והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (33:20, 35:13):
"אתה חי בזכותם, אתה נושם בזכותם, אתה קיים בזכותם, המכונית שבחניה שלך זה בגללם [=בזכות יושבי הישיבות למיניהם] [...] הם מקיימים את כל העולם, בזכותם אתה חי, אתה קיים, אתה נושם, אתה נמצא [...] [צועק:] כל מי שכופר בדברים האלו שאני אומר עתה הוא כופר בכל התורה! [...] רבנן שומרים לכם את העולם, בזכות רבנן אתה חי וקיים, זה חייב כל יהודי להאמין, זו הנחת היסוד וזו ההשקפה האמיתית, וכל הכופר וקצת-קצת נוטה מהדבר הזה, הוא כופר בתורה שאין לו חלק לעולם-הבא [...] תלמידי חכמים בבית-המדרש, ובהם אתם מבקשים לשלוח יד? אותם אתם שונאים? את האנשים שבזכותם אתם קיימים?".
ובכן, לפי ארבל עם-ישראל חי ונושם וקיים ונמצא ונשמר ואף זוכה לטובות-חומריות – הכל בזכות יושבי הישיבות, ובדבריו הללו הוא לא פחות מאשר הופך את יושבי הישיבות לאלילים נעבדים, שהרי עם-ישראל מגיש להם תקרובת חודשית של ממון ופוטר אותם מחובות מוסריות וחברתיות ואנושיות, ובתמורה לכך יושבי הישיבות מספקים חיוּת ושגשוג לעם-ישראל!
ארבל גם מגלה פנים בתורה, שהרי לפי דבריו "זו הנחת היסוד וזו ההשקפה האמיתית, וכל הכופר וקצת-קצת נוטה מהדבר הזה, הוא כופר בתורה שאין לו חלק לעולם-הבא" – בדבריו המשוקצים הללו ארבל לא סתם משחית ומגלה פנים בתורה, שהרי הוא לא מוסיף איזו מצות עשה זניחה, ואפילו לא מספֵּח איזו חומרה פרו-נוצרית שולית שרק מטמטמת את מוח האדם בהזיות, בדבריו אלה הוא מוסיף יסוד על שלושה-עשר יסודות דתנו! שהרי הוא מחליט שכל מי שלא מאמין שבזכות יושבי הישיבות עם-ישראל חי וקיים ונושם ונמצא ונשמר ואף זוכה לטובות חומריות – כל מי שלא מאמין בזה ונוטה אפילו רק "קצת-קצת מהדבר הזה, הוא כופר בתורה שאין לו חלק לעולם-הבא". ורק מינים גמורים וכעורים ושחצנים ועזי-פנים במיוחד מסוגלים להוסיף יסודות על יסודות דתנו ולהשחית את המקור הטהור שממנו נובעת תורת האמת.
כל-שכן כאשר תורתם כלל אינה תורה אלא הזיה פרו-נוצרית פגאנית שכל מטרתה ותכליתה היא להפיק רווחים וטובות הנאה, כלומר לא רק שאין להיות בדעה ובהשקפה שתורתם היא זו שמחזיקה את העולם כולו – ההיפך הוא הנכון, תורתם היא תורת מוות ומינות אשר ממיטה אסונות וייסורים על עמֵּנו, מסכנת את קיומנו, ואף עלולה להמיט אסונות נוראיים על העולם כולו, שהרי המינים מסיתים ומדיחים את עם-ישראל מייעודו: להורות לכלל האנושות את הדרך לחיים מוסריים ואנושיים ולכינון חברה מתוקנת ובעלת חמלה. התפשטותה של חברת המינות החרדית מחלישה אפוא את חוסנו הרוחני והאנושי של עם-ישראל ומקרבת אותנו לשואה ולגלות. וכמו שאירע לאבותיהם המינים באירופה במאה ה-20, שם הוכו מכת אכזרי אנושה.
אך למרבה הצער הכסילים הללו ממאנים להבין וממשיכים ללכת בשרירות לבם הרע: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (ירמיה ה, ג).
וכמה מגוחכים הם דבריו של ארבל, שהרי לא רק שיושבי הישיבות אינם מעמידים את כל העולם-כולו, אפילו את עצמם הם אינם מעמידים ומקיימים, כלומר לא רק שעם-ישראל אינו חי ונושם וקיים וכו' בזכותם, אלא שההיפך הוא הנכון: בזכות עם-ישראל העובד והמפרנס והמגן על גבולותיה של ארץ-ישראל, ואשר הותעה בתעתועיו של ארבל שיש לעזור ליושבי הישיבות – בזכות עם-ישראל אשר עובד לפרנסתו ומממן אותם הם מתקיימים וחיים ונושמים וכו', ואפילו המכונית שיש למקצתם בחניה היא בזכות הכספים והתקציבים שהם גזלו.
ומה שחכמים ע"ה רוממו מאד את מעלת החכמים ותלמידיהם, מטרתם בזה לא הייתה להציגם כאלילים נעבדים, דהיינו כמכשפים אשר מגֵנים בלימוד תורת-האמת שבידם על המוני בני האדם ומספקים להם הנאות וטובות חומריות בעולם-הזה – אלא, מטרת חכמים הייתה שההמון יישָּׁמע להוראותיהם, וכך יציל את עצמו משוחת העוונות והפשעים ויהיה מוגן מן הייסורים שמייעד ה' יתעלה לעוברים על דבריו, ואף יזכה ללכת בדרכים טובים וישרים וייהנה מחיים בריאים ומאושרים, ואולי אף יתרומם מן הבהמיוּת והתאוות ויזכה לחיי העולם-הבא.
