הבה ונמשיך לעיין בשיעורו של ארבל ונבחן יחדיו את טענותיו ותעתועיו, יש טענות אשר כבר התייחסתי אליהן במאמר "וארור נוכל", כגון בעניין: "מאי אהנו לן רבנן?", וכן בעניין שומרי העיר, ולא אחזור ואדון בדברי חז"ל בעניינים האלה במאמר זה. בדקה 11:18 אומר ארבל:
"הזכרתי בשיעור אחֵר תחת הכותרת 'החרדים משתמטים', שכל הטענות הללו של הגיוס שהם טוענים נגד הרפורמה [המשפטית], שהם טענו אותן אנשי המחאה שעוצרים את הכבישים [...] כל אותם אנשי המחאה שצידדו בהשתמטות כיוון שהצבא איננו ערכי – אז גם לטענתנו הצבא איננו ערכי [...] הרי אתה מצדד להשתמט מן הצבא כיוון שאינו ערכי, אז אם כן, כיוון שאינו ערכי בשבילי [...] אם אני טוען שהצבא יעביר את בנינו על דתם".
מדברי ארבל עולות כמה נקודות מעניינות:
1) ארבל מעז לקרוא לאנשי מחאת קפלן "משתמטים", אותם אנשים שהתגייסו ואף התנדבו ברגע האמת למחרת הטבח בשבת שמחת תורה. כלומר, ברור שאיומי אי ההתייצבות למילואים של אנשי המחאה נועדו להבהיר לממשלת הפשיזם הביביסטית שהם עברו את הגבול ותו לא – והצדק עם אנשי המחאה בעניין זה, כי לא יעלה על הדעת לערוך שינויי משטר מרחיקי לכת ברוב קטן של קואליציה, כל-שכן קואליציית חרדים ופרזיטים ומשתמטים.
2) ארבל מצהיר שאנשי המחאה טענו "שהצבא איננו ערכי". ובכן, גם זה שקר וכזב, שהרי אנשי המחאה לא טענו שהצבא אינו ערכי, אלא שהעומדים בראשי המדינה אשר מנהיגים את הצבא הם אנשים אינם ערכיים, וליתר דיוק מושחתים עד לשד העצם, וגם בזה הצדק עימם.
3) לפי ארבל צה"ל איננו צבא ערכי, ואיני מבין, היש ערך גדול יותר מחיי אדם? והלא קדושת החיים היא ערך קדוש ונעלה מאד בדת משה, וצה"ל הוא האמצעי הראשון לשמירה על חיי האומה (גם של חברת המינות הפרזיטית), לפיתוחה ולשגשוגה של ארצנו ולהכנת התשתית הביטחונית שהיא התשתית לכל שאר התשתיות שיובילו לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.
ומה נדמה להם לחרדים הטיפשים? שאם צה"ל לא יתקיים אז תפילותיהם ותורת מינותם יצילו אותם? ואיך המינים הארורים הללו לא למדו מוסר מן השואה הנוראה, שם הקב"ה היכה בלב תרבותם הכעורה! ומה פשר התיעוב כלפי צה"ל וחייליו? מה פשר הטמטום וכפיות הטובה הזו? בזכות מי הם מנגבים את הישבן שלהם בנחת בשירותים? בזכות מי זורמים להם מים בברזים? בזכות מי יש בתי-חולים שאליהם הם נוהרים בהמוניהם בחולייהם? בזכות מי יש להם תשתיות וכבישים ורכבות ועסקים פורחים ומשגשגים? בזכות מי הם מתפטמים? מי הוא זה אשר אפשר להם במשך שנים כֹּה רבות לשבת בטלים ולחלוב תקציבי מדינה למכביר?
כל זאת בזכות מדינת ישראל, ואין קיום למדינת ישראל ללא צבא-ההגנה-לישראל. כפיות טובתם מחרידה – וכפיות טובה גסה שכזו נובעת אך ורק ממינות: מהשקפות מינות רקובות ומרקיבות אשר מחריבות את המוסר האנושי ושורפות את כל תאי המוח הדעת וההיגיון.
4) עוד טוען ארבל לעיל "שהצבא יעביר את בנינו על דתם". ובכן, בזה הוא צודק, הצבא אכן יעביר את צאצאי המינים על דתם, הוא יעביר אותם מדת של מינות אורתודוקסית, לדת האמת, לאהבת ארץ-ישראל, להשׂכלה וללימודי המדעים, לבחינת האמת והשקר בעין השכל, ולחיי פרנסה ומלאכה ורווחה יצרניים ומאושרים – ובקיצור למילוי ייעודו של האדם בישראל. ובמלים אחרות, בזה הנני מסכים עם ארבל, כי לא ייתכן שאדם ישרת בצבא ויעשה מצוה כל-כך נעלה ויישאר בתוך תורת מינות פגאנית, לא ייתכן שאדם יזכה לאהבת ארץ-ישראל והוא עדיין יהיה משועבד לגדולי אסלה מהובלים, לא ייתכן שאדם יבין את חשיבות צה"ל ולא ילמד מדעים, לא ייתכן שאדם יפעל בחריצות להגנת ארץ-הקודש ולא יבין את ערכי המלאכה והפרנסה.
