top of page

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק יה)

דוגמה קיז


בהמשך ספר-האופל (יח ע"ב) שורבט כך: "'כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְיָ' [יח' א, כח] [...] 'כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת' – זהו חי העולמים [דהיינו הקב"ה], וזהו 'אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן' [בר' ט, יג] – זו מלכות".


ובכן, לפי יחזקאל מראה הקשת הוא "מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְיָ", דהיינו לא מדובר באמיתת עצמותו של בורא-עולם, אלא בדמות של כבודו, דהיינו באור נברא שנראה ליחזקאל במראה הנבואה. ברם, מכשפי האופל הפכו את דברי יחזקאל הנביא לדברי מינות, שהרי הם מכזבים שמראה הקשת איננה דמות כבודו, אלא מראה הקשת הוא-הוא הקב"ה: "זהו חי העולמים". ויתרה אף מזאת, דברי יחזקאל נאמרו בחזון נבואי, ואילו לפי מחברי האופל צורתו של הקב"ה נראית גם לעיני הבשר, דהיינו מחוץ למראה הנבואה, וההבדל בין שני התיאורים הוא עצום – שהרי במראה הנבואה הקב"ה עשוי להיראות על דרך המשל באופנים שונים, אך ברגע שטוענים שהוא נראה גם לעיני הבשר, דהיינו מחוץ למראה הנבואה, הרי שכבר לא מדובר במשל!


וכמה נזהרו חכמים ע"ה בספר יחזקאל עד שרצו לגנזו! וכמו שנאמר במסכת חגיגה (יג ע"א), שם, בתוך דיון מקיף בעניין האיסור לדרוש במעשה מרכבה, נאמר: "אמר רב יהודה: ברם, זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, אלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה", וברור מהקשר הדברים בגמרא שם שביקשו לגנוז את ספר יחזקאל בשל תיאוריו המפורטים בנבואת המרכבה המפורסמת בפ"א. ולעומתם, מכשפי האופל לא רק שלא נזהרו אלא שהם זייפו את דברי יחזקאל ע"ה והוציאו אותם לדברי מינות מפורשים וחד-משמעיים!


זאת ועוד, לפי מכשפי האופל, הקב"ה, שהוא-הוא מראה הקשת לפי דבריהם, הוא גם ספירת מלכות, שהרי הם אומרים: "וזהו 'אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן' [בר' ט, יג] – זו מלכות". ואם ספירת מלכות היא-היא הקב"ה, ברור ששאר הספירות הן או אלוהויות נוספות או חלקיו של הקב"ה. ואף שבין כֹּה ובין כֹּה מדובר בהשקפת מינות, כבר ראינו בספר-האופל שיש אלוהויות נוספות לצד ומעל הקב"ה, ולכן נראה ברור שמדובר באלוהויות נוספות – ומדובר בחירוף וגידוף כפול ומכופל, שהרי ספירת מלכות היא הספירה הנמוכה ביותר מכל הספירות, וכדי ביזיון וקצף.


עוד נאמר בספר-האופל שם בעניין זה: "ביום מעונן כשנראית הקשת מראה דמות כבוד ה', מתעורר השמאל להתגבר", ודווקא כאשר הקב"ה מתגלה באמיתת עצמותו "מתעורר השמאל להתגבר"? כלומר, לפי מכשפי האופל התגלות הקב"ה בעולם מעוררת דווקא את כוחות האופל... וההזיה הזו היא היפך כל מה שנאמר בכתבי הקודש, דהיינו כאשר גבורתו של הקב"ה נגלית בעולם, דווקא אז מתקדש ומתרומם שמו: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְיָ וַיַּאֲמִינוּ בַּייָ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמ' יד, לא), "זַמְּרוּ יְיָ כִּי גֵאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ, צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (יש' יב, ה–ו).


דוגמה קיח


בהמשך ספר-האופל (יח ע"ב) שורבט כך: "ייחוד עליון: ה' אלהינו ה' [...] ייחוד עליון: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד]". נמצא, שהייחוד העליון הוא ייחוד של שלושה אלוהויות: ה', אלהינו, ה', וזו היא השקפת הנצרות וכדברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' סט):


"כאשר נתכוון רבן של כל הנביאים להודיענו במצוות ה' שהוא יתעלה אחד ואין כיוצא בו, ולסלק מדעתנו אותן הסברות הבטלות אשר סברום בעלי הַשַּׁנְיוּת, אמר בבארוֹ את היסוד הזה: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד], והנה למדו הנוצרים בפסוק זה כי ה' יתעלה שלישי לשלושה, ואמרו: אמר 'יְיָ', ואמר 'אֱלֹהֵינוּ', ואמר 'יְיָ' – הרי אלו שלושה שמות, ואמר אחרי כן 'אֶחָד', ראיה שהם שלושה [האב הבן ורוח הקודש] ושהשלושה אחד, יתעלה ממה שסכלו".


קצרו של דבר, ייחוד ה' לפי מכשפי-האופל אינו אחדות מהותית של אמיתת ה', אלא חיבור של הבורא עם שאר הישויות העליוניות הדמיוניות שהם הגו במוחם המעֻוות. וביתר ביאור: עצם הגדרת ייחוד ה' של מכשפי-האופל הינה שיתוף, שהרי אין משמעהּ אחדות אלא חיבור של הבורא עם גורמים אלוהיים נוספים לישות אחת – וכאמור, הגדרת האחדות המעֻוותת הזו של מכשפי-האופל זהה להגדרת האחדות המעֻוותת שבנצרות, שהרי גם בה האל הוא אחד, אלא שהוא מורכב משלושה. נמצא, שמכשפי האופל העתיקו את זיוף יסוד ייחוד ה', דהיינו את ההזיה לפיה הבורא מחובר משלל ישויות פגאניות דמיוניות, מכומרי הנצרות המשתפים.


וכבר ראינו עשרות דוגמות לזיוף יסוד ייחוד ה', ואין ספק שיש עוד עשרות ואולי אף מאות.


דוגמה קיט


בהמשך ספר-האופל (יח ע"ב) שורבט כך: "מדידת הניצוץ החזק, שכתוב: 'מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם' [יש' מ, יב], וזהו 'יִקָּווּ הַמַּיִם' [בר' א, ט], כאן שיעור של יוצר העולמות יהוה". ישעיה שואל על דרך המשל: מי מדד בכף ידו מים? ושמים בזרת תיכן? ושקל בפלס הרים? וכו' כאמור שם. ומה עושים מכשפי-האופל? הם מסבירים ואף קובעים שזהו "שיעור של יוצר העולמות יהוה". כלומר, ממשלֵי מדידת הקב"ה את העולם, ניתן ללמוד על שיעורו של "יוצר העולמות יהוה", דהיינו מתיאורי המדידות בפשט דברי ישעיה, מכשפי האופל דימו ושיערו את ממדי הקב"ה.


