מהי ירידת הדורות לפי הרמב"ם?

אחת האקסיומות המפורסמות ביותר בעולם הדתי בימינו היא ההנחה, שבמהלך הדורות מתרחש תהליך מאגי קוסמי, אשר גורם לירידה רוחנית של חכמי הדורות. עד כדי-כך אקסיומה זו נטועה עמוק, עד שמקובל לראות את דברי הראשונים לדוגמה, כדברים שנאמרו מפי הגבורה, וכל מי שמעז למתוח עליהם ביקורת חריפה הינו כופר בתורה ובה' יתעלה.


מקור האקסיומה הזו בתלמוד הבבלי במסכת שבת (קיב ע"ב), ושם נאמר כך: "אם ראשונים בני מלאכים – אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל ר' פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים". וכן מובא בעירובין (נג ע"א): "אמר ר' יוחנן: ליבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלוא נקב מחט סדקית". הרמב"ם התעלם מהמימרא הראשונה (אולי בגלל שהיא גוזמא רחוקה מדי), אך התייחס למימרא השנייה בהקדמתו לפירוש-המשנה, וכֹה דבריו:


"לפי שהם [=חז"ל] עליהם השלום, על-אף שהיו שוקדים על הלימודים וטובי-שכל ומוכשרים, והתחברו לאנשים גדולים ופרשו מתאוות העולם וכל אשר בו – היו מייחסים חסרון לעצמם בהשוואה לקודמיהם, והוא אמרם: 'לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים אפילו כמחט סדקית אינו'. כל-שכן אנחנו, שעם אבדן המדע והחכמה מאיתנו כמו שֶׁיָּעַד לנו יתעלה [יש' כט, יד]: 'לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר', נתייחדו בכל אחד ממנוּ ארבעה דברים: חולשת שכל, והתגברות התאוות, והעצלות מללמוד, והחריצות לרדיפת ענייני העולם הזה: 'אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים' [יח' יד, כא], והיאך לא נייחס החיסרון לעצמנו בהשוואה אליהם? [=לחכמי המשנה והתלמוד]".


למדנו מדברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה שני דברים חשובים:


1) הסיבה המרכזית ל"ירידת הדורות" איננה מאגית-מיסטית, אלא היא פריה הבאוש של ייסורי הגלות: "וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר". ויש לדייק, לא סתם גלות אלא גלות קשה שנלווים לה ייסורי נפש וגוף, וכמו שכותב רבנו בהקדמתו למשנה-תורה:


"ואחר בית-דינו של רב אשי שחיבר התלמוד בימי בנוֹ וגמרו, נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר, והגיעו לקצוות ולאיים הרחוקים, ורבתה קטטה בעולם, ונשתבשו הדרכים בגייסות, ונתמעט תלמוד תורה, ולא נתכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם, אלא מתקבצים יחידים אשר ה' קורא בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה [...] ובזמן הזה תכפו צרות יתרות, ודחקה שעה את הכל, ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתתרה. לפיכך, אותן הפירושים וההלכות והתשובות שחיברו הגאונים וראו שהם דברים מבוארים, נתקשו בימינו, ואין מבין ענייניהם כראוי אלא מעט במספר. ואין צריך לומר התלמוד עצמו הבבלי והירושלמי וספרא וספרי והתוספתות, שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך ואחר כך יִוָּדַע מהם הדרך הנכוחה".


למדנו מדברי רבנו בהקדמתו למשנה תורה, כי הגלות וייסוריה הם הגורם המרכזי לירידת הדורות, וכמו שכותב רבנו בהלכות תשובה (ט, ז): "ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ומשתה וזנות, ודומה להן, מביא עליכם כל הקללות האלו, ומסיר כל הברכות, עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד, ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצוות, כדי שתאבדו מחיי העולם-הבא, ונמצאתם שאיבדתם שני העולמות. שבזמן שאדם טרוד בעולם-הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק בחכמה ולא במצוה שבהן זוכין לחיי העולם-הבא".


עוד למדנו, כי הגלות וייסוריה הקשים אינם גזרת שמים, אלא הם מתרגשים עלינו כתוצאה מהתרחקותו של עם-ישראל מהשם יתעלה, וההתרחקות הזו היא זו שגורמת לגלות וייסוריה. נמצא, כי תהליך ירידת הדורות מתחיל אפוא בחולשה רוחנית ובנטייה אחר מדרון התאוות החלקלק, והגלות וייסוריה הן עונש לאומה להרחיקה עוד יותר מהשם יתעלה, על כל פשעיה. כמו כן, מדברי רבנו עולה, שייסורי הגלות התחזקו מאד לאחר חתימת התלמוד בגלל ירידתם הרוחנית של אבותינו, ונדמה אפוא שלא ראוי עוד לומר עליהם "ראשונים כמלאכים".


