דוגמה תיב בשמות (י, ב) נאמר כך: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ", ושם פירש רש"י: "הִתְעַלַּלְתִּי – שָׂחַקְתִּי, כמו: 'כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי' [במ' כב, כט], 'הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם' [ש"א ו, ו], האמור במצרַיִם. ואינו לשון פועל ומעללים, שאם כן היה לו לכתוב עוללתי, כמו: 'וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי' [איכה א, כב], 'אֲשֶׁר עוֹלַל לִי

בגמרא תענית (כט ע"א) הובאה אגדה שמספרת סיפור מזעזע על חורבן בית-ראשון. אין להבין אגדה זו כפשוטה, מפני שבאגדה זו שיקעו חז"ל רעיונות עמוקים ומסרים של נחמה לדורות. הבנתה כפשוטה, מעבר לשיבושי המחשבה שהיא עלולה לדרדר אליהם, מחריבה גם את התובנות והמסרים החשובים והנעלים אותם ביקשו חז"ל להעביר לנו לדורות. והנה לפניכם לשון האגדה: "תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה, ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: 'ריבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברין

דוגמה תו בשמות (ח, ה) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה", ושם פירש רש"י: "אעתיר, העתירו, והעתרתי, ולא נאמר אעתר עתרו ועתרתי, מפני שכל לשון עתר הרבות פלל הוא. וכאשר יאמר: הרבו, ארבה, והרביתי לשון מפעיל, כך יאמר: אעתיר, העתירו, והעתרתי דברים, ואב לכולם 'וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם' [יח' לה, יג], הרביתם". ומתוך עילגות לשונו של רש

אחת האקסיומות הרווחות בימינו היא שבית-המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. ברם, לכאורה הנחה רווחת זו תמוהה מאד, שהרי החובה לאהוב את הזולת והאיסור לשנוא את הזולת, אשר מופיעים בתורה בפסוקים: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" ו"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויק' יט, יז–יח) הינן מצוַת לא תעשה ומצוַת עשה מן התורה – וכי יעלה על הדעת שעבירה על מצות עשה אחת ועבירה על מצות לא-תעשה נוספת יגרמו לבדן לחורבן בית-המקדש? כמו כן, לא מדובר במצוות שחייבים עליהן כרת או ארבע מיתות בית-דין, ואפ

ביום ראשון, ה' באב תשפ"ו, בשבוע שחל בו תשעה באב, פער שוב לנדו המתועב את פיו. המלחמה שהחלה בטבח שמחת תורה (7.10.23), חשפה וחושפת את מנהיגי הציבור החרדי, היא שופכת אור בוהק על פניהם המרושעות והמכוערות. המלחמה חושפת את שנאתם של המינים השחורים (המכונים 'גדולי התורה') לצה"ל, לארץ-ישראל ולעם-ישראל – כל מה שמעניין אותם הוא אך ורק דבר אחד: לגזול ולשדוד את קופת המדינה כדי להוסיף כוח פוליטי וחברתי, וכדי להרחיב את מעגלי הבצע והשפעתם הכלכלית. לא מעניין אותם שום דבר חוץ מזה, הם מתבוננים ב

הקדמה רבנו פוסק בהלכות תעניות (ה, יד), וכֹה דבריו: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולן. וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן, ואסור לשמען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר: 'בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן' [יש' כד, ט]. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין". נחל בשירת קודש: "דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל", ובכן, ללא כלי נגינה על היין היא מותרת בקושי לאחר שכבר נהגו בזה כל ישראל. ברם, עם כלי נגינה אפילו שירת קו

בבראשית (א, ה) נאמר כך: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד", ושם פירש רש"י-שר"י: "יוֹם אֶחָד – לפי סדר [לשון] הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתוב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי. למה כתב אחד? לפי שהיה הקדוש-ברוך-הוא יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית-רבה [ג, ח]". תחילה נסיק מדבריו מסקנה ברורה ובהירה, והיא שרש"י התייחס לאגדות חז"ל כפשוטן! כלומר, רש"י מעתיק את לשון המדרש לתוך פירוש פשטני מוצ

דוגמה שצו בשמות (ז, ט) נאמר כך: "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין", ושם פירש רש"י: "מוֹפֵת – אות, להודיע שיש צורך במי ששולח אתכם". ופירושו טמטום מוחלט, שהרי המופת לא נועד להודיע שיש צורך בהקב"ה שהרי פרעה כלל לא האמין במציאות קיומו של בורא-עולם, אלא, המופת נועד להוכיח לפרעה שבורא-עולם מצוי ומשגיח, וכן שמשה ואהרן נשלחו על-ידי אותו אלוה אמת, בורא-עולם. ואם המופת הזה נועד

נתבקשתי לסכם ולהסביר בקצרה את הלכות חודש אב ושבוע שחל בו. ובכן, נחל בפסקי רבנו בהלכות תעניות (ה, ו): "משייכנס אב ממעטין בשמחה [רק ממעטין בשמחה, אך אין להשבית את השמחה כליל חלילה]. ושבת [=שבוע] שחל תשעה באב להיות בתוכה – אסור לספר [=להסתפר], ולכבס [=לכבס בחומרי כביסה וכמנהגם הקדום, אך במים בלבד מותר], וללבוש כלי מגוהץ [=מכובס בחומרי כביסה] [...] עד שיעבור התענית; ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית – אסור. וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת [=בשבוע] זה ולא ייכנסו למרחץ עד שיעבור הת