וראו נא כיצד יונתן בן עוזיאל מתרגם שם, וכיצד הוא מרחיק מן ההגשמה, ואחזור על הפסוק: "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם", ושם תרגם יונתן: "מַן אֲמַר אִלֵּין קַיָּים אָמַר וְעָבֵיד, דְּכָל מֵי עָלְמָא חֲשִׁיבִין קֳדָמוֹהִי כְּטִיפָּא בִשְׁעוּלָא, וּמִשְׁחָת שְׁמַיָּא כְּאִלּוּ בְזַרְתָּא מְתֻקְּנִין, וְעַפְרָא דְּאַרְעָא כְּאִילּוּ בִּמְכִילָא אִתְּכָל, וְטוּרַיָּא כְּאִילּוּ מִתְקָל תְּקִילִין, וְרָמָתָא הָא כִד בְּמוֹזְנַיָא". תרגום לעברית: "מי אמר זאת? קַיָּים [=הקב"ה] אמר ועושה, שכל מֵי העולם נחשבים לפניו כטיפה בכף היד [ולא כף היד שלו שהרי במקור נאמר: 'מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם', ואילו יונתן אומר: 'כְּטִיפָּא בִשְׁעוּלָא' ללא שום שיוך, דהיינו נחשבים לפניו כמו שנחשבת הטיפה בסתם כף-יד אדם], ומידות השמים כאילו בזרת נתכנו, ועפר הארץ כאילו במיכל נכללו, וההרים כאילו במשל נשקלו, והגבעות הנה כי במאזנים".


דוגמה קכ


בהמשך ספר-האופל (יח ע"ב) שורבט כך: "סוד חקיקת שם הייחוד: כוזו במוכסז כוזו", ולעיון בתועבה הפרו-נוצרית הזו ראו בפרק ה, במאמר: "מטרת המזוזה – ביקורת רבנו על שר"י".


דוגמה קכא


בהמשך ספר-האופל (יח ע"ב) שורבט כך:


"טמירים עליונים וצבאות קדושים, שכל אותם בני האמונה [=עם-ישראל] מתקנים אותם [את המלאכים העליונים] בתיקון האמונה באותה עבודת ריבונם. [...] 'וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם' [תה' קד, יד] – 'עֵשֶׂב' זה האופנים האלה וחיות וכרובים, שכולם מתקנים תוך תיקוניהם [=שכאשר מתקנים את המלאכים הם מתקנים עניינים אחרים וכדלקמן], ועומדים [המלאכים] להתתקן בשעה שבני-אדם באים לעבודת ריבונם בקרבניהם ובתפילה, שזוהי עבודת האדם. ועשב זה [דהיינו המלאכים] מזומן ומוכן לעבודת האדם להתתקן בתיקונו כראוי. וכשהם [=המלאכים] מתתקנים באותה עבודת האדם אחר-כך יוצאים מהם מזונות וטרף לעולם, שכתוב: 'לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ' [...] וכל זה להוציא לחם מן הארץ. כל התיקונים של בני האדם שמתקנים את עשב הארץ הזה [=המלאכים], שעבודתם לריבונם לספק על-ידם מאותה ארץ [של המלאכים] טרף ומזונות לעולם-הזה, ולהתברך בני אדם מברכות של מעלה. [...] אלה אותם כרובים ותִמרות [...] אלה אותם שעולים בעשן הקרבן ומתתקנים יחד עמו [עם הקרבן] ונקראים 'תמרות עשן', וכולם [=כל המלאכים הללו למיניהם] קיימים בתיקוניהם לעבודת האדם".


לפי מכשפי האופל, בני האדם שוכני בתי חומר מתקנים את המלאכים בתפילה ובהקרבת קרבנות, ולאחר שבני האדם השפלים, שאחריתם הרימה והתולעה, מתקנים את המלאכים הקדושים והטהורים, המלאכים גומלים להם חסד ו"יוצאים מהם מזונות וטרף לעולם". ובכן, מעבר לטמטום השחצני המחפיר של מכשפי האופל לפיו בני האדם "מתקנים" את המלאכים, יש בדבריהם גם דברי מינות פגאניים, ואסביר: לפי מכשפי האופל, עבודת התפילה והקרבנות שנצטווינו עליה בתורת משה, לא נועדה לשם יצירת קשר רוחני נשׂגב בין האדם לבוראו, אלא לשם יצירת קשר של גומלין בין האדם לבין המלאכים, שהרי תכלית הקשר הזה הינה ליצור יחסי "קח ותן" בין בני האדם לבין המלאכים: בני האדם "מתקנים" את המלאכים והם מורידים שפע לבני האדם – ובהזיה הזו בדיוק תועים עובדי האלילים, דהיינו שהם מטיבים עם אליליהם ושיקוציהם בתקרובות ובכבוד ובהערצה ובתפילה, והם מצידם מורידים שפע לעובדיהם. קצרו של דבר, מכשפי האופל החליטו שתכלית התורה והמצוות היא הורדת שפע ועבודה-זרה.


כמו כן, לפי מכשפי האופל יש בכוחו של האדם להשפיע על העליונים באמצעות התפילה והקרבנות, וההזיה הפגאנית הזו, אשר מייחסת לאדם כוחות אלהיים בקיום מצות התפילה והקרבת הקרבנות, מכשירה את המחשבה לעבודת בשר ודם – שהרי אם יש בכוחו של האדם לפעול פעולות ולתקן את המלאכים בעולמות העליונים, ברור שיש בכוחם של מקובלי האופל הארורים לפעול פעולות ולשנות את סדרי הבריאה ב"תחתונים", והואיל וכן, יש להעריצם ולרוממם ולעבדם, כי הם אלה אשר משעבדים את בורא-עולם לפעול טוב או רע בעולם.


דוגמה קכב


בתוך ההזיה שראינו בדוגמה הקודמת, מכשפי האופל דורשים את הפסוק בתהלים: "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה" (תה' קד, יד), וזה לשונם: "'מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה' – זו בהמה שרובצת על אלף הרים, ומגדלים לה בכל יום אותו חציר, וחציר הזה, אותם מלאכים שליטים לפי שעה שנבראו בשני ועומדים למאכל של הבהמה הזו, בגלל שיש אש אוכלת אש [...] וזהו 'עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע' [בר' א, יא], שהרי חציר לא מזריע זרע, אלא מזדמן למאכל של אֵשׁ קדושה [הבהמה]".


כלומר, לפי מכשפי האופל, הפסוק בתהלים נועד ללמד על בהמה שרובצת על "אלף הרים", והעליונים מגדלים לה בכל יום חציר, ומהו החציר הזה? ובכן החציר שלה הוא המלאכים שנבראו בשני, ואותם הבהמה הזו שרובצת על "אלף הרים" אוכלת, ובמלים אחרות, הבהמה הענקית הזו אוכלת את המלאכים שנבראים לה במיוחד כדי שיהיו לה לחציר... כמו כן, מכשפי האופל קובעים קביעה מדעית: "שהרי חציר לא מזריע זרע", והחציר הוא מספוא, דהיינו מכלול של דגנים וקטניות ושאר מיני עשב שיובשו, וכולם יש להם זרעים, אחרת לא היה להם קיום.


וברור לי שמכשפי האופל לא התכוונו למשול משלים, שהרי מוחם כל-כך נחות מלהבין אפילו עניינים פשוטים, ואיך יעסקו במשלים וחידות שנועדו לחכמי בני האדם? ובכל זאת, גם אם יתעקש הנבל שמדובר במשל: איך יעלה על הדעת לתאר בהמה כמי שאוכלת את המלאכים? והלא גם אם מדובר במשל יש בזה מתן רוממות וגדוּלה לבהמיוּת. כלומר, אף אם מדובר במשל, ברור שרק בהמוֹת שטוּפי בהמיוּת ירוממו ויתארו בהמה כאוכלת מלאכים, ואף יכנו את הבהמה הענקית הזו "אֵש קדוֹשה"... ואך טבעי הוא שבהמוֹת האופל והזימה ירוממו את הבהמיוּת.


"וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).


