קודשא בריך הוא ושכינתיה?

עודכן: 13 בינו׳ 2021

במאמר זה נבאר את הפעל "שכן" אשר מופיע בכתבי הקודש גם ביחס לה' יתעלה. רבנו דן בפעל הזה במורה (א, כה), ומטרתו כמובן ללמדנו שהפועל הזה לא מתאר את חנייתו ושכינתו של הקב"ה בתוך עם-ישראל במובנים הפיסיים והגשמיים. אלא, השראת שכינה הינה השגחה וסיוע אלהי אשר מתלווה לאדם או לאומה; או הופעת אור נברא: אשר מסמל התגלות של נבואה מאת הקב"ה לנביאים או את התמדת שכינתו-השגחתו במקום מסוים. כל זה לגבי הפועל "שכן" במופעיו בכתבי הקודש: בתורה, בנביאים ובכתובים.


א. ביאורו של רבנו במורה


בראש הפרק (א, כה) רבנו מבאר את המשמעות הבסיסית הרווחת והנפוצה של הפועל "שכן". רבנו מסביר, כי הפועל הזה מבטא התמשכות של חניה ושהות במקום מסוים, בין שאותו המקום הוא כללי, כגון ארץ-ישראל או עיר גדולה מסוימת; ובין שאותו המקום הינו פרטי, כגון אחוזה ידועה או מתחם מסוים או שטח חקלאי מוגדר, וכיו"ב.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, כה):


"שָׁכַן – ידוע כי עניין פעל זה החניה: 'וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא' [בר' יד, יג], 'וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל' [בר' לה, כב], וזהו הידוע המפורסם; ועניין שָׁכַן, הוא התמדת החונה במקום מסוים באותו המקום, כי בהמשך [=בהתמשכות] חניית החי במקום [המסוים], בין שהיה כללי [=כגון בארץ כלשהי: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל"] או פרטי [=כגון בית או אחוזה או חווה: "וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא"], אומרים עליו שהוא שָׁכַן באותו המקום, ואף-על-פי שהוא נע בו בלי ספק".


בהמשך הפרק (א, כה) רבנו מסביר את ההשאלה הראשונה שהושאלה מן הפועל הזה: רבנו מלמד, כי הפועל "שכן" הושאל לתאר עניין כלשהו אשר שוכן בתוך עניין אחר, וזאת למרות שהעניין אשר שוכן בתוך העניין האחֵר, כלל אינו בעל חיים, כמו ענן לדוגמה. זאת ועוד, ייתכן גם שהעניין אשר שוכן בתוך העניין האחֵר יהיה מופשט לחלוטין מכל חומר וגשמות.


ויתרה מזאת, לא רק שהפועל "שכן" הושאל לתאר עניין שאינו בעל חיים או עניין מופשט לחלוטין אשר שוכן בתוך עניין אחר, גם העניין אשר בתוכו הם שוכנים, אף הוא עשוי להיות דבר שאינו ממשי כלל, דהיינו עניין מופשט מחומר, כגון היום שהוא חלק מן הזמן. רבנו מביא דוגמה לדבריו בעניין זה מן הפסוק באיוב אשר אומר (ג, ה): "תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה". כלומר, הענן אשר שוכן אינו בעל חיים, והוא-הענן שוכן בתוך יום מסוים שהוא חלק מן הזמן. ובמלים אחרות, העננה, שהיא משל לקדרות ולקללה (כלומר העננה אף היא מסמלת עניין מופשט), נאמר עליה שהיא שוכנת בתוך עניין אחֵר – היום, שאף הוא מופשט לחלוטין מגוף וחומר.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, כה):


"והושאל זה למה שאינו חי [=שאינו בעל חיים], ואף לכל דבר [כלומר אפילו לדבר מופשט] שהִתמיד וְדָבַק בדבר אחר, גם בו אומרים [=בהשאלה] לשון 'שכינה'. [עתה רבנו יעבור להדגים ולבאר את הפסוק באיוב שראינו לעיל:] ואפילו לא היה אותו הדבר אשר דָּבַק דבר זה בו – מקום [כלומר, ואפילו שהמקום שבתוכו אותו הדבר "שׁוֹכֵן", הוא עניין מופשט לחלוטין], וגם הדבר [השוכן בתוך העניין המופשט] לא היה בעל חיים; אמר: 'תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה' [איוב ג, ה], ואין ספק כי אין העננה בעל חיים, ולא היום גוף כלל, אלא הוא חלק של זמן".


