'אלף למטה אלף למטה'

גדולי האסלה נוהגים לזייף את פסוקי התורה, והנה דוגמה: הם מצטטים פסוק מספר במדבר (לא, ד) אשר לפי דמיונם עוסק בציווי אלהי להעביר אלף לצבא ואלף ללימוד התורה. ובכן, טרם שנמשיך חשוב לציין שתורתם של המינים איננה תורת אמת אלא תורת הבל פרו-נוצרית – מפני שתפישׂתם את אגדות חז"ל כפשוטן גרמה להם לסטות אחרי המאגיה הפגאנית ולהפוך את תורתנו לתורה פרו-נוצרית עקושה ויקושה, והדוגמה הטובה ביותר לכך היא השתמטותם ממלחמת מצוה שהיא מצוה נעלה מאד, ונוגעת ביסוד היסודות של קיום החברה והארץ.

אולם, לצורך העניין ולאחר בקשת המחילה מה' יתעלה, נניח לרגע שתורתם היא תורת אמת: האם באמת הפסוק: "אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה" אכן מורה על-כך שיש להפריש אלף ללימוד תורת אמת זכה וברה? ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה, ומינותם וטמטומם של הכופרים החרדים, ויותר מכך זעקת העשוקים אשר דמם נשפך כמים בחזית המלחמה, עולה עד לב השמים.

והנה לפניכם מעט מן האמור במלחמת הנקם במדין, המובאת בספר במדבר (לא, א–ו):

"וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ, וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר: הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְיָ בְּמִדְיָן, אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא, וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא, וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא" וכו'.

כאמור, לפי המינים החרדים יש מן הפרשה הזו ומן הפסוק המודגש ראיה לכך שהקב"ה בכבודו ובאמיתתו, הוא זה שציווה על חברת-המינות החרדית להשתמט: לנענע סטנדרים חבוטים בישיבות המשמימוֹת במקרה הטוב, או לשבת על הברזלים תוך הפרחת עשן ניקוטין סרטני במקרה הפחות טוב. ובכן, במה מדובר בפסוקים שראינו? מדובר שם במלחמת מדין, והואיל והיה מדובר שם במלחמת-נקמה מקומית, לא היה צורך בגיוס של כל ישראל. ברם, אף שלא היה צורך בגיוס של כל ישראל, הקב"ה הורה למשה לגייס חיילים באופן שווה מכל שבטי ישראל, ומזאת נלמד על הערך הנעלה של נשיאה שווה בנטל. ואם יַקשה המקשה ויאמר, והלא משבט לוי לא נלקחו 1000 איש? ובכן, הואיל ולא היה מדובר במלחמת-מצוה שיש בה סכנה קיומית לעם-ישראל, שבט לוי היה פטור ממנה כמו שהוא פטור ממלחמת-רשות (ולעיון בפטור של שבט לוי ממלחמת רשות, ובכן בשלילת טענתם של החרדים שהם כמו שבט לוי ולכן הם פטורים מלצאת אפילו למלחמת מצוה! ראו נא: 'שירות בצה"ל ליושבי הישיבות').

זאת ועוד, שאיפתם של החרדים להשוות את עצמם לשבט לוי היא תוספת שמנוגדת לחוקי התורה, ואסביר: התורה לא פטרה ממלחמת-רשות שום לומד תורה! אלא אך ורק את בני שבט לוי בשל שירותם בבית-המקדש, ולכן הם גם אינם זוכים לנחלה וכן לחלק בביזה. לפיכך, כל מי שמשתמש ב"לימוד התורה" כדי לפטור את עצמו ממצוה נעלה שקבע לנו ה' יתעלה – לא רק כופר בתורת ה' אלא גם מחלל-שם-שמים, כי אסור ליהנות מדברי תורה בעולם-הזה.

יתר-על-כן, לדעת ר' עקיבא גם שבט לוי יצאו למלחמת מדין! והנה לפניכם ראיה ממדרש ספרֵי לספר במדבר (מטות, קנז): "ר' עקיבא אומר 'אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה... שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף' מה תִ"ל 'לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא'? להביא את שבטו של לוי". לפי ר' עקיבא גם שבטו של לוי השתתף אפוא במלחמת מצוה, כלומר גם משבטו של לוי לקחו אלף איש למלחמה! ונראים הדברים שלפי ר' עקיבא שבט יוסף נמנה כשבט אחד ולא כשני שבטים: מנשה ואפרים.

ולראיות נוספות לכך ששבט לוי היו שבט של לוחמים, ראו נא במאמר: "וכי בני שבט לוי היו משתמטים?", ובעניין המדרש בסנהדרין (מט ע"א): "אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה", ראו נא במאמר: "שמנדל טען שדוד המלך היה משתמט". ועוד בעניינים קרובים ראו נא במאמרים: "הסגולות של זילברשטיין להצלת החיילים", "תיעובם של המינים לצה"ל לארץ-ישראל", וראוי להוסיף למאמר זה גם את הפרק החשוב הבא.

"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?"

