מהי ירידת הדורות לפי הרמב"ם?

אחת האקסיומות המפורסמות ביותר בעולם האורתודוקסי היא ההנחה, שבמהלך הדורות מתרחש תהליך מאגי-קוסמי אשר גורם לירידה רוחנית של חכמי הדורות. עד כדי-כך אקסיומה זו נטועה עמוק, עד שמקובל לראות את כל דברי ראשוני אשכנז לדוגמה, כדברים שנאמרו מפי הגבורה, וכל מי שמעז למתוח עליהם ביקורת חריפה הינו כופר בתורה ובה' יתעלה.


המקור שממנו זייפו וסילפו אקסיומה זו הינו מדרש בתלמוד הבבלי (שבת קיב ע"ב), ושם נאמר כך: "אם ראשונים בני מלאכים – אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל ר' פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים". ומי שמבין מדרש זה כפשוטו הינו באמת כשאר חמורים ואף גרוע מכך: רק עם סכל ונבל! כֵּן מובא בעירובין (נג ע"א): "אמר ר' יוחנן: ליבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלוא נקב מחט סדקית". רבנו הרמב"ם התעלם מהמדרש הראשון (אולי בגלל שהוא גוזמא רחוקה מדי: חמוֹרים?), אך התייחס למדרש השני בהקדמתו לפירוש-המשנה, וכֹה דבריו:


"לפי שהם [=חז"ל] עליהם השלום, על-אף שהיו שוקדים על הלימודים וטובי-שכל ומוכשרים, והתחברו לאנשים גדולים ופָרשו מתאוות העולם וכל אשר בו – היו מייחסים חסרון לעצמם בהשוואה לקודמיהם, והוא אמרם: 'לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים אפילו כמחט סדקית אינו'. כל-שכן אנחנו, שעם אבדן המדע והחכמה מאיתנו כמו שֶׁיָּעַד לנו יתעלה [יש' כט, יד]: 'לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר', נתייחדו בכל אחד ממנוּ ארבעה דברים: חולשת שכל, והתגברות התאוות, והעצלות מללמוד, והחריצות לרדיפת ענייני העולם הזה: 'אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים' [יח' יד, כא], והיאך לא נייחס החיסרון לעצמנו בהשוואה אליהם? [=לחכמי המשנה והתלמוד]".


א. מטרת המדרש ללמד ענווה


נראה ברור שעיקר מטרת המדרשים האמורים היא ללמד את תלמידי החכמים ענווה, שהרי לא יעלה על הדעת שהבדלי החכמה והדעת בין חכמי המשנה והתלמוד היו כיחס שבין סתם חמורים לבין בני האדם, או אפילו כיחס שבין פתח של אולם לבין חור המחט. וזו סכלות חמורה לקבל את המדרש הזה כפשוטו, כי לא ייתכן שרבן יוחנן בן זכאי היה בגדר אדם, ואילו ר' יהודה הנשיא שנקרא "קדוש" היה בגדר חמוֹר או שליבו כחור המחט לעומת פתחו של אולם.


כלומר, מטרת המדרשים היא ללמד את תלמידי החכמים לנהוג בענווה כלפי אנשי האמת והמוסר שפעלו לפניהם, השרידים אשר ה' קורא, אשר הרימו על נס את דרך האמת. ענווה זו חשובה מאד: א) מפני שכל בני האדם זקוקים לסמכות הלכתית ומחשבתית, ובמיוחד בראשית לימודם. ובמלים אחרות, בתחילת לימודו של האדם הוא נזקק לסמוך על רבים מדברי קודמיו באופן כמעט עיוור, עד שהוא ישכיל לשכלל את שכלו ויתרומם לדרגת העיון בהוכחות.


ב) ענווה זו חשובה מאד מפני שללא ענווה האדם לעולם לא יגיע למעלת הכרת האמת, ולכן הזהירו חכמים על מידה זו: "מאד-מאד הוי שפל רוח, שתקוות אנוש רימה" (אבות ד, ד). ועוד על מידה חשובה זו, שחשובה לא פחות מיסודות דתנו, ראו: "תועבת ה' כל גבה לב".


ב. הגלות היא הסיבה לירידת הדורות


מדברי רבנו גם למדנו, שהסיבה ל"ירידת הדורות" כלל אינה מאגית, אלא היא פריה הבאוש של הגלות וייסוריה: "וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יד). ויש להדגיש, לא סתם גלות, אלא גלות של ייסורי נפש וגוף, וכמו שכותב רבנו בהקדמתו למשנה-תורה:


"ואחר בית-דינו של רב אשי שחיבר התלמוד בימי בנוֹ וגמרו, נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר, והגיעו לקצוות ולאיים הרחוקים, ורבתה קטטה בעולם, ונשתבשו הדרכים בגייסות, ונתמעט תלמוד תורה, ולא נתכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות