CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

דינים ומנהגים לא מעטים יש בעניין כתיבת ספרי תורה, ברם, מה הם הדינים והמנהגים הנאמנים לדרך האמת? ובכן, כמובן שיש ללכת אך ורק אחרי מסורת ההלכה של רבנו הרמב"ם שנפסקה ב"משנה תורה", אך מה ביחס למנהגים שונים אשר לכאורה אינם מנוגדים לדרך ההלכה? כיצד יש לנהוג בהם? לקמן נדון בכמה מנהגים ונבחן מהי דרך האמת בהם, כאשר הכלל המנחה הוא שאין ללכת אחרי מנהגות המינים, כגון מנהגי חכמי-יועצי-אשכנז או מנהגי המינות של הקבלה הפגאנית, אף שמבחינה הלכתית יבשה הם אינם אסורים, אך מבחינה מחשבתית-השקפתית

בדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית מחייבים להכשיר תנור ומיקרוגל לפסח, או להכשירם לאחר שצלו בהם דבר איסור כגון: שצלו בהם בשר לאחר חָלב או להיפך, או שצלו בהם בשר נבילה – כך הלעיטו אותנו הכומרים האורתודוקסים משחיתי דתנו. להלן נבדוק האם יש צורך להכשיר תנור או טוסטר-אובן או מיקרוגל לשם השימוש בהם? לשם כך נחל לעיין יחדיו בדברי רבנו. בהלכות מאכלות אסורות (טו, ל) פוסק רבנו כך: "אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואף-על-פי שאין נוגעין זה בזה. ואם צלאן – הרי זה מותר, ו

טרם שאומַר כמה מלים על מנהג הגנבים האורתודוקסים עלי להגיש לפניכם מעט רקע הלכתי שישפוך אור על מנהגם העכור והמשחית, אור שיסייע לנו לעקרו ולבערו מקרבנו. ובכן, לאחר שתיית שתי כוסות יין בליל הסדר נוטלים את הידיים בשנית ומברכים: "המוציא לחם מן הארץ" על מצה וחצי (לא על שלוש מצות כדברי השוטים) וכפסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ח, ו): "ושותה הכוס השני. [ו] ואחר כך מברך: 'על נטילת ידיים' ונוטל ידיו שנייה [...] ולוקח שני רקיקין [=מצות], חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם, ומברך: 'המוציא לחם מן

לפני שזכיתי להכיר את בוראי ודרך האמת, למדתי בעוונותיי לבחינות ההסמכה של תיאטרון הרבנות הראשית. היה רב אחד בכולל שלימד לבחינת ההסמכה בהלכות שבת, שיעוריו נפרסו על פני שנתיים ימים, ומדי שבוע הוא מסר כשלושה שיעורים בנושא. זכורני שאותו רב ממסדי, שכיר אורתודוקסי מובהק, נהג ללמד אותנו על תכסיסי הרבנות, ואחד הדברים שהוא שינן לנו היה: איך עלינו להשיב לשואל כאשר אנחנו לא יודעים את התשובה? ותשובתו הייתה: "מחלוקת" – תשובה זו לעולם תהיה נכונה בעולם הדתי האורתודוקסי, שהרי גם אין אנו יודעים

בשמות (יב, ח) נאמר כך: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", ושם פירש רש"י: "עַל מְרֹרִים – כל עשב מר נקרא מרור. וציוום לאכול מרור זֵכר ל'וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם' [שמ' א, יד]". נמצא, שלפי רש"י-שר"י כל צמח מר כשר לאכילת מרור בפסח! ברם, דברי שר"י הם כפירה במסורת חכמים בקבלת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה, וזו דוגמה נוספת לכך שרש"י סילף וזייף את התורה-שבעל-פה, ובזיופו הנדון הוא שוב תקע את חרב מינותו ביסוד התשיעי מ

ידועה ומפורסמת שיטת חכמי-יועצי-אשכנז לאסוֹר אכילת קטניות בפסח, ותמצאום מחזקים את מנהגם המשובש והמטופש הזה על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, אך כאשר הם מגיעים לסיבות ההלכתיות לפיהן יש לאסור אכילת קטניות, הם מתחילים לגמגם... וזכורני כשהייתי ילד קטן שוחחתי עם חבריי מעדת האשכנזים האירופיים, והם נהגו להתלונן בפניי על-כך ש"אין מה לאכול בפסח", ו"כל הפסח אוכלים תפוחי אדמה". מדוע אסרו חכמי-יועצי-אשכנז לאכול קטניות בפסח? מהם יסודותיו של מנהג זה? והאם מותר ליהודי אשכנזי בימינו לאכול קטניו

