אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד

"יִרְאַת יְיָ רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ" (משלי א, ז), ופירש שם רס"ג: "אבל אמרוֹ 'יִרְאַת יְיָ רֵאשִׁית דָּעַת', וכן מאמר דוד: 'רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ' [תה' קיא, י], אין כוונתם בכך שתהא יראת ה' קודמת את הידיעה, כי מן המוכחש הוא שתהא יראת ה' בלי ידיעה [וכדברי חז"ל: 'אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד' (אבות ב, ה)]. אלא כוונתם בכך כפי שקבענו, כי ראשית מה שהידיעה מחייבת והחשוב והיותר נכבד היא יראת ה' יתרומם שבחו, וכאשר תוּשָּׂג לאדם הידיעה [=ידיעת ה'] כבר הוּשׂגה לו חובת המשמעת סמוך לה ובעקבותיה מיד".

וכך פירש רס"ג גם בתהלים (קיא, י), כאמור: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ", וזה לשונו: "וראשית מה שהחכמה מצווה הוא יראת ה'". נמצאנו למדים, כי לא תיתכן יראת שמים לאדם ללא ידיעת ה'! ובשל נחיצות ידיעת ה' ליראת ה' ולעבודתו ולאהבתו, חוקק רבנו הרמב"ם את הלכות "יסודי התורה" בראש ספרו "משנה תורה", ואף קבע את "ספר המדע" ראש וראשון לכל ספרי ההלכה, כי ללא ידיעת השקפות נכונות ואמיתיות, ללא ידיעת אל אמת, וללא אהבת האמת והצדק – אין יראת שמים! והאדם שנדמה לו שהוא עובד אלהים חיים והוא עובד אלהים אחרים, לא תהיה בליבו יראת שמים, כי יש בקרבו שורש פורה ראש ולענה והזיותיו ודמיונותיו ביחס לאלוה הכוזב שבמחשבתו, ימשכוהו בעבותות ובשלשלות ברזל אל התאוות ואל הסכלות.

וזו הסיבה המרכזית למשבר הקשה שחוותה יהדות תימן בעלייתה ארצה, וזו הסיבה המרכזית לכך שרבים מאד יצאו לתרבות רעה ועזבו מקור מים חיים: כי הם לא ידעו את האלהים! הם ידעו לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, אולי גם כמה הלכות משולחן השרימפסים וההזיות של קארו הקראי, ואולי גם כמה פירושים משתילי זדים, אבל חוץ מזה עַמֵה וְדַמַה (עיוורים וסומים), הולכים בחושך הסכלות והבערות ומגששים באפלת הזיות האופל, המאגיות והאליליות.

וכאשר יהודי תימן, נעדרי ידיעת ה' ומשולהבי האמונות התפלות על השדים ובניהם, ראו את סדום ועמורה של יהדות אירופה, את המתירנות והחופש לבחור בתאוות – רבים מהם לא עמדו בדתם, ועברו, בין בגלוי ובין בסתר, לחיי תענוגות הבשרים האסורות, אשר עוקרות את האדם מן העולם. ומי נשאר באמת בדת? מעטים בודדים אשר ידעו את ה', וכן הזקנים, אשר אף שגם הם לא ידעו את ה', כבר לא היה להם כוח במותניהם לצאת לתרבות רעה, וגם כי הם התביישו לסכן את כבודם ומעמדם הפטריארכלי בחברה התימנית, וכמעט שרק אלה נשארו!

ואפילו הזקנים, רבים מהם פנו לתאוות האכילה והשתייה, או ללעיסת הקאת שמנפחת את הלחי כמעלי הגרה, או לזוהמת השתייה החריפה (הערקי) והנרגילה (אלמדעה) – כולם כמעט בלי יוצא מן הכלל איבדו את השכל לחלוטין! וכמעט כל שנותר להם הוא "אלקראייה", דהיינו הקריאה המסולסלת והעשירה בתורה ובכתבי הקודש, ושירי הדיוואן שרובם לא נכתבו על-ידי חכמים, אלא על-ידי חרזנים הוזי הזיות יודעי חריזה ומשקל. ואפילו הזקנים שלא פנו לקאת ולערקי ולמדעה, אף אלה לא פלטו מן הסכלות, ואם תבוא לדבר עמהם בדברי חכמה יבהו בך בעיני עגל, ואם אין בהם מידות טובות אף ישנאוך שנאה עזה, ויחשבוך לכופר ואפיקורוס.

