כבוד תלמידי החכמים האמיתיים

במאמר זה אנו ממשיכים ללמוד את הלכות הפרק השישי בהלכות תלמוד תורה, ואשר עוסק בכבוד הראוי למלמדי התורה וליודעיה. המאמר הקודם בסדרה, שכותרתו: "לכבד מלמדיה ויודעיה", עוסק בהלכות ובחיובים אשר יסודם ותקפם הוא בשתי מצוות העשה שנזכרו בכרוז של הלכות תלמוד תורה: "[א] ראשונה ללמוד תורה; [ב] שנייה לכבד מלמדיה ויודעיה".


במאמר זה נוסיף ללמוד על ההלכות אשר עולות מכוחם של הציוויים הללו. כפי שנראה לקמן, תוקפן של חלק מן ההלכות הללו הוא מדברי חכמים, ותוקף חלקן הוא מן התורה והן נמסרו לנו במסורת התורה-שבעל-פה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה; נמשיך אפוא:


בהלכה י רבנו פוסק בעניין כבוד הזקנים המופלגים בזקנה, ואף שאינם חכמים, וכֹה דבריו:


"מי שהוא זקן מופלג בזקנה, אף-על-פי שאינו חכם עומדין לפניו. ואפילו החכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד מלֹא קומתו, אלא כדי להדרו. ואפילו זקן גוי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסמכוֹ שנאמר: 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם' [ויק' יט, לב] כל שיבה במשמע".


נמצא, שזקן שהוא מופלג בזקנה, דהיינו ישיש ביותר ולא סתם אדם שהולך עם מקל או שזקנו לבן, אלא ישיש ביותר, רק מלפניו חייבו חכמים לעמוד. ברם, תלמידי החכמים אינם חייבים לעמוד לפניו מלֹא קומתם, אלא להתרומם מעט כדי להדרו, ואפילו תלמידי החכמים הצעירים – וזאת כדי להזכיר את רום מעלתה של התורה שהם נושאים ומרוממים בפיהם ובמעשיהם.


ונראה שמדובר בדין שהוא מדברי חכמים, שהרי רבנו פוסק בכרוז להלכות תלמוד תורה כך: "הלכות תלמוד תורה, יש בכללן שתי מצוות עשה: [א] ראשונה ללמוד תורה; [ב] שנייה לכבד מלמדיה ויודעיה". וכבוד הישישים המופלגים בזקנה אינו נכלל בכבוד מלמדיה ויודעיה, לפיכך מן ההכרח להסביר שמדובר בהלכה מדברי חכמים, והאסמכתא שנזכרה בדברי רבנו לעיל אינה אסמכתא-גמורה מן התורה, אלא אסמכתא-בעלמא אשר רק נועדה לחזק את ההלכה.


זאת ועוד, כבר ראינו במאמר הקודם בסדרה, שהשֵּׂיבה והזקנה האמורות בפסוק: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" וכו', אינן שֵׂיבת ימים וזקנת שנים, אלא נמסר לנו בתורה-שבעל-פה שהַשָּׂב והזקן שנזכרו בתורה הם הזקנים שקנו חכמה, וכפי שפוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ו, א):


"כל תלמיד חכמים מצוה להדרו ואף-על-פי שאינו רבו [דהיינו אף-על-פי שאינו רבו המובהק], שנאמר: 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן' [ויק' יט, לב] – זה שקנה חכמה".


כמו כן, נראה לי שחובת הכבוד לישישים מופלגים ואפילו לישיש גוי, נועדה להיטיב עם אותם ישישים מופלגים, דהיינו לגמול עמם חסד, שהרי כידוע, כל יחס לישישים המופלגים הללו מסב להם אושר גדול ועצום; אך לא רק להיטיב עמם, אלא גם לעורר בקרבנו את מידת החמלה והרחמים, כי העדר חמלה כלפי ישישים מופלגים בזקנה, מטפח את מידת האכזריות.


כבוד תלמידי החכמים האמיתיים


טרם שנמשיך לעיין בפרק השישי שבהלכות תלמוד תורה, עלינו להקדים הקדמה מתוך דברי רבנו המכוֹננים בפירושו למשנת אבות (ד, ז):


"ר' צדוק אומר: לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם; כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הא [הנה למדנו, כי] כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם".


