הנאה מכך.
ובשיעור אחֵר ארבל אומר כך (בדקה 7:04 ואילך):
"וכל רבותינו בש"ס, כולם, עד שנתגדלו ונהיו ראשי ישיבות והתפרנסו מקופת הציבור, [ומדוע התפרנסו מהצבור?] שהרי הציבור צריך לראשי הישיבות שיהיו מורי הוראות ורבנים ולכן היה מפרנס אותם, כי זה היה צורך הציבור עצמו שיהיו לו תלמידי חכמים שעוסקים רק בתורה".
כלומר, לפי ארבל מותר לראשי ישיבות, למורי הוראה, לרבנים ולתלמידי חכמים שעוסקים רק בתורה להתפרנס מקופת הציבור! רק בתחילת דרכם עליהם לעבוד מעט לפרנסתם, וזאת עד שיעסקו "רק בתורה" ואז מותר לפרנסם מקופת הציבור, וזהו צורך הציבור לפי ארבל! ארבל מתיר אפוא לעצמו לאכול מן התורה, שהרי אין ספק שהוא רואה את עצמו כחכם גדול שיושב ועוסק רק בתורה, וכך הוא מכשיר לעצמו את קבלת הכסף מן הפרסומות שקופצות בשיעוריו ביוטיוב מדי כמה דקות (חלקן אינן צנועות). וברור שמי שמתיר לעצמו ולגדולי-האסלה לאכול מן התורה, אינו יכול לתבוע מן השועלים הקטנים והנבערים שלא ייהנו מדברי תורה, הואיל והדברים קל וחומר: אם מותר לגדולי האסלה דהיינו לאליליהם המושחתים ליהנות בסכומי עתק, וודאי שמותר ואף מצוה לקטנים ליהנות מן התורה בסכומים פחותים ועלובים. יתר-על-כן, גם הגדולים הטמאים הללו נהנו מדברי תורה בצעירותם, אחרת הם לא היו גדוילים…
וארבל בעצמו טוען את הטענה הזו האחרונה שאמרתי בהמשך דבריו בשיעורו שם, לפיה אם השועלים הקטנים לא ייהנו מדברי תורה בקטנותם, איך יהיו תלמידי חכמים גדוילים ועצומים? והנה דבריו המתעתעים בהמשך שיעורו הממומן שם, בדקה ה-12:35 ואילך, וזה לשונו:
"אנחנו צריכים רבנים, צריכים מורי הוראה, צריכים תלמידי חכמים גדולים, ואי-אפשר לעסוק בזה ובזה ולהיות תלמיד חכם גדול, אנחנו רואים את זה בחוש, כבר לפני 500 שנה, כבר נאמר בדברי אבותינו, כבר הרשב"ץ התחיל עם זה שאי-אפשר להיות גם חכם גדול בתורה וגם בפרנסה, וכל-שכן בדורות הללו. אמת הוא, אחסור דריה והשכל שלנו לא סובל את כל מה שיכלו לסבול שכל רבותינו שהיה רחב כאולם, ואנחנו לא יכולים לעסוק גם בזה וגם בזה, והטרדות מסיחות את הדעת, מפריעות את הלימוד, מפריעות את הרצף, זה וודאי, זה פשוט".
הנה ראיתם כיצד ארבל מתיר לאכול מן התורה, לגדולים ולקטנים, וזה פשוט: שהרי איך יעלה על הדעת שהגדולים יתבעו מן השועלים הקטנים לעמוד בנורמות שהם לא עומדים בהן? ומה שהוא מזכיר את הרשעב"ץ, כבר ייחדתי לו מאמר ובו עסקתי בכל "היתריו" לאכול מן התורה, ובו הנני מוכיח שכל תירוציו הבל המה מעשה תעתועים, כתעתועי ארבל הנוכל (ראו: 'קאפח ודוראן – אותה גברת בשינוי אדרת'). כמו כן, טענתו של ארבל שדורנו שונה מדורות חכמי המשנה והתלמוד – ובכן אם כבר, הם שונים בכך שבדורנו קל בהרבה מאשר בדורות חכמי המשנה והתלמוד, אשר סבלו מעניות קשה ומנַוולת מאד, וכבר הרחבתי בטענה השחוקה הזו של האורתודוקסים הנוכלים, במאמרים בעניין האיסור ליהנות מדברי תורה שצוינו לעיל.
