במורה (א, לד), רבנו מפרט בהרחבה את חמש הסיבות אשר בגללן יש להרחיק את לימוד מדעי האלהות מרוב בני האדם, וכך אומר רבנו בראש הפרק: "הסיבות המונעות את פתיחת הלימודים בענייני האלהות ו[המונעות] להעיר על מה שצריך להעיר עליו ולהגיש את זה להמון חמש סיבות" וכו'. ברם, לא רק מן ההמון יש להרחיק את לימוד מדעי האלהות, גם מן התלמידים בראשית דרכם המחשבתית, טרם שהכשירו את עצמם במידות ובמדעים.
וכֹה דברי רבנו בסוף הפרק:
"הנה, על-פי כל הסיבות הללו נעשו כל הדברים הללו [=מדעי האלהות] מתאימים ליחידים נבחרים מאד, לא להמון. ולפיכך מעלימים אותם מן המתחיל ומונעים מלהתעסק בהם, כמו שמונעים את הנער הקטן מלאכול את מיני המזון הגסים ומלהרים את הדברים הכבדים".
וראוי להוסיף ולהזכיר כאן את דברי רבנו בפירושו למשנה (חגיגה ב, א):
"ושמע ממני אני, מה שנתברר לי לפי דעתי ממה שעיינתי בו מדברי חכמים [...] וכוונתם ב'מעשה מרכבה' המדע האלהי, והוא הדיבור על כללות המציאות, ועל מציאות הבורא, ודעתו, ותאריו, וחיוב הנמצאים ממנו, והמלאכים, והנפש, והשכל הדבק באדם, ומה שאחרי המוות. ומחמת חשיבות [...] [המדע האלהי, הזהירוּ מללמדוֹ] כשאר המדעים הלימודיים".
ולאחר שהזכרנו בראשי פרקים מהם מדעי האלהות, נחל לעיין בחמש הסיבות.
הסיבה הראשונה
הסיבה הראשונה נוגעת לאופיים הייחודי של מדעי האלהות, וכֹה דברי רבנו במורה (א, לד):
"הסיבה הראשונה, קושי הדבר כשלעצמו ועדינותו ועמקו, אמר: 'רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ' [קה' ז, כד], ונאמר: 'וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא' [איוב כח, יב]. ואין ראוי להתחיל את הלימודים בַּיּוֹתֵר קשה ועמוק להבנה. ומן המשלים הידועים באומתנו דימוי הלימוד למים [דהיינו דימויו לצלילה במים עמוקים], וביארו [חכמים] ע"ה במשל זה כמה עניינים, ומכללן, שהיודע לשחות – יוציא פנינים מקרקעית הים, ומי שאינו יודע לשחות – יטבע, ולפיכך לא יגש לשחות [לעיין במדעי האלהות] אלא מי שהורגל בלימודהּ [בלימוד התורה והחכמה]".
דימוי נפוץ יותר למים בדברי הנביאים הוא דימוי לימוד החכמה לשתיית מים זכים וצלולים, וכמו שאומר לדוגמה ישעיה הנביא (יב, ג): "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה". רבנו במורה (א, ל) מבאר את הפסוק הזה לאור דברי התנא יונתן בן עוזיאל ע"ה בתרגומו-פרשנותו לפסוק הנדון. לדעת רבנו, הפסוק הזה בישעיה (יב, ג) הינו משל לאחרית הימים, ושאיבת המים האמורה היא משל ללימוד החכמה והמדעים בשמחת הלב והנפש, מפי החכמים.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, ל):
"ותרגום יונתן בן עוזיאל עליו השלום, 'וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה' [יש' יב, ג], אמר: 'וּתְקַבְּלוּן אֻלְפָן חֲדַת בְּחֶדְוָא מִבְּחִירֵי צִדְקָא'. התבונן ביאורו ל'מַיִם', שהוא המדע שיושג באותם הימים [וכמו שפוסק רבנו בהלכות מלכים (יב, ה): "ובאותו הזמן [...] לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, לפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם"] ועשה [יונתן] 'מַעְיָנֵי' כמו 'מֵעֵינֵי הָעֵדָה' [במ' טו, כד], כלומר הנבחרים, והם החכמים, לפיכך אמר: 'מִבְּחִירֵי צִדְקָא', כי הצדק הוא הישועה האמיתית. ראה היאך ביאר כל מילה בפסוק זה לעניין המדע והלימוד, והבן זה".
נשים לב לתרגום יונתן: "מִבְּחִירֵי צִדְקָא" – "מבחירי הצדק", שהם כמובן החכמים. ויש להבין, מדוע נקראו החכמים: "בחירי הצדק"? ורבנו מסביר, "כי הצדק הוא הישועה האמיתית". כלומר, מדובר בפסוק שמתאר את הישועה שתהיה לעם-ישראל באחרית הימים, והמאפיין המרכזי והחשוב ביותר של תקופה זו יהיה גאות הדעת ושפלות השקר, וכאשר תרבה ותגאה הדעת, הצדק בעולם יהיה בשיאו. נמצא שהצדק הוא הישועה האמיתית, מפני שהוא התוצר של גאות הדעת ושפלות השקר, וקריאת כל בני האדם שכם אחד בשם ה' אל עולם.
נחזור עתה לפרק הנדון במורה (א, לד) ונמשיך בסיבות המונעות את לימוד מדעי האלהות.
הסיבה השנייה
הסיבה השנייה נובעת מכך שרובם המכריע של בני אדם הינם סכלים ומחוסרי דעת אשר אינם מסוגלים להבין מושכל, ולכן אין ללמדם מאומה ממדעי האלהות כי רק יזיקו להם, וכמו שלמדנו במאמר הקודם בסדרה שכותרתו: "נזקי התחלת הלימוד במדעי האלהות"; וסכלותם נובעת בעיקר מבחירתם לתעות ולשקוע בתהום ההזיות התענוגות התאוות והמותרות.
וכֹה דברי רבנו בהמשך המורה שם (א, לד):
"והסיבה השנייה, קוצר דעת כל בני אדם בראשיתם [בתחילת דרכם המחשבתית והעיונית], לפי שלא ניתנה לאדם שלמותו הסופית מראש, אלא השלמות מצויה בו בכוח [=בפוטנציאל], ובראשיתו נעדרת ממנו בפועל – 'וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד' [איוב יא, יב]. וכל אדם שיש לו דבר מסוים בכוח אינו חיובי בהכרח שייצא אותו הדבר אל הפועל, אלא אפשר שהוא יישאר במגרעותיו: אם מחמת מעצורים [כגון מחלות פיסיות או נפשיות או מחמת חינוך להזיות ולשיבושי המחשבה], ואם מחוסר הכשרה שתוציא אותו מן הכוח אל הפועל, ובְפירוש נאמר: 'לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ' [איוב לב, ט], ואמרו ז"ל: 'ראיתי בני עליה והם מועטים' [סוכה מה ע"ב, סנהדרין צז ע"ב], כי המעצורים בעד השלמות רבים מאד והמטרידים ממנה עצומים, ומתי תושג הכוננות המוחלטת [=ההכנה הנפשית והמידותית וההשתחררות מכבלי ההזיות הדמיונות והתאוות] וכן הפנאי להכשרה – כדי שייצא מה שבאותו אדם בכוח אל הפועל".
הסיבה השלישית
הסיבה השלישית למניעת התחלת הלימוד במדעי האלהות, היא הכורח ללמוד הקדמות ארוכות ומורכבות אשר נדרשות כדי לשמש מצע להבנת מדעי האלהות. ברם, רובם המכריע של בני האדם מתעצלים ואינם משקיעים את אונם מרצם והונם בלימוד החכמה, אלא מעדיפים הם לשקוע בהזיות בתאוות ובדמיונות. ברם, בכל יום שעובר שכלם נחלש ורדיפת התאוות שבקרבם מתחזקת, עד אשר באים ימים שכוחם תש... ויש מֵהֶם אשר אמנם נזכרים בבוראם, ובאים לבתי-הכנסיות לשמוע דרשנים למיניהם שמעבירים להם את הזמן בהזיות, לצד אכילת עוגות ושתיית קפה ושיחה במועדון בית-הכנסת... אך להגיע להישגים רוחניים, זה כבר נבצר מהם, ועד סוף ימיהם הם יוותרו מחוסרי דעת, ולעולם לא יבינו מושכל.
"רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה וּבְכָל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה" (מש' ד, ז) "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ" (קה' ב, א).
וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, לד):
"והסיבה השלישית, אריכות המצעים [ההקדמות הלימודיות הדרושות שהן מצעים הכרחיים להבנת המדעים והמושכלות וכן להכשרת האדם להתרומם לידיעת מדעי האלהות], כי יש לאדם בטבעו חשק לחקירת התכליות [להבין את תכלית האדם והבריאה וכיו"ב], אלא שעל הרוב הוא נלאה או דוחה את המצעים. ודע, כי אילו הושגה תכלית מסוימת בלי המצעים הקודמים לה, כי אז לא היו אלה מצעים, אלא היו נעשים הטרדה ומיותרים בהחלט".
בהמשך דבריו רבנו מצביע על תופעה מעניינת שאף אני נתקלתי בה, והיא שכל אדם, ואפילו הסכל והבהמי ביותר, כל אדם באשר הוא משתוקק לידיעת הנסתרות, אלא שרק יחידי סגולה מוכנים להשקיע את ימיהם ולילותיהם כדי להגיע להישגים לימודיים ולידיעת החכמה.
שימו לב אפוא לתיאורו המעניין של רבנו בהמשך דבריו שם (א, לד):
"וכל אדם, אפילו הפתי ביותר, אם תעירֵהו כמו שמעירים את הישן ותאמר לו: האם אינך משתוקק עתה לדעת את השמים הללו כמה מספרם, והיאך תבניתם, ומה יש בהם [=לפי תפישת המדע הקדום כדור הארץ מצוי במרכז היקום, והשמים שמעליו מחולקים ומורכבים מתשעה גלגלים דמיוניים הסובבים אותו, כמו ספירלת עיגולים שכל עיגול נפרד מזולתו, והכוכבים השונים נעים בתוכם בתנועה סיבובית קבועה, כל אחד בגלגל המיועד לו], ומה הם המלאכים, והיאך נברא העולם בכללותו, ומה היא תכליתו כפי סידורו זה עם זה, ומה היא הנפש, והיאך התהוותה בגוף, והאם נפש האדם תיפרד, ואם תיפרד היאך ובמה ואל מה, וכיוצא בחקירות אלה, הוא יאמר לך 'כן' בלי ספק וישתוקק לידיעת הדברים הללו כפי אמיתתן השתוקקות טבעית. אלא שהוא ירצה לשכך את תשוקתו זו והשגת ידיעת כל אלה במילה אחת או בשתי מלים שתאמרֵם לו [ויחזור מיד להזיותיו לתאוותיו ולהבליו], אבל אם תחייבהו להתבטל מעסקיו שבוע ימים כדי שיבין את כל זה לא ייאות לכך, אלא יסתפק בדמיונות כוזבים שנפשו נינוחה בהם, וידחה את הדבר [=את השתוקקותו הטבעית הראשונית לידיעת הנסתרות] אם תאמר לו שיש דברים הצריכים הקדמות רבות וזמן רב לחקור עליהם".
השקפה אלילית רעה שהעצלות עודדה את התפשטותה
סכלותם ועצלותם של רוב בני האדם מללמוד ומלקנות את החכמה, גרמו להם לאמץ אל חיקם סיפורים, בעיקר על מינים ושאר מרעין בישין מפורסמים, אשר מתארים כיצד הם זכו לאיזו התגלות אלהית שבעקבותיה או בזכותה הם התרוממו למעלתם העל-אנושית.
וכך מתאר קאפח במורה שם את התופעה הזו:
"ומחמת בטלנות זו של בני אדם, כאשר רואים אדם גדול אינם מייחסים את חוכמתו וידיעותיו לעמל רב ושקידה ונדוד שינה וויתור על תענוגות, וכעין דברי הראב"ד בתשובתו להרז"ה: 'כמה ישינות עוררתי מעיניי וכמה מאכלות הסרחתי שלא אכלתי אותם בעיתם על עסק התורה', אלא מייחסים את הדבר לאיזה פלא, כאותה ההגדה שרקמו סביב אישיותו של רבנו שהובאה בשלשלת הקבלה, ומשם לסדר הדורות, ומשם לספר רמב"ם של הגרי"ל הכהן מימון עמ' טו".
ברם, קאפח שגה ולא דייק בעניין מהותי מאד, שהרי לא בני האדם ההמוניים הם אלה אשר טיפחו את ההשקפה הזו לפיה הישגים רוחניים נובעים מאיזה פלא או מאיזו התגלות אלהית, אלא מי שטיפח את ההשקפה הזו הם המינים וצאצאיהם! ומטרתם הראשונה הייתה להפוך את "חכמי ישראל" לאלילים, כדי להחדיר את כל הזיותיהם ודמיונותיהם אשר מכשירים ומובילים את עם-ישראל להליכה בדרכי התהו וההבל של היהדות האורתודוקסית הפרו-נוצרית, אשר כידוע הפכה את דת משה לעסקנות ולכלי לרדיפת בצע תאוות ומותרות.