עוד אומר ארבל לעיל: "תלמידי חכמים בבית-המדרש, ובהם אתם מבקשים לשלוח יד? אותם אתם שונאים? את האנשים שבזכותם אתם קיימים?". ומי מבקש לשלוח יד ביושבי הישיבות? מדוע הוא מציג זאת כאילו עם-ישראל חותר להעלותם לרכבות שמובילות למחנות ההשמדה? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! ולא לחינם המינים מציגים את שאיפתו של עם-ישראל שהחרדים יעבדו לפרנסתם וישתתפו במצוה הנעלה של ההגנה על ארץ-ישראל, כאיזו התעללות נאצית, ומאת ה' הייתה זאת, כי בזה הם מזכירים לנו שוב ושוב את העונש שהם ראויים לו – על-כך שגילו פנים בתורה, והשחיתו את דתנו, והִפנו עורף לה'-אלהים-אמת, ותעו ולעו בדרכי המינות.
ואף אחד לא שונא את יושבי הישיבות בגלל שהם לומדים בבית-המדרש, שונאים אותם בגלל שהם מלסטמים (=שודדים) את הבריות, דהיינו: גוזלים וגונבים תקציבי מדינה במיליארדים; משתמטים משירות צבאי ואזרחי; שונאים שנאת מוות את צה"ל ואת ארץ-ישראל; חומסים ביד רמה פטוֹרים והנחות והטבות מתקציבי מדינה; מתחמקים מתשלומי מיסים במיליארדים למדינת ישראל; נוהגים בעזות-פנים ובשחצנות בתביעתם שכל עם-ישראל יכרע אפיים ארץ וישתחווה להם כי בזכותם כולנו חיים ונושמים וכו'; משחיתים את התורה ומועלים בייעודו של עם-ישראל להורות לעם ולאנושות כולה את דרכי המוסר והיושר ולסלול את הדרך לייחוד ה'; ואף זועקים את זעקת הקוזאק הנגזל, כאילו מישהו מעוניין לשלוח אותם למחנות השמדה.
כל מה שעם-ישראל רוצה ותובע מהם הוא שהם יהיו בני אדם, ויחדלו מלהיות פרזיטים.
***
וארבל ממשיך ואומר בשיעורו (35:33):
"רבותינו אמרו במסכת כלה רבתי: כל יום יוצא מלאך מלפני הקב"ה לחבל את העולם, הקב"ה רואה את הפריצות, את הזימה, את השחיתות, את ההפקרות, הוא רואה את זה כל יום, ומה יש לו טובה בעולם? הבצע בעולם-הזה שכולו רוע? כל יום יוצא מלאך מלפני הקב"ה לחבל את העולם [...] אלא כיוון שהקב"ה מסתכל בתינוקות של בית-רבן ובתלמידי חכמים שיושבים בבית המדרש, מיד נהפך כעסו לרחמים, שמעתם? בכל יום העולם-הזה היה צריך להיחרב, צאו ותסתכלו מה קורה ברחובות איזו זימה איזו זנות איזו פריצות, העולם כבר נחרב על זנות על חמס, היה מבול בעולם על החמס ועל הזנות, למה הוא לא נחרב עתה? כי הקב"ה רואה תינוקות של בית-רבן, רואה תלמידי חכמים בבית-המדרש, ומיד נהפך הכעס הזה לרחמים, מי מביא עליכם רחמים? בזכות מי אתם קיימים ועומדים? תלמידי חכמים בבית-המדרש, ובהם אתם מבקשים לשלוח יד? אותם אתם שונאים? את האנשים שבזכותם אתם קיימים?".
ובכן, גם אם המדרש הזה יצא תחת ידי חכמים, שהרי מסכת כלה הינה מסכת מאוחרת אשר סימן שאלה גדול מאד מרחף על מהימנותה (מסכת 'כלה רבתי' נדפסה לראשונה בשנת 1863 על-ידי נחמן-נתן קורונל בווינה על-פי כתב-יד שנכתב בסלוניקי בשנת 1508, נוסח זה היה רחב וכלל תשעה פרקים, בניגוד ל'מסכת כלה' שהייתה ידועה עד אז שכללה פרק אחד בלבד – כלומר קרוב לוודאי שזו מסכת אשר גדושה בזיופי המינים) – ברור שכל כוונתם הייתה לרומם את לימוד התורה, להטיף למידת הענווה, ולעודד את בני האדם לשלוח את בניהם למָּארי...
ואף שמטרתו של המדרש להטיף למידת הענווה ולהזהיר את בני האדם שלא לשגות באשליה שהטוב שהם זוכים לו נובע מצדקתם ומיושר לבבם, ארבל מעוות את המדרש הזה ולומד ממנו לנהוג בשחצנות מינות טיפוסית – ארבל מסיק מפשט המדרש שכל העולם כולו קיים בזכות יושבי הישיבות, ולכן, לא רק שצריך לממן אותם ולפטם אותם ולפטור אותם – אלא שגם חובה על האנשים העובדים שמממנים את יושבי ישיבות המינות, לכרוע ברך ולהשתחוות להם.
