כבוד תלמידי החכמים האמיתיים

במאמר זה אנו ממשיכים ללמוד את הלכות הפרק השישי בהלכות תלמוד תורה, ואשר עוסק בכבוד הראוי למלמדי התורה וליודעיה. המאמר הקודם בסדרה, שכותרתו: "לכבד מלמדיה ויודעיה", עוסק בהלכות ובחיובים אשר יסודם ותקפם הוא בשתי מצוות העשה שנזכרו בכרוז של הלכות תלמוד תורה: "[א] ראשונה ללמוד תורה; [ב] שנייה לכבד מלמדיה ויודעיה".


במאמר זה נוסיף ללמוד על ההלכות אשר עולות מכוחם של הציוויים הללו. כפי שנראה לקמן, תוקפן של חלק מן ההלכות הללו הוא מדברי חכמים, ותוקף חלקן הוא מן התורה והן נמסרו לנו במסורת התורה-שבעל-פה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה; נמשיך אפוא:


בהלכה י רבנו פוסק בעניין כבוד הזקנים המופלגים בזקנה, ואף שאינם חכמים, וכֹה דבריו:


"מי שהוא זקן מופלג בזקנה, אף-על-פי שאינו חכם עומדין לפניו. ואפילו החכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד מלֹא קומתו, אלא כדי להדרו. ואפילו זקן גוי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסמכוֹ שנאמר: 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם' [ויק' יט, לב] כל שיבה במשמע".


נמצא, שזקן שהוא מופלג בזקנה, דהיינו ישיש ביותר ולא סתם אדם שהולך עם מקל או שזקנו לבן, אלא ישיש ביותר, רק מלפניו חייבו חכמים לעמוד. ברם, תלמידי החכמים אינם חייבים לעמוד לפניו מלֹא קומתם, אלא להתרומם מעט כדי להדרו, ואפילו תלמידי החכמים הצעירים – וזאת כדי להזכיר את רום מעלתה של התורה שהם נושאים ומרוממים בפיהם ובמעשיהם.


ונראה שמדובר בדין שהוא מדברי חכמים, שהרי רבנו פוסק בכרוז להלכות תלמוד תורה כך: "הלכות תלמוד תורה, יש בכללן שתי מצוות עשה: [א] ראשונה ללמוד תורה; [ב] שנייה לכבד מלמדיה ויודעיה". וכבוד הישישים המופלגים בזקנה אינו נכלל בכבוד מלמדיה ויודעיה, לפיכך מן ההכרח להסביר שמדובר בהלכה מדברי חכמים, והאסמכתא שנזכרה בדברי רבנו לעיל אינה אסמכתא-גמורה מן התורה, אלא אסמכתא-בעלמא אשר רק נועדה לחזק את ההלכה.


זאת ועוד, כבר ראינו במאמר הקודם בסדרה, שהשֵּׂיבה והזקנה האמורות בפסוק: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" וכו', אינן שֵׂיבת ימים וזקנת שנים, אלא נמסר לנו בתורה-שבעל-פה שהַשָּׂב והזקן שנזכרו בתורה הם הזקנים שקנו חכמה, וכפי שפוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ו, א):


"כל תלמיד חכמים מצוה להדרו ואף-על-פי שאינו רבו [דהיינו אף-על-פי שאינו רבו המובהק], שנאמר: 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן' [ויק' יט, לב] – זה שקנה חכמה".


כמו כן, נראה לי שחובת הכבוד לישישים מופלגים ואפילו לישיש גוי, נועדה להיטיב עם אותם ישישים מופלגים, דהיינו לגמול עמם חסד, שהרי כידוע, כל יחס לישישים המופלגים הללו מסב להם אושר גדול ועצום; אך לא רק להיטיב עמם, אלא גם לעורר בקרבנו את מידת החמלה והרחמים, כי העדר חמלה כלפי ישישים מופלגים בזקנה, מטפח את מידת האכזריות.


כבוד תלמידי החכמים האמיתיים


טרם שנמשיך לעיין בפרק השישי שבהלכות תלמוד תורה, עלינו להקדים הקדמה מתוך דברי רבנו המכוֹננים בפירושו למשנת אבות (ד, ז):