דוגמה קכג


בהמשך ספר-האופל (יט ע"א) שורבט כך:


"עולה שֵׁם אחד [...] והוא 'אֵל' [...] והכיסא חוקֵק וגולֵף אותו [...] עולה שֵׁם אחר [...] והוא 'גדול' [...] והכיסא חוקק וגולף אותו [...] עולה שֵׁם אחר [...] והוא 'גיבור' [...] והכיסא חוקק וגולף אותו [...] אז הצטיירו בחקיקתם [...] ועל סוד זה נקרא הקב"ה: 'הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא' [נח' ט]. שהרי השמות הללו חקוקים הם למעלה בסוד המרכבה העליונה, כלולה בארבע אותיות יהוה, שהוא השֵּׁם שכולל הכל. דמויות האלה [ארבעת השמות הללו או ארבע הדמויות שנזכרו שם: שור ונשר ואריה ואדם] מחוקקות וגלופות בכיסא, והכיסא חקוק מרוקם בהם, אחד לימין ואחד לשמאל ואחד לפנים ואחד לאחור, רשום בארבעת צדדי העולם".


ומאין למכשפי האופל "הסודות" הללו? ומי שטוען לידע "סודות" כל-כך נשׂגבים בהכרח טוען את הנבואה, כי לא ניתן לידע "סודות" כל-כך טמירים אלא במראה הנבואה. והואיל ולא יעלה על הדעת שמכשפי האופל היו נביאים, שהרי ספריהם גדושים בזוהמת המינות והעבודה-הזרה, הרי שיש לפנינו נביאי שקר אשר דינם בחנק, וספרם לשריפה ולמאכולת אש.


ושמא יתקשה ויזעק הנבל: והלא מדובר באגדה שאין להבינה כפשוטה! אשיב לו: האמנם? האמנם מכשפי האופל כלל לא התכוונו שיש למעלה מרכבה? האמנם הם לא התכוונו שהכיסא גולֵף וחוקֵק שמות? האמנם הם לא התכוונו שהדמויות או השמות הללו חקוקים בכיסא בארבעת צדדיו? וכי הם ביקשו שנתייחס לספר-האופל כמקבץ של אגדות חז"ל? והלא אפילו את אגדות חז"ל הם מפרשים כפשוטן! כל-שכן ספר-האופל שהם קוראים לו "קדוש".


יתר-על-כן, ב"אגדה" הזו הודגש שוב ושוב שהשמות אכן חקוקים, וחזרה שוב ושוב על העניין הזה מובילה למסקנה שמדובר בעניין פשטני מובהק: "והכיסא חוקֵק וגולֵף אותו [...] והכיסא חוקק וגולף אותו [...] והכיסא חוקק וגולף אותו [...] אז הצטיירו בחקיקתם [...] שהרי השמות הללו חקוקים הם למעלה [...] דמויות האלה מחוקקות וגלופות בכיסא, והכיסא חקוק מרוקם בהם, אחד לימין ואחד לשמאל ואחד לפנים ואחד לאחור, רשום בארבעת צדדי העולם".


ומאין הנני יודע שחזרה כפייתית שכזו מוכיחה שמדובר בעניין פשטני? ובכן, כאשר מדברים לחכמים במשלים, אין צורך לחזור על אותו עניין שוב ושוב ושוב, כל-שכן שחכמים ע"ה פסקו במפורש בעניין מעשה מרכבה, שמלמדים אותם רק בראשי פרקים ולחכם שמבין מדעתו... ואם הדברים הם משלים וחידות שיש ללַמְּדם לחכמים בראשי פרקים, מדוע כל ההדגשות הללו? וכי כך מלמדים סתרי תורה לחכמים הגדולים? והלא כך מלמדים לילדים הקטנים! קצרו של דבר, לא יעלה על הדעת שמדובר במשלים או אגדות, אלא ברור שמדובר בענייני פשט.


והואיל ולא יעלה על הדעת שמדובר במשלים וחידות שנאמרו ברמזים לחכמים, אלא בפשטים ברורים, המסקנה היא שלא רק שמי שאמר את הדברים הללו הוא בגדר נביא שקר שדינו בחנק, אלא שהוא גם מפיץ השקפות מגשימות – שהרי ייחוס חפצים כגון כיסא ומרכבה וכן ייחוס צדדים לבורא מוביל בהכרח להשקפה שהבורא הינו גוף, וכבר הרחבתי בעניינים הללו במאמרים: "כתר או נקדישך?", "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי – האם הקב"ה יושב על כיסא?", ועוד. והנה לפניכם אזהרתם של חכמים ע"ה מפני ההשקפה שיש שמאל וימין לפני הקב"ה, ואף שהמקור הוא ממדרש תנחומא שאינו מהימן, נראה שכאן שׂרד נוסח אמת (בובר, וירא כא):


"[ודרש ר' עקיבא:] ומהו 'בְאֶחָד'? אלא, כשם שהשואל שואל למטן כך למעלן [כשם שנשמעות טענות בעלי הדינים בבית-דין של מטה כך הן נשמעות למעלה, דהיינו, שהקב"ה שוקל את כל הטענות כולן], וכשם שהסנהדרין נושאין ונותנין למטן כך למעלן [כשם שבית-דין של מטה מוציא דין אמת, כך ה' יתעלה], שנאמר: 'רָאִיתִי אֶת יְיָ יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ' [מ"א כב] – [ודרש ר' עקיבא:] וכי [יש] שמאל למעלה? [כלומר, וכי יש אצלו צדדים כמו שיש לבעלי הגופות?] והלא כבר נאמר: 'יְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ' [שמ' טו, ו] [כלומר, ממה שנזכר בפסוק רק צד ימין ביחס לה' יש ללמוד שאין לפניו צדדים, והימין הוא רק משל לאופן של פעולה], אלא, אלו מטין לכף זכות ואלו מטין לכף חובה [כלומר, צבא השמים שמטין לכף זכות ולכף חובה הם משל לכלל הטיעונים שה' סוקר בשעת פסיקת הדין, ור' עקיבא מוסיף בסוף המדרש את המסקנה כדי שלא נטעה שה' נמלך במלאכים:] הרי הכל במשפט! [כלומר, כל מטרת המדרש הזה ללמד שדינו דין אמת, ולשם-כך נעזרו במשלים מעולם בתי הדינים]".


דוגמה קכד


בהמשך ספר-האופל (יט ע"ב) שורבט כך:


"'עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ' [בר' א, יא], לא מוציא זרע אלא לתועלת, דווקא על הארץ אשר זרעו בו, מכאן שאין רשות לבן אדם להוציא זרע ממנו לבטלה".


ודימוי האדם לעץ השדה בעניין זה מוביל לזימה ולתועבה, שהרי העץ מפזר את זרעו על כל הארץ בכל מקום, ואילו האדם אסור לו לבוא על שום אשה בעולם מבלעדי אשתו כדת משה וישראל. ואם לומדים מן העץ "שאין רשות לבן אדם להוציא זרע ממנו לבטלה", הרי שכל האיסור הוא להשחית את הזרע על הארץ, אך להזריע את כל הנשים באשר הן – מותר. קצרו של דבר, מן הדימוי לעץ-השדה עולה שאסור לאדם להוציא זרע לבטלה דהיינו על הארץ, אך מותר לו לבוא על כל הנשים שבעולם, כמו שמותר לעץ להזריע את הארץ בכל מקום.


והנני מתחיל להבין מדוע מכשפי האופל כל-כך החמירו בעניין הוצאת זרע לבטלה, כלומר כל חומרתם נועדה להכשיר להם את הזימות והתועבות בפועל – שהרי אם הוצאת זרע לבטלה חמורה מכל העוונות שבעולם, ברור שעדיף ואף רצוי להתעלל בילדות ונשים נשואות, כדי שלא להיכשל בהוצאת הזרע לבטלה! כל הפחדותיהם נועדו אפוא להכשיר להם את הזימה.