זאת ועוד, וכי לא קיימת שחיתות ופריצות וזימה ותועבה בחברה החרדית? וכאמור, להערכתי הפדופיליה בחברת המינות החרדית עולה בהרבה על זו שבחילונית. ומדוע זה לא הגנו יושבי הישיבות על חברת המינות האירופית באירופה במלחמה העולם השנייה? ומדוע לא הגנו על העולם כולו לפי ארבל? שהרי במלחמת העולם השנייה נהרגו למעלה מ-50 מיליון איש! והיכן היו יושבי הישיבות בייסורי הפוגרומים וההתעללויות שהתרחשו בכל המאה ה-20? אדרבה, דווקא בתקופת שיא שגשוגה של חברת המינות החרדית בפולין ובליטא וכיו"ב, דווקא אז היכה ה' את מכת האכזרי האנושה ביותר בחברת המינות החרדית ובעולם כולו. וגם בימינו, דווקא בתקופת שגשוגה הגדול ביותר של חברת המינות החרדית, דווקא בתקופה שבה תקציביהם וגניבותיהם ופטוריהם והטבותיהם הגיעו לממדים חסרי תקדים, דווקא בעת הזו שהם מנהיגים את מדינת-ישראל בקואליציית החלומות שלהם "ימין מלא מלא", דווקא בעת הזו הקב"ה הביא עלינו מלחמת-קיום שסופה אינו נראה באופק וייסורים הולכים ומתגברים (ניסן תשפ"ד).
יתר-על-כן, היכן נאמר במדרש הזה שבבוא שעת מלחמה, על יושבי הישיבות לשבת וללמוד תורה ולא לצאת יחד עם אחיהם למלחמת מצוה? וכי יש ראיה מן המדרש הזה כדי לפטור את יושבי הישיבות מהתגייסות מיידית לעזרת ישראל מיד צר? או מפרנסה וממלאכה? והיכן נאמר בתורה-שבעל-פה שבשעת מלחמה יש לגייס לומדי תורה כדי שיצילו את עם-ישראל? וגם לפי שיטתם, שתורת מינותם מצילה את עם-ישראל ואת העולם כולו מכליה, מדוע שלא ישלחו מקצת מבניהם לסייע במלחמה? מתוך כמיליון צאצאי מינים, מדוע שלא ישלחו כמה אלפים לסייע במלחמה? וכי לא יישארו עדיין מאות אלפי כסילים נבערים ובטלנים ומחללי-שם-שמים שיישבו בישיבותיהם הטמאות? והעובדה שגדולי האסלה החרדים אינם מוכנים לסייע ולוּ במעט-מזער לעם-ישראל בשעת סכנה קיומית, ואף מחרפים ומגדפים ומבזים ולועגים ונושכים את היד שמאכילה אותם ומגנה עליהם, מעידה על-כך שכל דבריהם דברי מינות וכזבים.
קצרו של דבר, העובדה שנאמר בפשט המדרש הלז שהקב"ה איננו משחית את העולם בזכות תינוקות של בית-רבן ובזכות תלמידי החכמים, לא נועדה לפטור ממלאכה וממלחמת מצוה.
ויתרה מכולן, וכי יעלה על הדעת שרבבות צאצאי מינים מעם-ישראל, המה ובני משפחותיהם, אשר משתמטים מלצאת למלחמת מצוה בשעת סכנה קיומית, ומתעצלים מלפרנס את ביתם, ומחללים-שם-שמים בנטילת כספים בעבור דברי-תורה מן הקופה הציבורית, ומשחיתים את תורה-האלהים והופכים אותה לקורדום-חוצבים – וכי יעלה על הדעת שיושבי הישיבות הללו יצילו ויגנו על עם-ישראל? והלא חרון אף עצום עומד כנגדם, ובמיוחד בשעת מלחמה!
***
וארבל ממשיך ואומר בשיעורו (37:15):
"אומר לכם דברי רבנו יונה [=השטן מגירונדי] על אפיקורוס, מבזה תלמידי חכמים [=והשטן מגירונדי הוא אחד מגדולי האפיקורוסים והמינים והמוסרים בכל הדורות] כותב הרב [...] הרב עכשיו מטעים את הדבר מדוע כל-כך חמור לבזות תלמידי חכמים, מדוע הוא נחשב בוזה את דבר ה', כמו שכתוב 'כי את דבר ה' בזה', ואין לו חלק לעולם-הבא, הוא לא מכלל ישראל, ומן המורידין ולא מעלין, כלומר מצוה אילו היה בידינו בזמן שלטון התורה, מצוה להרוג את מבזה תלמידי חכמים, מדוע זה כל-כך חמור? שהוא לא מכלל ישראל? שאין לו חלק לעולם-הבא?".
לפי ארבל, עונשו של המבזה תלמידי חכמים הינו "מורידין ולא מעלין", כלומר דינו כדין המינים והאפיקורוסים. ברם, ארבל שוב מגלה פנים בתורה, דהיינו שוב מעוות ומזייף דברי תורה, שהרי עונשו של המבזה תלמידי חכמים הוא נידוי, וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (פרק ו):
"אף-על-פי שהמבזה את החכמים, אין לו חלק לעולם-הבא, אם באו עדים שביזהו אפילו בדברים – חייב נידוי ומנדין אותו בית דין ברבים [...]. על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם בין איש בין אישה, ואלו הן: (א) המבזה את החכם, ואפילו לאחר מותו" וכו'.