ומזה הוא ושאר חבר מרעיו המינים כל-כך מפוחדים, מכך שצאצאי המינים המשועבדים תחת ידיהם יפקחו את עיניהם לראות את דרך האמת, כי שילוב של המצוה הנעלה הזו של שמירת ואהבת ארץ-ישראל, יחד עם לימוד תורת-אמת ועשייה כנה לשם שמים – ירומם את בני האדם לשלמות ולעצמאות רוחנית, עצמאות אשר לא רק תרומם את נפשם לחיי דעת ואושר בעולם-הזה ואף לזכות לחיי העולם-הבא, אלא גם תרומם אותם להכיר בכך שרבותיהם מינים.
וזה הוא הפחד הגדול של המינים, ששקר מינותם וכסילותם ורשעותם יתגלה לעין כל.
***
והנה הוא הפחד הגדול של ארבל ושל חבר-מרעיו המינים השחורים (12:40, 12:35):
"מה הטענה האמיתית שממנה אני פוחד מאד? [...] מה הטענה האמיתית? הטענה האמיתית [שמניעה אנשים ללחום לגיוס החרדים] היא השנאה לתורה, השנאה לחכמים נושאי דגל התורה, רק כדי לא לבוא בגלוי ולומר את זה, נוח להם לבריות לעטוף את השנאה הזו בטענות לכאורה הגיוניות, חוקיות, צודקות ומוסריות ועוד כהנה וכהנה, שכולן הן שקר וכזב".
כיצד ארבל מתמודד עם הטענות ה"הגיוניות, חוקיות, צודקות ומוסריות" לפיהן חובה מוסרית ותורנית על החרדים להתגייס ולהגן על עם-ישראל וארץ-ישראל? ובכן, הוא טוען "שכולן הן שקר וכזב", ומה הסיבה שכולן הן שקר וכזב? מפני שלפי ארבל מה שמניע את עם-ישראל לדרוש מהחרדים להתגייס הוא "שנאה לתורה, שנאה לחכמים נושאי דגל התורה". ובכן, נניח שהוא צודק ומה שמניע את עם-ישראל לדרוש מהחרדים להתגייס לצה"ל הוא שנאה עזה, וכי העובדה שמקור הדרישה נובע משנאה שולל את עצם אמיתת התביעה? והלא אם יבוא עתה אדם ששונא אותי ויתבע ממני לקיים את המצוות לשם שמים – אני אפנה עורף לה' יתעלה ולתורתו רק מפני שהאדם שתובע אותי שונא אותי?! והלא מצוה עליו לשנוא אותי אם חלילה אכפור בתוכחה, וגם לאחר שישנאני וישטמני (ובצדק), עדיין תרבוץ עלי חובה תורנית לשוב בתשובה ולקבל את התוכחה! והיכן נאמר בתורה שאם מקור התוכחה נובע משנאה אז מותר ללכת בשרירות הלב? ויתרה מכולן, חובת גיוסם מפורשת בתורה-שבכתב ושבעל-פה!
טענתו של ארבל הפרזיט, שוללת אפוא מיסודה את התוכחה ה"ההגיונית, החוקית, הצודקת והמוסרית" של עם-ישראל לחרדים, כאילו אם התוכחה נובעת משנאה אין צורך לעיין בה והיא בהכרח "שקר וכזב". נמצא שארבל שוב מסיט את הדיון לגופו של אדם ולא לגופו של עניין.
***
בהמשך דבריו אומר ארבל כך (16:39):
"לכאורה, הוא, האפיקורוס, [כוונתו לרבני 'הציונות הדתית' שנואי נפשו] קם ועושה מלחמה לכבוד רבנן, אבל מכה רבנים אחרים, מצער רבנים אחרים, זה כמו שאנחנו שומעים את רבני 'הציונות הדתית', שהם מטיפים לנו [=לחרדים] – אגב, רבני 'הציונות הדתית', המושג הזה, זה כמו לומר 'חזיר כשר', וזה יותר 'תרתי דסתרי' [מחזיר כשר], כי אני לא ראיתי עוד שום אדם שאפשר לקרוא לו 'רב' ו'תלמיד חכם' אצל 'הציונות הדתית' [=אומר בלעג], לא ראיתי, כמו שאנחנו אומרים שרופא צריך להמליץ על רופא, ומסגר צריך להמליץ על מסגר, אז תדעו, גם חכם יודע להכיר בחכם אחר, ואנחנו [כלומר הוא] קצת עסקנו בש"ס, קצת כתבנו ספרים, קצת עסקנו בתורה במשך כמה עשרות חיינו, ואני עד עתה לא ראיתי ולא יכול להמליץ על אחד מרבני 'הציונות הדתית', ובטח לא שהוא מפורסם – אבל קמים אותם אנשים שנקראים אצל ההמון ואצל אנשי התקשורת 'רבני הציונות הדתית' והם יטיפו לנו מוסר באמתלאות ותירוצים של תורה למה צריך להתגייס, באמתלאות של תורה: לא תעמוד על דם רעך, ואהבת לרעך כמוך. למה אתם מגלים פנים בתורה? 'רעך' בתורה זה רעך במצוות, ובכל מקום אנחנו חייבים לרעך-אחיך בתורה, זה מי שאתך במצוות, וכל החילונים שאינם במצוות, אינם בכלל רעך, וכל ענייני ואהבת לרעך כמוך ולא תעמוד על דם רעך, לא חלים באמת על שום חילוני".