דוגמה קכה


בהמשך ספר-האופל (יט ע"ב) שורבט: "ביום זה [ביום השלישי] כתוב 'כי טוב' פעמיים, בגלל שיום הזה אחוז לשני צדדים ומפריד מחלוקת, אמר [מי אמר?!] לצד זה: 'כי טוב' ולצד זה: 'כי טוב', ומסכים ביניהם, ולכן יש בו פעמיים 'ויאמר', כאן הסוד של שם של ארבע אותיות, חקיקה מחוקקת עולה ל-12 אותיות בארבע דמויות בארבעה צדדים, רשום על הכיסא הקדוש".


ובכן, ההזיה לפיה יש סגולה ליום השלישי "להפריד מחלוקת" מנוגדת לתורת האמת, שהרי אסור לייחס סגולות מאגיות מסוימות לימים מסוימים (ולא תעוננו), ובעניין זה ראו דוגמה נ שם הרחבתי בעניין זה. כמו כן, ההזיה לפיה הקב"ה הכשיר את "הסטרא אחרא" ואמר עליה "כי טוב" היא חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וברור שכוונת מכשפי האופל היא לסטרא אחרא, דהיינו לצדדי האלוהויות הטובות ולצדדי האלוהויות הרעות, שהרי זו משמעותה המרכזית של המילה "צדדים" בשרבוטי ההבל של מכשפי האופל. יתר-על-כן, בדוגמות קח–קט ראינו, שכוונת מכשפי האופל בצדדים ובמחלוקות הללו וביום השלישי הזה, היא לאלהים אחרים. ואגב, מכשפי האופל שבים ללהג בענייני החקיקות על מרכבתו-כיסאו של הבורא יתעלה.


ויש בדברי המכשפים עוד התעיית מינות, שהרי לפי התורה הקב"ה אמר "כי טוב", ואילו לפי מכשפי האופל, היום השלישי הוא אלוה עצמאי והוא זה שאמר בתורה "כי טוב"! וכך אומרים מכשפי האופל בדבריהם שנותחו בהרחבה בדוגמה קט: "במעשה בראשית הייתה מחלוקת שמאל עם ימין [...] העמוד האמצעי שהוא יום שלישי [האלוה המשני, ונקרא שָׁם 'האור האמצעי'] נכנס ביניהם והפריד המחלוקת והסכים לשני צדדים", ולעיל נאמר: "בגלל שיום הזה אחוז לשני צדדים ומפריד מחלוקת, אמר לצד זה 'כי טוב'" וכו', מי הוא זה אפוא שאמר?


דוגמה קכו


בהמשך ספר-האופל (יט ע"ב) שורבט כך: "'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת' וכו' [בר' א, יד], 'מְאֹרֹת' חסר, שנבראה אסכרה לתינוקות". ובכן, המקור למכשפי האופל בעניין זה הוא פירושו הידוע של שר"י, וכך פירש את הפסוק בבראשית שם: "יְהִי מְאֹרֹת – חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול בתינוקות, הוא ששנינו: ברביעי היו מתענין על אסכרה שלא תיפול בתינוקות".


מקור דברי שר"י הוא בירושלמי ובבבלי, בירושלמי תענית (ד, ג) נאמר כך:


"אנשי משמר היו מתענים בכל יום: בשני היו מתענין על מפרשי ימים – 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם' [בר' א, ו]; בשלישי היו מתענין על יוצאי דרכים – 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם' [שם, ט]; ברביעי היו מתענין על התינוקות שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם – 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת', 'מְאֹרֹת' כתיב [שם, יד]; בחמישי היו מתענין על המעוברות שלא יפילו ועל המיניקות שלא ימותו בניהן – 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה' [שם, כ]".


ובתלמוד הבבלי תענית (כז ע"ב) נאמר כך: "תנו רבנן: אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, ואנשי מעמד מתכנסין לבית-הכנסת, ויושבין ארבע תעניות: בשני בשבת, בשלישי, ברביעי, ובחמישי: בשני – על יורדי הים; בשלישי – על הולכי מדברות; ברביעי – על אַסכְּרָא שלא תיפול על התינוקות; בחמישי – על עוּברוֹת וּמנִיקוֹת".


נשים לב, כי גם בתלמוד הבבלי וגם בתלמוד הירושלמי נאמר שהיו מתענין בימי השבוע כדי שלא יחולו בעם-ישראל ייסורים ופורענויות לעתיד-לבוא (לדעת הירושלמי אנשי המשמר היו מתענין, ולדעת הבבלי אנשי המעמד היו מתענין), אבל בשום פנים ואופן לא נאמר שהתענו באחד מימי השבוע משום שהוא "יום אשר מסוגל לפורענות מסוימת", כלומר שהתענו מתוך חשש מפורענות מסוימת שמא היא תחול דווקא באותו היום המסוים, וכמו שאמר שר"י.


זאת ועוד, הברייתא הזו לא נפסקה להלכה כלל, וברור שהיא מתארת מנהג קדום שנהגו בו בזמן שבית-המקדש היה קיים ותו לא. כן ברור, שכל הפסוקים שהובאו כראיות בתלמוד הירושלמי הינן בגדר אסמכתות בעלמא בלבד, כדי לרומם, להטעים ולייפות את המנהג.


ברם, שר"י הבין באופן מעֻוות לחלוטין את המקורות הללו, והבנתו את הדרשות הללו כפשוטן ובחירתו לפרש בהן את פשט הפסוק גררוהו לעוות את דברי חז"ל, ולשגות במצות לא תעשה מן התורה! ולא סתם מצות לא תעשה, מצות לא תעשה שנוגעת ליסודות התורה, מצוה שנוגעת לציר שכל התורה כולה סובבת עליו: מלחמת חורמה במאגיה ובעבודה-הזרה, מצוה שמטרתה להרחיק אותנו משרשי העבודה-הזרה הקדומה שנכשלו בה ואף נטשו את כל דרכי האמת בגללה! שהרי שר"י פירש כך: "יְהִי מְאֹרֹת – חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות, הוא ששנינו: ברביעי היו מתענין על אסכרה שלא תיפול בתינוקות".


כלומר, לפי שר"י יום רביעי בשבוע הוא יום מאגי מקולל מפני שהוא יום שבו נופלת מחלה קשה על התינוקות, מחלה אשר בימי קדם גרמה במקרים רבים למוות (ובמילון ספיר ברשת ביארו מחלה זו כך: 'מחלה חַיידקית מידַבֶּקֶת הפוגעת בגרון ועלולה לגרום חֶנֶק'). ברם, ההזיה הזו לא נזכרה באף לא אחד מן התלמודים. נמצא אפוא, כי שר"י החדיר לנו למעשה הזיה רעה אשר כופרת בציווי תורה מפורש, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י):


"[ט] אי-זה-הוא מעונן? אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן: 'יום פלוני רע ויום פלוני טוב'; 'יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית'; 'שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני'. [י] אסור לעונן, אף-על-פי שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת וחכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים – הרי זה לוקה, שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".


נמצא לפי שר"י, שכל אנשי המשמר או המעמד לדורותיהם היו עובדי עבודה-זרה, וכולם היו ראויים למלקות מן התורה, שהרי הם התענו והתפללו על התינוקות דווקא ביום רביעי מתוך ההזיה שהוא "יום המסוגל למחלת האסכרה". ובמאמר על המיסטיקה לאורו של הרמב"ם הוּכח כי האסטרולוגיה הינה עבודה-זרה וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, שהרי האמונה שיש כוחות לגרמי השמים להשפיע על מהלך החיים, הינה אמונה בקיומו של כוח זר מבלעדי הקב"ה, דהיינו בעבודה-זרה. כך שההזיה שרש"י החדיר בפירושו הזה נוגעת לענייני עבודה-זרה מובהקים, ואף מחדירה אמונות-הבל בקיומם של כוחות מאגיים. וכבר הסברתי שאימות כוח מאגי אחד בעולם, פותח פתח רחב לאימוץ אינסוף הזיות מאגיות נוספות, שהרי אם המאגיה קיימת בתחום מסוים, מדוע שהיא לא תהיה קיימת בתחומים רבים נוספים? קצרו של דבר, אימוץ הזיה מאגית מכל סוג שהוא מטמטם את המוח ומחליש מאד את כוח ההיגיון והמחשבה הישרה; ובאימוצה ובקבלתה, ההזיה שהוּחדרה אף מכשירה את הקרקע לחדירתן של הזיות מאגיות נוספות, עד שמחשבתו של האדם מזדהמת ומתטנפת לחלוטין – ותעייתו של האדם הבהמי השוגה בהן, אחרי עבודה-זרה במעשה ובמחשבה, הינה בלתי נמנעת.


רבנו מוסיף ופוסק בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


ואין צורך לומר שרש"י הינו מראשי וממייסדי מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת, מועדון המאגיה והמינות המפוקפק והמטונף, אשר כל באיו לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים. צלמו של שר"י הועמד במרכז במת המועדון וסביבו חגים ונעים כשיכורים לקולות ההזיות ולהבזקי הדמיונות, שאר בכירי המועדון, הלא המה חבר מרעיו, תלמידיו ומעריציו של שר"י לדורותיהם. המינים וצאצאיהם כל-כך דבקו ברש"י, עד שהם קידמו ורוממו באדיקות כל מי שהצטרף אליהם למועדון הכסילים ולמסיבת השיכורים סביב הבמה של שר"י, ולא חדלו במשך הדורות לשטוף לנו את המוח ב"גדולתם" ו"בקדושתם" של המתנודדים במסיבת הסמים החולנית הזו – וכמו כל עבודה-זרה, כל מי שלא כורע ומשתחווה להם, ומסרב לקבל אותם עליו לאלוה ולקרוא להם "קדושי עליון" ו"גדולי עולם", נחשב מיד לכופר ולאפיקורוס – ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה!


עד כאן מתוך המאמר על שר"י חלק ג, דוגמה י. והנה, הראינו לדעת כי המקור לטמטומם של מכשפי האופל הוא פירושו של שר"י, וכל שאמרתי לעיל עליו נכון גם למכשפי האופל.


דוגמה קכז


בהמשך דבריהם שם (יט ע"ב) מכשפי-האופל מסבירים מדוע היום הרביעי הוא יום של קללה, מדוע דווקא בו "נבראה אסכרה לתינוקות", והנה לפניכם שרבוטי השוטים הבהמיים:


"שאחר שנגנז אור של אור הראשון [=הוא האלוה העליון: 'אור אחד נסתר בראש של הכל', ונראה שהוא גם 'הנסתר שאינו ידוע' דהיינו שלא נזכר בתורה, ראו דוגמות צט–ק], נבראה קליפה למוח, ואותה קליפה מתפשטת ומוציאה קליפה אחרת. כיוון שיוצאת, עולה ויורדת, מגיעה לגבי פנים קטנות [=הם פני האדם החקוקים לפי דמיונם של המכשפים במרכבתו-כיסאו של הקב"ה בעליונים], רוצה להתדבק בהם ולהצטייר בתוכם, ולא רוצה להיפרד מהם, מפריד אותה הקב"ה משם ומוריד אותה למטה, כשברא אדם כדי לתקן זה בעולם-הזה.


כיוון שראתה [הקליפה שיצאה מקליפת המוח שנבראה ביום הרביעי] את חווה דבוקה בצידו של אדם יופי של מעלה [...] פרחה משם ורצתה כמו מקודם להתדבק בפנים קטנות. אותם שומרי השערים שלמעלה לא נתנו לה [ויש למעלה גם שומרים וגם שערים!]. נזף בהם הקב"ה והטיל אותה בשיפולי הים [ואין היגיון בַּשּׁוֹטוּת, שהרי אם הקב"ה הטיל את הקליפה לשיפולי הים, מדוע הוא נזף בשומרים שלא נתנו לה להיכנס בשערים שמובילים למרכבתו-כיסאו?] וישבה שם עד שחטא אדם ואשתו. אז הוציא אותה הקב"ה משיפולי הים, ושולטת על כל אותם תינוקות פנים קטנות של בני אדם שראויים להיענש בחטאי אבותיהם, והיא הולכת ומשוטטת בעולם. מתקרבת לשערי גן עדן שבארץ ורואה כרובים, שומרי שערי גן העדן, ויושבת שם אצל אותו להט החרב בגלל שהיא יצאה מצד אותו להט. בשעה שמתהפך אותו להט, בורחת ומשוטטת בעולם, ומוצאת תינוקות שראויים להיענש, וצוחקת בהם והורגת אותם [כלומר, מדובר בישות סדיסטית ומרושעת אשר מתענגת על רציחת תינוקות]. וזהו בפגימת הלבנה שהקטינה את אורה [כלומר הקליפה הסדיסטית הזו פועלת את פעולותיה בשעה שהלבנה בפגימתה, דהיינו בלילות האפלים, פשש... ממש סיפורי האחים גרים הגרמנים], וזה מאֹרֹת [דהיינו זו הסיבה שחסר וא"ו בפסוק]. כשנולד קין לא יכלה להתדבק בו [כדי להוליד ממנו שדים], [אבל] אחר-כך התקרבה אליו והולידה רוחות ושדים מעופפים [כלומר, הקליפה הסדיסטית הזו הינה גוף וחומר, שהרי היא נבעלה לקין והולידה רוחות ושדים מעופפים]".


וכל דברי מכשפי האופל הללו בנויים על שיבושו של שר"י, ואפילו לא מדובר כאן על הבנת אגדות חז"ל כפשוטן, אלא על עיוות וזיוף דרשת חז"ל אשר הביאו פסוק כאסמכתא בעלמא! ולא ייתכן שכוונת מכשפי האופל למשול משלים וחידות באריכות המפורטת והמבחילה הזו, שהרי הם מסבירים לנו עניין מעשי מובהק, דהיינו מדוע התינוקות חולים ומתים באסכרה.


ועתה לפרטי דבריהם: לפי מכשפי האופל הקב"ה ברא ביום הרביעי קליפה, דהיינו ישות סדיסטית ומרושעת מאד אשר שואבת עונג חולני מרציחת ילדים קטנים. ואיך יעלה על הדעת שהקב"ה יברא ישות סדיסטית ומרושעת? ודברים אלה הם חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, כי מי שבורא ישות סדיסטית שכזו מעיד על עצמו שהוא סדיסט בעצמו – ותיאור זה מתאים מאד לתפישׂוֹת עובדי האלילים הקדמונים אשר תיארו והתייחסו לאליליהם כישויות אכזריות וחמומות-מוח, אשר כל מטרת עובדיהם היא לשכך ולהינצל מזעמם וחרונם הבלתי נשלט.