דומני שהפסוק החזק ביותר בתורה שעוסק בעניין זה הוא המובא בכותרת פרק זה (במ' לב, ו). לפני הכניסה לארץ-ישראל וכיבוש הארץ, מבקשים בני גד ובני ראובן נחלה בעבר הירדן, משה רבנו נעתר להם בתנאי שהם ישתתפו עם אחיהם במלחמות כיבוש ארץ-ישראל, ורק לאחר ששבטי ישראל ינחלו את נחלותיהם, הם יהיו רשאים לחזור ולהתיישב בעבר הירדן. ויתרה מזאת! שימו לב לחומרת עוונם של בני גד ובני ראובן אם הם לא היו מצטרפים למלחמה, וכך אומר להם משה רבנו ע"ה לאחר שהם מבקשים ממנו לנחול את נחלתם מעבר לירדן:

"וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל, כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה" (במ' לב, יד–טו).

פסוקים אלה הינם תוכחה לדורות של משה רבנו ע"ה ליושבי הישיבות: האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו בישיבותיכם? מתעדנים ומתפטמים ללא עבודה ופרנסה? ממלמלים בארמית דברים שאינם מובנים גם לכם, ומתנועעים בטירוף כשיכור שמכה את ראשו בסטנדר? האם לא די שנשותיכם מפרנסות אתכם? האם לא די בכספי הצדקה שאתם מקבלים מהמדינה? מה שווה תלמודכם אם הוא איננו מביא אתכם לידי מעשה? מה שווה תלמודכם אם הוא אינו מביא אתכם לקדש-שם-שמים? והלא זאת מטרת התלמוד: שיביא לידי מעשה! ריחוקם מדרך מהאמת ושלל הזיותיהם, הביא אותם לסבור שדי בלימוד התורה המשובש שלהם כדי לפעול "גדולות ונצורות" אצל בורא-עולם, משל היו מכשפים קוסמים וחוברים שעושים לנו טובה בכך שהם "משחדים" את האל בדבריהם: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" (יש' כט, יג).

ויתרה מכולן! לקמן נראה כי משה רבנו ע"ה קושר בין עוון המרגלים לבין השתמטות ממלחמת מצוה! והקשר ברור: כל מי שמבקש להשתמט ממלחמת מצוה שונא ומתעב בהכרח את ארץ-ישראל, שהרי הוא מבקש להשתמט מהחובה הנעלה לשמור על ארץ-ישראל! וכל מי ששונא את ארץ-ישראל גדול עוונו מנשוא, כי בזה הוא למעשה שונא את ייעודו של עם-ישראל, ושנאה שכזו מעידה על ריקבון שורשי מאד, ריקבון שנובע ממקור אחד בלבד: מינות וכפירה.

ואפילו לא על עוון חטא העגל נחתם גזר-דינם של עם-ישראל במדבר, אלא על עוון המרגלים, על עוון שנאת ארץ-ישראל ועל השאיפה למרוד בייעודו של עם-ישראל: כינון ממלכת כהנים וגוי קדוש בארץ-הקודש והמקדש, ממלכה שתהיה אור ליהודה ואור לאנושות כולה. ובדיוק על העוון הזה נחתם גם גזר-דינם הנורא של המינים וצאצאיהם באירופה ערב מלחמת העולם.

והנה תוכחתו הקשה של משה רבנו ע"ה לשבטי גד וראובן:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְיָ? כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְיָ. וַיִּחַר אַף יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי. [...] וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי יְיָ. וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה" (במ' לב).

סוף דבר

אחתום בתוכחתה הנשׂגבה של דבורה הנביאה למשתמטים הארורים לדורותיהם:

"וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ יְיָ, שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַייָ אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַייָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל [...] לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ יְיָ [...] אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְיָ אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְיָ לְעֶזְרַת יְיָ בַּגִּבּוֹרִים [...] כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְיָ וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" וכו' (שו' ה).

ומשירתה של דבורה אנו גם למדים שאין שחר לתעתועם של המינים, לפיו אך ורק כאשר יש מלך בישראל שהולך לפי דין תורה, רק אז יש למלחמת-קיום דין של מלחמת מצוה. מתוכחתה של דבורה עולה שהגדרות מלחמת מצוה ומלחמת רשות כלל אינן קשורות לשליטת מלך בעם-ישראל אלא למצב נתון של צרה ומצוקה – שהרי בימי דבורה וברק בן אבינועם כלל לא היה מלך בעם-ישראל! ובכל זאת, דבורה הנביאה בשׁירתה הנשׂגבה מותחת ביקורת חריפה, עזה וקטלנית על אלה שלא השתתפו במלחמה לעזרת ישראל בגיבורים. ובכלל, האם ניתן לטעון שבכל תקופת כיבוש הארץ עד משיחתו של שאול למלך על ישראל, שום מלחמה מן המלחמות הרבות להצלת עם-ישראל מידי נוגשׂים ושוסים עזים ואכזריים לא הייתה מלחמת מצוה?