וכֹה דברי רבנו בסוף פירושו המקיף למשנה המפורסמת הזו:


"אבל הדבר שהתירה אותו התורה לתלמידי חכמים הוא [א] שיתנו מעות לאדם להתעסק להם בהן ברצונו, אם ירצה [=רבנו מדגיש שאין זו חובה, כדי שלא יהיו חכמים מדומים שינצלו זאת לרעה], והעושה כן יש לו שכר על-כך, וזהו: 'מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים' [פסחים נג ע"ב]; [ב] וכן למכור סחורתם תחילה לכל הנמכרים, ומוסרים להם המכירה הראשונה בשוק בהכרח. כי אלה זכויות קבעם ה' להם כמו שקבע את המתנות לכהן והמעשרות ללוי, כפי שבא בקבלה [מסורת התורה-שבעל-פה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה]. כי שתי הפעולות הללו עושים אותן לפעמים הסוחרים זה-עם-זה דרך כבוד, ואף-על-פי שאין שם חכמה, ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם-הארץ שמכבדין אותו; [ג] וכן פטרה התורה את כל תלמידי החכמים מכל החובות הממשלתיות כגון המגביות והארנוניות ומיסים המיוחדים על האדם והוא הנקרא 'כסף גולגולתא' ומשלמים אותם עליהם הקהל; [ד] ובניין החומות וכיוצא בהן. ואפילו היה תלמיד החכמים בעל ממון רב אינו חייב כלום מכל זה [...] וזה דין תורני [...], וכן כל כיוצא בזה".


להלן ארבע ההטבות והפטורים שנמנו בדברי רבנו לעיל:


א) "מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים"; ב) הזכות למכור סחורתם תחילה; ג) פטור ממסים אשר נקבעים לכל אדם באופן שרירותי (כסף לפי גולגולת); ד) בניית החומות ושמירת העיר.


מה הטעם ומהי הסיבה שהתורה הֵטיבה עם תלמידי החכמים ופטרה אותם מן החובות שנזכרו לעיל? ובכן, התשובה לכך נעוצה בדברי רבנו לעיל: "כי שתי הפעולות הללו עושים אותן לפעמים הסוחרים זה-עם-זה דרך כבוד, ואף-על-פי שאין שם חכמה, ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם-הארץ שמכבדין אותו". כלומר, כל הטבה אשר נעשית לעתים גם עם בני אדם המכובדים ואף-על-פי שאינם חכמים, מותר ואף רצוי להיטיב בה לתלמידי החכמים, וההצדקה להטבות ולפטורים הללו היא: "ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם-הארץ שמכבדין אותו".


כמו כן, נראה ברור, כי אף שהטעם הזה בעניין כבוד החכמים וכבוד התורה נאמר בעניין שתי ההטבות הראשונות בלבד, הוא הטעם והיא הסיבה גם לשאר ההטבות והפטורים אשר התורה קבעה לתלמידי החכמים – שהרי לא יעלה על הדעת שהתורה תיתן שכר בעבור לימוד התורה! שהרי אפילו ביחס לשאר המצוות "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא", כל-שכן בעניין נטילת שכר וטובות הנאה בעבור לימוד התורה או פסיקת דינים, שהרי עניינים אלה נאסרו באופנים נחרצים ובאיומים חמורים מאד, מפני שהם מדרדרים לחילול-שם-שמים ולהשחתת הדת. קצרו של דבר, מן ההכרח לסבור ואף ההיגיון מורה, שכל ההטבות הן משום כבוד התורה.


***

נעבור עתה לעיין בהטבות ובפטורים שנאמרו בהלכות תלמוד תורה (ו, יא–יב):


"[א] תלמידי החכמים אינן יוצאין לעשות בעצמן עם כל הקהל בבניין וחפירה של מדינה [=של העיר] וכיוצא בהן, כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ; [ב] ואין גובין מהן לבניין החומות ותיקון השערים ושכר השומרין וכיוצא בהן; [ג] ולא לתשורת המלך; [ד] ואין מחייבין אותן ליתן המס, בין מס שהוא קצוב על בני העיר, בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש. שנאמר: 'גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִים' [הושע ח, י]; [ה] וכן אם הייתה סחורה לתלמיד חכמים מניחין אותו למכור תחילה, ואין מניחין אחד מבני השוק למכור עד שימכור הוא; [ו] וכן אם היה לו דין והוא עומד בכלל בעלי דינין הרבה, מקדימין אותו ומושיבין אותו".


להלן שש ההטבות והפטורים שנמנו בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה:


א) פטור מעבודות בניין ועפר של העיר; ב) פטור מתשלום בעבור בניית החומות ותיקון השערים ושכר השומרים וכל ענייני שמירת העיר; ג) פטור מהשתתפות במגבית כספים בעבור מתנה למלך; ד) פטור ממסים, בין מס שנקבע על כל אדם באופן שרירותי ובין מס שנקבע על כל בני העיר באופן שרירותי; ה) הזכות למכור סחורתם תחילה; ו) הזכות להקדים את דינם.


וכאמור, בפירושו למשנה הוסיף רבנו: ז) "מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים".