2) נשים לב שרבנו מתאר את חסרון דעתנו ביחס לחכמי המשנה והתלמוד, ולא לומד ממימרות אלה שבכל הדורות עלינו לייחס חסרון לשכלנו ביחס לדורות הקודמים. אמנם, הרמב"ם מעיר שחלה ירידה מסוימת גם מתקופת הגאונים לתקופתו, אך גם זאת בשל ייסורי הגלות: "ובזמן הזה תכפו צרות יתרות". אך מכל מקום נראה, שאין ללמוד מכאן שיש לומר לגבי כל הדורות "ראשונים כמלאכים", שהרי רבנו לא מתייחס בשום מקום לגאונים כאל מלאכים, ולעתים לא רחוקות אף חולק עליהם ומגלה את טעויותיהם; ומן המפורסמות שרבנו חלק בעוז ולעתים אף בביטול גלוי על כמה מדעות והשקפות הגאונים, ואי-אפשר לומר עליו שהוא ראה את עצמו כחמוֹר ביחס אליהם. ואם יורשה לי להוסיף, אפילו גדול הגאונים, הוא רבנו סעדיה גאון ע"ה, לא מתקרב לרבנו הגדול הרמב"ם, לא בהלכה ולא במחשבה.


מכל מקום נמצא, שמעלת "המלאכים" שמוּרה ונצוּרה לחכמי המשנה והתלמוד בלבד, מפני שבימיהם עדיין לא הכתה הגלות בכל עוצמתה את עם-ישראל, שהרי עד חיבור התלמוד על-ידי רב אשי הייתה הסנהדרין עומדת על תילה והיו קשרים איתנים בין מרכזי היהדות.


כלומר, מתום תקופת התלמוד והתעצמות מוראות הגלות, אנחנו חיים בתקופה אחת, תקופה שאין בה ראשונים ואחרונים, לפחות לא לפי הרמב"ם ולא לפי חכמי התלמוד, שהרי גם חכמי התלמוד וגם רבנו דיברו על תקופת חז"ל בלבד. ועתה נביא לכך ראיות נוספות.


א. כל בית-דין יכול לחלוק על קודמו


בתום תקופת התלמוד חל שינוי מהותי בכללי הפסיקה בעם-ישראל. בתקופת התלמוד נפסקה ההלכה על-פי בית-הדין הגדול וממנו יצאה הוראה לכל עם-ישראל, לא ניתן היה לחלוק על פסיקת בית-הדין הגדול למעט במצבים מאד מסוימים שפירטתי במאמרי: "מקור תוקפה הנצחי של הפסיקה התלמודית". ברם, לאחר תקופת התלמוד בטלה הסנהדרין, וכל בתי-הדינים ברחבי הגלויות הורו לצאן מרעיתם כפי הבנתם או אי-הבנתם.


פסיקות בתי-הדינים השונים בפזורות הגלות לאחר חתימת התלמוד אינן נצחיות, וכל בית-דין ואפילו מורה הוראה מקומי יכול לבטל את דבריהם, אפילו אלף שנה ויותר לאחר שהם קבעו ופסקו את פסקיהם, וזאת אפילו אם הם צדקו בפסקיהם לזמנם, כל-שכן אם הם שגו תעו ולעו. וכך פוסק רבנו הרמב"ם בהקדמתו למשנה-תורה (הלכה ל), וכֹה דבריו:


"וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית-דין אחֵר שעמד אחריו שאין זו דרך המשפט הכתוב בתלמוד, אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו". ומוסיף שם יוסף קאפח (באות צז): "מה שדנו האחרונים אם במחלוקת הפוסקים שייך הכלל 'הלכתא כבתראי', הרי דברי רבנו ברורים, כי כוחו של אותו כלל אינו אלא במחלוקת אמוראים, אבל מאחרי חכמי התלמוד אין הכלל הזה, אלא לעולם כל מורה הוראה הראוי להוראה, רשאי לפסוק כפי שייראה לו וכמי שהדעת נוטה לדבריו".


נמצא, כי לאחר תקופת התלמוד, כל מורה הוראה רשאי לבטל את דברי קודמיו, בתנאי שהדעת תהיה נוטה לדבריו, כלומר בתנאי שהוא יצליח להביא ראיות ולשכנע בצדקת דרכו (וכל שכן אם קודמיו גם שגו ותעו בסכלות). ומכאן ראיה לדברינו לעיל, כי לדעת הרמב"ם לא נאמרה מימרת "ראשונים כמלאכים" אלא לתקופת התלמוד בלבד, אך לאחריה אין ראשונים ואין אחרונים, אלא כולם נבחנים לפי ביקורת המדע, ההיגיון, הסברה ואיכות הראיות. ויש בזה היגיון רב, שהרי בתקופת התלמוד הייתה סנהדרין, והיא זו שהייתה בוחנת את הפסקים יחד עם חכמי ישראל, שהיו מאוחדים בקשרים איתנים באותה התקופה, כך שכל פסיקה עברה ביקורת בחינה ליבון ובדיקה לפני שאושרה בסנהדרין ונתקבלה על-ידי חכמי ישראל. ולכן אנו סומכים את ידינו על פסיקות חכמי התלמוד, וכל ישראל חייבים ללכת לאורן.


ב. גדולים בחכמה ובמניין


ראיה נוספת לדברינו ניתן להביא מהלכה אחרת בדברי רבנו בהלכות ממרים (ב, ב), הלכה זו עוסקת בבית-הדין הגדול, וכֹה דברי רבנו שם:


"בית-דין שגזרו גזרה, או התקינו תקנה והנהיגו מנהג, ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית-דין אחֵר וביקש לבטל את דברי הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין".


ואם ירידת הדורות היא עניין מאגי-קוסמי בלתי-נמנע, כיצד אפוא יימָּצא בית-דין גדול שיהיה גדול מבית-הדין הגדול שהיה לפניהם?! ויתרה מזאת, הלכה זאת נכונה גם לתקופת התלמוד עצמה! כלומר אם יבוא בית-דין בתקופת האמוראים שיהיה גדול מבית-הדין הגדול שהיה בתקופת התנאים, הוא יכול לבטל את דברי קודמו! נמצא אפוא, כי כל עצמה ומהותה של מימרת "ראשונים כמלאכים" אינה אלא בתחום המוסר וההטפה, כדי ללמדנו להעריך ולהוקיר את חכמי המשנה והתלמוד ולתת תוקף לסמכותם. ולא חלילה לבטל את הלכותיהם או להוסיף עליהם עד שהמקור כבר נטשטש עד שעבר מן העולם, וכפי שעשו חכמי יועצי אדום באלף השנים האחרונות. ובוודאי שלא להכרית את היסוד המוסרי המרכזי ביותר של חכמי המשנה והתלמוד: "אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם".


ואם חכמי יועצי אדום באלף השנים האחרונות היו מקיימים באמת את צוואת חז"ל "ראשונים כמלאכים", הם היו נוהגים כרבנו הרמב"ם ולא נוטים מדברי חז"ל כמלוא הנימה. ולא כפי שנהגו, שהרי הם סטו סטייה חמורה מדרך חכמי המשנה והתלמוד, ממחשבתם מפסיקתם וממוסריהם. ואף רעה יתרה מזאת עשו, בריבוי הרפורמות שהחדירו לדת משה הטהורה שניתנה לנו בהר סיני, הם עיוותו אותה לחלוטין ויצרו ממנה עגל זהב, דת מינות אורתודוקסית פרו-נוצרית טמאה, ועד שהם זועקים על הרפורמים ייטלו הם קורה מבין עיניהם...


ג. כל דור שלא נבנה בימיו כאילו החריבו


בתלמוד הירושלמי (יומא א, א) נאמר: "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו". ממימרא זו עולה ביקורת קשה והשוואה בין כל הדורות. כלומר, הדור הראשון שהחריב את בית-המקדש שווה לדור האחרון, מפני שכל דור שלא נבנה בימיו כאילו החריבו במו ידיו בריחוקו מדרך האמת ובתעייתו אחר התהו וההבל שלא יועיל ולא יציל. ובמלים אחרות, אין "ראשונים כמלאכים", אלא, כל דור ודור שלא נבנה בימיו עומד כנגדו אות קלון: מדוע לא בנית את בית-המקדש? וכל דור שנכשל בהקמת בית-המקדש כאילו החריבו.


ד. "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים"


רבנו פוסק בהלכות תשובה (ט, ב), וכֹה דבריו: "לפי שבאותן הימים תרבה הדעת והחכמה והאמת, שנאמר: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ' [יש' יא, ט]"; ובהלכות מלכים ומלחמות (יב, ח) הוא מוסיף ופוסק כך: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ולא תחרות [...] ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים העמוקים, וישׂיגו דעת בוראם כפי כוח האדם שנאמר: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים' [יש' שם]".


נמצא, כי לעתיד לבוא יבוא דור שלא רק שלא יהיה כמו הראשונים, אלא יהיה טוב מהם אלף מונים, וכל הארץ וכל העולם כולו יהיו עסוקים בידיעת השם. ימים אלה לא ירדו ויבואו אלינו מן השמים בדרך נס, אלא לפי דרכו של עולם, כלומר בהדרגתיות ובשלבים רבים. נמצא, שהעולם כולו בכלל מתקדם לקראת אותם הימים ועם-ישראל בפרט, וככל שנתקרב לימים האלה, לא רק שלא תפחת מעלתנו ביחס לראשונים, אלא היא תעלה מעלה מעלה.


וזכורני לאחר שכתבתי מאמר בעניין הזיותיו של רשב"ג בפיוטו "נעל עניות", שלחתי ראשי פרקים ממאמרי למי שנחשב בימינו ראש הדרדעים, מר רצון סרוסי, והוא השיב לי שאין בטענותיי ממש, מפני "שאין אנו טובים מאבותינו" שדבקו בפיוט הזה. ואנכי השבתי לו: אדרבה, אם אנחנו לא נשאף שמעשינו יהיו טובים ממעשה אבותינו, בית-המקדש יישאר חרב, שכל דור שלא נבנה בימיו כאילו החריבו, ולעולם לא נכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי אנחנו נמשיך בשגיאות אבותינו ואבות אבותינו שמתחילה עובדי עבודה-זרה היו כידוע.


חורבן בית-תפארתנו הינו הרעה הגדולה ביותר שצמחה משיבוש מימרת חז"ל: "ראשונים כמלאכים", מפני שצאצאי המינים גם שגו לחשוב שהיא חלה על כל הדורות כולם ללא הבחנה, גם סכלו מלהבין שמדובר כאן במימרא בעלת אופי מוסרי ומשפטי, גם הנחילו את ההזיה הרעה שמימרא זו מתקיימת כפשוטה באופן מאגי, וגם אימצו באמצעות הבנתה כפשוטה את כל ההזיות והטומאוֹת ששגו בהן אבותיהם בגלות. בארבעת שפטיי הרעים הללו שוללים מאתנו את הלגיטימציה לבקר ולבחון את מעשי אבותינו, וכופים עלינו בשוטים לדבוק בכל השגיאות וההזיות של אבותינו ואבות אבותינו, ורבות הן כחול אשר על שפת הים.


ה. שיבושי הראשונים עצומים ונוראים


ראיה נוספת לאי חלותו של כלל זה בימינו היא שיבושיהם המחרידים של הראשונים. עיון אמיתי ולא משוחד בספרות הראשונים, הפוסקים והפרשנים, מעלה שרובם שגו בהזיות קשות. הם נהו אחרי אמונות תפלות, סטו אחרי המאגיה המחליאה, שגו באסטרולוגיה שהיא שורש עבודה-זרה, ואף בעבודה-זרה ממש: בשגותם לחשוב שיש לבורא גוף יד ורגל ומעיים, בחששותיהם משדים ורוחות דמיוניים, בעריכת טקסים דתיים שונים ומשונים, כגון להסרת "קפידתם" של השדים והרוחות מושא יראתם. ועוד הזיות רבות מלספור כי אין מספר.


על רבים משיבושי הראשונים כתבתי במאמריי, ואין כמעט ולוּ אחד שניצול משיבושים כאלה ואחרים, שיבושים שבדורנו מאן-דכר-שמיה, תודה לאל, וכי מישהו יעלה על הדעת בימינו שיש לה' איברים גופניים כמו שרש"י סבר? וכי מישהו מאנשי-המדע בימינו יעלה על הדעת שיש אמת בכישופים כמו שהאמינו רוב הראשונים? וכי מישהו יעלה על הדעת בימינו שהאסטרולוגיה היא מדע אמיתי, כמו שסברו הראב"ע הרמב"ן הרשב"א ועוד רבים? וכי מישהו יעלה על הדעת בימינו שיש שדים ורוחות רעות? ואף שתמיד יהיו שוטים, רובו של עם-ישראל רחוק מדרכי ההבל וההזיות שהראשונים היו דבקים ואדוקים בהן.


לכל זאת יש להוסיף את כתיבתם המעוותת, שגורמת לך לעתים לא רחוקות להתפלץ במאמציך להבין מה הם רצו ולמה התכוונו, ואם היו כותבים את דבריהם בימינו ללא הילת "ראשונים כמלאכים", אין לי ספק ש-99% מהראשונים לא היו נחשבים כמעט לכלום בימינו, ואין אדם שהיה קונה את ספריהם, למעט מי שרוצה להראות עד כמה הוא חכם ומבין ב"ספרי חפץ קדושים" שמגובּבים בהם דברים לא מובנים שנועדו להפליא את הפתאים.