וארבל הכסיל הוא זה שדינו "מורידין ולא מעלין", שהרי מי שגילה פנים בתורה דהיינו זייף דין מדיני התורה, כל-שכן מי שמתעה בפרהסיה בדין מדיני התורה ועושה ביד רמה כירבעם, כל-שכן שדינו "מורידין ולא מעלין", וכדברי רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות דתנו:
"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת-משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת חיבור זה. [...] וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
***
וארבל ממשיך ואומר בשיעורו (40:00):
והמבזים לתלמיד חכם [...] אלה שמבזים תלמיד חכם, לא מעריכים אותו כראוי, אגב, מבזה לא צריך להגיע חס ושלום לירוק על פניו, אם הוא 'הרב הגאון' ואתה אומר לו 'הרב' זה כבר מבזה תלמיד חכם, אם אתה לא מחשיב אותו כראוי, אם לא כיבדת אותו כראוי" וכו'.
ושימו לב לאיזו תהום של כסילות ארבל נפל וצלל, שהרי לפי ארבל, מבזה תלמידי חכמים, אשר לפי ארבל דינו כדין המינים, דהיינו "מורידין ולא מעלין", הוא אפילו מי שקרא ל"רב הגאון" בשם "רב" בלבד! כלומר, מי שהשמיט משמות התואר של הרב שהוא גם גאון, את התואר "גאון", דינו כבר כדין המינים והאפיקורוסים וכל ההורגו עושה מצוה רבה והסיר מכשול...
הייתכן כַּשּׁוֹטוּת הזאת?!
ורק מינים וכסילים מגיעים לטיפשות ולקיצוניות שכזאת ואינם שמים על לב... כמו כן, הדבר מעיד על רדיפת הכבוד, כי רק מי שרודף אחרי הכבוד באופן כפייתי ביותר, יעז לגלות פנים בתורה ולהפיץ שקרי מינות ולעשות ביד רמה כירבעם, ודומה הוא ארבל לבלעם בדרכו.
והנה לפניכם דברי רבנו באבות (ה, יז) ומהן עולה שארבל הינו רשע הרודף אחרי הכבוד:
"אבל תאוותנותו [של בלעם לזימה ולתועבה] הוא במה שיעץ לבלק להפקיר את הנשים לזנוֹת עִם ישראל ולעשותן זונות, ולולי תכונת התאוותנות [לזימה] שהייתה בנפשו ושהדבר רצוי ואהוב אצלו לא היה מצַווה בכך, לפי שציווי האדם לא יהא אלא לפי דעתו [...] ולשון הכתוב בזה: 'הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם' [במ' לא, טז], ואמרוּ חכמים: 'בלעם בועל אתונו היה' [סנהדרין קה ע"א], ואין ספק כי מי שזו הייתה מחשבתו הרי כך יהיו מעשיו".
כלומר, מי שעושה ביד רמה כירבעם ומגלה פנים בתורה לומר: שכל מי שמשמיט מתארי "הרב הגאון" את התואר "גאון" הינו בגדר מין ואפיקורוס שדינו "מורידין ולא מעלין", אין ספק שמי שמכזב בדבר כזה ולא בוש מדברי תורה, אין ספק שהוא מין ואפיקורוס שרודף אחרי הכבוד.
"פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז).
***
וארבל ממשיך ואומר בשיעורו (41:15):
"כמו שאנשים חושבים [אומר בלעג בולט:] שהצבא, זה הצבא, זה דבר כל-כך חשוב ונעלה, להבדיל בין הטמא לבין הטהור בין הקודש לבין החול [...] ואם אתה לא מרומם אותם [את יושבי הישיבות] מעל לכל, ונותן כבוד ויקר לדברי חולין: לעשירים, לגנרלים, לקצינים, ללוחמי סיירת, ללוחמי שייטת, לעוצבת הקומנדו, צריך לכבד ולרומם, [ואז הוא צועק:] אם אתה מרומם אחרים אתה מחלל את התורה [...] תחת לרומם תלמיד חכם שזה העיקר שזה המהות" וכו'.
ארבל הוא כמו ילד קטן שרודף אחרי הכבוד, שהרי הוא למעשה אומר, שכל מי שלא נותן לו את כל הכבוד כולו, ומעניק כבוד גם לחיילי צה"ל נכנס לגדר החמור של "מחלל את התורה". וגם מהזייתו זו של ארבל ניתן לעמוד על רדיפתו אחרי הכבוד, ועד כמה נפשו חולה בגאווה.
ורק טמא וכפוי טובה יעז לכנות את צבא-ההגנה-לישראל בכינוי: "טמא", ורק מין יעז לטעון שמי שמרומם את חיילי צה"ל שמחרפים את נפשם בעבור כל עם-ישראל ובעבור תורת ישראל (שהרי לא ניתן להפיץ תורת אמת ללא קיום חומרי וללא בטחון מדיני), שמי שמרומם את חיילי צה"ל הוא "מחלל את התורה", וכל זאת רק מפני שהוא לא רומם אך ורק את יושבי הישיבות... ובמלים אחרות, יש לכבד אך ורק את יושבי הישיבות, וכל מי שמכבד גם את חיילי צה"ל הוא בגדר "מחלל את התורה" – עד-כדי-כך! ובכן, לפי ארבל דבורה הנביאה ע"ה הייתה ממחללי התורה, שהרי לא רק שהיא מהללת את לוחמי הצבא היא גם מקללת את המשתמטים:
"וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ יְיָ [...] בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת, חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל [...] לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ יְיָ [...] עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם, אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם יְיָ יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים, מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר, וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב, לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב, גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן, זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה, בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ [...] נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז, אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו, אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְיָ אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְיָ לְעֶזְרַת יְיָ בַּגִּבּוֹרִים [...] כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְיָ וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה" (שופטים פרק ה).