כלומר, לא בני האדם ההמוניים הם אלה אשר המציאו את ההשקפה הרעה הזו כפי שעולה מדברי קאפח, אלא הגדוילים והוזי ההזיות למיניהם, הם אלה אשר הנחילו אותה להמונים. וההמונים אימצו אותה אל חיקם ברצון מפני שהיא דרדרה אותם למסקנה שלא ניתן להגיע להישגים מדעיים ומחשבתיים באמצעות לימוד והשקעה, אלא רק על-ידי התערבות אלהית, וכל עוד לא הגיעה ומגיעה "ההתערבות" הזו, הם פטורים מלשאוף להגיע להישגים והם אף רשאים להצדיק את עצלותם ואת בחירתם בדרכי התהו ההבל והבהמיות, וכך להרחיק את עצמם מלימוד החכמה. וכבר עסקתי בהשקפה הזו במאמרי: "הרמב"ם בראשית דרכו", ושם הפרכתי את ההזיה הזו מתוך ניתוח שירו המפורסם של רבנו שבראש פירושו למשנה.
נקודה נוספת בדברי קאפח, נשים לב שקאפח מרומם מאד את הפוחז מפוסקיירא, שהרי הוא אומר עליו כך: "כאשר רואים אדם גדול אינם מייחסים את חוכמתו וידיעותיו לעמל רב ושקידה ונדוד שינה וויתור על תענוגות, וכעין דברי הראב"ד בתשובתו להרז"ה: 'כמה ישינות עוררתי מעיניי וכמה מאכלות הסרחתי שלא אכלתי אותם בעיתם על עסק התורה'".
ברם, הפוחז היהיר מפוסקיירא לא היה אדם גדול לדעת רבנו, לפי רבנו הוא היה "יותר תועה מן הבהמות" כדברי רבנו המפורסמים במאמר תחיית המתים, שהרי הפוחז המאגיקון הזה, שייחל לרבנו פולסא דנורא, היה מן המסופקים: הוא לא ידע אם יש לה' גוף ודמות הגוף או שאין לו... והרחבתי על כך במאמריי: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז", וכן: "מי גדול ממי?". לפיכך, חזקה על הפוחז היהיר שהוא שקרן ונוכל, שהרי לא יעלה על הדעת שפוחז מסופק יצליח לרומם את עצמו מהבלי העולם-הזה, ואף לא יעלה על הדעת שהוא יהיה בעל יושרה אינטלקטואלית ומידותית – ומהשגותיו עולה דמותו ואישיותו העקומה והיהירה.
וארור לוקח שוחד, ואוי לך יוסוף אבו קאפַּח אשר טימאת את עיני שכלך במשך יובל שנים בנטילת הון מקולל בעבור פסיקת דינים, עד שנתקיימו בך דברי הנביא ישעיה (ה, כ): "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".
הסיבה השלישית – המשך
בהמשך דברי רבנו שם הוא מוסיף ומלמד אותנו בעניין חשיבות לימוד ההקדמות המדעיות אשר דרושות והכרחיות להקדימן לפני התחלת הלימוד והמחקר במדעי האלהות. הרעיון שרבנו מפרט בהמשך שם הוא, שעלינו ללמוד מן המדעים הסובבים אותנו הטבועים בבריאה המשוכללת והנפלאה: גם הקדמות שיסייעו לנו בחקר מדעי האלהות, וגם ללמוד מהם באופן ישיר על בורא-עולם, וכמאמר חז"ל: להכיר מהם את מי-שאמר-והיה-עולם. ומדוע עלינו ללמוד מדעים? מפני שהקב"ה הוא זה אשר ברא את כל המדעים והנבראים הסובבים אותנו, ובמלים אחרות, מכיוון שהמדעים והנבראים כולם הם בגדר פעולותיו ומפעליו של בורא-עולם, לפיכך יש ללמוד מהם על מפעיל הפעולות ויוצר היצירות ובורא הנבראים.