ואסיים פרק זה בדברי יוסף קאפח מתוך מבואו למדרש-הביאור מהדורתו, על מחבר המדרש ר' סעדיה בן דוד שחי לפני כ-600 שנים בתימן, ואף שקאפח נהג בדרך-כלל בעדינות עם חכמי תימן, הפעם הוא החליט לגלות טפח מן האמת הכואבת, וזה לשונו (עמ' 2):


"עם כל בקיאותו העצומה בדברי הרמב"ם לכל רבדיהם, אם אלה ענייני הלכה, ואם אלה ענייני פרשנות, ובין אם אלה ענייני מחשבה ופילוסופיה – הרי בבואו להשקפות מסוימות כמו בענייני הכישוף ודומיהן, כגון בעניין אגג מלך עמלק שכישף את עצמו ואשתו ונדמו כבעלי-חיים, הרי רחוק הוא לגמרי משבילי חשיבתו של הרמב"ם, ואיני יודע היאך לפרנס את הדברים הללו במחיצתו של הרמב"ם. לפיכך נראה לי לומר, כי חכמי תימן הללו למדו ושיננו היטב את מִלָּיו של הרמב"ם, ואף שבילי חשיבתו המחשבתיים והפילוסופיים של הרמב"ם כולם נהירים להם, ובהם צעדו, אך את רוחו של הרמב"ם לא קלטו, וכמעט כבדה שמיעתם מלהאזין לרוחו, לפיכך באו בדבריהם דברים מעורבבים מעולם המחשבה ומעולם ההזיות אשר לדעת הרמב"ם הם ספיחי עבודה-זרה או יסוד עבודה-זרה".


ו. דור דעה – דור המדע והדעת


סיבה נוספת שהכלל "ראשונים כמלאכים" לא חל בימינו היא ההתפתחות המדעית העצומה שעברה על האנושות במהלך מאה-וחמשים השנים האחרונות. אינסוף הנחות מדעיות שהיו מקובלות במשך אלפי שנים נופצו לרסיסים כגלים אל סלע, ונפתחו אינסוף שערים לידע את השם יתעלה. היכולת של האנושות בימינו להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם באמצעות התבוננות מדעית וטכנולוגית בבריאה, היא בלתי-נתפשׂת ביחס לאלפי השנים שקדמו לנו. ולעתים, כאשר אני מתבונן ביכולות המדעיות של ימינו, וההנגשה המדהימה של חומר מדעי עצום, באופן מרתק ברור ונהיר גם להמונים, איני יכול שלא לשאול את עצמי, האם לזאת התכוון ישעיה הנביא באמרוֹ (יא, ט): "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים"?


לימוד המדעים מתוך שאיפה להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם היא מצוה ראשונה במעלה, ואף המצוה הראשונה בעשרת הדיברות, וכבר כתבתי על-כך סדרת מאמרים. נמצא אפוא, כי בימינו, כל דרדק בתיכון שהשקיע מעט בלימודיו, יודע מדעים ברמה שעולה בהרבה על ידיעת גדולי המדענים בימי-קדם. ידיעת המדעים הביאה לתועלת חשובה נוספת, והיא, הרחקת האמונות התפלות וההזיות המאגיות שהן שורש עבודה-זרה, ולעתים אף עבודה-זרה גופה. כי ככל שהאדם לומד יותר מדעים, כך שכלו מתחזק ודוחה בתוקף ובאופן טבעי ומיידי הזיות ודמיונות שווא, שבימי-קדם היו לחם חוק בעם-ישראל ובאומות העולם.


וכבר משלו המושלים משל לכך, שָׁאֲלוּ: מדוע השדים שהיו בתימן לא עלו לארץ-ישראל? תשובה, הם עלו לארץ-ישראל, אך כאשר הדליקו בארץ-ישראל את אור החשמל, כל השדים ברחו. והנמשל, כאשר מדליקים את אור המדע והדעת, כל ההזיות הדמיונות וההבלים פורחים מאליהם. וזו מעלה גדולה וקִרבה גדולה מאד לה' יתעלה, ותודה-לאל שעם-ישראל ברובו זכה להתרחק מאמונות ההבל והתוהו שהובילו וגררו אותו במשך דורות רבים.


ז. גלות לעומת גאולה


סיבה נוספת לכך שהכלל "ראשונים כמלאכים" לא נכון בימינו הינה, שכל הדורות מאז חתימת התלמוד היטלטלו בגלויות השונות, ברם, אנחנו בדורות האחרונים זכינו לתקומתה המדינית הנפלאה והמופלאה של ארץ-ישראל, ויש לשאול: האם זכינו לכך לחינם?


האם לא ניתן להניח שיש לדור שלנו זכות מסוימת שבעבורה הוא זכה לכך? אמנם, "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ" (דב' ט, ה) וכו'. ברם, הקב"ה אינו מעניק שכר למי שלא ראוי לכך, ואינו מעניש את מי שלא מגיע לו. ולכן נראה, כי בכל זאת יש מעלה מסוימת בדורות האחרונים (ושמא היא ידיעת המדעים? ללמדנו עד כמה ידיעת ה' הינה חשובה ויסודית), ולפי דעתי התהליך לקראת כינון ממלכת כהנים וגוי קדוש – החל וצובר תאוצה.