ודבורה הנביאה מתארת את חובת היציאה למלחמת-מצוה ולעזרת ישראל, כיציאה לעזרת ה', וברור שה' יתברך אינו זקוק לעזרה, אלא שכוונתה לומר שמלחמת מצוה היא מלחמת ה'! אגב, דבורה גם מגַנה ולועגת ומשפילה את השבטים שהשתמטו ממלחמת המצוה בסיסרא. ולא רק דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, גם דוד המלך ע"ה היה לפי ארבל ממחללי התורה, שהרי דוד המלך ייחד קינה שלמה לגבורת הלוחמים, ולגבורתם של שאול ויהונתן בקרבות:
"וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר: הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים? אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים. הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם, וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן, מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם, שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן, אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה" (ש"ב פרק א, פסוק יז ואילך).
והנני מתאר לעצמי את לעגו הנלעג של ארבל לדבורה ולברק בן אבינועם, ואפילו לדוד מלך ישראל ע"ה, אשר מרוממים מאד את מעלת הלוחמים, וארבל לעומתם צווח בלעגו: גיבורים? עַם חרף נפשו? קשת יהונתן לא נסוג אחור? חרב שאול לא תשוב ריקם? מנשרים קלו? מאריות גברו? כלי מלחמה? וכמו שהוא לועג בלעגו המאוס לצה"ל: עוצבות הקומנדו, הסיירת, השייטת וכו'. כמו כן, רוממות הצבא בפי דבורה וברק בן אבינועם ודוד המלך ע"ה גדול בהרבה מהשמות שנותנים בצה"ל לחטיבות ולגדודי הצבא. ויש לשֵּׁם חשיבות רבה מאד כי הוא חלק מתכסיסי המלחמה, דהיינו חלק ממלחמה פסיכולוגית כנגד האויב שנועדה להטיל עליו אימתה ופחד ואף לחזק את העם במלחמה בשעת שבר ומשבר, אך ארבל המין הבטלן לא ידע ולא יבין.
ואוי ואבוי לנו אם המינים האורתודוקסים ישלטו במדינה באופנים יותר מקיפים מאשר הם כבר שולטים ומשחיתים, כי בסכלותם ובשחץ-ליבם ובהשקפות מינותם הם ימיטו עלינו שואה – וכסילותם הזו נובעת מהשקפות מוות ומינות שטומאתם הרצוצה בוקעת ועולה עד לב השמים, וכסילותם הזו גם מחלישה את עם-ישראל ולוחמיו בשעת שבר ומשבר גדול. "כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ: יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה" (יש' לז, ג).
***
וארבל ממשיך ואומר בשיעורו (42:20):
"הלא הדבר ידוע כי אין העבודה [=עבודת ה'] מתקיימת בלתי על-ידי לומדי התורה אשר יהגו בה יומם ולילה, וכל-שכן בדורות הללו שאם לא נעסוק בה יומם ולילה לא יתברר דין אחד. בדורות הקדמונים היה אפשר, היו רבותינו [=חז"ל] עוסקים כמה שעות במסחר, בפרנסה, ועוד כמה שעות בתורה, היה שכלם רחב, לבם רחב כאולם, היה להם עומק דעת הבנה חדות פלפול, היום בדורות הללו אחסורי דרי, אם נעסוק כל ימינו, כל ימינו אנחנו עוסקים וכולי האי ואולי, להוציא בשכלנו הדל לחדד את התורה, אנחנו צריכים לעסוק יומם ולילה".
בדבריו הללו ארבל מתעתע ומכזב שעבודת ה' לא תתקיים אם יושבי הישיבות לא יהגו בתורה יומם ולילה, כי אם הם לא יעסקו בתורה יומם ולילה "לא יתברר דין אחד" – עד-כדי-כך ארבל מטומטם! שהרי הוא טוען שבשביל שיתברר לו דין אחד הוא זקוק להגות בתורה יומם ולילה ולא לעבוד ולהתפרנס ולא לעשות כלום חוץ מלהגות בתורה יומם ולילה, וכולי האיֵ ואולי! ובכן, בדבריו הללו ארבל מעיד על עצמו שהוא מטומטם גמור, שהרי רבנו הרמב"ם חיבר את הספר "משנה תורה" ובו הלכה פסוקה ומזומנה "לקטן ולגדול", ומי שזקוק לשבת יומם ולילה כדי שיתברר לו דין אחד הוא בהכרח כסיל ונבער אשר אינו יודע מימינו ומשמאלו. אמנם, מי שפונה לתורת-מינות משמימה ומייגעת כתורת המינות האורתודוקסית, אכן לא יצליח לברר אפילו דין אחד, כי לא רק שהוא שותה מן המים הרעים, אלא שריחוקו מה' יתעלה ומהשקפות נכונות יסמֵּא את עיניו מלראות את האמת נכוחה, וכל ימיו ולילותיו יכלו לריק בהזיות ובדמיונות.