"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (יש' מ, כו). וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, לד):
"ואתה יודע, שכל הדברים הללו [כל העניינים העמוקים שמָּנה רבנו בדבריו לעיל: המלאכים, השמים – דהיינו היקום, העולם-הזה השפל של בני האדם, והנפש] קשורים זה בזה [כלומר, המכנה המשותף לכולם הוא שה' יתעלה ברא את כולם], לפי שאין במציאות כי אם ה' יתעלה וכל ברואיו, והם [=הנבראים] כל מה שנכלל במציאות בלעדיו [=כל מה שקיים במציאות מבלעדי ה' יתעלה – נברא על-ידיו]. ואין שם [=במציאות] דרך להשיגו אלא על-ידי מעשיו [על-ידי התבוננות בנבראים דהיינו לימוד המדעים הסובבים אותנו] והם המורים על מציאותו [=שהרי ה' יתעלה הוא יוצרם והם מורים על היוצר וחוכמתו], ועל מה שצריך לסבור בו, כלומר מה לחייב לו ומה לשלול ממנו [דהיינו אֵלּוּ השקפות עלינו לאמץ כאשר אנו באים לעצב ולזכֵּךְ את תפישת הבורא הטהורה במחשבתנו], ולכן חובה בהחלט להתבונן בכל המציאות כפי שהיא, כדי שניקח מכל דבר ודבר הקדמות אמיתיות נכונות שיועילו לנו במחקרינו האלהיים: יש הקדמות הנלקחות מטבע המספרים [מתמטיקה], ומסגולות התבניות ההנדסיות [גאומטריה], נלמד מהן לדברים שנשלול ממנוֹ יתעלה, ותורֵנו שלילתן על כמה עניינים".
נצרף דוגמה ללימוד מצעים מן המדעים המדויקים אשר נוגעים באופן ישיר למדעי האלהות: אינסוף המספרים עשוי ללמד על מציאות של חכמה אינסופית, ומזאת נלמד על מציאות האינסוף ועל כך שלעולם לא נגיע עד חקר תכלית חוכמתו של ה' יתעלה; ומסגולות התבניות הגיאומטריות ניתן ללמוד שכל צורה חומרית מוגדרת ומתוחמת ואינה נמשכת לבלי גבול, ומזה נלמד שלא יעלה על הדעת שיש להקב"ה מקום מוגדר ומסוים, כי ברגע שנסבור שהוא מצוי במקום, הוא בהכרח גוף, שהרי רק צורות חומריות בעלות גוף הן בעלות נפח ומסה ותופסות שטח במציאות; ובהמשך נראה שהמדעים המדויקים הללו אשר לומדים ממקצתם הקדמות ישירות לענייני האלהות, המדעים הללו בכללותן הן מן המדעים המכשירים.
וממשיך רבנו ואומר במורה שם (א, לד):
"אבל ענייני התכונה הגלגלית [=אסטרונומיה] ומדעי הטבע איני חושב שיהא לך ספק בכך שהם עניינים הכרחיים להכרת יחס העולם להנהגת ה' היאך היא באמת, לא באופן דמיוני [כלומר, אין ספק שמדע האסטרונומיה ומדעי הטבע הם מדעים אשר מובילים באופן ישיר לידיעת בורא-עולם וכלשון חז"ל: להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, שהרי מתוך התבוננות בבריאה אפשר ללמוד על הבורא ועל חוכמתו ועל הנהגתו הטבעית את העולם]".
בהמשך דבריו שם, רבנו מלמד שיש נושאים בתחומים המדעיים שאינם כמדעי הטבע אשר מובילים את המחשבה באופן ישיר לידיעת בורא-עולם ולהכרת פעולותיו, ואף אינם כאותם העניינים אשר ניתן ללמוד מהם הקדמות שיובילו אותנו למסקנות פילוסופיות שונות – אלא, מדובר בעניינים מדעיים אשר מכשירים את המחשבה לעסוק במושכלות ולהבין את החכמה העמוקה העדינה והנסתרה שבעניינים האלהיים. וכך הם לדוגמה מדעי המתמטיקה וההנדסה, אשר אמנם ניתן ללמוד מהם גם הקדמות לעניינים האלהיים כמו שראינו לעיל, אך עיקר מטרתם ותכליתם היא להכשיר את האדם להשכיל את מדעי האלהות.
כמו כן, מטרת המדעים הללו היא להציל את האדם משיבושי המחשבה, כי לא רק שהם מחזקים את כוח השכל ומרחיקים את ההזיות והנמנעות, הם גם מכשירים את האדם לחשוב באופן לוגי ומושכל. לדוגמה, הם מכשירים את האדם למחשבה מסודרת ומאורגנת אשר מאפשרת לו לגשת ללימודי המדעים באופן שיטתי והדרגתי, והם גם מרוממים אותו להבנה שכל תיאוריה טעונה ביסוס והוכחה, וכל תיאוריה שאין לה ביסוס והוכחה איתנה אין לקבלה רק כי איזה פתי ושוטה אשר מפורסם בעשיית נסים ונפלאות החליט שהיא נכונה.
וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, לד):
"ויש שם דברים עיוניים רבים, שאף-על-פי שאין לקחת מהן הקדמות למדע זה [=למדעי האלהות] אבל הם מכשירים את המחשבה, ותושג לאדם תכונה היאך ללמוד ולדעת את האמת בדברים שהם עצמיים בשבילו, ומסלקים את הערבוביה המצויה ברוב מחשבות המעיינים שמתחלפים להם דברים המקריים בעצמיים ומה שייצא מחמת כך מן הדעות הנפסדות, נוסף על הבנת אותם העניינים כפי שהם [=כל ידיעת מדע מרוממת את שכלו של האדם ומקרבת אותו אל בוראו, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף], ואף-על-פי שאינם יסוד למדע האלהות, ולא ייבצר שיש בהם תועליות אחרות בדברים המובילים למדע זה".
הרעיון המרכזי שבפסקה הזו מעט קשה להבנה, ונראה לי שרבנו מבקש ללמד אותנו זאת: מן ההכרח ללמוד הקדמות מדעיות מסוימות טרם שניגשים ללמוד את מדעי האלהות, מפני שההקדמות הללו יסייעו לאדם להבחין בין העצם לבין המקרה, דהיינו בין עצם הדבר הנדון לבין סגולות מסוימות אשר נספחות לו. כגון הזפת שהיא העצם ואילו צבעה השחור הוא מקרה תמידי לה, או כמו ברזל מלובן שחומו הוא בגדר מקרה שאינו תמידי לו, וכיו"ב.
כמו כן, בעניין שיבושי המחשבה שרבנו מזכיר בדבריו לעיל, נראה לי שכוונתו בעיקר לשיבושי המחשבה אשר צצים כתוצאה מייחוס תארים שונים לבורא יתעלה. כלומר, מי שאינו מבחין בין עצם לבין מקרה עלול לייחס תארים לבורא (כגון חכם וגיבור ורחום), מפני שהוא אינו מבין שכל תואר הוא סגולה מסוימת אשר נספחת לעצם, ולכן ייחוס התארים הללו לבורא-עולם גורר עמו בהכרח את השיתוף ואת ביטול יסוד הייחוד! שהרי התארים הללו אינם חלק מעצמותו יתעלה, אלא הם מקרים, דהיינו סגולות מסוימות אשר מיוחסות ומסופחות לבורא-עולם – ומי שאינו מבחין בין עצם לבין מקרה, ואינו מבין כי אינם דבר אחד אלא מדובר בעצם ובדבר נוסף אשר נספח לו, ובכן, אותו אדם יגיע במחשבתו קל מהרה לשיתוף.
ויש כסילים אשר עלולים להתעקש שהתארים הללו הם חלק מעצמותו יתעלה... אך בפועל אי-אפשר לברוח מן העובדה שהם עניינים נספחים לעצמותו, שהרי במחשבת אותו אדם הקב"ה מורכב מעצמותו ומתאריו, וככל שהוא ירבה בתארים כך יתרחב השיתוף.
ורבנו הרחיב בעניינים עמוקים אלה במורה (א, נא–נב), ובמקומם ארחיב בהם בעז"ה.
הזיותיו של קאפַּח לוקח השוחד
בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, לד) בעניין הסיבה השלישית, אומר רבנו כך:
"והרי הכרחי למי שירצה להגיע אל השלמות האנושית, להכשיר את עצמו תחילה במלאכת ההגיון, ואחר כך במקצועות ההכשרתיים כפי הסדר [מתמטיקה, הנדסה, וכל מדע שעוסק בחידוד השכל וכושר האבחנה], ואחר כך במדעי הטבע, ואחר כך במדעי האלהות".