ח. ירידת הדורות או עליית הדורות?


בספרו מורה-הנבוכים (ג, מו), רבנו הרמב"ם מסביר מדוע הקב"ה אסר על עם-ישראל לאכול בשר-תאווה במדבר. כלומר, מדוע נאסר על יוצאי-מצרים לאכול בשר במדבר אלא-אם-כן מקריבים את הבהמה כקרבן שלמים. להלן שלוש הסיבות המרכזיות לכך:


1) הרחקה מעבודת השדים – כאשר אדם מחויב להקריב קרבן שלמים בכל פעם שהוא רוצה לאכול בשר, ממילא הוא מתחייב בכל כללי הקרבנות. ומהם, שלא יקבץ את הדם בגומות או בבורות, כדי שיאכלו אותו השדים הדמיוניים שרוחשים במחשבתו או יעשה עם הדם פולחן מכל סוג שהוא לשדים ובניהם ומקורביהם. ברם, לאחר שנכנסו לארץ, רבנו אומר במורה שם, כי "קשה מאד, קרוב להיות נמנע, שיהא כל הרוצה לאכול בשר-בהמה יעלה לירושלים". ולכן הותרה אכילת בשר-תאווה בארץ-ישראל, כי לא יעלה על הדעת שבכל פעם שאדם רוצה לאכול בשר, הוא יחויב לעלות לירושלים להקריב קרבן שלמים בבית-המקדש.


2) השדים שוכנים במדברות ובמקומות השוממים – רבנו מוסיף שם, שבשר-התאווה נאסר במדבר כי עובדי השדים הקדמונים סברו, שהשדים נמצאים במדברות ובמקומות השוממים, ולכן ה' יתעלה אסר לאכול בשר-תאווה במדבר, כדי שעם-ישראל לא ייגרר לעבודת השדים. וכֹה דברי רבנו שם (עמ' שפה):


"ודע, שלא נאסר בשר-תאווה אלא במדבר בלבד, כי מאותן ההשקפות המפורסמות, שהשדים שוכנים במדברות, ושם הם מְדַבְּרִים ומתגלים. אבל בערים וביישוב אינם נראים, עד שמי שרצה מאנשי-העיר לעשות דבר מאותן ההזיות, צריך לצאת מן העיר לישימון ולמקומות השוממים, ולפיכך הותר בשר-תאווה אחר שנכנסו לארץ".


3) האנושות נמצאת בתהליך של התקרבות לדרך האמת – לדעת רבנו הותרה אכילת בשר-תאווה מסיבה חשובה נוספת, והיא: "כי תוקף אותו החולי [=האמונה בקיום השדים ועבודתם] יורד בלי ספק, ומתמעטים הנוהים אחר אותן ההשקפות".


האנושות נמצאת אפוא בתהליך איטי של התרחקות מעבודה-זרה והתקרבות לדרך האמת. ובמלים אחרות, האנושות נמצאת בתהליך של עליית הדורות! מפני שהיא מתפתחת ומתקדמת ומתרוממת להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, וכמו שפוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (יא, יא):


"אבל מחשבות בורא-העולם אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו, ולא מחשבותינו מחשבותיו, וכל הדברים האלו שלישוע הנוצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר: 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד' [צפ' ג, ט]".


4) מעלת משה רבנו גדולה ממעלת האבות – היסוד השביעי משלושה-עשר היסודות שקבע רבנו לדת משה בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קמב), הוא "נבואת משה רבנו", וכֹה דבריו:


"שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושיימָּצא. ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעוֹ ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החיסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושים [=חמשת החושים הגופניים] בכל השגותיו [שהרי הוא אינו זקוק להם בהשגתו], ונתבהל כוחו המתעורר [=הושבת חומרו הבהמי לחלוטין], ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרוּ עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים".


משה רבנו דבק בשכלו עד-כדי-כך שמעלתו עלתה על מעלת האבות, וכֹה דברי רבנו במורה (ב, לה): "והנה הראיה התורתית על היות נבואתו שונה מכל קודמיו, הוא אמרו: 'וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם' וגו' 'וּשְׁמִי יְיָ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם' [שמ' ו, ג], הנה השמיענו כי השגתו אינה כהשגת האבות אלא יותר גדולה, כל-שכן השגת זולתם ממי שקדם. ועל שהיא שונה מנבואת כל מי שבא אחריו, הוא אמרוֹ על דרך ההודעה: 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל פָּנִים' [דב' לד, י], הנה ביאר כי השגתו שונה מהשגת כל מי שבא אחריו".