עוד סוּפר שהקליפה הזו ביקשה תחילה להתדבק בכיסא המרכבה שבעליונים, דהיינו, הרוע הסדיסטי המבחיל הזה נמשך לכיסא המרכבה! אך הקב"ה הוריד אותה לעולם התחתון "כדי לתקן בעולם-הזה", כלומר הקב"ה ברא ישות אלהית סדיסטית, ולאחר-מכן הוא הוריד אותה לעולם-הזה כדי לתקן? ומי יוצר דבר מעֻוות כדי שלאחר-מכן הוא יצטרך לתקנו? וכי יעלה על הדעת שה'-אלהים-אמת יברא דבר-מה באופן מעֻוות שיידרש לו תיקון? וכל התיאורים מעוררי הקבס הללו של מכשפי האופל, מעידים על תפישׂוֹת משובשות של האלהות, שהרי הם מציירים ומתארים את בורא-עולם כבעל מגרעות מאד בסיסיות, אפילו ביחס לבני האדם.


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין חומרת ייחוס מגרעת לבורא-עולם:


"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? [ייחוס מגרעת או התפעלות לבורא-עולם כמוהן כייחוס גוף שהרי ייחוס התפעלויות ומגרעות מוביל באופן ישיר ומיידי לייחוס גוף] הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מרֵיעה לפי דמיונו. [...] ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [ביחס לבורא השקפת] גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כלומר שהוא יתעלה בעל התפעלויות או מגרעות] – הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


***

בהמשך הדברים שהובאו לעיל סוּפר, שהקליפה הסדיסטית הזו "ראתה את חווה דבוקה בצידו של אדם יופי של מעלה", ובמלים אחרות, העולמות העליונים הם עולמות גוף חומרניים! לאחר-מכן הקליפה הזו שוב ניסתה להתדבק לכיסא המרכבה בעליונים, אך שומרי השערים לא נתנו לה להיכנס... וכל התיאורים הפשטניים הללו, כאילו יש לפני ה' יתעלה שומרים ושערים, הם דמיונות פגאניים נחותים, אשר מובילים גם להגשמה וגם לטמטום המחשבה.


משום מה, הקב"ה נזף בשומרים על שדחו את הקליפה הסדיסטית, ועוד יותר תמוה הוא, שלאחר נזיפתו הוא בכבודו "הטיל אותה בשיפולי הים", ואם-כך מדוע נזף בשומרים? הקליפה ישבה על חוף הים עד שהאדם ואשתו חטאו, ואז הקב"ה הוציאהּ משם ונתן לה תפקיד בעולם: לחסל את התינוקות שראויים להיענש בחטאי אבותיהם – ודברים אלה סותרים את תורת-האמת, שהרי לפיה העונש שקיבלו אדם וחווה היה צער הפרנסה וצער הלידה, ותו לא.


עוד נאמר על הקליפה הסדיסטית המשוטטת הזו, שהיא ביקשה "להתדבק" בקין כשנולד, ומהמשך הדברים עולה שהיא ביקשה לשאוב ממנו זרע או "כוחות טומאה" כדי להוליד "רוחות ושדים מעופפים". בתחילה היא לא הצליחה, אך בהמשך לאחר שהוא הגיע לבגרות, היא הצליחה "להתקרב אליו והולידה רוחות ושדים מעופפים". והואיל וקין היה גוף וחומר, והואיל והשדים לפי הוזי ההזיות הינם בעלי גוף, ברור שגם הקליפה הסדיסטית הזו הינה בעלת גוף, אחרת איך "התקרבה" לקין שהוא בעל גוף, ואיך יצאו ממנה "שדים מעופפים"? ואם הקליפה הזו היא גוף אשר מתקרב ומוליד, ברור שגם העולמות העליונים שמהם היא יצאה הם עולמות חומרניים, וברור שגם הקב"ה וכל עולמו העליון הוא עולם חומרי וגופני, וכדי ביזיון וקצף.


סיכומו של דבר, הוזי ההזיות הפגאניים האירופים ניפחו אסמכתא בעלמא של חז"ל לכדי מפלצת מינות מבחילה, כלומר אפילו לא מדובר כאן באיזו אגדה של חז"ל, אלא באסמכתא בעלמא! וברור שאם חז"ל היו אומרים איזו אגדה בעניין האסכרה, שר"י ומכשפי האופל היו חוגגים בביצת המינות המסריחה והטובענית, ומנפחים אותה לגודזילה פגאנית נגעלה.


לחשׂיפת תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן בקרב מכשפי האופל, וכל-שכן לחשׂיפת עיוות דרשה בעלמא, יש חשיבות רבה בניתוץ תעתועיהם של המינים, אשר מכזבים כדי למלט את ספר-האופל מהרשעה במינות ובתועבה, ולשם כך הם טוענים שמדובר במשלים ולא בענייני מינות. ברם, איך ייתכן לטעון שמכשפי האופל התכוונו לדבֵּר במשלים וחידות כאשר הם אפילו לא התרוממו להבין שדברי חכמים אינם כפשוטם? תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן הינה אפוא עדות מוחצת להעדר חשיבה ריאלית, להשתלטות הטמטום והמאגיה הפגאנית על מחשבתם, ולכך שמכשפי האופל לא התכוונו לדבר במשלים וחידות – שהרי מי שנכשל בדבר הקל, דהיינו בהבנה שיש לדברי חז"ל משמעות נסתרה, לא ייתכן שיידע לחבֵּר משלים וחידות בענייני מעשה בראשית ומעשה מרכבה. יתר-על-כן, מי שעיוות את דברי חכמים ע"ה ונפל לשוחת המינות בדבר כל-כך קל, לא ייתכן שהוא יתרומם לפסגות הדעת והחכמה וקרבת האלהים.


דוגמה קכח


בהמשך ספר-האופל (יט ע"ב) שורבט כך: "אדם [הראשון] שימש [דהיינו קיים יחסי אישות] מאה ושלושים שנים עם רוחות נקבות [כלומר הרוחות הללו הן בעלות גוף נקבי]" וכו'.


וכדי להשלים את תמונת הזיית הזימה הכעורה הזו, עלינו לעיין בהמשך ספר האופל (בר' נה ע"א): "רבי שמעון אמר, מאה ושלושים שנים נפרד אדם [הראשון] מאשתו, וכל אותן מאה ושלושים השנים היה [משמש עם רוחות נקבות ו]מוליד רוחות ושדים בעולם בגלל אותו כוח הזוהמה שהיה שאוב בו. כיוון שחיסל ממנו אותה הזוהמה, שב וקינא את אשתו והוליד בן. אז כתוב: 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' [בר' ה, ג]. בוא וראה, כל בן-אדם שהולך לצד שמאל ומטמא את דרכיו, כל רוחות הטומאה מושך על עצמו, ורוח טומאה נדבקת בו ולא זזה ממנו" וכו'.


מכשפי האופל שהפכו את בר-יוחי לשיקוץ פגאני, העתיקו כאן את המדרש המפורסם במסכת עירובין (יח ע"ב): "כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן, היה מוליד רוחות שדין ולילין". ברם, הם ייחסו אותו בשקר לשיקוצם (במקור אֲמָרוֹ ר' ירמיה בן אלעזר), והוסיפו עליו מנה גדושה של גיבובי הבלים כדרכם. לענייננו חשוב להבין, כי מכשפי האופל הבינו מדרש זה כפשוטו, ושגו לחשוב שמדובר בשדים דמיוניים כמו שהם מתוארים בתרבויות עובדי-האלילים הנגעלים. וכבר האריך רבנו בעניין חומרת הבנת המדרשים כפשוטם בהקדמתו לפרק חלק, וגינה בלשון חריף מאד את הסכלים שסוברים שיש להבינם כמות-שהם מילה-במילה.