על דברי רבנו הללו אומר קאפח שם, וזה לשונו:
"ומעניינות כאן דרישותיו המרובות של רבנו [...] הגיון, מקצועות הכשרתיים, מדעי הטבע, ולקמן [בסיבה הרביעית שבהמשך הפרק] גם כושר המידות, בעוד שבהלכות יסודי התורה (ד, יג) הסתפק בידיעת הוויות דאביי ורבא, וזה לשונו: 'ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות, ואף-על-פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותם חכמים, שהרי אמרו: דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא, אף-על-פי-כן ראויים הן להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחילה, ועוד, שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העולם-הזה כדי לנחול חיי העולם-הבא, ואפשר שיידעם הכל, קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר'. [וממשיך קאפח ואומר:] וייתכן מפני שידיעת תלמוד וראשונים כוללים הכל".
ואף שקאפח היה מן האוכלין מן התורה ובגדר "ארור לוקח שוחד" לא חשדתי בו בסכלות, אך כאן הוא אומר דברי סכלות ומעיד על אמיתת תורת אלהים: "כי השוחד יעוור עיני חכמים", שהרי ההשקפה "שהכל נמצא בתלמוד" היא סכלות גדולה, ועוד חמורה ונבערה ממנה היא ההשקפה שידיעת התלמוד והראשונים כוללת הכל... שהרי רוב הראשונים היו ברמה מחשבתית אפסית וברמה הלכתית נמוכה מאד כתוצאה מהזיות ושיבושי מחשבה.
וכי ניתן להקים בית חולים או מפעל שבבים או לבנות מערכות הגנה אוויריות באמצעות לימוד המשנה התלמוד והראשונים? אדרבה, מי שילמד את הגמרא ואת הזיות הראשונים מקרב המינים וצאצאיהם לא רק שהוא לא יהיה אדם חכם ונבון, הוא יהיה סכל ונבל, יזלזל בידיעת המדעים, ואף יראה בהם לימודי כפירה ואפיקורוסות. ואין לי צל של ספק שרבנו היה קורע את דברי קאפח הללו, כי רבנו הרחיק מלימוד התלמוד, כל-שכן מהראשונים שרובם הגדול ואף המכריע היו מינים או סכלים מהובלים שהתעו את העם אחרי התהו, ויצרו את הדת האורתודוקסית שהיא מוטציה פרו-נוצרית כעורה מאד שיצאה ועיוותה את דת האמת.
ולדעת רבנו לימוד התלמוד מכלה את הזמן ואף משבש את המחשבה למי שלא הכשיר את עצמו בלימוד המדעים ואינו יודע להבחין בין משל למציאוּת ובין הזיה לאמיתוּת (ראו מאמרי: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?"). ויתרה מזאת, ראשוני אשכנז לדעת רבנו היו מינים, ואף המסופקים שביניהם, שלא ידעו להכריע בשאלה האם יש להקב"ה גוף ודמות הגוף, כגון הטיפש מפוסקיירא, ובכן, על המסופקים הללו אומר רבנו במאמר תחיית המתים שהם "יותר תועים מן הבהמות". לפיכך, איך קאפח הטיפש העז לומר שבלימוד התלמוד והראשונים נכללים כל המדעים? או בלשונו: "שידיעת תלמוד וראשונים כוללים הכל"?
והתשובה, קאפח התעוור משוחד המשכורות הדשנות והטמאות שניתנו לו במשך יובל שנים מהקתדרלה הסיסטינית של כומרי המינים וצאצאיהם, ולכן קאפח לא יכול לרומם אותנו לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש. לכל היותר אפשר להשתמש ביכולות התרגום שלו, ולקבל את דברי האמת שהוא כתב במקומות המסוימים שהוא כתב אותם, בבחינת חכמה בגויים תאמין ותו לא, אך אסור באיסור חמור להימשך אחריו כאילו הוא היה איש אמת, כי בדרך זו לעולם ניכשל בחילול-שם-שמים, ולעולם ננציח את עיוות דת האמת כדת אורתודוקסית פרו-נוצרית.
ולעצם קושייתו של קאפח: מדוע רבנו בהלכות יסודי התורה לא פירט את כל דרישותיו ללימוד מדעי האלהות? ובכן, נראה ברור שדברי רבנו בהלכות יסודי התורה הם דברים כלליים שמטרתם הרחקת עמי הארצות מלימוד מדעי האלהות, ולא הנחייתם כיצד לגשת ללימודם, ולכן רבנו קיצר בעניין זה בהלכות יסודי התורה. ובמלים אחרות, בהלכות יסודי התורה רבנו מרחיק מלימוד מדעי האלהות ומעודד את האדם ללמוד את המצוות והלכותיהן, כי זו מטרתו בספר משנה תורה, דהיינו ללמד את כל בני האדם את הלכות התורה, ולא להורות להם כיצד ללמוד את מדעי האלהות שזו מטרת ספר אחר הוא מורה הנבוכים. לפיכך, בספרו מורה הנבוכים רבנו מפרט את הדרישות ללימוד מדעי האלהות, כי שם מטרתו המרכזית היא הנחיית בני האדם ללימוד מדעי האלהות, יחד עם פירוט ענייני ההרחקה מהם.
