top of page

מובטח לו שהוא בן העולם-הבא?

נשאלתי כך:


בגמרא מסכת ברכות (ד ע"ב) נאמר כך:


"אמר רבי אלעזר בר אבִּינא: כל האומר 'תְּהִלָּה לְדָוִד' [תה' קמה] בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם-הבא. מאי טעמא? אילימא משום דאתיא באל"ף-בי"ת, נימא 'אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ' [תה' קיט] דאתיא בתמניא אִלפֵי-בֵּיתִּין! וְאֵלָא משום דאית ביה: 'פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ' [קמה, טז], נימא הלל הגדול, דכתיב ביה: 'נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר'! [תה' קלו, כה], אלא משום דאית ביה תרתי".


וכן בעוד כל מיני מקומות בש"ס מובאות כל מיני סגולות ואמונות תפלות. ואני שואל: וכי יכול להיות שאם אעשה את הדבר הפשוט הזה אזכה במיידית לחיי העולם-הבא?! וכי חז"ל האמינו בדברים האלה?! מה אני עושה כשמופיעה לי מימרא כזו בגמרא? איך להתייחס לדבר כזה?


תשובה:


מן המפורסמות שחכמים במדרשיהם דיברו בדברי הבאי, דהיינו בדברי גוזמא, וזאת כדי להדגיש או כדי לחנך או כדי להחדיר ולהנחיל השקפות ומוסר בקרב שומעי לקחם. גם כאן, ברור שמדובר בדברי הבאי, ומטרתם של חכמים ע"ה כאן למיטב הבנתי, היא לעודד את בני האדם להתפלל שחרית ומנחה, שהרי מי שמתפלל שחרית ומנחה, אומר שלוש פעמים ביום את המזמור תהילה לדוד (וביחס לתפילת ערבית, ראו: "תפילת ערבית: חובה או רשות?").


כמו כן, נראה שהדברים הללו מכֻוונים בעיקר לקטנים ולעמי הארצות (אשר לעתים לא רחוקות גרועים מילדים קטנים), מפני שהם זקוקים לעידוד מן הסוג הזה בראשית דרכם המחשבתית. כלומר, לעתים על החכם הדורש בפני הקהל להשתמש בדברי חכמים הללו כדי להנחיל להמון את החשיבות שבתפילה, וזאת כדי שיתפללו לה', ומתוך שלא לשמה אולי יזכו ויבואו לשמה.


ובמאמר מוסגר אוסיף, שרק לחכמים שלמדו היטב את יסודות הדת, וכן את מטרותיהם של חז"ל בדרשותיהם, וכן למדו מדעים וסיגלו לעצמם חשיבה ריאלית – רק להם מותר לעיין בדברי חכמים שבגמרא, ולכן רבנו הרחיק מאד מלימוד הגמרא באופן גורף, דהיינו מלימוד הגמרא לבני האדם אשר מרוּקנים ממדע והגיון (ראו: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?").


נחזור לענייננו ונסכם: מטרת חז"ל הייתה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. כלומר, שהאדם יקיים בתחילה את המצוות מתוך מחשבה לקבל עליהן שכר, דהיינו מתוך המחשבה למצוא חן לפני ה' יתעלה כדי שהוא ישפיע עליו שפע טובה, ואז, לאחר שהוא מקיים את המצוות בפועל, לאט-לאט לרומם אותו במשעול המחשבה והמוסר עד שהוא יקיים את המצוות מאהבה – ואיני יודע אם יש אדם שמראשית דרכו מקיים את המצוות מאהבה. ברם, אם האדם הופך את מצוות התורה לסגולות מאגיות-פגאניות להפקת טובות הנאה מסוימות, הוא בגדר כופר בתורה.


וכל-שכן כאשר האדם ממציא לעצמו ולחסידיו השוטים סגולות מאגיות-פגאניות, ומתעה את הרבים בהזיה שההזיות והאמונות הפרו-נוצריות הללו שהוא מחדיר, מועילות להשיג כל מיני תועליות. ועל עניינים אלה ראו: "מטרת המזוזה – ביקורת רבנו על שר"י", "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה"; וכן: "האם התורה מגינה ומצילה?", "תורא מגנא ומצלא", ועוד.


זאת ועוד, יש דברים שהוכנסו לגמרא אשר אין להתייחס אליהם כלל ועיקר, כמו כל מיני ענייני פולקלור ומאגיה, אשר אסור באיסור חמור לסבור שיש בפשוטם או בעצמם זיק של אמת, אלא: או שמדובר באגדות ומשלים, או שמדובר בענייני פולקלור שנועדו ללמד על מצבם המחשבתי העגום של יהודי בבל אז בין הגויים עובדי האלילים, וכן כדי שנבין מדוע נתייסרו בייסורי גלות; או כדי שנבין כיצד לטפל בבני האדם אשר יותר תועים מן הבהמות, כמו בעניין הלוחש על המכה. וכבר ביארתי עניינים רבים מן העניינים הללו במאמרים שבאתר אור הרמב"ם.


קצרו של דבר, יש להבחין בין מדרש כמו המדרש הנדון, לבין אגדה, לבין ענייני פולקלור.


***

אחתום עניין זה בדברי רבנו בסוף הלכות תשובה:


"אמרו חכמים הראשונים: שמא תאמר: 'הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר', 'בשביל שאיקרא רבי', 'בשביל שאקבל שכר בעולם-הבא'; תלמוד לומר: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ' [דב' יא, יג] [דב' יא, יג; ועוד] – כל שאתם עושין, לא תעשו אלא מאהבה.


ועוד אמרו חכמים: 'בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד' [תה' קיב, א] – 'בְּמִצְוֹתָיו', ולא בשכר מצוותיו. וכן היו גדולי החכמים מצַווין לנבוני תלמידיהם ומשׂכיליהם בייחוד: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל טובה, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל כלום, אלא מפני שהוא הרב, ראוי לשמשו', כלומר, עיבדו מאהבה [את בורא-עולם].


כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר [דהיינו כדי למצוא חן לפני ה' שישפיע עליו שפע טובה] או כדי שלא תגיע עליו פורענות – הרי זה עוסק בה שלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה, ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה – הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.


לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, [ואז] מגלין להן רז זה מעט-מעט. ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה.


דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש-ברוך-הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ' [דב' ו, ה; ועוד]: אלא בדעה שיידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה.


לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו, כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה".

מובטח לו שהוא בן העולם-הבא
.pdf
הורידו את PDF • 132KB

187 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


מועדים לשמחה מרי אדיר

מתחבר מאוד לדגש שבדבריך כי אף שתחילה יעבוד אדם את בוראו שלא לשמה הכוונה היא כדי למצוא חן בעיניו ולהשפיע עליו טובה וזה כי זה הגיוני סך הכול ומכאן ניתן להגיע לאהבת ה׳ אמיתית ולוואי ונזכה אבל לעבוד מתוך אידיוטיות גמורה וסגולות מוזרות אפילו לא נכנס לתחילת דרכו של אדם אלא זה מטומטם גמור שיזהם את מוחו ורק ירד מטה מטה

Like
bottom of page