זאת ועוד, לפי מכשפי האופל המגרעת של החטא היא מגרעת דמיונית, דהיינו יצירת מזיקים מאגיים אשר פוגעים באדם במהלך ימי חייו, אך מי שמתבונן היטב מבין עד כמה השקפה זו רעה, שהרי העוונות והפשעים אינם יוצרים מזיקים מאגיים דמיוניים, אלא הם מרחיקים את האדם מבוראו ומדרדרים אותו לתהומות הסכלות והבהמיוּת, וזהו הנזק האמיתי. ומי שאינו מבין את הנזק האמיתי של העוונות והפשעים לעולם לא יתרומם מהם ואף יוסיף לשקוע בהם, שהרי כוחו הדמיוני של ייצר הרע גדול אלף מונים מאיומיו הדמיוניים של ספר-האופל בעניין "המזיקים". כלומר, פיתויי ייצר הרע גדולים אלף מונים מאיומיו של ספר-האופל, ובמיוחד אם האדם אינו נענש בטווח הקצר והמיידי על פשעיו ומעלליו. קצרו של דבר, מי שאינו מוסיף דעת ומרומם את נפשו מלשקוע בזוהמת המאגיה והתועבה, לעולם יוסיף לשקוע בהן עוד ועוד.


נעבור עתה לראות כיצד רבנו פירש מדרש זה, וכֹה דבריו בספרו מורה-הנבוכים (א, ז):


"וכבר ידעת שכל מי שלא הושגה לו הצורה הזו [=שלא למד והשׂכיל והוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל] [...] שאינו אדם אלא בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו [=בהמה בדמות אדם], אלא שיש לו יכולת למיני הנזקים והמצאת הרעות מה שאין לשאר בעלי-החיים, כי המחשבה והסברה שהייתה מעותדת לו [=שה' יתעלה חננוֹ בה] לְשֵׁם השגת השלמות – אשר לא הושגה – משתמש בה במיני התחבולות המביאות לרעות והמצאת הנזקים, וכאילו הוא דבר הדומה לאדם או חיקויו, וכך היו ולדי אדם אשר קדמו לשֵׁת [בכל אותן מאה ושלושים השנים], ואמרו במדרש [עירובין יח ע"ב]: 'כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן [=בעקבות חטאו בעץ הדעת], היה מוליד רוחות כלומר שדים, וכאשר נִרְצָה [=נמחל לו] הוליד דומה לו', כלומר בדמותו כצלמו, והוא אמרו: 'וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' [בר' ה, ג]".


ברור אפוא, כי אותם השדים שנזכרו במדרש הם משל לבניו של אדם הראשון באותן מאה ושלושים השנים, אשר היו רעים וחטָּאים לה' מאד ורחקו כרחוק מזרח ממערב מדרגת אדם, מעין חיות ובהמות מתוחכמות וערמומיות, אך למעשה, לפי המדרש, הם היו גרועים מן החיות והבהמות שחיות את חייהן בשלווה וכל מעשיהן ופעולותיהן הם לצורך הישרדותן.


קאפח מוסיף בהערה במורה שם, וזה לשונו: "לפנינו איתא [בגמרא] 'רוחין ושדין ולילין', וייתכן כי בדורות הראשונים היו מין אחד ובדורותינו מינים הרבה"... וכנראה מאן דהו הוסיף בגרסת התלמוד רוחין ולילין, שהרי התלמוד שלפנינו עבר עריכה עיבוד והגהה תחת ידיהם של המינים וצאצאיהם שוחרי המאגיה והטומאה, ולעיון נוסף ראו: "בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו".


מכל מקום, שוב אנחנו רואים את תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן בקרב מכשפי האופל, וכאמור, לא יעלה על הדעת שמי שתופשׂ את אגדות חז"ל כפשוטן, דהיינו מי שאינו מבין כלל משלים וחידות בענייני מוסר פשוטים, שהוא יֵדע לחבר משלים וחידות בענייני מעשה מרכבה. ויתרה מזאת! היש ולוּ מקובל פגאני אחד בעולם אשר יעז לומר שכל ענייני השדים והרוחות הם בגדר משלים? והלא הם יוצאים בשצף-קצף כנגד הטוענים שענייני השדים הם משלים ואגדות...


ראו לדוגמה את דברי נחמן הכלבי בדבריו נגד רבנו, מתוך המאמר: "כלב ושמו ברסלב (חלק א)": "גם אינם מאמינים בשדים [הרמב"ם והמשׂכילים] אשר בכל דברי רבותינו ז"ל מבואר ההיפך. בפרט כפי מה שזכינו לספרי הזוהר הקדוש וספרי האר"י ז"ל והבעל-שם-טוב ז"ל, וכיוצא, שהם כולם מיוסדים על-פי רוח-הקודש, ומעוררים את האדם מאד לעבודתו יתברך באמת". כלומר, רבנו הרמב"ם ושאר המשׂכילים "אינם מאמינים בשדים", לעומת נחמן הכלבי ונתן העזתי אשר האמינו בקיומם של השדים הדמיוניים, וכבר הרחבתי בעבודה-הזרה הקדומה הזו בשלל מאמרים, לדוגמה, בסדרת המאמרים: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים". כמו כן, ברור שנחמן הכלבי פירש את כל אגדות חז"ל כפשוטן, ונפל לתהום הסכלות הרותחת.


דוגמה קכט


בהמשך ספר-האופל (יט ע"ב) שורבט כך:


"אדם שימש מאה ושלושים שנים עם רוחות נקבות, עד שבאה נעמה ומתוך יופייה טעו אחריה בני האלהים עזא ועזאל, והולידה מהם. וממנה התפשטו רוחות רעות ושדים בעולם, שהיא הולכת ומשוטטת בלילה עם לילית והולכות בעולם וצוחקות בבני אדם ועושות להם שישפכו קרי. ובכל מקום שנמצאים בני אדם ישנים יחידים בבית, שורות עליהם, ואוחזות ונדבקות בהם, ולוקחות מהם תאווה ומולידות מהם, ועוד פוגעות בו במחלות, והוא לא יודע, וכל זה בפגימת הלבנה. 'מְאֹרֹת', כשמתתקנת הלבנה, מתהפכות האותיות 'אִמְרַת יְיָ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ' [תה' יח, לא], מגן הוא על כל אותם רוחות רעות ומזיקים שמשוטטים בעולם בפגימתה [הקב"ה מגן על השדים והמזיקים?] לכל אותם שאחוזים בו באמונת הקב"ה".


נעמה היא "אֵם השדים" (ראו דוג' נח) ועזא ועזאל הם שני שדים (שמותיהם הם שמות עזים ושעירים) שנקראים בפי מכשפי האופל "בני האלהים". שני אלה "טעו אחריה" דהיינו קיימו עימה יחסי אישות, והולידה מהם שדים ורוחות – ואם "בני האלהים" הם בעלי גופות מה הדבר מורה על בורא-עולם?! כלומר, מדברי המכשפים עולה, שהעולמות העליונים הם עולמות של זימה ותועבה, דהיינו עולמות של חומר וגוף, בדומה מאד לעולמם החומרני של בני האדם. ואם העולמות העליונים הינם עולמות של חומר וגוף, ברור כשמש שגם הקב"ה, שהוא חלק מן העולמות העליונים בספר-האופל (ולעתים קרובות הוא אף מוצג בו כחלק שולי, כאלוה אחד מִנִּי רבים, ואף לא כאלוה המרכזי והחשוב), ברור שגם הוא חומר וגוף ובעל צרכים חומרניים כבני האדם הבהמיים! ודרך אגב, עצם האמונה בשדים הכעורים הינה עבודה-זרה וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, אך מכשפי האופל לא רק מאמינים בקיומם של השדים ובניהם, אלא הם מתארים את העליונים כיצורים זימתיים ולעתים קרובות אף מרושעים וסדיסטיים.