לאחר שרבנו מוכיח שהפועל "שכן" משמש גם לעניינים שאינם בעלי חיים, וכן לעניינים שהם מופשטים לחלוטין, הוא יכול להמשיך ולבאר את הפועל "שכן" ביחס להקב"ה. שהרי רק לאחר שלמדנו שהפועל "שכן" משמש גם לעניינים מופשטים, המחשבה שלנו רוכּכה לקבל להבין ולהפנים את משמעות הפועל "שכן" גם ביחס להקב"ה. כי עקירת הגשמות אינה דבר קל כלל וכלל, וכל עוד מושגי החומר ממלאים את מוחנו, לעולם הם יחדירו ספקות למחשבתנו, ורק באמצעות לימוד מעמיק ויסודי, ניתן לעקור את שרשי ההגשמה.


וכֹה דברי רבנו בהמשך המורה שם (א, כה):


"ובדרך השאלה זו [לעניינים מופשטים לחלוטין מכל זיק של חומר] הושאל [הפועל "שכן"] לה' יתעלה, כלומר, להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו [כגון בארץ-ישראל או במקדש], או לכל דבר שהתמידה בו ההשגחה [כגון אומה או אדם], ונאמר: 'וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְיָ' [שמ' כד, טז], 'וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [שמ' כט, מה], 'וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה' [דב' לג, טז]. וכל מה שנאמר מן הפועל הזה מיוחס לה', הוא בעניין התמדת שכינתו – כלומר האור הנברא – ב[אותו] מקום [=והאור הנברא אינו בעל חיים], או התמדת ההשגחה בדבר מסוים [=וההשגחה היא עניין מופשט], כל מקום כפי עניינו".


נמצא אפוא, כי הפעל "שכן", בפסוקים: "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְיָ", "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה", הינם בעניין התמדת שכינתו, כלומר הופעת האור הנברא באותו המקום: בהר סיני ובסנה; ואילו בפסוק "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", הפעל "שכן" מתאר את השגחתו של הקב"ה על עם-ישראל.


נשים גם לב לדברי רבנו: "להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו, או לכל דבר שהתמידה בו ההשגחה", ומהם נלמד, כי השכינה, שהיא אור נברא, שורה אך ורק במקום מסוים (למעט משה רבנו אשר קרן עור פניו), לעומת השגחת ה' שאינה נראית לעין, ועשויה לשרות גם על אדם או אומה. וכן רבנו אומר בסוף דבריו: "הוא בעניין התמדת שכינתו, כלומר האור הנברא – במקום, או התמדת ההשגחה – בדבר מסוים".


כמו כן, מצאנו פסוקים רבים בתורה אשר מוכיחים את דרכו המחשבתית והפרשנית של רבנו: 1) "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְיָ עַל הַר סִינַי" (שמ' כד, טז) – כבוד ה' הוא אשר שכן, דהיינו השכינה שהיא האור הנברא, וכך יש להבין גם את שתי הדוגמאות הבאות; 2) "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמ' מ, לד); 3) "וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמ' מ, לה).


בדוגמאות הנוספות נלמד, כי הקב"ה כבר לימד אותנו בתורה ששכינתו במקום מסוים אינה שכינה פיסית גופנית, אלא שכינת שמוֹ, דהיינו מקום אשר מיוחד לעבודתו ולפרסום שמו בעולם, והנה הדוגמאות שמצאנו בתורה לעניין זה: 1) "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' יב, ה) – נמצא, כי שכינתו של הקב"ה באותו המקום (שהרי נאמר: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ"), היא השכנת שמו; 2) "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דב' יב, יא) – שוב, הקב"ה מְשַׁכֵּן את שמו ולא שום דבר אחר, והוא הדין לכל הדוגמאות לקמן; 3) "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דב' יד, כג); 4) "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דב' טז, ב); 5) "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דב' טז, ו); 6) "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דב' טז, יא); 7) "וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דב' כו, ב). וכל אלה ראיות ברורות ומפורשות להרחקת הגשמות בתורה עצמה.


