top of page

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק ו)

דוגמה סג


בבראשית (כב, ח) נאמר: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו", ושם תרגם אונקלוס: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה" – "קֳדָם יְיָ גְּלֵי אִמְּרָא". לכאורה, אונקלוס מרחיק כאן מן ההגשמה, שהרי הוא נמנע מלייחס את הראייה לה' יתעלה, כלומר, הוא אינו מתרגם כאן "וַחֲזָא יְיָ", אלא באופן שממנו עולה שהשגתו אינה תלויה בראייה חושית. אולם, אונקלוס גיוון בתרגומו של הפועל "ראה", וכפי שנלמד על-כך מתוך דברי רבנו במורה (א, מח):


"והנה, מה שהוא [=אונקלוס] מתרגם [בבראשית א, ג] 'וַחֲזָא יְיָ', מוכח בבירור כי 'חֲזָא' בלשון הארמי משותף, ושהוא מורה על עניין השגת השכל, כמו שמורה [גם] על השגת החושים. ומי ייתן ואדע כיוון שהדבר כך לדעתו, מדוע הוא מתרחק במקצתן ותרגמן: 'וּגְלֵי קֳדָם יְיָ' [כלומר, אונקלוס לא היה צריך להרחיק מן הגשמות בַּפּוֹעַל ר-א-ה מכיוון שהוא שם משותף!].


וכאשר התבוננתי במה שמצאתי מנוסחי התרגום עם מה ששמעתי בזמן הלימוד [בימיו של רבנו טרם חדרה השפעתם של המינים האירופים וצאצאיהם וטרם בוטלה קריאת התרגום ולימודו] מצאתי, כי כאשר הוא [=אונקלוס] מוצא את הראייה קשורה בעוול, או נזק, או פשע, מתרגמוֹ: 'גְּלֵי קֳדָם יְיָ', ואין ספק כי 'חֲזָא' באותו הלשון [=בלשון הארמי] משמש להשגה והנחת הדבר שהוּשג כפי שהוּשג כמות שהוא ["כלומר, שמילת 'חֲזָא' מורָה על השגת הדבר וידיעתו עם ההשלמה להניחו כפי המצב שהוא נמצא בו, מבלי להתנגד לו או לסלוד ממנו" (קאפח שם)]. ולפיכך, אם מצא שהראייה קשורה בעוול, אינו אומר 'וַחֲזָא' אלא 'וּגְלֵי קֳדָם יְיָ'".


נמצא, שאונקלוס הִרשה לעצמו לתרגם את מילת "וַיַּרְא" במילת "חֲזָא", אך ורק מפני שמילת "חֲזָא" בארמית הינה מילה משותפת, כמו מילת "וַיַּרְא" בעברית, אשר לעתים היא מורה על השגת השכל ולעתים היא מורה על השגת החושים. ושתי המלים: גם "וַיַּרְא" וגם תרגומה "וַחֲזָא", מבטאות השגה שכלית ביחס להקב"ה, ולא ראיית עיניים חושית-גופנית-חומרית.


ונצרף גם את דברי קאפח במורה (א, כז):


"כל מונח המורה בשפה הארמית [על עניין מסוים] רק במשמעו הפשוט [ואין במשמעו גם השאָלה] – הִטָּהוּ אונקלוס והשׂיאו מפשוטו. וכל מונח, כגון 'וַיֹּאמֶר' 'וּמַלֵּיל', שהוא משמש גם בשפה הארמית להשאָלות שונות ולמושגים מופשטים, הניחו כמו שהוא כיוון שהשאלתו בארמית כהשאלתו בעברית, וכמו שכתב לקמן ח"א פרק מח בתרגום 'וַיַּרְא' – 'וַחֲזָא'".