מה ניתן ללמוד מדבריו האחרונים על השקפות עולמו של ארבל? ובכן, כמה נקודות:
1) לפי ארבל, המושג "הציונות הדתית" – "זה כמו לומר 'חזיר כשר', וזה יותר תרתי דסתרי". כלומר, המושג "ציונות" גרוע יותר מסמל הטומאה דהיינו מן החזיר. בדבריו אלה חושף ארבל את מינותו, שהרי שלילת ושנאת הציונות בכללותה שוללת יחד עם שלילת החילוניות גם את אהבת ארץ-ישראל ויישובהּ, וזו הוכחה למינותו של ארבל, כי רק מין יעז לשנוא את ארץ-ישראל. וכמו שאמרתי בעבר, שנאת צה"ל היא למעשה סימפטום לשנאת ארץ-ישראל.
ומדוע המינים שונאים את ארץ-ישראל? מפני שארץ-ישראל היא ייעודנו: לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש בארץ-ישראל, וכאשר עם-ישראל ילך בדרך האמת ויחל למלא את ייעודו, דרך השקר של המינים האורתודוקסים תחל להתבער מן העולם, כי שתי הדרכים הללו הן אנטי-תזה אחת לשנייה, כלומר עלייתה של האחת היא בהכרח חורבנה של האחרת. ואת זאת המינים לא מוכנים לקבל בשום פנים, דהיינו את חורבן דרך המינות האורתודוקסית, ולכן הם כֹּה שונאים את צה"ל ואת ארץ-ישראל, מפני שבשני אלה תתקיים דרך האמת ועמהּ יבוא גם חורבנם.
2) מקטע זה גם ניתן ללמוד על שחצנותו של ארבל: "כי אני לא ראיתי עוד שום אדם שאפשר לקרוא לו 'רב' ו'תלמיד חכם' אצל 'הציונות הדתית' [=אומר בלעג], לא ראיתי, כמו שאנחנו אומרים שרופא צריך להמליץ על רופא, ומסגר צריך להמליץ על מסגר, אז תדעו, גם חכם [ארבל קורא לעצמו 'חכם'] יודע להכיר בחכם אחר, ואנחנו [כלומר הוא-ארבל] קצת עסקנו בש"ס, קצת כתבנו ספרים, קצת עסקנו בתורה במשך כמה עשרות חיינו, ואני עד עתה לא ראיתי ולא יכול להמליץ על אחד מרבני 'הציונות הדתית', ובטח לא שהוא מפורסם".
כמובן שהוא מצטנע בצניעות מעושָּׂה דהיינו שהוא רק "קצת כתב ספרים" וכו', אך ברור לכל שמדובר באדם שנדמה לו שהוא חכם גדול מאד, שהרי הוא גם קורא לעצמו חכם וגם מחשיב מאד את המלצתו: "לא יכול להמליץ על אחד מרבני 'הציונות הדתית'", ומי הוא בכלל?!
3) עוד טוען ארבל שטענות רבני הציונות הדתית לפיהן יש להתגייס, הן משום "לא תעמוד על דם רעך" וכן "ואהבת לרעך כמוך", ומכיוון שאלה הן טענותיהם הרי שהם "מגלים פנים בתורה", מפני שכל ענייני "לא תעמוד על דם רעך" וכן "ואהבת לרעך כמוך", נוגעים אך ורק למי שהוא רעך בתורה ובמצוות. ובכן, גם אם שני העניינים הללו קשורים אך ורק לאחיך בתורה ובמצוות, רבים מקרב חיילי צה"ל הם מסורתיים ואינם כופרים ביסוד משלושה-עשר יסודות דתנו, כך שהם בהחלט בגדר "רעך". ויתרה מזאת, החובה להתגייס ולשמור ולהגן איננה רק על חיילי צה"ל, אלא ובעיקר על עם-ישראל כולו, ובתוכו גם חברת המינות החרדית אשר לפי דמיונם הם צדיקים וחסידים גדולים מאד-מאד. כלומר, גם לפי שיטתם חובה להתגייס לצה"ל כדי להציל את חברת המינות החרדית, שהרי מדובר בביטחון המדינה ובכללה המינים הללו.