בהמשך סיפורי המכשפים המינים האירופים הללו, הם מתארים כיצד השדים באו לעולם: ובכן, לפי הזיותיהם, לא רק אדם הראשון אחראי על הולדת השדים, אלא גם נעמה היא אֵם השדים ועוד שֵׁדה זימתית ופתיינית הלא היא לילית המפורסמת (ששש... אסור לומר את שמה במפורש, כך הוזים המינים, וזכורני שאמרתי את שמה עשרות פעמים לפני איזה טיפש הוזה הזיות עד שנחרדו כל קליפות מוחו, ואם היה שומע את קללת רבשקה לא היה נחרד ככה). נעמה ולילית יוצאות בלילה וגורמות לבני האדם לשפוך את זרעם לבטלה, והן נדבקות במיוחד לבני אדם שישנים יחידים בביתם. יתר-על-כן, הן גם "לוקחות מהם תאווה ומולידות מהם", ואיני יודע מה עלה במוחם הזימתי של מכשפי האופל, אך בדרך זימתית כלשהי נעמה ולילית שופכות את זרעם של בני האדם ומולידות מהם שדים ורוחות. וכל ההזיות הפגאניות הללו הן "בפגימת הלבנה", דהיינו באשמת הלבנה או באישון לילה ואפלה כשהלבנה חסרה.


וברור שמדובר בסיפורי פוגי פגאניים, דהיינו בסיפורי מינים חזיריים זימתיים נחותים ועלובים, ואפילו סיפורי "האחים גרים" האכזריים או סיפורי "אלף לילה ולילה" של הערבים הטיפשים – כולם עדיפים בהרבה על סיפורי המינות הכעורים הללו של ספר-האופל, אשר מתיימר להיות תורה-שבעל-פה! וכל זיק של אמונה בהזיות הללו הינו חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא.


נקודה נוספת, לפי מכשפי האופל נעמה ולילית הן ישויות אלוהיות עצמאיות ומרושעות, אשר מזיקות לבני האדם: גם גורמות להם לטומאה ולקרי וגם "פוגעות בהם במחלות". ושלוש הזיות מינות עולות מכך: 1) שיתוף – שהרי יש לצד הבורא יתעלה יש ישויות אלוהיות עצמאיות ואף מרושעות; 2) מגרעת קמי שמיא – הקב"ה הוא בעל מגרעת שהרי הוא אינו יכול למנוע מאותן ישויות מרושעות להזיק לבני האדם; 3) עזב ה' את הארץ – יסודות ההשגחה ומתן השכר והעונש נפלו לבירא, שהרי לפי דמיונם של המינים ה' יתעלה הפקיר את בני האדם לתעלוליהן של נעמה ולילית ויתר כוחות הטומאה והסטרא אחרא הפגאניים, כמו כן כל הרשע והעוול הזה נגרמו בגלל עניין חיצוני: "וכל זה בפגימת הלבנה", ולא בגלל מעשי בני האדם, והזיה זו מנוגדת ליסוד תורה מפורש: "אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י).


והנה דברי רבנו ביסוד העשירי וביסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות דתנו:


"והיסוד העשירי, שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ, אלא כמו שאמר: 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם [לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו' (יר' לב, יט)], ואמר: 'וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ' [בר' ו, ה], ואמר: 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה' [בר' יח, כ] – הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה".


"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא, לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".


והנה לפניכם גם דינו של מי שרק מפקפק בסתר ליבו ביסוד מיסודות דתנו:


"וכאשר יפקפק אדם [ואפילו יפקפק בסתר ליבו] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


***

ויש עוד רעה שעולה מספר-האופל, והיא הרעה המוסרית החמורה מכולן, ואסביר: לפי מכשפי האופל האדם אינו אחראי למעשיו, מי שגורמות לו לטומאה ולזימה הן נעמה ולילית! כלומר, שקיעת המינים בזימה ובתועבה בחברותיהם הסגורות, איננה באשמתם, שהרי האשמות בהתעללויותיהם בילדות ובנשים נשואות ובכל טינופיהם הסדומיים, הן נעמה ולילית! היש הצדקה גדולה מזו להמשיך וללכת בדרכי הזימה והתועבה? והלא האדם יכול ללכת בשרירות ליבו ולחמוס ולהתעלל מכל הבא לידיו המטונפות, ויחשוב בליבו הרע שאין שום עבירה בידו, שהרי לא הוא אשם בכל הרע והכיעור שהוא גורם לזולתו, מי שאשמות בכך הן נעמה ולילית, וגם הקב"ה אשם בכך, שהרי אין בכוחו לגבור על נעמה ולילית וכוחות הטומאה שבעולם...


***

ואחתום בעניין דברי מכשפי האופל לפיהם "בני האלהים" באו על נעמה, אֵם השדים, והיא הולידה מהם "שדים ורוחות". ובכן, תיאור המלאכים כשדים וכבעלי זימות ותאוות, מובילים בהכרח להשקפת הגשמות ביחס למלאכים, דהיינו לפיה המלאכים הינם כבני האדם שוכני בתי חומר, אשר אוכלים ושותים ובועלים – והנה לפניכם שני קטעים נבחרים מפירושו של רס"ג לספר איוב (עמ' כו–כט; ולמקורות נוספים ראו: 'מיהו השטן שנזכר בכתבי הקודש?'):


"ומי שאפשרי לדעתו שיהיו המלאכים מקנאים שהוא אחד ממיני הכעס, יתחייב לאפשר הנחת פעולות התאוות למלאכים והם האכילה והשתייה והתשמיש ויתר הדברים הנגעלים הבזויים, אשר נָצַר ה' את מלאכיו מהן [=מן הפעולות שנובעות מהצרכים החומריים והבהמיים של בני האדם, שהרי כולן נועדו לקיים את הגוף באופן תקין כדי לאפשר את התפתחות השכל הרוחני, שהוא צלם האלהים שהוענק לאדם ואשר בפעולתו בחיובי מתגלית רוממות אנושיותו]".


"וכבר הגיעני על אחד החיצונים ['ואפשר לתרגם המינים' (קאפח)] שחלק בזה עד שדימה כי השטן הזה מלאך, ושהקנאה והתחרות והשאפתנות אפשרי שיהיו בפועל מצד המלאכים, כפי שטעה [אותו המין] בפרשת איוב וקנאת השטן בו, וראה שלא תהא שיטתו שלֵמה אם לא יאמר שהמלאכים אוכלים ושותים, ולכן סתם פִּרצת שיטתו ואִפשר אותם [כלומר, המין הזה החליט שהמלאכים נזקקים לאכילה ולשתייה]. ושוב ראה עוד [אותו המין], כי בהניחו עליהם את זאת [את התשוקה לתאוות הבהמיות] יתחייב להניח להם המשגל והתשמיש, והניח גם את זה, וטען כי פרשת 'וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים' הם המלאכים שבאו הביאות האסורות בנפלם מן השמים ונעשו כבני-אדם [...] ולא השאיר תועבה ולא מגרעת שלא תיאר בה את המלאכים".


קצרו של דבר, מי שמתאר את העולמות העליונים כעולמות של זימה ותועבה, קל מהרה ישגה בהגשמה, ובחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, כביכול יש לפניו תועבות ומגרעות חמורות.


"וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם [...] וַיִּמְאַס יְיָ בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל" (מ"ב יז).


הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק יה)
.pdf
הורידו את PDF • 299KB

175 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page