ואם היה קיים באמת תהליך מאגי קוסמי בלתי נמנע של "ירידת הדורות", כיצד אפוא רמה ושׂגבה מעלתו של משה רבנו? כיצד הוא עלה במעלתו על מעלת שלושת האבות בחירי האומה? ואם יקשה המקשה ויאמר שממשה רבנו החל התהליך של "ירידת הדורות", נשיבו, כי דור המדבר אשר יצא ממצרים היה ירוד ופחות במעלתו מהדור שבא אחריו. שהרי דור המדבר לא היה ראוי להיכנס לארץ-ישראל ולרשת אותה, ואילו בניו ובני בניו זכו לכך. ובמלים אחרות, לא רק שאין לפנינו "ירידת הדורות", אלא יש לפנינו עליית דורות מובהקת!


"אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ" (במ' יד, כג).


ט. הלכתא כבתראי


אחד הכללים הנפוצים בפויסקים המהובלים הוא "הלכתא כבתראי". לדעת הרמב"ם כאמור, כלל זה חל אך ורק בתקופת חכמי המשנה והתלמוד, כלומר, ההלכה נפסקה כפי הבנת אחרוני חכמי התלמוד ולא ראשוניהם. מעצם כלל זה אנחנו לומדים שהמימרות בגמרא "ראשונים כמלאכים" וכיו"ב אינן אלא בגדר מוסר והטפה לערכים, שהרי לפי כללי הפסיקה ולפי האמת, ההלכה אינה נפסקת כמו הראשונים כבר בתקופת חכמי המשנה והתלמוד!


מכל מקום, פוסקי ארץ אדום והנוהים אחריהם בעיוורון הרחיבו מתוך אי-הבנתם את הכלל התלמודי הזה לכל הדורות כולם. כך יוצא אפוא לשיטתם, שכל אחרון שיהגה הלכה לפי אי-הבנתו וסכלותו, מחייב את כל עם-ישראל לקיים את פסיקתו מפני שהלכה כמותו. מעבר לשטות המוחלטת שבשיטתם, שהרי אין לך דרך לבחון את האמת בדרך זו, אלא כל אחד שמחדֵּש דין הופך להיות האמת המוחלטת – יש כאן גם סתירה פנימית מהותית. שהרי אם הם סוברים ש"ראשונים כמלאכים" מדוע "הלכתא כבתראי"? מדוע לבטל את פסיקות הראשונים-המלאכים מפני האחרונים-החמוֹרים? ולשיטתם, האחרונים המחמירים אינם אפילו כחמורו של ר' חנינא בן דוסא וחמורו של ר' פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים...


והאמת לפי דעתי היא, שחכמי ארץ אדום הרחיבו את הכלל הזה בגלל מאפיין מאד מרכזי באישיותם והוא: הגאווה. הם אינם מסוגלים להודות שגדוליהם אינם גדולים, וכדי לטשטש ולכסות על ערוותם המחשבתית וההלכתית, הם יוצרים לכל גדוליהם מעמד של "כולם חכמים כולם נבונים וכולם גדוילים". ולכן, כל גדול בכל דור ודור הוא אלהים, ואף-על-פי-כן דבריו נדחים מפני האלהים החדשים, "יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים" (שו' ה, ח). כך הם מרבים אלהויות בעולם ומוסיפים לשתף את ה' יתעלה בחכמיהם וביועציהם עצה נבערה.


וככל שגדל מספר האלילים והאטִּים הגדוילים כך גדלים לפי דמיונם כבודם וגאוותם, והם מוסיפים ומטפחים את חשיבותם העצמית המדומה, ומחזקים את טענתם שהם היהודים המובחרים, וכל השאר גויים במקרה הטוב. פיטומן וניפוחן של תאוותם וגאוותם מובילות למטרה נוספת לא פחות חשובה והיא: הפקת רווחים מהדת, כי השתייכות ל"גזע הארי" הנבחר, לעומת כל הגויים שסביבם לפי דעתם, מובילה באופן טבעי להצדקת תביעותיהם הכספיות ולהנצחת מעמדם בראש מונופול שירותי-הדת המסחרית, וכן להיתר לגנוב לרמות ולבזות את ה"גויים" אוכלי השפנים והחזירים. אך האמת היא, שעיוות הדת סילופה וחילולה במשך אלף שנים חמוּרים בהרבה מאכילת כל החזירים השפנים והחמוֹרים שבכל הדורות.


"כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ. הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי, וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ. לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְיָ וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב. [...] כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם. [...] וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" (יר' פרק ב).