ויתרה מכולן, חובת הגיוס לצה"ל איננה נובעת באופן ישיר מן המצוות הללו שנזכרו, אלא היא נובעת מן החובה לצאת למלחמת מצוה, ובזה לא שייך כלל רעך או שאינו רעך, ברגע שיש איום על עם-ישראל, כל-שכן מלחמה בפועל שגובה את חייהם של אלפים, ואף מסכנת את קיומה של מדינת ישראל – לא מתבוננים כלל וכלל, לא ל"ואהבת לרעך כמוך" ולא ל"לא תעמוד על דם רעך", אלא מתבוננים על החובה לצאת למלחמה בשביל להגן על ארץ-ישראל. ברגע שיש איום על מדינת ישראל ועם-ישראל, אפילו רובם חוטאים, חובה לצאת למלחמת-מצוה כדי להציל את עם-ישראל. כלומר, ההלכה שהזכיר ארבל (לפיה המצוות שנזכרו נאמרו אך ורק כלפי 'רעך' בתורה ובמצוות) עוסקת אך ורק בַּיַּחס כלפי האדם היחידי, אך הן אינן עוסקת ביחס כלפי כלל עם-ישראל – וכאשר יש סכנה לכלל עם-ישראל, לא עושים שום חשבונות.
מי שמגלה פנים בתורה הוא ארבל, שהרי הוא זה שמפרש את התורה באופן מסולף ומזויף, ובאופן שמנוגד לחלוטין לערכיה ולמוסריה ולהוראותיה, ובזה הוא גם מחלל-שם-שמים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? [...] וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל" (במ' לב).
***
בהמשך דבריו בשיעורו אומר ארבל כך (18:06):
"והם אומרים לנו מלחמת מצוה, מלחמת מצוה צריך לצאת לה באורים ותומים על-ידי סנהדרין, ועל-ידי הסכמת התורה, שייצאו למלחמה הזו, ואיזו מלחמת מצוה? מלחמת מצוה נקראת 'לישראל' כיוון שעושים מלחמה על ייחוד שמו של הקב"ה בעולם, כלומר כשישראל מנצחים הם מפיצים את תורת ה' בעולם, פה כשישראל ינצחו מה יעשו במסגרת הזו שהם מגינים עליה? ישלחו שירים לאירוביזיון? ישלחו כמה ג'ודוקאים שיתגוששו כבהמות באולימפיאדה? מה יעשו? מסיבות טבע של זנות ופריצות? על איזה ייחוד ה' אתם נלחמים?".
ובכן, יש כמה שקרים בדבריו של ארבל, והנה מה שהצלחתי לזהות מתעתועיו:
1) לפי ארבל "מלחמת מצוה צריך לצאת לה באורים ותומים על-ידי סנהדרין". ובכן, ארבל מזייף את התורה-שבעל-פה, למלחמת מצוה אין צורך במאומה, לא באורים ותומים ולא בסנהדרין, וכך פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות מלכים ומלחמות (ה, ב), וכֹה דבריו: "מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות מבית-דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת. אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה, אלא על פי בית-דין של שבעים ואחד". הנה ראינו שאפילו מלחמת רשות אין צורך באורים ותומים כדי לצאת אליה. ומי-הוא-זה ואי-זה-הוא אשר מגלה פנים בתורה?
2) ארבל מוסיף שכדי לצאת למלחמת מצוה צריך גם את "הסכמת התורה", ומהי הסכמת התורה? ובכן, ברור שכוונתו להסכמת גדולי האסלה, ושוב הוא מזייף את התורה-שבעל-פה.
3) ארבל מוסיף וטוען ש"מלחמת מצוה" היא "מלחמה על ייחוד שמו של הקב"ה בעולם, כלומר כשישראל מנצחים הם מפיצים את תורת ה' בעולם". ובכן, ארבל שוב מגלה פנים בתורה דהיינו מזייף את התורה שבעל-פה, והנה הגדרתה של מלחמת מצוה בתורה-שבעל-פה:
"ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממין, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם [...] מלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחם בה עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו" (הלכות מלכים ומלחמות ה, א).