בהמשך שיעורו האחרון, בדקה ה-27:15 ואילך, ארבל מוסיף ואומר כך:
"באמת אותם תלמידי חכמים שאנחנו חינכנו אותם במגמה מיוחדת לרומם אותם מכספי הציבור, לתת להם לעסוק בתורה מתוך עשירות, מתוך הרווחה, מתוך הרחבת הדעת, כדי שיהיו לנו באמת מורי הוראה צדיקים יראי שמים, לא בעלי חנופה ולא כאלה שנזקקים לציבור ולא כאלה שירדפו כל היום אחר פרנסתם ויהיה להם דוחק וטורח המזונות".
הנה שוב ארבל הנוכל אומר, שאפילו תלמידי חכמים קטנים שהם בתחילת חינוכם יש לפרנסם מכספי הציבור: "לתת להם לעסוק בתורה מתוך עשירות, מתוך הרווחה, מתוך הרחבת הדעת" וכו'. והאמנם זוהי דרכה של תורה? והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, יב–יג):
"אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה – אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא ייתן שינת לעיניו, לעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז: 'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל' [במ' יט, יד] – אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באוהלי החכמה. וכן אמר שלמה בחכמתו: 'הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה' [מש' כד, י], ועוד אמר: 'אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי' [קה' ב, ט] – חכמה שלמדתי באף [=ולא מתוך עידון ופינוק ועושר והרווחה וכו' כדברי ארבל הנוכל], עמדה לי".
יתר-על-כן, מדברי ארבל עולה שהוא בז לבעלי המלאכה! שהרי הוא אומר על בעלי המלאכה: "לא בעלי חנופה ולא כאלה שנזקקים לציבור ולא כאלה שירדפו כל היום אחר פרנסתם ויהיה להם דוחק וטורח המזונות". וההיפך הוא הנכון! בעל מלאכה הוא מלך, כולם זקוקים לו והוא אינו זקוק לאיש, ודווקא יושבי הישיבות הם "בעלי החנופה" ורודפים יומם ולילה אחרי תרומות וצדקות, דווקא הם נאלצים להשפיל את שאריות כבודם בשביל פרוטות... ומי מצוי ב"דוחק וטורח המזונות"? בעלי המלאכה או יושבי הישיבות שמגלגלים הלוואות מגמ"ח לגמ"ח?
בהמשך דבריו שם הוא מחניף לבעלי המלאכה ('בעלי הבתים'), שהרי הוא זקוק להם כדי להתקיים... ואף הוכיח את דבריי, שהרי דווקא הוא, שאין לו שום מלאכה, דווקא הוא זה אשר הינו "בעל חנופה", ו"נזקק לציבור", ו"רודף כל היום אחרי פרנסתו" (דהיינו אחרי תרומות וצדקות וצפיות ביוטיוב שמכניסות לו כסף מפרסומות), ושרוי ב"דוחק וטורח המזונות".
והנה חנופתו לבעלי הבתים, דהיינו לבעלי המלאכה, שיש להם מעט ממון לתרום לו:
"יכולים להיות לנו אנשים חרדים, יראי שמים, דבוקים בתורה [=ואם הם חרדים, נעדרי יסודֵי הדת וידיעת ה' וייחודו – איך הם יראי-שמים ודבוקים בתורה? ובאיזו תורה? תורת המינות האורתודוקסית?] אני מכיר הרבה בעלי בתים שהרבה אברכים אם לא רובם, לא מגיעים אפילו לסולייתם ביראת שמים ובתורה, שהם באמת דבוקים בתורה וביראה, והם עמלים לפרנסתם".
פשש... פתאום יושבי הישיבות הפכו להיות אצלו נחותים מסוליית הנעל? וזו חנופה וצביעות, ועל נכלולי ארבל הנוכל ודומיו השכירים נאמר: "לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת" (מש' ב, יב), ושם פירש רס"ג: "וממידותיהם המוזרות [של אנשי הרע] הם התהפוכות, אמר בזה: 'לְהַצִּילְךָ [...] מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת', לפי שאומֵר לך 'כן' ולא תשיג ממנו מאומה, ויֹאמר לך 'לא' ולא תסמוך על-כך [...] ואם [הם] אמרוּ מילה, אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל. וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [מש' יא, כ]".
