עוד על סילוק הגשמות בתרגום אונקלוס

עודכן: 13 בינו׳ 2021

הננו ממשיכים לעקוב אחר מסעו של רבנו להרחקת הגשמות, ולטיהור מושגי ייחודו ואחדותו של הבורא יתרומם שמו. במורה (א, כח) רבנו מבאר את משמעויותיה של המילה "רגל" בכתבי-הקודש, כלומר, מכיוון שהיא נאמרה לעתים גם ביחס לה' יתעלה, יש צורך לבארהּ כדי שלא תחדור למחשבתנו הגשמה וכפירה בשגגה או במזיד, במודע או בתת-המודע.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, כח):


"רגל – שם משותף: [1] הוא שם הרגל, 'רֶגֶל תַּחַת רָגֶל' [שמ' כא, כד]; [2] וייאמר עוד בעניין ההליכה אחרי מישהו, 'צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ' [שמ' יא, ח], עניינו ההולכים אחריך; [3] וייאמר גם בעניין הסיבתיות, 'וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹתְךָ לְרַגְלִי' [בר' ל, ל] – בגללי, כלומר בעבורי, כי הדבר אשר הוא בעבור משהו, הרי אותו המשהו הוא סיבת הדבר [הברכה בעבור יעקב, יעקב אבינו הוא אפוא הסיבה שהקב"ה בירך את בית לבן], וזה שימושי מאד, 'לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים' [בר' לג, יד] [המלאכה והילדים הם סיבות ההתעכבות במסע]".


שתי המשמעויות הראשונות למלה "רגל" פשוטות ומובנות, אולם, המשמעות השלישית מעט חמקמקה: יעקב אבינו אומר ללבן: "וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹתְךָ לְרַגְלִי" (בר' ל, ל), כלומר, המלה "לְרַגְלִי" היא "בסיבתי" או "בגללי" או "בזכותי", והמלה "רגל" היא אפוא סיבה, עילה וגורם. ובמלים אחרות, מציאותו של יעקב אבינו בבית לבן גרמה לברכה לחול שם. כמו כן, מציאות המלאכה והילדים הייתה עלולה לגרום לעיכוב במסע, אם יעקב ועשו היו נוסעים יחדיו.


סיבה וּמְסוּבָּב


גם במורה (א, יג) רבנו מבאר את עניין הסיבתיות, וכֹה דבריו: "וכל עמידה שנאמרה בה' יתעלה היא מן העניין הזה האחרון [שם, לפיו משמעות העמידה היא קיום ויציבות]: 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים' [זכ' יד, ד], יתקיימו סיבותיו כלומר מסובביו, ויתבאר זה כשאזכיר שיתוף 'רגל' [יתבאר בפרק שאנו עוסקים בו עתה, פרק כח]". את ענייני העמידה כבר ביארתי במאמרי: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא – האם מדובר בעמידת רגליים?". נתמקד אפוא במלה "רַגְלָיו" שמשמעותה לפי רבנו היא סיבותיו, כי ברור שאין לה' יתברך רגליים.


לכאורה לא מובן, לפי דברי רבנו במורה לעיל (א, יג) הסיבות הן המסובבים! שהרי הוא אומר: "יתקיימו סיבותיו כלומר מסובביו". הוי אומר, לדעת רבנו, באחרית הימים יתרחשו אירועים היסטוריים נפלאים ומופלאים והם יהיו גם סיבות וגם מסובבים! מה פשר הערבוב הזה?


למרות שרבנו כורך את שני הדברים יחדיו, יוסף קאפח מבחין ומפריד ביניהם שם (א, יג), דהיינו בין הסיבות למסובבים, הסיבות לפיו הן: "הגורמים שיתפתחו בעולם כאילו באופן טבעי, כדי שיתאספו כל הגויים למלחמה למען יתקיימו מסובביו"; והמסובבים לפיו הם: "הדברים והמטרות אשר כל אותן הסיבות והגורמים והסכסוכים והמלחמות אמצעים טפלים להם, והם פרסום אלהותו יתעלה בעולם על-ידי גאולת ישראל פרקונה ונצחונה".


ובכן, ייתכן ויוסף קאפח לא שת לבו לדברי רבנו אשר כרך את הסיבה והמסובב כאחד, שהרי רבנו איחדם והוא הפרידם, לפיכך נסביר את הדברים: מדברי רבנו עולה, כי לעתים המטרה היא גם סיבה למטרה נוספת, והמטרה הנוספת הזו היא-היא למעשה היעד הסופי.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, כח):


"והנה אמרוֹ: 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים' [זכ' יד, ד], רוצה בו קיום הסיבות שלו, כלומר הנפלאות שיתגלו אז באותו המקום אשר הוא יתעלה סיבתן, כלומר העושה אותן. ואל פירוש זה כיוון יונתן בן עוזיאל ע"ה, אמר: 'וְיִתְגְּלֵי בִּגְבוּרְתֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא עַל טוּר זֵיתַיָא'. וכך מתרגם כל איבר פעולה והליכה [=כל מקום שנזכרה בו יד או רגל ביחס לה' יתעלה, תרגם]: 'גְּבוּרְתֵיהּ', כי כולם [כל תיאורי האיברים] המטרה בהם הפעולות המופעלות על-ידי רצונו".