אחד המנהגים המפורסמים ביותר בימינו הוא מכירת החמץ לפני הפסח. ברם יש לבדוק, האם מנהג זה תואם את ההלכה התלמודית ומסורת התורה-שבעל-פה? האם מנהג זה עומד בכללי ההלכה של דת משה או שמא שיקולים כלכליים ועסקיים אורתודוקסיים פרו-נוצריים חדרו לעולם הדתי, הִטו את שיקול הדעת, והכשירו את מכירת החמץ באופן שגוי וגורף? א. מקור ראשון למכירת חמץ יש שתי הלכות בתוספתא מסכת פסחים (יב, יב–יג) שהן המקור למכירת חמץ, ושתי ההלכות הללו נפסקו ב"משנה תורה". נחל אפוא בהלכה הראשונה מבין שתי הִלכות התוספתא,

הכומרים האורתודוקסים נוהגים לפרסם מידי שנה הוראות כיצד להכשיר את הכלים, ובהן הם מחדירים אינסוף חומרות והזיות ודמיונות, אשר נועדו לטמטם ולהפחיד את הפתאים, ולהחדיר להם את ההזיה שחג הפסח הוא חג זוועה שנועד לענּוֹת ולייגע אותנו, ולכן אנחנו חייבים להשתעבד לכומרים האורתודוקסים אשר יצילו אותנו בהוראותיהם המפורטות כיצד להינצל מדינה של גיהינום. ובכן, רובם המכריע של דבריהם הבל מהובל, ובמאמר לקמן אתמצת מה באמת צריך לעשות לפני חג הפסח, מבחינת כשרות הכלים והבית, וביעור החמץ מבתינו. ובכן,

נשאלתי כך: שלום אדיר, יש ב"משנה תורה" הלכה בעניין סופר שכתב את האזכרות שלא לשמן וכו'. בעניין זה רציתי לשאול מהי דעת רבנו? האם די להרהר בקדושת השם לפני כתיבתו או שצריך לומר דבר-מה? בעולם ה"רבני" כיום פוסקים שצריך לבטא את הכוונה במילים: "הריני כותב לשם קדושת השם" – וצריך לומר זאת לפני כל שם ושם, ואפילו כאשר מדובר בכמה שמות רצופים כמו: ה' אלוהינו ה' (אחד), עדיין, יש לומר את המשפט האמור לפני כתיבת כל שם ושם. כמו כן, הבנתי שקאפח טוען שדי בכוונה בשם המפורש ובכינויו אדני, למרות שלפ

נשאלתי כך: האם עבודה-זרה צריכה כוונה? לדוגמה, אדם משתחווה לפסל אך במחשבתו הפסל אינו כלום, האם הוא עובר על איסור? אם לא, אז יוצא שצריך להתכוון לעבודה-זרה. שאלתי היא לגבי עשיית קעקוע, נאמר בתורה שלא ללכת בחוקות הגויים, והרמב"ם מסביר שבכלל איסור זה הוא "שלא לכתוב בגוף כעובדי עבודה-זרה" (רשימת המצוות שבראש משנה תורה), "אין הולכין בחֻקות הגויים ולא מתדמין להן" (הלכות עבודה-זרה ראש פרק יא) וכו'. ואני שואל, אני רוצה לעשות קעקוע מזערי, משהו קטן בשבילי למזכרת, לא בולט לעין-אדם, ואין

ובכן, יש להבחין בין קידוש של ליל שבת לקידוש של שבת בבוקר: לקידוש של לילי שבתות עלינו לקדש דווקא ביין שראוי להתנסך על-גבי המזבח, וכמו שפוסק רבנו בהלכות שבת (כט, יד): "אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור, אפילו כטיפת חרדל בחבית גדולה – אין מקדשין עליו, כך אנו מורין בכל המערב". נמצא שיין שכשר לקידוש של לילי שבתות, הוא אך ורק יין יבש שלא הוסיפו לו סוכר או כל מְמַתֵּק אחר. בהמשך ההלכה הזו נאמר כך: "ויש מי שמתיר לקדש עליו, ואומר: לא נאמר 'ה

בחודש שבט תשפ"א נשאל ערוסי שאלה שכותרתה : "תימני שנהג להניח תפילין דר"ת ורוצה להפסיק – כיצד יעשה והאם צריך התרה?", והנה השאלה: "יהודי תימני בעל תשובה, התפלל בתחילת דרכו כבעל תשובה במניין של חסידי חב"ד ונמשך עמהם במנהגם להניח תפילין דר"ת. אותו יהודי מתפלל כבר שנים רבות במניין תימני ומרגיש חריג כשהוא היחיד שמניח תפילין דר"ת. בנוסף, הואיל ולעיתים בשחרית יש מניין בלבד, פעמים שהוא מפסיד חלק מאמירת סדר היום ובפרט קדושת 'ובא לציון' או שאינו עונה אמן בזמן אמירת קדיש תתקבל וכו'. האם ה

האלכוהול המצוי בבירה, ביין ובמשקאות חריפים כמו וודקה, עראק, ברנדי, טקילה וויסקי, נספג למחזור הדם ומגיע במהירות לכל חלקי הגוף. הוא משפיע בעיקר על מערכת העצבים המרכזית, הכבד, מערכת העיכול, הלב וכלי הדם. ככל שאדם שותה כמויות גדולות יותר של אלכוהול לאורך זמן, כך מתגלות יותר השפעותיו המזיקות של האלכוהול. תוחלת החיים של אלה שצורכים אלכוהול בכמות מרובה וממושכת, קטנה בשתים-עשרה שנים בהשוואה למתנזרים מאלכוהול או לשותים בכמויות קטנות. מטבע הדברים, מתגלות אצל בני הנוער בעיקר השפעותיו של

מוסא איסרלֵץ המתועב בשולחן הקראי (סימן תרצו), אומר כך: "מה שנהגו ללבוש פרצופים [=מסכות] בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר – אין איסור בדבר, מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא [...] ויש אומרים דאסור [=ועל הקב"ה הוא אומר 'ויש אומרים'?] אבל המנהג כסברא הראשונה [כלומר הוא מכיר ומורד]". וכאמור דבריו המתועבים הם היפך דברי ה' יתעלה בתורה! שהרי בתורה נאמר: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּ

אחת התופעות החמורות ביותר בימינו היא פריקת העול שמלווה את ימי הפורים. במקום ימים של הודיה לה' יתעלה בחגיגת שמחה אמיתית של מצוה, דרך-ארץ, והודיה לבורא-עולם – ימי הפורים הפכו לחגיגות שכרות והוללות, מסכות ותחפושות כמנהג הגויים הערלים. האם יעלה על הדעת שכך ה' יתעלה מורה לעם חכם ונבון לחגוג לדורות את הצלתו מכליה? והלא לפי המדרש, הכליה נגזרה עלינו בעקבות פריקת-העול, השכרות והזימה שקדמו לגזירת השמדת היהודים, בהשתתפותם של המוני בית-ישראל במסיבותיו הפרועות של אחשוורוש. במקום להתרחק מכ

א. מהי עמדת הרמב"ם ביחס לאלכוהול? רבנו הרמב"ם בספרו ההלכתי הגדול "משנה תורה", כתב קבוצת הלכות שנקראת "הלכות דעות" ובהן הוא מורה לאדם את הדרך הנכונה להתנהל בחייו החברתיים, האישיים, הגופניים והנפשיים, ושם, בהלכות דעות, רבנו הרמב"ם פוסק כך (ה, ד): "כשחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו [דהיינו אך ורק במטרה לסייע לתהליך העיכול]. וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו. ואם השתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילל את השם. ואסור לשתות בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכיל

נשאלתי כך: שלום, לא מצאתי בכתבי הרמב"ם חיוב שמיעת פרשיית זכור בשבת זכור, מעבר לחיוב הרגיל של כל פרשה. האם יש בסיס להקפדה היתרה בנושא? האם יש "מועד מיוחד" בו עלינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק או שזו מצוה מתמשכת? ובמלים אחרות, האם המצוה לזכור את אשר עשה לנו עמלק הינה דווקא בשמיעת הפרשייה ודווקא בשבת זכור? שבוע טוב. תשובה: שלום וברכה, מדובר במצוה כללית שחלה בכל עת ובכל זמן, וצמצומה אך ורק לשעת קריאת פרשת זכור הוא עוול גדול, עיוות סילוף וזיוף דיני התורה, ואף בגדר של: "לֹא תֹסֵף עָל

אחת האִמרות הנפוצות ביותר בעולם היהדות האורתודוקסי המהובל היא: "מנהג ישראל תורה הוא" ויש גורסים: "מנהג ישראל דין הוא". וזכורני שהיה דרדעי אחד חסר חוליות אשר הטיף לקיים את מנהגי ההבל של המינים מכוח האִמרה הזו, כאילו מדובר בהוראה שניתנה לנו מאת משה רבנו בהר סיני! ובכן, מהו מקור האִמרה? האם מקורה הוא באמת קדום ואמיתי? א. מנהג ישראל תורה הוא? ובכן, בדקנו, האִמרה "מנהג ישראל תורה הוא" או "מנהג ישראל דין הוא" איננה קיימת בשום מקום בספרות חז"ל! לעומת זאת, מצאנו אִמרה דומה אשר היא כנ

לאחרונה שמעתי טענה מפי דרדעי חסר חוליות אשר משמש כרב בית-כנסת. הוא טען שיש לנהוג במנהגי צאצאי המינים השוטים, מן הטעם ש"לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". השבתי לו תשובה קצרה על המקום: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות הנבונים, לא עם השוטים והתועים". ברם, סיסמאות טובות לשעתן בלבד, והן אינן פוטרות מעיון מקיף ומעמיק לחשיפת האמת בעניין ההשקפה הזו שהעלה הדרדעי הלז. חשוב להבין שאִמרה זו משמשת כהטעיה אורתודוקסית פרו-נוצרית. הטעיה שנועדה לטשטש את האמת ולהצדיק את חדירתם ש

ט. חליצת כתף בהלכות אבל (ח, ג; ט, י–יד) הרמב"ם פוסק כדלהלן: "וכן על אביו ועל אימו, חולץ כתפו ומוציא זרועו מן החלוק עד שיתגלה כתפו וזרועו, והולך כך לפני המיטה. ואחר שייקבר אביו או אימו אינו חייב לחלוץ. חכם שמת הכל קרוביו, והכל קורעין עליו עד שמגלין את לביהן, וחולצין מימין [...] אב-בית-דין שמת הכל קורעין עליו וחולצין משמאל [...] נשיא שמת הכל קורעין עליו, וחולצין שתי הידיים מכאן ומכאן". סוגיית הגמרא במועד קטן כב ע"ב – כה ע"א, ובבא קמא יז ע"א "עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן – רָצָה

אנחנו נמצאים כעת בעיצומה של תקופה המכונה בפי העולם-הדתי: "ימי השובבי"ם". "עולם התורה" בשלוש מאות השנים האחרונות נוהג להתייחס בכובד ראש, ואף ברתת ובזיע לתקופה זו, ובקרב חוגים מסוימים ביהדות תקופה זו אף שווה בערכה לימים הנוראים. לפי דבריהם, בתקופה זו יש "עת רצון" לתיקון עוון "פגם הברית", והאחרונים האריכו מאד בספריהם בשבח ימים אלו. גם בימינו ימים אלה נחשבים ל"ימים מסוגלים", ובמקומות רבים ברחבי הארץ מתארגנות עצרות גדולות שבמהלכן קוראים כל מיני "תיקונים" ותפילות מיוחדות. אנשים מקב

ו. עטיפת הראש בהלכות אבל (ה, טו) הרמב"ם פוסק כך: "מנין לאבל שאסור בפריעת הראש? שהרי נאמר ליחזקאל: 'וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם' [יח' כד, יז], מכלל ששאר האבלים חייבין בעטיפת הראש. והסודר שמכסה בו ראשו עוטה ממקצתו מעט על-פיו שנאמר: 'וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה' [ויק' יג, מה], ותרגם [שם] אונקלוס הגֵּר 'כַּאֲבִילָא יִתְעֲטָף'". סוגיית הגמרא במועד קטן טו ע"א, כד ע"א "אָבֵל חַייָב בַּעְטִיפַת הָרֹאשׁ, מִדְּקַאְמַר לֵיהּ רַחמָנָא לִיחַזקֵאל: 'וְלֹא תַעטַה עַל שָׂפָם' – מִכְּלַל דְּכוּלֵּי עָל

ג. נשיאת המת על הכתף חז"ל ורבנו בהלכות אבל (ד, ג) פוסקים את ההלכה הבאה: "וסובלין את המת על הכתף עד בית-הקברות. ונושאי המיטה אסורין בנעילת הסנדל, שמא תיפסק רצועה מסנדלו של אחד מהם ונמצא מתעכב מן המצוה", ובהלכות אבל (יד, א–ב) הוסיפו ופסקו: "מצות עשה של דבריהם [...] לשאת על הכתף [...] ואלו הם גמילות חסדים שבגופו שאין להן שעור. אף-על-פי שכל מצוות אלו מדבריהם – הרי הם בכלל 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויקרא יט, יח]". סוגיית הגמרא בירושלמי ברכות ג, א "תַּנֵי, הַכַּתָּפִים אְסוּ

בכתבה שפורסמה באתר "סרוגים" שכותרתה: "הרב רצון ערוסי: מי שמדבר על הרב טל בלי לראות חייב נידוי" (כח באייר תשע"ט), הובאה תשובה של ערוסי ובה הוא מגן בחירוף נפש על הנבל שמואל טל (אגב, מעניין שרובן המוחץ של התגובות לדברי ערוסי הן תגובות אוהדות מאד, ואין לי ספק ש'סרוגים' סיננו תגובות, כדי לתמוך בשמואל הנבל). וכך נאמר בראש הכתבה ( www.srugim.co.il/345280-מי-שמדבר-על-הרב-טל-בלי-לראות-חייב-נידוי ) : הרב רצון ערוסי, רבה של קריית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית, מתייחס לפרשת הרב שמואל טל,