עוד אומר שלמה בעניינו של ארבל: "אֲנִי חָכְמָה [...] יִרְאַת יְיָ שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי" (מש' ח, יב–יג), וכך אומר רס"ג בפירושו הקצר שם: "וכיוון שיראת ה' שונאת את הרע, לפיכך הגאווה והגסות ודרך הרע ודברי התהפוכות אני שונאתם". כלומר, החכמה שנזכרה לעיל בפסוק יב שם, שונאת את ארבעת הדברים הללו כי יראת ה' שונאת אותם. ובפירושו הארוך שם מוסיף רס"ג: "ומי שיש בו אחד מארבעה דברים הללו חייבים בני אדם לשׂנוא אותו כאמרוֹ: 'שְׂנֹאת רָע' ואף שנאתו עבודה [=עבודת שמים!], והם: גאה וגאון ודרך-רע ופי-תהפוכות. ופירוש גאה – זחיחות לב האדם בעצמו; וגאון – גאוותו על עמו; ודרך-רע – התנהגות המביאה לידי חשד; ופי-תהפוכות – דברים בלתי ברורים ולא יציבים".
"פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז).
ארבל מוסיף שם: "אלא הציבור בעצמו כמו שעשו, שאת כל צרכי הציבור עשו מקופת הלשכה, כמו שכתב הכסף משנה בהלכות תלמוד תורה שגם הרמב"ם יודה בזה". ועל השקר הזה, דהיינו על אלה שלמדו מהלכתא דמשיחא בבית-המקדש לכך שמותר לאכול ולזלול מן התורה כבר הרחבתי במאמרים שצוינו לעיל: כך היה הלל אומר, ונטילת כסף בעבור פסיקת דינים. קצרו של דבר, ארבל הנוכל מתיר לאכול מן התורה לכל תלמיד זב-חוטם שמסוגל להגיע לדרגה של תלמיד חכמים – אולם! אֵלּוּ תלמידים יצמחו מחילול-שם-שמים ומעיוות דת האמת?!
"הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵייָ לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ [...] וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה" (יש' כט).
אגב, ארבל מגנה את הממסד החרדי ששולט בתקציבים, כי בהמשך דבריו הוא אומר כך:
"לוּ הייתה לנו באמת הנהגה, לו היו לנו באמת רבנים, אבל מה נעשה, גדולי הדור וכל המועצות למיניהם, מי ממנה אותם? פוליטיקאים שאין בהם ריח תורה ויראה, וזה חוזר על שניהם, גם על הפוליטיקאים וגם על המתמנים וגם על הממונים [=דהיינו גם גדולי הדור]. אין בהם ריח תורה, אין בהם ריח יראה [רק לארבל הנוכל יש, אם רק תתנו לו תקציבים]. הדבר האחרון שחושבים עליו זה לעשות לשם שמים [...] הקב"ה כועס על הדור, אז הוא מביא להם מנהיגים שיוליכו אותם לתוך הבורות וכולם יפלו אחריהם. וזה מה שאנחנו רואים היום בעוונות".
ארבל מגנה את גדולי הדור אשר שולטים בתקציבים, אך עיקר תרעומתו כלפיהם היא על אופן חלוקת התקציבים, כלומר: אם ימנו את ארבל הנוכל לעמוד בראש חלוקת התקציבים הוא יידע כיצד לחלק את התקציבים וכיצד למנות את הרבנים והדיינים וכו' באופן הנכון, ולא באופנים המושחתים של גדולי הדור... ושאלה קמה וניצבה: וכי חתול שמתיר לאכול ולזלול מן התורה יהיה מסוגל לשמור על השמנת? והלא הוא עלול להיות אף גרוע מגדולי האסלה, שהרי הוא נוכל ורשע גדול מהם: הוא מן הצבועים! מאלה שמנפנפים בחצאי אמיתות, אך בסתר ליבם כל מטרתם היא להתגדל בדרגות גדולי האסלה הדמיוניות, ולפשוט ידו בקופה הציבורית.
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה [מלעיטים ומזהמים את עם-ישראל בתורת מינות פרו-נוצרית ארורה]" (מלאכי ב, ח–ט).
סוף דבר: שגגת תלמוד עולה זדון
ביחס לכומרים שֶׁמּוֹרים את הדרך לעם אין מקום לשגגות: אם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה – הם כמזידים; ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד את המקורות בעניינהּ – הם בגדר מזידים. וכדברי רבנו במורה (ג, מא):
"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.
אולם, אם אותם כומרים שוגים ומתעים את העם ביסודות דתנו ובענייני חילול השם, אין צל של ספק שהם בגדר מזידים, שהרי מדובר בעניינים פשוטים וברורים שנמסרו לנו בהלכות מפורשות וברורות, כל-שכן שהם מתעים ומתעתעים ומכזבים ומשקרים במצח נחושה.
"וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ [...] וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם" (יר' ג, ב–ג); "וְאָרוּר נוֹכֵל", "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי א, יד; ג, יח).