והנה לפניכם חמשה-עשר מקומות שבהם אונקלוס תרגם את הפועל "ראה" – "וגלי קדם יי":


1) "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה" – "קֳדָם יְיָ גְּלֵי אִמְּרָא" (בר' כב, ח); 2) "כִּי רָאָה יְיָ בְּעָנְיִי" – "אֲרֵי גְּלֵי קֳדָם יְיָ עֻלְבָּנִי" (בר' כט, לב); 3) "כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ" – "אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי" (בר' לא, יב); 4) "רָאָה אֱלֹהִים" – "גְּלֵי קֳדָם יְיָ" (בר' לא, מב); 5) "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – "וּגְלֵי קֳדָם יְיָ שִׁעְבּוּדָא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ' ב, כה); 6) "וַיֹּאמֶר יְיָ רָאֹה רָאִיתִי" – "מִגְלָא גְּלֵי קֳדָמַי" (שמ' ג, ז); 7) "צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ" – "וְאַף גְּלֵי קֳדָמַי דּוּחְקָא" (שמ' ג, ט); 8) "כִּי פָקַד יְיָ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם" – "וַאֲרֵי גְּלֵי קֳדָמוֹהִי שִׁעְבּוּדְהוֹן" (שמ' ד, לא); 9) "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה" – "גְּלֵי קֳדָמַי עַמָּא הָדֵין" (שמ' לב, ט); 10) "וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה" – "וּגְלֵי קֳדָמָךְ" (שמ' לג, יג); 11) "וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה" – "גְּלֵי קֳדָמַי עַמָּא הָדֵין" (שמ' ט, יג); 12) "וַנִּצְעַק אֶל יְיָ [...] וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ" – "וּגְלֵי קֳדָמוֹהִי עַמְלַנָא" (דב' כו, ז); 13) "וַיַּרְא יְיָ" – "וּגְלֵי קֳדָם יְיָ" (דב' לב, יט); 14) "וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם" – "גְּלֵי קֳדָמַי" (דב' לב, כ); 15) "כִּי יָדִין יְיָ עַמּוֹ [...] כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד" – "אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמוֹהִי" (דב' לב, לו).


ונראה לי שאונקלוס הרחיק מה' יתעלה את הפועל ר-א-ה בכל העניינים הללו, כדי להרחיק מה' יתעלה כל עניין שקשור לנזק, לפשע או לעוול. ובמלים אחרות, אונקלוס הרחיק בחמשה-עשר העניינים הללו את הפועל ר-א-ה מה' יתעלה, לא כדי להרחיק מן ההגשמה, אלא כדי לחלוק כבוד לבורא-עולם, דהיינו לא לייחס אליו פועל באופן ישיר, בְּמָקום שהפועל הזה עוסק בנזק, בפשע או בעוול. ומזאת נלמד על עוצמת יראת השמים והחכמה שהייתה לאונקלוס!


זאת ועוד, גם בהוספת המלה "קֳדָם" לפני שם ה', דהיינו, בתרגמוֹ: "אֱלֹהִים" – "קֳדָם יְיָ", יש ביטוי של כבוד ורוממות כלפי בורא-עולם, שהרי ככל שמרחיקים את התיאור מאמיתת עצמותו של בורא-עולם – כך תחושת היראה, ההכנעה וההערצה גוברת, בדומה להתייחסות למלך בשר ודם אשר פונים אליו בגוף שלישי, וכן ראוי לפנות לכל אדם חשוב ונכבד ובעל מעלה. ולעיון נרחב במגמה העקבית והרווחת הזו שבפירושו, ראו: בסיכום שמובא בסוף חלק ד.


ונצרף לעניין זה גם את דברי רבנו במורה (א, ד), אשר מהם עולה באופן ברור כי אין לפני ה' יתעלה ראייה חושית-גופנית אלא אך ורק השגה שכלית:


"דע, כי ראה והביט וחזה שלושת הלשונות הללו נאמרים על ראיית העין, והושאלו שלושתן להשגת השכל [...] ועל-פי השאָלה זו הוא כל לשון ראייה האמורה בה' יתעלה [...] כל זה השגה שכלית לא ראיית עין כלל [...] וגם הוא יתעלה אינו משיג בכלים [=בחושים גופניים]".