זאת ועוד, וכי יושבי הישיבות יושבים יומם ולילה? והלא שעות ישיבתם בישיבה הינן פחות משעות יום עבודה קצר! ויתרה מזו, הם אלופי המשתמטים, ולא רק מחובות מוסריות ותורניות נעלות כגון פרנסה ומלחמת מצוה, הם גם משתמטים מלימוד תורת מינותם – כי תורת מינותם מייגעת ומשמימה, והם בורחים כל העת מישיבותיהם. וגם מי שיושב בישיבותיהם הטמאות, כל העת מחפש לעצמו תעסוקה מחוץ ללימוד תורת מינותם, כגון: לצאת להפסקות קפה וסיגריה, לשוחח עם משתמטים אחרים על פוליטיקה ושידוכים, להעביר את הזמן בחלומות ודמיונות, לנמנם, להתגרד, לשוחח בטלפון, לתכנן מה יעשה לאחר שעות "לימודו", ועוד.
קצרו של דבר, הם אלופים בלהעביר את הזמן, ורק מעטים מסוגלים לעמוד בתורת מינותם המשמימה, וזאת למרות ההזיות שמחדירים להם לפיהן בזכותם כל העולם כולו עומד...
וכל מטרתו של ארבל בכל התירוצים ההזויים הללו, היא להצדיק את קיומה של מערכת ישיבות ממומנת מן הקופה הציבורית. ואם היו הולכים בדרכי ה' הישרים, שִׂכלם לא היה כל-כך צר, וליבם לא היה כל-כך ערֵל, והיו מצליחים להתרומם משוחת המינות והטמטום והבערות. ובמלים אחרות, הם אלה אשר גורמים ל"אחסורי דרא", דהיינו הם אלה אשר גורמים לעצמם להיות כסילים ונבערים, בהליכתם אחרי ההבל ויהבלו, ובהפצתם תורת מינות פרו-נוצרית.
"וַיָּעַד יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה לֵאמֹר: שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים, וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּייָ אֱלֹהֵיהֶם, וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם, וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם" (מ"ב יז).
***
וארבל ממשיך ואומר בשיעורו (43:00):
"כן, מי יתיר עגונות? מי יפסוק אסור מותר? מי יגיד כשר לא כשר? אתם חושבים שאם נכשיר כמה קברנים, וכמה שוחטים, זהו? זה כל התורה? מה עומד מאחוריהם? תורה-שבעל-פה כולה עומדת מאחוריהם, שצריך ללמוד אותה ולהבין אותה ולפלפל בה, והדברים מתחדשים, וצריך לפסוק עוד הלכות, ועוד עגונה ועוד חלוצה ועוד גט, מי יפסוק? מי יקיים את התורה הזאת בעם-ישראל? יאיר לפיד יימח שמו וחבריו? גלעד קריב הרפורמי וחבריו? מי יקיים את התורה בישראל? רבני הציונות הדתית שאני רואה את פסקיהם וכולם בושה וכלימה, כולם בר-בי-רב-דחד-יומא היה כותב טוב מזה, רואים את חוסר ההבנה שלהם, את השכל העקום והמשובש שלהם, הם יקימו תורה בישראל? אותם הרבנים שמחזיקים באייפונים ושמעודדים את הזימה והתועבה? הם יקימו תורה בישראל? [...] אם אין לך תלמידי חכמים שעוסקים יומם ולילה בתורה, ישר באדם אין, לא תמצא אדם אחד שיכול להיות ירא שמים באמת, איך הוא יידע מה אסור מה מותר? מה כשר ומה לא? [...] אדם שמרומם תלמידי חכמים הוא מודה שהתורה היא העיקר, שבשביל זה באנו לעולם, שיש ה' בעולם, אדם שמזלזל בתלמידי חכמים, מזלזל בערכם, לא מכבד לא מרומם לא תומך, אלא הפוך, נלחם שונא הוא האדם שמודה שהתורה איננה עיקר, בשבילו התורה זה סופגנייה בחנוכה, עץ בט"ו בשבט, תחפושת בפורים, ביצה בפסח, זה התורה, מדורה בל"ג בעומר, כל השטות הזו, זה התורה שלו, זה התורה".
כלומר, לפי ארבל, אם לא יממנו את יושבי הישיבות, אם לא יפטרו אותם ממלאכה וממלחמת מצוה, אם לא יחללו-שם-שמים בהפיכת תורת-האלהים לקורדום-חוצבים – לא תתקיים תורה בישראל! וההיפך הוא הנכון, כי כל עוד הם יחללו-שם-שמים, וכל עוד הם יזהמו וישחיתו את דת האמת בהשקפות מינות פרו-נוצריות, וכל עוד הם ילכו בדרכי המינות המובילות אלי מוות – עם-ישראל לא ישוב לאלהיו, ותורת האמת תהיה נחלתם של יחידי סגולה בלבד. הם-הם אפוא היתד התקועה שמונעת את שיבת עמֵּנו לאלהיו, כי רק לאחר סילוקם מן הדרך, רק אז יחדלו זיוף התורה, השחתתה וחילולה, ורק אז אור תורת האמת והצדק ייראה לעיני כל.
ואין צורך להם, לא בשביל להתיר עגונות ולא בשביל לפסוק אסור ומותר, וכיו"ב, כי כבר יש לנו את רבנו הרמב"ם אשר הגיש לנו את התורה-שבעל-פה מוכנה ומזומנה לכל איש, קטן וגדול. ולכן, לא צריך להעסיק אותם ולא צריך לשלם להם, ולא צריך לרומם אותם. אדרבה, הם אלה אשר מעגנים את העגונות בחומרותיהם במשך שנים! וראו בעניין זה: "התרת עגונה בפולסא דנורא". כמו כן, כל חידושיהם הם חידושי מינות ושיבושים אשר מוציאים את האדם מן העולם, ואף שיש עניינים מחודשים מסוימים שיש להכריע בהם, את כולם ניתן לפתור ולפסוק הלכה בעניינם לאור כללי ההלכה הקיימים ולאור השכל הישר, ואין צורך למאומה מעבר לכך.