נמצא, שמלחמת מצוה היא מלחמת כיבוש הארץ, מלחמת נקמה בעמלק, ומלחמת הצלת ישראל מיד צר ואפילו כאשר אין סכנה קיומית לעם-ישראל, כל-שכן כאשר יש סכנה קיומית. ומלחמת רשות היא מלחמה שנועדה להרחיב את גבול ישראל ולהרבות את שמו וגדולתו. אין בהגדרת ההלכה מאומה מתעתועיו של ארבל, דהיינו שמלחמת מצוה היא מלחמת ג'יהאד אשר נועדה להפיץ את שמו של ייחוד ה' בעולם. ודברי ארבל קרובים מאד לדברי המוסלמים, אשר לפיהם הפצת שמו של ה' בעולם היא על-ידי מלחמת ג'יהאד רצחנית – אך לפי דת משה, הפצת שמו של ה' בעולם, היא על-ידי הפצת חוקי התורה הישרים והנאמנים והפצת דעת אלהים. וארבל מערבב בין שתי מצוות: ביעור עבודה-זרה מארצנו ומטרות מלחמות ישראל.
4) ארבל מוסיף ומלגלג: מה יעשו החילוניים בניצחונם? ובארץ הזו שהם מגינים עליה? וזה לשונו: "ישלחו שירים לאירוביזיון? ישלחו כמה ג'ודוקאים שיתגוששו כבהמות באולימפיאדה? מה יעשו? מסיבות טבע של זנות ופריצות? על איזה ייחוד ה' אתם נלחמים?". ואיני מבין את דברי המינות הללו! וכי המלחמה הזו היא משחק ילדים? וכי מדובר בטיול בוקר אביבי? והלא מדובר במלחמה קשה ונוראה שגובה מחיר כבד מאד מעם-ישראל! אלפי הרוגים ונרצחים, אלפי נכים ובעלי מומים, ועוד עשרות אלפי משפחות הרוסות ושבורות נפשית ופיסית.
היחס של ארבל למלחמה כאילו מדובר באירוע ספורט בינלאומי שנוגע רק לחילוניים פשוט מזעזע, והוא עדות נוספת למינותו, כי רק מין מסוגל להיות כל-כך מנותק רגשית ונפשית מן הסבל העצום שעובר על עמֵּנו, ומן הסכנה הקיומית הברורה שבה אנחנו מצויים. ולשאלתו "מה יעשו החילוניים בניצחונם"? ובכן, הם ישמרו על ארץ-ישראל הטובה והאהובה, הם יגֵנו עלינו מפני אויבינו שקמים עלינו להתעלל בנו ולכלותנו, הם יסירו מעלינו את החרדות מפני הרוצחים הארורים, והם יגֵנו בזה לצערי גם על המינים כארבל שדינם מורידין ולא מעלין.
ואין גבול לסכלותו ולכפיות טובתו של ארבל המין והפרזיט, שהרי החילוניים לא רק "ישלחו שירים לאירוביזיון, ישלחו כמה ג'ודוקאים שיתגוששו כבהמות באולימפיאדה, ויקיימו מסיבות טבע של זנות ופריצות" – הרבה יותר מזה הם יעשו, הם ימשיכו לעבוד ולפתח את ארץ-ישראל, ולצערי הם גם ימשיכו לממן את החרדים הפרזיטים, ובכללם את ארבל הנוכל, במיליארדים! כלומר, ארבל לא רק כפוי טובה הוא גם כסיל גמור, שהרי בזכות החילוניים הוא וְיֶתר החברה הפרזיטית החרדית הנגעלה חיים וקיימים, בזכות החילוניים שעובדים ומממנים אותו ואת שאר המסריחים השחורים, בזכות החילוניים שעומדים על גבולות הארץ ומחרפים את נפשם במלחמה להגנת ארץ-ישראל ולעזרת ישראל מיד צר, בזכות החילוניים הללו – חברת המינות החרדית מתפשטת ושולחת את גרורותיה בארץ-ישראל. ורק מינים כעורים ורשעים ביותר יעזו לתעב כל-כך את היד שמאכילה ומממנת אותם, רק מינים כפויי טובה ושטופי תאווה.
***
בהמשך דבריו בשיעורו אומר ארבל כך (18:43):
"חבורת הנואפים הללו [=כוונתו לרבני הציונות הדתית, וכדלקמן] רק מתעטרת, מרבה באצטלאות של תורה רק כדי להילחם בתורה [...] ולכן אותם רבנים, שלא ראינו אותם, את 'רבני הציונות הדתית', שקמו אי פעם על הזימה והתועבה שנמצאת בצבא, והם שולחים לשם בחורים, ואפילו כשהתחילו לשלב במערכי הלחימה בטנקים, בתותחנים ועוד, בנות, הם עדיין המשיכו לשלוח את מיטב בחורי הישיבה שלהם לאותם היחידות בערבוב".