ויתרה מזאת, האם ניתן להגדיר את כל מלחמות ישראל מאז קום המדינה, ואף את המאבקים הקשים שהיו לפניה, כמלחמות רשות? והלא אנו נלחמנו ונלחמים על עצם קיומנו כאן במדינת ישראל! את אויבינו המרים לא מעניין אם יש מלך או אין מלך לעם-ישראל או מהי מערכת המשפט לפיה עם-ישראל החליט לפסוק, כלומר כל עוד אנחנו מתכחשים לייעודנו – ככל שמדינת ישראל תשגשג ותפרח יותר ויותר, כך תאוותם הרצחנית להשמדתנו תתעצם.

ולעוד ראיות ששוללות את תעתועי המינים בזה ראו: "שירות בצה"ל ליושבי הישיבות (ח"ג)".

נספח: שאלה ותשובה

בעקבות המאמר נשאלתי מדוע התייחסתי למדרש ספרֵי ולא התייחסתי למדרש שמובא במסכת נדרים לב ע"א, שם נאמר כך: "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר: 'וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ' [בר' יד, יד]". ובכן, תחילה חשוב לציין שמדרש ספרֵי הוא מדרש הלכה ולא מדרש אגדה, ולכן ראוי ללמוד מפשטיו השקפות עולם הלכה ומחשבה. לעומת זאת, המדרש המובא בנדרים שם הינו מדרש מוסרי ברור, דהיינו מדרש שאין להבינו כפשוטו, כביכול אברהם אבינו שגה וחטא בכך שהוא גייס את תלמידיו להצלת לוט בן אחיו.

ומאין הנני יודע שאין להבין את המדרש הזה כפשוטו? ובכן, לא יעלה על הדעת שמטרתם של החכמים במדרש הזה ללמד שאברהם אבינו חטא בביטול תלמידיו מלימוד התורה, שהרי הלכה פסוקה היא שֶׁבְּמקום שאין מי שיעשה את המצוה, חובה על האדם להפסיק את לימוד התורה ולקיים את המצוה שאין מי שיקיימנה, ואברהם היה זקוק לתלמידיו למלחמת ההצלה! וכך נפסק בהלכות תלמוד תורה (ג, ג): "היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה – אם אפשר למצוה להיעשות על-ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתורתו".

ומצות פדיון שבויים מצוה גדולה ורבה היא, כל-שכן כאשר מדובר בבן אחיו של אברהם אבינו, ואם תלמידיו של אברהם היו נמנעים מלהתגייס וממשיכים בלימוד מוסר וחכמה (שהרי תורת-משה טרם ניתנה בימיהם), עוון גדול היה בידיהם, שהרי היה בידיהם להציל את בן אחיו של אברהם ולא הצילו, וגרמו לאבי האומה ולמשפחתו של לוט יגון ואנחה גדולים ונוראים מאד.

כמו כן, אם אכן הייתה מטרת המדרש ללמד שאברהם אבינו שגה וחטא בביטול תלמוד תורה, מדוע אין שום התייחסות לביטול התורה של אברהם אבינו בכבודו ובעצמו? והלא לא רק שהוא ביטל את תלמודו והוראתו לרבים, אלא שהוא נתן דוגמה אישית שלילית לביטול תורה! אלא ברור, שמטרת החכמים במדרש הזה כלל איננה לעורר לעניין של ביטול תלמוד תורה, ולכן הם גם לא נקטו בביטוי "ביטול תורה", אלא אמרו על אברהם אבינו ע"ה: "מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים", ו"אנגריא" במובנה הפשוט והנפוץ היא מלאכה, דהיינו כל מטרתם של חז"ל היא לעורר ולהורות על גודל עוונו של האדם שמשתמש בתלמיד חכמים ועושה בו מלאכה. ואף שרבנו לא פסק זאת להלכה במשנה-תורה, הרי שהוא אומר זאת בפירושו למסכת אבות (א, יב), על האמור שם: "ודישתמש בתגא חלף", וכֹה דברי רבנו: "ואמרו בזה על דרך הסימן תלמיד גברא אחרנא, כלומר שאסור לו להשתמש בתלמיד חכמים אלא-אם-כן היה תלמידו".

זאת ועוד, אם אכן אברהם אבינו חטא, הרי שהוא גם החטיא את הרבים ואף נתן דוגמה רעה לעמֵּנו לדורי דורות! ועוון מחטיאי הרבים חמור מאד ודינם הינו "מורידין ולא מעלין"! לפיכך, לא יעלה על הדעת שאברהם אבינו יחטא בחטא כל-כך חמור והקב"ה לא יבקר את מעשיו ולא יענישוֹ בחומרה רבה, שהרי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה וכפי שנהג עם משה רבנו כאשר היכה בסלע. כללו של דבר, לא רק שאברהם לא חטא אלא שהוא עשה מצוה גדולה וקידש שם שמים ברבים, וכל מטרת המדרש היא להזהיר שלא להשתמש בתלמידי חכמים.

בתמונת שער הרשומה: לוחמי אוגדה 162 פועלים במזרח רפיח, מאי 2024.

התמונה מאת דובר צה"ל, CC BY-SA 3.0.

'אלף למטה אלף למטה'.pdf

הורידו את PDF • 159KB