***

חשוב להבהיר, שכל האמור הוא בתיאור של הקב"ה כרואה את זולתו, ולכן אונקלוס הִרשה לעצמו לתרגם באופן מילולי במקומות רבים, מפני שכאמור, הפועל ר-א-ה הוא שם משותף. ברם, כאשר מדובר בראייה של אחד הנבראים את ה' יתעלה, אונקלוס ראה לנכון להרחיק מן ההגשמה, שהרי לא ניתן לראות ולשרטט את תמונת ה' יתעלה, גם לא בהשגה השכלית – וכמו שראינו לעיל בדוגמאות: כח, לה, מג; והנה לפניכם כל המקומות שמצאתי אשר מתארים את אחד מהנבראים רואה את ה' יתעלה, ובאף לא אחד מהם נאמר הפועל ח-ז-ה להטיותיו השונות כגון: חֲזִי או אִתַּחְזִי או יִתַּחְזִי כלפי ה' יתעלה! אלא, בכולם אונקלוס נחלץ להרחיק מן ההגשמה באמצעות הפועל אִתְגְּלִי (למעט בדוג' 12 שבה הדבר שנראה הוא שכינת יקרו):


1+2) "וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם [...] לַייָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו" – "וְאִתְגְּלִי יְיָ לְאַבְרָם [...] קֳדָם יְיָ דְּאִתְגְּלִי לֵיהּ" (בר' יב, ז), והרחבתי בביאור תרגום אונקלוס לפסוק זה בדוגמה כח; 3) "וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם" – "וְאִתְגְּלִי יְיָ לְאַבְרָם" (בר' יז, א), ועסקתי בפסוק זה בדוגמה לה; 4) "וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" – "וְאִתְגְּלִי לֵיהּ יְיָ בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא" (בר' יח, א), וראו דוגמה מג; 5) "בְּהַר יְיָ יֵרָאֶה" – "בְּטוּרָא הָדֵין אַבְרָהָם קָדָם יְיָ פְּלַח [=בהר הזה אברהם לפני ה' עָבַד]" (בר' כב, יד), וראו לקמן דוגמה סד; 6) "וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ" – "וְאִתְגְּלִי לֵיהּ יְיָ" (בר' כו, ב), וראו לקמן דוגמה עב; 7) "וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בַּלַּיְלָה הַהוּא" – "וְאִתְגְּלִי לֵיהּ יְיָ בְּלֵילְיָא הַהוּא" (בר' כו, כד); 8) "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב" – "וְאִתְגְּלִי יְיָ לְיַעֲקֹב" (בר' לה, ט); 9) "[וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ] לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְיָ" – "לָא אִתְגְּלִי לָךְ יְיָ" (שמ' ד, א); 10) "[לְמַעַן יַאֲמִינוּ] כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְיָ" – "אֲרֵי אִתְגְּלִי לָךְ יְיָ" (שמ' ד, ה); 11) "יֵרֶא [=ייראה] יְיָ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט" – "יִתְגְּלֵי יְיָ עֲלֵיכוֹן וְיִתְפְּרַע" (שמ' ה, כא); 12) "[כִּי הַיּוֹם] יְיָ נִרְאָה אֲלֵיכֶם" – "יְקָרָא דַּייָ מִתְגְּלֵי לְכוֹן" (ויק' ט, ד); 13) "אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְיָ" – "דִּבְעֵינֵיהוֹן חֲזוֹ שְׁכִינַת יְקָרָךְ יְיָ" (במ' יד, יד); 14) "וַיֵּרָא יְיָ" – "וְאִתְגְּלִי יְיָ" (דב' לא, טו).


ברם, לא רק בפסוק שמתאר ראייה ישירה כלפי אמיתת ה' יתעלה אונקלוס נחלץ להרחיק מן ההגשמה, גם בפסוקים שבהם נאמר במפורש שהדבר שנראה הוא כבוד ה' ולא אמיתת עצמותו – גם בפסוקים הללו אונקלוס נחלץ להרחיק את הפועל ר-א-ה מה' יתעלה! דהיינו הוא לא מתרגם בהם באמצעות הפועל הארמי ח-ז-ה, אלא באמצעות המלה "אִתְגְּלִי", ראו נא:


1) "וְהִנֵּה כְּבוֹד יְיָ נִרְאָה בֶּעָנָן" – "וְהָא יְקָרָא דַּייָ אִתְגְּלִי בַּעֲנָנָא" (שמ' טז, י); 2) "וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְיָ" – "וְיִתְגְּלֵי לְכוֹן יְקָרָא דַּייָ" (ויק' ט, ו); 3) "וַיֵּרָא כְבוֹד יְיָ אֶל כָּל הָעָם" – "וְאִתְגְּלִי יְקָרָא דַּייָ לְכָל עַמָּא" (ויק' ט, כג); 4) "וּכְבוֹד יְיָ נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד" – "וִיקָרָא דַּייָ אִתְגְּלִי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא" (במ' יד, י); 5) "וַיֵּרָא כְבוֹד יְיָ אֶל כָּל הָעֵדָה" – "וְאִתְגְּלִי יְקָרָא דַּייָ לְכָל כְּנִשְׁתָּא" (במ' טז, יט); 6) "וַיֵּרָא כְּבוֹד יְיָ" – "וְאִתְגְּלִי יְקָרָא דַּייָ" (במ' יז, ז); 7) "וַיֵּרָא כְבוֹד יְיָ אֲלֵיהֶם" – "וְאִתְגְּלִי יְקָרָא דַּייָ לְהוֹן" (במ' כ, ו). והפועל "אִתְגְּלִי" התבאר בדוגמה כו, וראו דוגמות: כח, לה, מג, מז, ועוד.


ובכל העניין זה ראו: "הרמב"ן – הַמִּין שלא יבין", שם בקושייתו השנייה של העבד הנרצע.


דוגמה סד


בבראשית (כב, יד) נאמר: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, יְיָ יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְיָ יֵרָאֶה", ושם תרגם אונקלוס: "וּפְלַח וְצַלִּי אַבְרָהָם תַּמָּן בְּאַתְרָא הַהוּא [=ועבד והתפלל אברהם שם במקום ההוא], אֲמַר: קֳדָם יְיָ הָכָא יְהוֹן פָּלְחִין דָּרַיָּא [=אמר: לפני ה' כאן יהיו עובדים בני האדם בכל הדורות], בְּכֵין יִתְאֲמַר כְּיוֹמָא הָדֵין: בְּטוּרָא הָדֵין אַבְרָהָם קָדָם יְיָ פְּלַח [=אז ייאמר כמו שנאמר ביום הזה: בהר הזה אברהם לפני ה' עָבַד]".


ובכן, יש בתרגומו של אונקלוס כאן שתי הרחקות מן הגשמות:


1) "יְיָ יִרְאֶה" – "אֲמַר: קֳדָם יְיָ הָכָא יְהוֹן פָּלְחִין דָּרַיָּא [=אמר: לפני ה' כאן יהיו עובדים בני האדם בכל הדורות]". כלומר, אונקלוס מרחיק מה' יתעלה את הפועל ר-א-ה באופן גמור ומוחלט.


ונראים הדברים, כי אונקלוס הרחיק כאן מן ההגשמה, אף-על-פי שמדובר בפועל ר-א-ה (ראו הסבר בעניין זה בדוגמה הקודמת), מפני שהפועל ר-א-ה בדוגמה הזו משמש לבטא את עבודת הפולחן לפני ה' יתעלה ויתרומם. כלומר, רק במקום שהפועל ר-א-ה מבטא את השגתו וידיעתו של ה' יתעלה ויתרומם אונקלוס מתרגמוֹ באופן מילולי, שהרי כאמור, הפועל ר-א-ה הוא שֵׁם משותף. ברם, כאן לא מדובר בהשגתו הנשגבה של ה' יתעלה אלא בפולחן בהר המוריה.


2) "בְּהַר יְיָ יֵרָאֶה" – "בְּטוּרָא הָדֵין אַבְרָהָם קָדָם יְיָ פְּלַח [=בהר הזה אברהם לפני ה' עָבַד]". כלומר, שוב אונקלוס מרחיק מה' יתעלה את הפועל ר-א-ה, ומסב אותו לביטוי של פולחן. וכבר ראינו לעיל בדוגמה סג, שבכל המקומות שבהם הפסוקים מתארים ראייה של אחד מהנבראים כלפי ה' יתעלה ויתרומם, אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, ואינו מותיר את הפועל כתרגומו.


דוגמה סה


בבראשית (כב, טז) נאמר: "וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְיָ כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ", ושם תרגם אונקלוס: "וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְיָ" – "וַאֲמַר בְּמֵימְרִי קַיֵּימִית אֲמַר יְיָ". כלומר, ה' יתרומם ויתעלה לא נשבע באמיתת עצמותו אלא בפקודתו ובציוויו, וכל החרדה הגדולה הזו של אונקלוס נועדה ללמד אותנו: שהמלה "בִּי" שנזכרה בפסוק אינה מורה על עצמות גופנית ומוחשית, וכן שהקב"ה אינו דומה במאומה לבני האדם אשר נשבעים בעצם גופם ועצמותם – ולכן אונקלוס מתרגם שה' נשבע באמיתת פקודתו וציוויו הנשגב.


וכבר ראינו דוגמאות רבות לביטוי אמיתת עצמותו של בורא-עולם באמצעות המילה "מֵימְרִי", דהיינו פקודתו וציוויו, ראו דוגמאות: יט, כ, כד, כה, לב (=זו דוגמה קרובה מאד), לו–לט, ועוד.

דוגמה סו


בבראשית (כג, ו) אמרו בני חת לאברהם אבינו: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "נְשִׂיא אֱלֹהִים" – "רַב קֳדָם יְיָ". כלומר, כמו שראינו גם בדוגמה סג לעיל, אונקלוס מוסיף את המלה "קֳדָם" לפני שם ה', וכאמור, יש בזה ביטוי של כבוד ורוממות כלפי בורא-עולם, שהרי ככל שמרחיקים את התיאור או הדימוי או התואר מאמיתת עצמותו של בורא-עולם – כך תחושת היראה, ההכנעה וההערצה כלפיו גוברת, בדומה להתייחסות למלך בשר ודם אשר פונים אליו בגוף שלישי, וכן ראוי לפנות לכל אדם חשוב ונכבד ובעל מעלה. ולעיון נרחב במגמה העקבית והרווחת הזו שבפירושו, ראו: בסיכום שמובא בסוף חלק ד.


דוגמה סז


בבראשית (כד, ג) אברהם אבינו משביע את אליעזר עבדו: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּייָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּייָ" – "וַאֲקַיֵּים עֲלָךְ בְּמֵימְרָא דַּייָ". כלומר, אונקלוס מרחיק את השבועה מאמיתת עצמותו של בורא-עולם, וקובע שאברהם אבינו נשבע באמיתת פקודתו של בורא-עולם, ולא באמיתת עצמותו, וכמה כבוד ויקר קמי שמיא יש במגמתו הרווחת הזו. וראו לעיל דוגמה סה וכן לקמן בדוגמה סח ועוד.


דוגמה סח


1) בבראשית (כד, כו) אליעזר עבד אברהם כורע ומשתחווה ומודה לה' יתברך: "וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַייָ", ושם תרגם אונקלוס: "וּכְרַע גּוּבְרָא וּסְגֵיד קֳדָם יְיָ"; 2) גם כאשר אליעזר מספר ללבן את הקורות אותו אונקלוס מתרגם באופן זהה (בר' כד, מח): "וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַייָ" – "וּכְרַעִית וּסְגֵידִית קֳדָם יְיָ"; 3) וגם בהמשך, כאשר אליעזר מודה לה' על-כך שמשפחתה של רבקה הסכימה לבקשתו, אונקלוס מתרגם באופן זהה (בר' כד, נב): "וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַייָ" – "וּסְגֵיד עַל אַרְעָא קֳדָם יְיָ"; 4) ושוב, גם כאשר מתוארת תפילתו של יצחק אבינו אונקלוס מתרגם באופן זהה (בר' כה, כא): "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַייָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ" – "וְצַלִּי יִצְחָק קֳדָם יְיָ".


כלומר, בנוסף להרחקת הגשמות שהרחבתי בה לעיל, דהיינו בהוספת המלה "לִפְנֵי" – "קֳדָם" לפני שם ה', יש בשלושת הפסוקים הללו עניין נוסף, והוא: החלפת אות היחס: למ"ד, במילת היחס: "לִפְנֵי" –"קֳדָם", ודיוקו המופלא הזה של אונקלוס, שמלמד על זהירותו העצומה בכבוד שמים ועל חשיבות הרחקת הגשמות והדימוי מה' יתברך, נתבאר בדוגמאות כג, כח, מ.


דוגמה סט


בבראשית (כד, מב) אליעזר עבד אברהם מספר ללבן בן בתואל: "וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וָאֹמַר יְיָ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ", ושם תרגם אונקלוס: "אִם יֶשְׁךָ נָּא" – "אִם אִית כְּעַן רַעֲוָא קֳדָמָךְ", דהיינו אם יש עתה רצון לפניך". הנה שוב אונקלוס נוקט בלשון של פאר, כבוד ורוממות כלפי בורא-עולם, להבדיל מן המינים אשר לא ידעו ולא יבינו, שתיארו והתייחסו לה' יתעלה ויתרומם בפרשנויותיהם באופנים מחרידים ומקוממים.