ארבל טוען שיש "זימה ותועבה בצבא". ובכן, אין לי ספק שיש הרבה יותר זימה ותועבה בתוך משפחות המינים וצאצאיהם, שהרי בתי-הכלא מלאים בפדופילים חרדים, למרות ההשתקה החמורה אשר קיימת בחברת המינות החרדית, עד שיש אגפים שלמים שמיועדים אך ורק לחרדים – שם הם מקפידים ללבוש ציצית ולהניח תפילין, ולאכול אך ורק מכשרות המינים. ושלוש שנים שירתתי בגבעתי, ולא ראיתי את הזימה והתועבה שארבל מכזב ומנפנף בה. ומי שמחפש את הפתח לזימה ולתועבה ימצא אותה בכל מקום (ובמיוחד בחברת המינות החרדית הסגורה), ומי שמבקש להימנע ממנה לא יראה אותה. ובמהלך שירותי כמעט ולא נתקלתי בחיילות, למעט בקורסים המעטים בביסל"ח (קורס נהגי נגמ"שים), וגם שם לא ראיתי זימה ותועבה. ורבות מהחרדיות מתלבשות באופנים פחות צנועים מאשר חיילות צה"ל בביסל"ח.
ואנכי שירתתי עם החילוניים בגדודים, ואין לי ספק שמי שישרת בגדוד כמו "נצח יהודה" (לא היה קיים בתקופתי), לא רק שלא יראה זימה ותועבה, אלא שהוא יתחזק בדתו ואמונתו. וגם אנכי התחזקתי בדתי ובאמונתי בצבא, אף שהיו עמי פה ושם דתי אחד או שניים. קצרו של דבר, אם החרדים יתגייסו אף אחד לא ישלב עמם בנות, והם יקיימו את המצוה של הגנת ארץ הקודש בשלמות, ושיפסיקו לחפש תירוצי נבלים ללכת בשרירות ליבם ולאחוז במינותם.
וכבר הסברתי אלף פעמים, שכל החרדה של המינים היא על תקציביהם ותורת מינותם, כי אם החרדים יתגייסו, לא רק שהם לא יצאו לתרבות רעה, אלא שהם ישתחררו מעבותות המינות שכבלו אותם בהם רבותיהם המינים הארורים, וייחלצו מחיי עוני וביזיון, סכלות ושפלות.
***
בהמשך דבריו בשיעורו אומר ארבל כך (20:45):
"ולכן אנשים כאלה, כל אחד עם אייפון בגודל טלביזיה, בכיסו אייפון פרוץ, הם ילמדו אותנו? חבורת הנואפים הללו תלמד אותנו מוסר מהי תורה? אלא מה, שהם עוטפים את השנאה שלהם לתורה, את השנאה שלהם לדרך התורה האמיתית, הם עוטפים את זה באמתלאות של תורה. כי כשהם רואים את החרדים שעוסקים בתורה הם לא יכולים לסבול את זה".
ארבל טוען ש"חבורת הנואפים", דהיינו "רבני הציונות הדתית" לא יכולים ללמד את החרדים לא מוסר ולא תורה. יתר-על-כן, לפי ארבל "רבני הציונות הדתית" שונאים את התורה, שונאים את "דרך התורה האמיתית". כלומר, העובדה ש"רבני הציונות הדתית" סבורים שעל החרדים להתגייס לצה"ל מלמדת לפי דמיונו של ארבל על שנאתם לתורה. ובכן, טענתו זו היא טענת תעתועים שהמינים חוזרים עליה שוב ושוב. כלומר, כדי להתחמק מדיון ענייני הם שוב ושוב טוענים שהחולקים עליהם מוּנעים משנאה, והואיל וכן, הם אינם זקוקים להשיב על טענותיהם מבחינה עניינית, אלא יש לשלול את כל טענותיהם מיניהּ וביהּ על הסף, רק בשל שנאתם.
יתר-על-כן, מטרתו של ארבל בטענת התעתועים הזו היא להציג את מתנגדי החרדים כאנשים רעים ושונאים. כך ארבל מחדיר ומפיץ שנאה בקרב חברת המינות החרדית כלפי מתנגדיהם ומבקריהם. השנאה הזו נועדה לשלול את האנשים החולקים עליהם, וכך לשלול בהכרח גם את כל טענותיהם כנגד החרדים – ושוב טענות לגופם של אנשים, ולא לגופו של עניין. אגב, דרך זו של הפצת שנאה ריקה נפוצה מאד בחברת המינות החרדית, והיא פוטרת את החרדים הפרזיטים מלהתמודד באופן ענייני עם הטענות כנגד השקפות מינותם. אמנם, יש לשנאה מקום בדת האמת, לרשעים ולמינים, אך זאת רק לאחר שהוּכחה מינותם בראיות אמיתיות.
***
עוד טוען ארבל בקטע לעיל, ששנאתם של "רבני הציונות הדתית" לחרדים נובעת מקנאה, וזה לשונו לעיל: "כי כשהם רואים את החרדים שעוסקים בתורה הם לא יכולים לסבול את זה".