והם מציגים לנו הצגה שלמה כאילו אנחנו זקוקים להם, ולא רק שאין אנו זקוקים להם, אלא שהם אלה אשר מסיתים ומדיחים אותנו מעל ה'-אלהים-אמת, ומרחיקים אותנו מייעודנו.
ולשאלתו של ארבל "מי יקים תורה בישראל?", ובכן, אנשי האמת הם אלה שיקימו תורה בישראל, אנשי האמת אשר נאמנים למסורת התורה-שבעל-פה, אשר לא סרו מעל ה' אלהים, אשר לא פנו לעוות ולזייף את התורה למען רדוף בצע ותאוות, אשר לא הפכו את התורה לסגולה פגאנית, ואשר לא הלכו בשרירות ליבם אחרי גדולי האסלה המתעים אחרי ההבל.
אגב, החילוניים אינם חסידי מדורות ל"ג בעומר, דווקא הדתיים האורתודוקסים הם אלה אשר מדמים שמדובר במצוה גדולה ורבה, ואילו החילוניים ברובם מתעבים את ההשחתה הריקה הזו ואת זיהום הסביבה שבא בעקבותיה. כלומר, "השטות הזו" של מדורת ל"ג בעומר היא נחלת חברת המינות החרדית שארבל בדברי מינותו מרומם ומשבח ומפאר בדבריו הרעים.
***
וארבל ממשיך ואומר בשיעורו (45:30):
"האדם שמזלזל בתלמידי חכמים [...] מדוע אין לו חלק לעולם-הבא? כי בעצם הוא מרומם את עוצבת הקומנדו, הוא מרומם את הסיירת, הם החשובים, הם הנכונים, ראוי לתת להם ראוי לכבד אותם ראוי להעניק להם [=לוטש עיניו לתקציבי הצבא, מין פרזיט רודף בצע!] אתה אומר שהם החשובים? אז זה העיקר, אדם שמאמין שהתורה היא לא עיקר אין לו חלק לעולם-הבא".
וכאמור, לפי ארבל, לדבורה הנביאה ולדוד המלך ע"ה אין חלק ונחלה לעולם-הבא...
***
וארבל ממשיך ואומר בשיעורו (45:50):
"ומזה אני חושש, כי עיניי רואות וכלות [אמן כן יהי רצון, תכלינה עיניך הרעות] איך הדבר הזה מחלחל [...] שצריך לגייס חרדים, ועוד כהנה וכהנה משפטים, וההשקפות הללו מחלחלות לעם, ומזה אני חושש, כשעם-ישראל לא מאמין שהתורה היא עיקר ומחזיקי התורה הם עיקר, והם מקיימים את העולם, כשאדם לא מאמין שמקיימי התורה, אדם שעוסק בתורה, הוא מגן עליו הוא שומר הוא מקיים אותו הוא נותן לו אוויר לנשימה, [צועק:] כשהוא לא מאמין בזה אומרים רבותינו שהוא מגלה פנים בתורה, [צועק:] כלומר כופר בתורת משה ואין לו חלק לעולם הבא. אף-על-פי שיש לו כיפה על הראש, אף-על-פי שיש לו פלטה ומיחם בשבת, [צועק:] הוא אין לו חלק לעולם-הבא, ומהשקפת השקר הזו שמחלחלת אני פוחד מאד".
לפי ארבל לימוד תורת המינות של האורתודוקסים הוא העיקר ולכן אין להתגייס למלחמת-מצוה. ברם, ארבל שוגה בהבנת מהות התורה: התורה איננה העיקר אלא קיום התורה הוא העיקר – ונצטווינו בתורה-שבכתב ושבעל-פה לצאת בעוז למלחמת-מצוה ולחרף את נפשנו, ואף לרומם את הלוחמים הגיבורים אשר מוסרים את נפשם למען עם-ישראל וארץ-ישראל. לימוד התורה ללא קיומה מוביל לצמיחתם של מינים עזי-פנים, כמו ארבל וגדולי-האסלה, אשר יגלו פנים בתורה, ויזייפו את תורת-האמת, עד שיהפכוה לקורדום-חוצבים פגאני פרו-נוצרי.
כמו כן, לפי ארבל, אדם שעוסק בתורה מָגן ושומר ומקיים ואף נותן אוויר לנשימה לבני-האדם שאינם לומדים תורה, וכל מי שלא מאמין בזה לפי ארבל "מגלה פנים בתורה [...] כלומר כופר בתורת משה ואין לו חלק לעולם-הבא". וכבר הוסבר היטב שהדבר ששומר ומגן על עם-ישראל הוא לא לימוד התורה של חבר תלמידי החכמים, וכל-שכן לא לימודם הפגאני של חבר מינים ארורים ונגעלים ובהמיים – אלא, מה ששומר על עם-ישראל הוא קיום התורה, ולכן רוממו את החכמים ותלמידיהם, מפני שהם אלה אשר עשויים לרומם את עם-ישראל לקיים את התורה, ובזה להציל את עם-ישראל מכליה, וכמו שהציל יונה הנביא את אנשי נינווה! ומדוע הקב"ה לא ביקש מיונה הנביא שיִלמַד תורה ובזכות לימוד התורה הוא יציל את נינווה העיר הגדולה? מדוע הקב"ה "התעקש" שיונה הנביא ילך ברחובות ניוונה ויזהירם מפני החורבן המתרגש?