סוף דבר


במשנה ראש השנה (ב, י) נאמר כך: "בא לו אצל ר' דוסא בן הרכינס [בא ר' יהושע אל ר' דוסא בן הרכינס], אמר לו: אם באים אנו לדון אחר בית-דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית-דין ובית-דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר: 'וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל' [ויק' כד, ט], ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמדך, שכל שלושה ושלושה שיעמדו בית-דין על ישראל, הרי הם כבית-דינו של משה".


ובתלמוד שם (כה ע"א–ע"ב) נאמר כך (בשלוש הפסקות לקמן):


"תנו רבנן, למה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו? שלא יהא כל אחד ואחד אומר: פלוני [השופט] כמשה ואהרון? פלוני כנדב ואביהוא? פלוני כאלדד ומידד?


ואומר: 'וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם, יְיָ אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן' [ש"א יב, ו], ואומר: 'וַיִּשְׁלַח יְיָ אֶת יְרֻבַּעַל [=גדעון] וְאֶת בְּדָן [=שמשון] וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל' [שם, יא] [...] ואומר: 'מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ' [תה' צט, ו] – שקל הכתוב שלושה קלי עולם בין שלושה גדולי עולם [כולם נזכרו בסמוך בשמואל יב]. ללמדך, שבית-דין של ירובעל גדול לפני המקום כבית-דין של משה. ובית-דין של יפתח גדול לפני המקום כבית-דין של שמואל. להודיעך, שכל מי שנתמנה פרנס על הציבור, אפילו קל שבקלים, הרי הוא כאביר שבאבירים.


וכן הוא אומר: 'וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים' [דב' יז, ט], וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל השופט שלא היה בימיו? אין לך אלא שופט שבדורך. ואומר: 'אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה' [קה' ז, י]".


וברור שכוונת המשנה והתלמוד ללמד ולהורות, שאסור לאדם לזלזל בשופטי דורו, אף-על-פי שהם נחשבים לקטנים ופחותים ביחס לשופטי הדורות הקודמים. וזאת בתנאי שהדיינים הללו שבדורו אינם מחללים שם שמים ולא הפכו תורת חיים לקורדום חוצבים, שהרי למחללי שם שמים יש הלכות מיוחדות, לפיהן יש לראות את גלימתן כמרדעת של חמור. כל-שכן במקום שהדיינים גם הוזי הזיות ועובדי אלילים אשר הולכים בדרכי המינים.


ובמלים אחרות, מטרת המדרשים במשנה ובתלמוד היא ללמד אותנו מוסר וערכים! דהיינו לחנך אותנו לקבל מרות של שופטי דורנו כדי שיתקדש שמו בעולם, ולא ללמד אותנו מאומה על ירידת דורות מאגית אשר מתחוללת כביכול במהלך התפתחות ההיסטוריה האנושית.


אך רש"י לא ידע ולא יבין, שהרי הוא מפרש שהדורות הראשונים לעולם טובים מהאחרונים, ושוב הוא מחדיר לנו הזיה והשקפה רעה, הפעם בעניין ירידת הדורות. וזה לשונו שם:


"'אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה, שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה, כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה' [קה' ז, י] – לפי שהדורות [הראשונים] היו טובים וצדיקים מן האחרונים, לפיכך היו הימים הראשונים טובים מאלה, שאי אפשר שיהו אחרונים כראשונים".


קביעתו בסוף דבריו: "שאי אפשר שיהו אחרונים כראשונים", מלמדת, שלעולם הראשונים יהיו טובים מן הראשונים, ובמלים אחרות, איכות בני האדם והחכמים הולכת ופוחתת עם התקדמות האנושות, וכאמור במאמר זה, השקפתו שגויה ורעה ומנציחה את החורבן.


זאת ועוד, פרשנותו של רש"י מנוגדת לפשט הפסוק שהוא מפרש! שהרי בפסוק בקהלת נאמר: "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה, שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה, כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה". כלומר, אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מימינו אלה, ובמלים אחרות, אל תאמר שהראשונים הינם בהכרח יותר טובים מן האחרונים: "כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה".


ונחתום בפירוש רס"ג לפסוק הנדון בקהלת (ז, י): "הזהיר במאמר זה מהרגשת אזלת יד והתאוננות על חוסר אונים והתמסכנות, מפני שלא השיגה ידו להיות ברווחה כקדמונים, לכך אמר, הימנע מלחקור את הזמן הקודם דרך התאוננות על מצבך, בגלל שלא השיגה ידך כמותם, שאין זה מדרך המלומדים ולא ממידות החכמים".


בתמונת שער הרשומה: חורבן בית המקדש בירושלים, ציור מאת פרנצ'סקו אייץ, תיאור החורבן והבזיזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים, 1867.

מהי ירידת הדורות לפי הרמב''ם
.pdf
Download PDF • 256KB

211 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!