ולעיון נרחב במגמה העקבית והרווחת הזו שבפירושו, ראו: בסיכום שמובא בסוף חלק ד.


דוגמה ע


בבראשית (כד, נ) נאמר: "וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְיָ יָצָא הַדָּבָר" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "מִן קֳדָם יְיָ נְפַק פִּתְגָמָא". כלומר, אונקלוס אינו מתרגם: "מֵייָ נפק פתגמא", אלא: "מִן קֳדָם יְיָ" וכו', וכבר הרחבתי בעניין זה בדוגמאות רבות, מקצתן בחלק זה, והפניתי לסוף חלק ד.


דוגמה עא


בבראשית (כה, כב) נאמר: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְיָ", ושם תרגם אונקלוס: "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְיָ" – "וַאֲזַלַת לְמִתְבַּע אוּלְפָן מִן קֳדָם יְיָ". והואיל ואי-אפשר לדרוש את ה' באופן ישיר, שהרי לא ניתן לגשת למקום מסוים שבו הוא מצוי, לכן אונקלוס מתרגם "מִן קֳדָם יְיָ" – מלפני ה', מאת ה', אך לא ממקום מסוים שבו הוא מצוי.


דוגמה עב


בבראשית (כו, ב) נאמר: "וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ", ושם תרגם אונקלוס: "וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ" – "וְאִתְגְּלִי לֵיהּ יְיָ". וכבר הבהרתי בדוגמה סג, שבפסוק שמתאר את אחד הנבראים רואה את ה' יתעלה, אונקלוס כן הרחיק מן ההגשמה, ולא הסתפק בעובדה שהפועל ר-א-ה הוא שֵׁם משותף – שהרי לא ניתן לראות ולשרטט את תמונת ה' יתעלה, גם לא בהשגה השכלית; וביאור נרחב של הפועל "אִתְגְּלִי" מובא בדוגמה כו.


דוגמה עג


בבראשית (כו, ג) נאמר לאברהם אבינו: "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ", ושם תרגם אונקלוס: "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ" – "וִיהֵי מֵימְרִי בְּסַעֲדָךְ", וזו הרחקה מן הגשמות, דהיינו שלא אמיתת עצמותו של ה' יתעלה ויתרומם תהיה עם אברהם אבינו, אלא פקודתו, ציוויו והשגחתו. וכבר ראינו בדוגמה סה ו-סז את מגמתו זו של אונקלוס, דהיינו הרחקת פעלים ותיאורים מאמיתת עצמותו של ה' יתברך והעברתם לפקודתו, לציוויו ולהשגחתו, והיא רווחת בכל תרגומו.


דוגמה עד


בבראשית (כו, כד) נאמר: "וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי", ושם תרגם אונקלוס: "וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ" – "וְאִתְגְּלִי לֵיהּ יְיָ", וכבר הרחבתי בעניין זה בדוגמה סג. עוד תרגם שם אונקלוס: "כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי" – "אֲרֵי בְּסַעֲדָךְ מֵימְרִי". כלומר, אונקלוס שוב מרחיק מן ההגשמה, שהרי לפי פשט הפסוק הקב"ה יתלווה באמיתת עצמותו ליצחק אבינו, ולכן אונקלוס מתרגם שמדובר בסיוע של פקודתו, ציוויו והשגחתו. יש כאן אפוא הרחקה כפולה מאמיתת עצמותו: 1) ה' לא יתלווה באמיתת עצמותו ליצחק אבינו; 2) ה' לא יסייע ליצחק באמיתת עצמותו אלא בהשגחתו.


דוגמה עה


בבראשית (כו, כח) אומרים פלישתים ליצחק אבינו: "וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְיָ עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ", ושם תרגם אונקלוס: "כִּי הָיָה יְיָ עִמָּךְ" – "אֲרֵי הֲוָה מֵימְרָא דַּייָ בְּסַעֲדָךְ". ומה שאמרתי בדוגמה הקודמת נכון בדיוק גם כאן.

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק ו)
.pdf
הורידו את PDF • 210KB

67 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page