כאמור, כל ההלכות והדינים הללו נוגעים לכבודם של תלמידי החכמים, וכבודם של תלמידי החכמים הוא כבוד התורה, כי אם החכמים יהיו מכובדים כך גם התורה וכך גם דבריה ודבר ה' יהיו נשמעים ומכובדים, וכפי שמבאר רבנו את טעם חובת כבוד החכמים במורה (ג, לו):


"וכן כבוד נושאי התורה תועלתו ברורה, כי אם לא יהיה להם הידור בנפשות [=אם לא ירחשו להם כבוד] לא יהיו דבריהם נשמעים במה שהם מנחים אליו מן ההשקפות והמעשים. ובכלל מצוה זו גם קניית מידת הבושה, כלומר אמרוֹ: 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם' [ויק' יט, לב]".


נמצא, כי הטעם והסיבה שהתורה קבעה את ההטבות הללו לתלמידי החכמים הוא משום כבוד התורה, וכמו שרבנו מסביר בפירושו למשנה: "כי שתי הפעולות הללו עושים אותן לפעמים הסוחרים זה-עם-זה דרך כבוד, ואף-על-פי שאין שם חכמה, ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם-הארץ שמכבדין אותו". ואף שרבנו אמר את דבריו הללו בעניין: "מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים" וכן בעניין הקדמתם במכירת סחורתם בשוק – ברור שהוא הדין גם לחובת הקדמת דינם בבית הדין, וגם לפטור מעבודות בניין ועפר, דהיינו גם הפטור בעניין זה יסודו בשמירה על כבוד תלמידי החכמים, וכדברי רבנו לעיל: "כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ".


וגם בעניין הפטורים מתשלום בעבור בניית החומות ותיקון השערים ושכר השומרים, וכל מה שקשור לשמירת העיר, וכן הפטור ממסים – כל המיסים והארנוניות הללו, נראה שהיו נוהגים בימי קדם לפטור מהם לעתים את האנשים המכובדים, ודוגמה קיצונית לכך היא המלך ושריו, שהרי ברור כשמש שהמלך והשרים בתקופת דוד ושלמה לא שילמו מיסים וארנוניות...


ואפילו בימינו, נניח שמזמינים את שרי הממשלה לכנס לגיוס תרומות, ברור שמפאת כבודם לא יבקשו מהם לתרום כסף, ועצם הגעתם למעמד היא התרומה והעזרה הגדולה ביותר...


ויתרה מזאת! כאמור, מן ההכרח להבין שכל ההטבות והפטורים הללו עוסקים בשמירה על כבוד התורה וכבוד החכמים, שהרי איך יעלה על הדעת שמדובר בטובות הנאה? וכי יעלה על הדעת שהתורה תקבע שכר או טובות הנאה בעבור לימוד התורה? והלא אפילו ביחס לשאר המצוות "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא"! כלומר, הקב"ה לא נותן לנו שכר בעולם-הזה בעבור קיום המצוות, כל-שכן בעניין לימוד תורת האמת, שהפיכתה למקור של רווחים וטובות הנאה הוא איסור חמור ומוחלט, אשר ביטולו גורם לחילול-שם-שמים ולעיוות הדת והשחתתה.


***

זאת ועוד, בעניין הפטור ממסים יש הלכה בהלכות שכנים (ו, ה) אשר ממנה משמע במפורש שגם תלמידי החכמים חייבים במיסים שמיועדים לטובת הכלל, וכֹה דברי רבנו שם:


"אבל לתיקון הדרכים והרחובות, אפילו מן החכמים. ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן, לא ייצאו תלמידי חכמים עמהן, שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל בפני עמי הארץ".


כלומר, מיסים אשר מיועדים לשם טיפול בצרכי העיר השוטפים גובים אפילו מן החכמים!


נמצא אפוא, כי המיסים שתוארו לעיל ואשר מהם פטרו את תלמידי החכמים, אינם מיסים שהם לצורכי העיר או המדינה, אלא לצרכי ביתו ועושרו של המושל או המלך וכיו"ב, וכנהוג בימי קדם שהמלכים והמושלים גבו מיסים להעשרת אוצרותיהם. ויש ראיה לדברינו מתוך ההלכה שפוסק רבנו לעיל בהלכות תלמוד תורה, שהרי מיד לאחר הדין שלפיו תלמידי החכמים פטורים מתשורת המלך, רבנו פוסק: "ואין מחייבין אותן ליתן המס, בין מס שהוא קצוב על בני העיר, בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש". כלומר, תשורת המלך דומה במהותה למס הקצוב הזה אשר נאמר לאחריה – תשורת המלך היא מתנה אשר התושבים יוזמים לתת למלך כדי למצוא חן בעיניו, והמיסים הקצובים הללו הם מיסים אשר המלך יוזם את גבייתם, ואף הם נועדו בעיקר לצרכיו של המלך או המושל או לפאר את ביתו ולהעשיר את בית אוצרותיו.


מכל האמור לעיל עולה אפוא, שבימינו אין שום מקום לפטור את החכמים ותלמידיהם ממיסים! שהרי המיסים נועדו בראש ובראשונה לצורך טיפול בצרכי העיר והמדינה, כל-שכן וקל-וחומר שמדובר במדינת ישראל