נמצא, כי הסיבה הראשונה לכל הסיבות היא רצונו של ה' יתעלה, או כמו שאומר רבנו: "אשר הוא יתעלה סיבתן", והאמצעים וההתרחשויות שהוא מגלגל ומנהל בעולם הינם המסובבים, כלומר, הם גם מטרות בפני עצמן, אך הינם גם ובעיקר אמצעים וסיבות להשגת המטרה הסופית. וכך הוא סדר הדברים: הסיבההראשונה היא רצונו של ה' יתעלה; הסיבה והמסובב הינם גם התוצאה של רצונו (=מסובב) וגם האמצעי (=הסיבה) להשגת המטרה הסופית; והמסובב האחרון הינו המטרה הסופית שלשמה באו כל הסיבות והמסובבים, וכדברי קאפח לעיל: "פרסום אלהותו יתעלה בעולם על-ידי גאולת ישראל פרקונה ונצחונה".


ובמלים אחרות, יש סיבה שהיא גורם בלבד – כגון רצונו של ה' יתעלה; ויש סיבה שהיא גם מסובב מפני שהיא גם תוצאת רצונו של ה' וגם אמצעי להשגת מטרה סופית נשגבה – כגון ההתרחשויות והאירועים המופלאים באחרית הימים שיובילו לניצחונו ותשועתו של עם-ישראל ולפרסום אלהותו של ה' יתעלה; וישנו מסובב בלבד, שהוא המטרה הסופית הנשגבה – פרסום אלהותו יתעלה על-ידי תשועתו נצחונו ורוממותו של עם-ישראל.


לפיכך רבנו אומר במורה לעיל (א, כח): "יתקיימו סיבותיו כלומר מסובביו", כי הסיבות שהוא מדבר עליהן כאן הם האירועים ההיסטוריים הטבעיים שיתרחשו באותם הימים, שאינם רק בגדר מסובבים, כלומר הם אינם רק מטרות ותוצאות רצונו של ה' יתעלה, אלא הינם גם סיבות דהיינו אמצעים להשגת המטרה הסופית – תשועתו ונצחונו של עם-ישראל.


לאור תובנות אלה נבין גם את דברי יעקב ללבן שנזכרו במבוא: מציאותו של יעקב אבינו היא הסיבה לרצונו של הקב"ה להיטיב עם בית לבן, רצונו של הקב"ה הוא הסיבה לחלות השפע על בית לבן, וחלות השפע על בית לבן היא הסיבה והאמצעי להגעת השפע ליעקב אבינו.


חשוב להזכיר, כי כל מה שאנחנו אומרים ביחס לה' יתעלה "רצה" או "רוצה" וכיו"ב, אין זה אלא בגלל שאין לנו מלים בלשון להסביר את מהות אמיתת רצונו, ואף אין לנו יכולת שכלית להבין את אמיתת מהות רצונו, ובהעדר מלים ויכולת להבין את מקור רצונו של הקב"ה, בלית ברירה, הננו משתמשים במושג "רצון" מעולם בני האדם ביחס לה' יתעלה.


מעט על סכלותו של רש"י


לאחר שראינו כיצד יש להבין את המלה "רגל" ומהם סיבה ומסובב (ואגב, יש לנקד מְסוּבָּב ולא מְסוֹבֵב כמו צאצאי המינים העילגים, כי מְסוֹבֵב הוא סיבה ולא תוצאה ומטרה). נעיין כיצד רש"י פירש את הפסוק הנדון בבראשית (ל, ל): "כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי", וזה לשונו: "לְרַגְלִי – עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה, כמו: 'העם אשר ברגליך' [שמ' יא, ח], 'לעם אשר ברגלי' [שו' ח, ה], לבאים עמי". ופירושו זה מעיד על בורות וסכלות בלשון העברית, כי איך יעלה על הדעת שיעקב אבינו יאמר ללבן שבגלל הרגל שלו שבאה לביתו של לבן באה אליו ברכה?


אלא ברור, שרש"י לא הבחין בין המשמעויות השונות של המלה "רגל". ונעיין בפירושו לפסוק נוסף בענייננו (בר' לג, יד): "לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים", וזה לשונו: "לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה – לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלת עלי להוליך; וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים – לפי רגליהם שהם יכולים לילך". כלומר, רש"י בכל מקום קושר את המלה "רגל" לענייני רגליים ממשיות ומוחשיות, ושיבוש לשוני זה עלול לגרור להגשמה קל-מהרה, כי אם יש לפרש את המלה "רגל" בכל מקום בענייני רגליים ואיברים גופנים, כיצד אפוא עלינו להבין את הפסוק בזכריה (יד, ד): "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים"? ושם רש"י שותק ואינו אומר מאומה...