כללו של דבר, כאשר תנסה לדבר עם איזה זקן תימני על דרכי האמת יתבונן בך בעיני עגל כאילו אמרת לו איזו נוסחה מתמטית אשר הוא לא ידע ולא יבין במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב? ובכן, במקרה הפחות טוב, וכך הם רוב הזקנים שלנו, יתבוננו עליך ככופר גמור! כאילו ההזיות הנחלות שהנחילו להם אבותיהם הינם תורה מן השמים, וכאילו רש"י וספר האופל שהם מחבקים ומנשקים הם תורה-שבעל-פה שכל הכופר בהם כופר בעיקר! וכאילו מנהגיהם המטופשים ונוסח התפילה המשובש שאספו להם, נמסרו להם על-ידי המלאכים הקדושים!

והאמת שקצה נפשי בזקנים הנבערים הללו, כי הם אינם זקנים שקנו חכמה! רבים מהם סכלים כילדים קטנים, נפוחי כרס ועבי בשר רימה ותולעה, אך ריקים ומרוקנים מדעת וחכמה, ולכן הם גרועים מילדים קטנים, שהרי לקטנים יש עוד תקוה, אך לזקנים הללו אין תקוה: הם בטוחים שהם קנו להם מעלה בזקן הלבן שלהם, בסימונים המשולשלים על זקנם, בכרס התפוחה מערקי ומקובאנה, בגריסת כתבי הקודש כחצץ מבלי להבין כמעט מאומה, וחמור מכך: במלמולי האופל, בסיפורי המעשיות על השדים ובניהם, באגדות חז"ל כפשוטן שהם קוראים בספר "מנורת המאור", וכן בשלל סיפורי אגדות ופרשנויות הזויות לכתבי הקודש.

ומה יש בזקנים שלנו? היש בהם דעת? היש בהם מדעים? האם הם מסוגלים לקבל את האמת ממי שאמרו? האם יש להם כלים כלשהם להבחין בין אמת לבין שקר? ולמעט בודדים מאד, כולם דור המדבר עַמֵה וְדַמַה, אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכת ההזיות והתאוות יתהלכו. ואם היה בהם כוח הם לא היו הולכים לשיעורי התורה שאינם מבינים בהם כמעט מאומה, ולא היו משכימים ומעריבים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (כי משעמם להם בבית), אלא רצים אחרי ההבל והתאוות, וכמו שעשו רובם בבחרותם, כי ללא ידיעת ה' יראת ה' רופפת מאד-מאד.

העדר ידיעת המדעים וידיעת ה' גרם ליהדות תימן לחולאים נוספים, ואמנה רק שניים מהם: הראשון הוא תמימות שלילית, דהיינו טמטום ונאיביות אשר גרמו להם להתבונן על אחיהם האירופים כאילו היו מלכים ונסיכים, ועל עצמם כעבדים נרצעים: חוטבי עצים ושואבי מים, ולכן הם אפשרו לאירופים כמעט ללא מאבק לחטוף מהם את בניהם ובנותיהם; והשני, העדר ידיעת המדעים הצמיח בקרבם רגשי נחיתות עמוקים, ואלה גרמו להם להיות מפוזרים ומפורדים, עסוקים במריבות פנימיות ובתככי הבל, עד-כדי-כך היו נבערים, שלא השׂכילו להתאחד ולהתקבץ כדי להשיג הישגים חומריים, כל-שכן כדי להשיג הישגים רוחניים.

זקני העדה נכשלו בתפקידם לאחד את העדה, ורבני העדה השׂכירים נכשלו בעוזבם מקור מים חיים, וכן בחיקוי דרכי האירופים הפרו-נוצרים אשר הפכו תורת אלהים לקורדום חוצבים – והמקור לעולם יהיה טוב יותר מן החיקוי, ולעולם החיקוי יהיה משועבד למקור. וחמור מכך, רבני העדה השׂכירים מנציחים את שעבודנו לפריצים, שהרי הם שליחי המינים וצאצאיהם, ומֵהם הם מקבלים את משכורותיהם ושלל טובות ההנאה והמענקים שלהם... ומה נשאר לנו? נשארה עדה המומה תועה ונחבלת, אשר אמנם נושאת בקרבה את זרעי האמת והצדק, אך אין מֵי תורה ומדע כדי להצמיח אותם ולהפוך אותם לעץ תפארה, לעץ חיים למחזיקים בה.

"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן? אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם!" (יר' מט).

בתמונת הרשימה: עולים תימנים במחנה הקליטה ראש העין באוקטובר 1949.