והוא מרחיב בעניין זה בהמשך דבריו בשיעורו שם (22:30), וזה לשונו:
"כל שיש לאדם נקיפות מצפון שמא השני אולי צודק, שמא האמת היא איתו, אז הוא לא יכול לסבול שהשני ילך עם האמת הזו, והוא יעמוד בטל מכנגד [...] אז גם אותם 'רבני הציונות הדתית' שעכשיו עומדים ותומכים בחוק הכפירה הזה חוק הגיוס, הם לא יכולים לסבול לראות ישיבות שעוסקות בתורה, שזה באמת תורתם אומנותם, שזה כל אומנותם, שלא קצת מזה וקצת מזה, קצת מהצבא קצת מהאוניברסיטה קצת מהאקדמיה. בוא נראה אתכם הולכים לאיזה רופא שהוא 'קצת למד' או מזמינים מסגר הביתה שהוא 'קצת למד' או הולכים למנתח שהוא 'קצת למד', קצת וקצת. הם [=רבני הציונות הדתית] תמיד חסידי הקצת, חסידי האמצע, חסידי הפשרה, עיגול הפינות, הם לא יכולים לסבול לראות באמת ישיבות שעוסקות בתורה מן הבוקר עד הערב. אז אם אנחנו [=רבני הציונות הדתית] בטלנים אז גם אתם תהיו בטלנים, וכשהם באים מתוך שנאת התורה הם יעטפו את זה גם באצטלאות של 'ואהבת לרעך כמוך' ו'לא תעמד על דם רעך'. העיקר אבל באמת, מה עומק הטענה? עומק הטענה הוא השנאה לתורה, השנאה לחכמים, ומזה אני פוחד מאד, שמחלחל אל שכבות העם הזה, גם אצל אנשים שהם מסורתיים [...] הטענה הזו של הביזיון והשנאה לתורה מחלחלת עתה גם לשם".
ובכן, ארבל כאמור טוען שביקורתם של "רבני הציונות הדתית" נובעת מקנאה ומשנאה, הוא מציג את "רבני הציונות הדתית" ככופרים ואפיקורוסים גמורים אשר שונאים שנאה עזה את תלמידי החכמים הלא המה כמובן יושבי ישיבות המינות למיניהן. ואיני יודע מה הוא מלהג, כי תורת המינות של יושבי הישיבות היא תורה פרו-נוצרית מייגעת, מטמטמת ומשמימה. אף אחד לא מקנא בהם בשל היותם כסילים פגאניים נבזים ושפלים, החיים חיי עוני ובערות.
ארבל גם מכנה את חוק הגיוס "חוק הכפירה", ובזה הוא מגלה פנים בתורה ומזייף את התורה-שבעל-פה שהרי ההתגייסות למלחמת מצוה הינה חובה נעלה ויסודית מאד בדת משה.
מדבריו של ארבל גם עולה הבוז והתיעוב שהוא חש כלפי לימודי המדעים והמלאכה, שהרי הוא מהלל את יושבי הישיבות בכך שהעיסוק בתורת מינותם הוא "כל אומנותם" – הם לא כמו אנשי הציונות הדתית אשר עוסקים לפי דבריו "קצת בצבא וקצת באוניברסיטה" וכו'. כלומר, ארבל הפך את לימוד תורת מינותם של החרדים לחזות פני הדת: לא לימוד המדעים שבו האדם זוכה לממש את ייעודו ולהכיר את מי שאמר והיה העולם, לא המלאכה שבה האדם מתרומם למעלת יראת שמים, וכמובן לא הצבא שבו האדם מתרומם למעלת אהבת ארץ-ישראל. ומה שארבל אינו רוצה להבין הוא, שלימוד התורה הוא אמצעי למימוש ייעודו של עם-ישראל, הוא רק אמצעי לקיום המצוות, ולקריאה בשם ה' אל עולם, ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.
ודבריי אלה הם בתורת האמת, וברור שתורת מינותם איננה אמצעי למאומה מהדברים הנעלים הללו, אלא היא אמצעי להפוך את תורתנו לתורת מינות פרו-נוצרית וניאו-פגאנית. כמו כן, הפיכת לימוד התורה לתכלית היחידה הינה כפירה בתורה ומחיקת כל שאר מצוותיה! כל-שכן הפיכת זוהמת תורת-מינותם לתכלית האדם, שהיא גם בגדר מינות וחילול-שם-שמים. נמצא, שמטרת התורה היא שנֹאחז במצוות רבות, ושלא נתמקד רק בלימוד התורה, כי לימוד התורה, ואפילו תורת אמת, ללא יישום מעשי של מצוותיה הינו כפירה ובגידה בייעודו של עמֵּנו.