ב. פירושו של רש"י בעניין השכינה


כדי להעריך את מחשבתו הטהורה של רבנו ואף להבין טוב יותר את רוממות פרשנותו, עלינו להתבונן גם בפירושיו של רש"י בעניין השכינה. בדוגמאות לקמן נתייחס בעיקר לפרשנותו לשכינה בכתבי הקודש, כי בספרות חז"ל ישנן משמעויות נוספות למושג השכינה.


יש מקומות בספרות האגדה של חז"ל אשר בהם השכינה היא שם נרדף להקב"ה, כגון "כל החולק על רבו כחולק על השכינה". נשים לב, כי רש"י מחדיר את השימוש הזה של המושג שכינה לתוך פרשנותו לכתבי הקודש, וזה דבר שלא ייעשה, כי בכתבי הקודש המושג שכינה לעולם לא מתאר את הקב"ה, וראינו שאף הקב"ה בתורה מרחיק ממנו מאד בהדגשתו בשבעה פסוקים: "לשכן את שמו". תפישת השכינה בכתבי הקודש כישות אלהית עלולה להוביל להגשמה, שהרי ישנם פסוקים רבים אשר מתארים את שכינתו של הקב"ה שורה בתוך עם-ישראל או ארץ-ישראל, או ירושלים, או בית-המקדש, או המשכן, או מעל הכרובים, או ארון העדות, ועוד. ובמלים אחרות, מי שמחדיר את דברי האגדה שהשכינה היא הקב"ה, לתוך פרשנות לכתבי הקודש, קל-מהרה יתבלבל ויחדיר למחשבתו את ספקות המינות.


ואולי יתרה מזאת, בספרות האגדה שבתלמודים השכינה יוחסה להקב"ה במקומות בודדים (ששה או שבעה), אך רש"י מרשה לעצמו להרבות ולהדגיש שוב ושוב את השימוש הזה כתואר להקב"ה, ונראה לי, שריבויו מכֻוון הוא, ונועד להחדיר את ספקות השיתוף והמינות. שהרי כאשר אדם שומע שוב ושוב, עשרות פעמים, שהשכינה היא ישות אלהית, בסופו-של-דבר הוא יתמה לעצמו, מדוע קוראים להקב"ה גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה?


ומכיוון שקל מאד להחדיר את ההגשמה לתפישת עולמינו החומרית אשר נטועה בנו מיום לידתנו, הבלבול המגדרי הזה יוביל כמעט בוודאות לשיתוף ולמינות כי הזכר והנקבה נפרדים זה מזה במחשבה, וכן לשלל הזיות מאגיות אליליות נוספות שמחריבות את המחשבה.


הראיה הגדולה לצדקת דברינו היא ספר הזוהר, כי הדגשתו וחזרתו של רש"י וממשיכי דרכו על הפרשנות הזו שהשכינה היא ישות אלהית, גרמה למחבר ספר הזוהר להחליט באופן גס ובוטה, כי לצד הקב"ה ישנה ישות אלהית נוספת והיא "שכינתיה". כלומר, מחבר ספר הזוהר ושאר הוזי ההזיות המקובלים האליליים והזימתיים למיניהם, לא היו מסוגלים לכזֵּב ולשקר וללכת אחרי תועבותיהם, אלמלא רש"י הניח לפניהם את היסודות והתשתית להבנת אגדות חז"ל כפשוטן, ולתפישות מאגיות אליליות אשר מדרדרות להגשמה, למינות ולעבודה-זרה.