סילוק הגשמות בתרגום אונקלוס


במאמרי: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי – האם הקב"ה יושב על כיסא?", הרחבתי בביאור ייחוס הכיסא להקב"ה בכתבי-הקודש, ושם התברר שהכיסא הוא סמל לרוממות ולגדולה, ולכן הוא הושאל לה' יתעלה, כדי להנחיל לנו את ההשקפה בעניין כבודו ורוממותו ומלכותו של הבורא.


רבנו חותם את ביאורו במורה (א, ט) למונח "כיסא", במלים הבאות:


"זהו אשר ראוי שיסברו אנשי האמת, לא שיש שם גוף שהאל מתרומֵם עליו [=על הכיסא] יתעלה לעילא-לעילא, כי יתברר לך שהוא יתעלה אינו גוף, והיאך יהיה לו מקום או תנוחה על גוף? אלא הדבר כפי שהעירוֹנוּ, שכל מקום שכיבדוֹ ה' וייחדוֹ באורו וזהרו כגון המקדש או השמים נקרא 'כיסא' ["וכמו שהקדים רבנו: למי שיודען [...] [כלומר למי שמתבונן בשמים התבוננות מדעית] בהתאם לכך הם [=השמים, נמשלו ל]כיסא" (קאפח)]".


מדברי רבנו עולה, כי ההשקפה שיש להקב"ה כיסא גוררת בהכרח להגשמה! שהרי אם נסבור חלילה שיש להקב"ה כיסא, ממילא נהיה חייבים לסבור שיש לו מקום שבו הכיסא מונח, וגוף אשר נח על אותו הכיסא באותו המקום, וכמו שאומר רבנו במורה (א, כח):


"אבל אמרוֹ 'וְתַחַת רַגְלָיו' [...] הרי פירוש אונקלוס בו כפי שכבר ידעת [אף שרבנו לא הזכיר את פירושו הזה של אונקלוס לעיל, כבר ידענוהו, שהרי כל אדם מחויב לקרות שניים מקרא ואחד תרגום] שהוא עשה כינוי 'רַגְלָיו' מוסב על הכיסא ואמר: 'וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ', והבן והתפלא על התרחקות אונקלוס מן הגשמות ומכל מה שמביא לכך ואפילו בדרך רחוקה, לפי שלא אמר 'וּתחוֹת כּוּרסֵיה', לפי שאם ייחס לו את הכיסא [...] היה משמע שהוא נח על גוף, ויחייב גשמות, לפיכך ייחס את הכיסא ליקריה כלומר לשכינה שהיא אור נברא".


כלומר, אונקלוס הרחיק פעמיים מן ההגשמה: פעם אחת כאשר אמר שהרגליים אינן רגלי הבורא יתעלה ויתרומם אלא רגלי הכיסא, ופעם שנייה כאשר אמר שהכיסא בעצמו אינו של הבורא – כי אם יאמר שהכיסא הוא של הבורא הרי הוא מחייב לו גשמות! ולכן, אונקלוס תרגם "וְתַחַת רַגְלָיו" – תחת רגלי הכיסא שעליו שוכן אור נברא היא שכינת ה' יתעלה. למדנו אפוא, כי אסור לייחס חפצים כגון כיסא או כתר או תפילין לה' יתעלה – מפני שייחוסם מחייב גשמות, וכמו שאונקלוס הרחיק מייחוס חפצים לבורא, כך ראוי שינהגו מייחדי ה' יתעלה.


עוד הרחקת גשמות כפולה בתרגום אונקלוס


נחזור עתה לעיין במורה (א, ט), שם רבנו עובר לבאר פסוק מספר שמות (יז, טז): "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַייָ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר", וכֹה דבריו שם:


"אבל מה שהתרחבה בו השפה באמרו 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' [כלומר, על דימוי כיסא המלכים הולבש דימוי נוסף והוא יד המלך הניחתת על כיסאו] – הוא תיאור גדולתו ורוממותו; אשר אין ראוי שתעלה בדמיונך דבר מחוץ לעצמותו [=שלא תדמיין שיש לו גוף בנוסף לעצמו ואמיתתו] ולא שום נברא מברואיו [=שלא תדמיין את ה' יתעלה כאחד מבעלי-החיים שבבריאתו, או אף שתרכיב בדמיונך את ה' מכמה בעלי-חיים, כאריה ענק בעל כנפיים וכיו"ב] עד שיהא יתעלה מצוי בלי כיסא ומצוי עם כיסא [=כאשר מציירים את ה' בדמיון כגו