בסוף דבריו האחרונים ארבל שוב חוזר לטענה שכל הביקורת הקשה שמופנית כלפי הפרזיטים החרדים נובעת מ"שנאה לתורה", מ"שנאה לחכמים", מ"ביזיון לתורה" וכו'. ובכן, הסיבה לשנאה העזה שמופנית כלפי חברת המינות החרדית איננה נובעת חלילה משנאה לתורת האמת וכיו"ב משקריו של ארבל, אלא היא נובעת בראש ובראשונה מכך שכולם מבינים שהחרדים משתמשים בתורה כקורדום שפל ומתועב להשגת רווחים וטובות-הנאה, תוך כדי שהם מרוצצים במגפיים מסומרים את יסודות הדת, השקפותיה והלכותיה. ולכן עם-ישראל קץ בהם ומתעב אותם, ובדיוק כמו שאיים הקב"ה על המינים ומשחיתי הדת הקדמונים:
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה [מלעיטים ומזהמים את עם-ישראל בתורת מינות פרו-נוצרית ארורה]" (מלאכי ב, ח–ט).
***
בהמשך דבריו בשיעורו אומר ארבל כך (24:40):
"אני אחדד [כלומר הוא מרחיב עתה בעניין השנאה ששונאים את חברת המינות החרדית], רבנו יונה במשלי כותב, בתחילת משלי [להזכירכם זה אותו יונה השטן מגירונדי ששרף את ספרי רבנו, ספר-המדע ומורה-הנבוכים] [...] חוק לרשעים מאיתם שנאתם לצדיקים".
ובכן, ארבל מאריך ומצטט את יונה השטן מגירונדי ודווקא ממנו הוא בוחר להביא ראיה לשנאת החכמים... אותו שטן מגירונדי אשר שרף במו ידיו את ספרי המדע והמורה, וכן שׂכר עדי שקר ושיחד את הכנסייה הנוצרית כדי לשרוף את ספרי המדע והמורה ולהתעלל בתלמידי רבנו. השטן מגירונדי הוא אכן מצבת-נצח לשנאה העזה ששונאים המינים את אנשי האמת, שהרי אנשי האמת חושפים את שקריהם ורשעותם ונבלותם, וארבל ממשיך בעניין זה (25:16):
"חוק הוא לרשעים שנאתם לצדיקים, לא צריך לחפש יותר מדי טענות הגיוניות שהרשע הטוען יטען כנגד הצדיק [כלומר אל תתבוננו כלל בטענותיהם של מתנגדי חברת המינות החרדית], [צועק:] חוק הוא לרשעים שנאתם לצדיקים, זה חוק, הם חייבים לשנוא את הצדיקים".
בדבריו אלה ארבל מבקש לשלול את כל הטענות כנגד אי-גיוסהּ של החברה החרדית, אך מכיוון שהוא לא יכול לפרקן ולפוגגן באמצעות התמודדות אינטלקטואלית ותורנית, הוא פונה לטענות לגופם של אנשים. ולכן הוא טוען שהמחייבים את גיוסהּ של חברת המינות החרדית מוּנעים משנאה, ולכן בהכרח כל טענותיהם שקריות ונבובות, ולכן גם אין צורך להתמודד עמן מבחינה מחשבתית ותורנית. אלא, די בנפנוף בשקר שהם שונאים אותנו כדי לשכנע את הזולת בכך שכל אלה שסוברים שעל החרדים לקיים את מצוַת התורה ולהתגייס – טועים ואף כופרים.
וארבל מאריך ומדגיש שוב ושוב את העניין הזה, וזה לשונו שם (26:05):
"הלימוד הוא כמו שאמר רבנו יונה, חוק הוא לרשעים שנאתם לצדיקים, רשע לא יכול לכבד צדיק, רשע לא יכול לסבול את מעלת הצדיק, הוא לא ייתן לו מעלה, הוא לא יחמיא לו, לא ירומם אותו, לא יאהב אותו, הוא לא יעשה איתו חסד, [צועק:] רשע שונא צדיק".
ואחתום בקטע מסוף המאמר: "חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב"ם ושריפתם", וממנו נלמד משהו על רבו של ארבל, השטן מגירונדי, אשר שנא את הרמב"ם שנאת מוות: "השטן מגירונדי הוביל אפוא להתרחשויות המחפירות בצרפת ובאשכנז וכן בצפון מזרח ספרד: החרמת ספרי רבנו, החרמת תלמידיו ורכושם, שריפת ספרי רבנו על-ידי המינים – וכן שריפת הספרים הגדולה מכולן שבוצעה בכיכר פריז על-ידי הכומרים הנוצרים, אשר הוסתו על-ידי שלמה המין והשטן מגירונדי. בעקבות הפשעים הללו התרחשו אסונות קשים, ובראשם טבח של כשלושת אלפי יהודים בצרפת. כמו כן, הנוצרים גזרו שלא ללמוד בספרי התלמוד ופרשניו, ולפי דברי הלל באיגרתו הגזירה הזו החזיקה מעמד לפחות כשישים שנה לאחר שנגזרה! [...] כלומר, כת המינים שכרו עדי שקר כדי שיעידו בשקר כנגד המורה וכנגד תלמידי רבנו, ובסופו-של-דבר הוזמו אותם עדי שקר ארורים ונתגלתה חרפתם, והגויים קצצו את לשונותיהם!".