ובמלים אחרות, לא די בעקירת ספר הזוהר מעם-ישראל, אלא, כדי לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, חובה לעקור את המקור שממנו יצאו התועבות וההזיות אשר זיהמו את עם-ישראל, וסיאבו וטמטמו את מחשבת עם חכם ונבון. כל עוד פירוש רש"י המאגי והאלילי לא ייעקר מעם-ישראל, עדיין נישאר, גם בלי ספר הזוהר, בתחומי האלילות והמאגיה, אשר ינציחו את מצבנו כעם סכל נבל וזעוּם, רחוק מאד ממילוי ייעודו ומכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.


בדקתי כ-360 מקומות בתוך פירוש רש"י לתנ"ך ולתלמוד אשר בהם הוא מתייחס לשכינה, ומתוכם, ב-70 מקומות לפחות רש"י מפרש שהשכינה היא ישות אלהית. והואיל והוא חוזר שוב ושוב על המוטיב הזה בפרשנותו, נראה ברור שמטרתו היא להוליך אותנו למינות ולהגשמה, שהרי כאמור, החדרת המוטיב הזה מספרות האגדה לתוך פרשנות המקרא מובילה להגשמה, והחזרה על המוטיב הזה פעמים רבות והדגשתו שוב ושוב, מובילים כמעט בהכרח לדרך השיתוף והמינות. שהרי הבלבול המגדרי יוביל את הלומד לתמוה: מדוע קוראים להקב"ה גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה? ומכיוון שקל מאד להחדיר את ההגשמה לתפישת עולמינו החומרית והטבעית, הבלבול המגדרי הזה יוביל כמעט בוודאות לשיתוף ולמינות, ולשלל הזיות מאגיות אליליות שמחריבות את המחשבה, וכמו שראינו בספר הזוהר.


הבאנו לפניכם שלושים וחמשה מפירושי רש"י לתורה לנביאים ולכתובים, אשר מצאנו בהם שרש"י מפרש שהקב"ה והשכינה חד הם, ובמלים אחרות, שהשכינה היא ישות אלהית:


ג. מפירושי רש"י לתורה


א) "אף כאן תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, הוא שלוחו של שכינה שהוא אש" (בר' טו, י) – רש"י מחדיר את דברי האגדה שהקב"ה הוא השכינה לתוך פרשנותו למקרא. ויתרה מזאת, במלים "שהוא אש" רש"י מתכוון להקב"ה, שעליו נאמר: "כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא" (דב' ד, כד), כלומר יש כאן גם הגשמה ברורה ומפורשת, שהרי רש"י לא אומר שמדובר במשל, אלא חוזר כמו תוכי על תיאורי המקראות, כאילו היו פשט.


ב) "שאף יו"ד של שרי נתרעמה על השכינה עד שנתוספה ליהושע" (בר' יז, ה) – שוב רש"י מחדיר את הפרשנות שהקב"ה הוא השכינה לתוך פרשנות למקרא.


ג) "ויעל אלהים מעל אברהם – לשון נקיה הוא כלפי שכינה, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום" (בר' יז, כב) – שוב, החדרת ספרות אגדה לתוך ספרות מקרא.


ד) "על ראש המטה – הפך עצמו לצד השכינה, מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה" (בר' מז, לא) – וזו דוגמה בפני עצמה אשר מוכיחה כיצד החדרת פרשנות האגדה לפרשנות המקרא מובילה להגשמה, שהרי אם השכינה היא הקב"ה, הרי שהוא תופש מקום מסוים מעל לראשו של הנוטה למות, וקל מהרה אפוא מגיעים להגשמה.


ה) במסכת נדרים (מ ע"א), רש"י חוזר על פרשנות האגדה שראינו בדוגמה הקודמת: "ומניין שהשכינה וכו' שנאמר ה' יסעדנו – [...] יסעדנו ממש שֶׁמִסְעָד שכינה על ראשו, כדאמרן בהדיא [=במפורש] ששכינה שרויה למעלה ממיטתו". כלומר, לפי רש"י ה' יסעדנו ממש! אך לא ברור, האם הקב"ה בכבודו יהיה שרוי למעלה מהמיטה? כמו כן, הוא אומר על דברי חז"ל בעניין זה: "כדאמרן בהדיא", כלומר, חז"ל