יתר-על-כן, נאמר בנביא שהקב"ה ראה את מעשיהם של אנשי נינווה ולא נאמר שהוא ראה את לימוד התורה של יונה. כלומר, יונה הנביא, כמו החכמים ותלמידיהם, מצילים את אנשי עירם מחורבן ומייסורים בדיוק בדרך שתוארה: באמצעות הוראת התורה לפתאים, באמצעות הדרכתם לדרך האמת והיושר והטוב; ואילו לפי ארבל, החכמים ותלמידיהם מצילים את יושבי עירם ומדינתם באמצעות לימוד תורת מינותם כסגולה פגאנית שהופכת את חרון ה' לרחמים... וכמה רחוק הוא ארבל מידיעת ה' וייחודו ביַחסו לאמיתתו יתעלה התהפכות כעס לרחמים.
וארבל הוא הכופר בתורה והוא המגלה פנים בתורה, כי כל ההופך את התורה ולימודהּ לסגולה פגאנית הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה, וכבר הרחבתי בעניינים אלה במאמרים שעוסקים בהשקפת המינות שעיוותו המינים ממדרש חז"ל בעניין "תורה מגנא ומצלא".
***
וארבל ממשיך ואומר בשיעורו (47:00):
"רבותינו אמרו בסוף כתובות, שדור שבן דוד בא, קטגוריה בתלמידי חכמים, אומר רש"י: הרבה משטינים ומלמדים חובה יעמדו עליהם [ע"כ דברי שר"י]. הרבה משטינים, שונאים, מבזים ומלמדי חובה יגידו עליהם: שרלטנים, משתמטים, בוזזים, בטלנים, אוכלי-חינם, יגידו עליהם על תלמידי חכמים. דור שבן דוד בא, קטגוריה בתלמידי חכמים, מנין ידעו רבותינו זה? זה לא בנבואה [...] אינני יודע אם אנחנו הדור שבן דוד בא [...] דור שבן דוד בא תהיה קטגוריה ושנאה וביזוי וזלזול בתלמידי חכמים [...] גזירות על גזירות יהיו על תלמידי חכמים".
ובכן, לפי ארבל, בדור שבו יופיע משיח ה' יהיו בני-אדם רעים וכופרים אשר ירדפו את תלמידי החכמים, כך ארבל מסביר לפי פירוש רש"י שם: "קטיגוריא – הרבה מסטינים ומלמדים חובה יעמדו עליהם; צירוף אחר צירוף – גזירות על גזירות". ברם, פירושם של ארבל ושר"י הינו פירוש של מינות וסכלות, ואסביר: מן הגמרא בכתובות (קיב ע"ב) עולה באופן ברור שתלמידי החכמים הללו שיקומו עליהם משטינים ומקטרגים אינם הולכים בדרך האמת, ולכן הקב"ה יצרפם ויבערם מן העולם, ויותיר מהם רק את הבודדים מקרב תלמידי החכמים שהולכים בדרך האמת או שיש להם תקוה לשוב לדרך האמת, והנה דברי הגמרא בכתובות שם לפניכם:
"אמר רבי ירמיה בר אבא: דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים. כי אמריתַהּ קמיה דשמואל, אמר: צירוף אחר צירוף, שנאמר: 'וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר' [יש' ו, יג]".
והנה שמואל מבאר את דברי רבי ירמיה: "צירוף אחר צירוף" כלומר הקב"ה יצרף את מי? את תלמידי החכמים אשר אינם הולכים בדרך האמת, ואפילו העשיריה הזו אשר מתיימרים ללכת בדרכי ה', גם היא תשוב ותהיה לשריפה ולכיליון, כי היא איננה הולכת בדרך האמת ומתעה את העם אחרי ההבל. ורק בודדים מתי מספר יישאר ממנה, "צירוף אחר צירוף", לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, לפני שנזכה למלך ישר-דרך, רודף אמת וצדק, מזרעו של דוד המלך ע"ה.
ובמלים אחרות, לפי שמואל הקטגוריה על תלמידי החכמים מוצדקת! מפני שגם היא מטרתה לצרף את תלמידי החכמים, אותם עשירית מכלל העם אשר מתיימרים ומתייהרים שהם מחזיקים את העולם כולו, אותם אורתודוקסים פרו-נוצרים אשר השחיתו את דתנו והפכוה לדת פרו-נוצרית פגאנית נגעלה, אותם שחורים בחיצוניותם ובפנימיותם, אנשי השחץ וגסות הרוח. וזהו ההבדל בין גסי-הרוח שר"י וארבל לבין שמואל: לפי שמואל, כאשר יש קטגוריה על תלמידי החכמים עליהם לערוך חשבון נפש מעמיק ולבדוק מדוע ה' יתעלה מייסרם? ואילו לפי המינים, אין צורך לערוך חשבון נפש, שהרי מדובר במשׂטינים וברשעים שרודפים את הצדיקים...
***
וארבל ממשיך ואומר בשיעורו (51:33):
"עם ישראל חי בגלל שהוא עוסק בתורה, בגלל שהוא מחזיק בתורה".
ובכן, עם-ישראל חי וקיים לא בגלל העיסוק בתורה, אלא בזכות קיום מצוותיה.