וברור כשמש שאין לצפות מספר הלכתי שנועד לקטן ולגדול להאריך להרחיב ולפרט בעניינים מחשבתיים ומדעיים, ורבנו הבין זאת היטב, ולכן בהלכות יסודי התורה הוא הרחיק מלימוד מדעי האלהות באופן כללי. קושייתו של קאפח תמוהה אפוא מאד, שהרי הוא מקשה מהלכות יסודי התורה, הלכות שנועדו לכל אדם בכל רמה שהיא, ומניח שהם צריכים להיות מתואמים בדיוק לדברי רבנו במורה אשר נועדו ליחידי סגולה בלבד, וברור שבמורה רבנו יפרט יותר.
ולאחר שהאדם ימלא את כרסו בלחם ובשר, דהיינו בהלכות התורה ובמצוותיה הישרות שניתנו לנו מפי משה בסיני, הוא יעבור להעמיק בלימוד מחשבת ישראל, ואז הוא ילמד את דברי רבנו במורה ויבין היטב את הכרחיות לימוד המדעים ללימוד ולהבנת מדעי האלהות.
הסיבה השלישית – המשך
בהמשך דברי רבנו הוא מסביר, שמיעוט בני האדם השלמים גרם לכך שהתורה והשקפותיה היסודיות ניתנו לנו בדרך של אמונה ומסורת, ולא בדרך של למידוּת מחשבתית מקיפה ומעמיקה, שהרי אם התורה והשקפותיה היסודיות לא היו ניתנות לנו בהר סיני בדרך של אמונה ומסורת, מעטים מאד היו בני האדם אשר מודים בקיומו של בורא-עולם.
וכֹה דברי רבנו בהמשך המורה שם (א, לד):
"ומוצאים אנו רבים שנעצר שכלם באחד המדעים האלה, ואף אם לא קהו שכליהם, יש שהפסיקם המוות כשהם במקצת המצעים. ואילו לא ניתנה לנו השקפה בדרך האמונה כלל [=בדרך המסורת וההודעה בלבד] ולא הודרכנו במאומה בדרך המשל [=במשלי הנביאים], אלא נזקקים היינו לתבונה השלמה בגבולות העצמיים [=אילו התורה לא הייתה משתמשת בתארים כדי להנחיל את השקפות התורה, אלא מַבחינה כל העת בין העצם וגבולותיו לבין המקרה שהוא כאמור סגולה מסוימת שנספחת לו], וכן באימות כל מה שצריך לאמתוֹ בהוכחה – וזה לא ייתכן כי אם לאחר המצעים הללו הארוכים – היה דבר זה גורם למוֹת כל בני האדם בטרם ידעו אם יש אלוה לעולם או שאין שם אלוה, כל-שכן שיחייב לו חכמה או ישלול ממנו מגרעת. ולא היה ניצול כלל מן האבדון הזה אלא אחד מעיר ושניים ממשפחה".
ברם, יחידי הסגולה, שוחרי המדע והדעת, מבקשי היושר האמת והצדק, אוהבי ה' באמת ובתמים, השרידים אשר ה' קורא בכל דור ודור, הם יתרוממו מעבר לדרגת האמונה והמסורת, ויחתרו להגיע לשלמות השכלית של הכרה מחשבתית בבורא-עולם. וכיצד יעשו זאת? ובכן, באמצעות הכשרת המידות וידיעת המצעים וההקדמות ההכרחיות, הם יצליחו לאט-לאט להבין את העניינים העמוקים, ולזכֵּך את המחשבה מכל סיג של הזיה מאגיה ודמיון.
וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה (א, לד):
"אבל היחידים, והם השרידים אשר ה' קורא, לא תושג להם השלמות אשר היא התכלית [של האדם בעולם], כי אם לאחר [לימוד] המצעים, וכבר באר שלמה כי הצורך למצעים הכרחי, ושאי אפשר להגיע אל החכמה האמיתית אלא לאחר הכשרה, אמר: 'אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה' [קה' י, י; וכך להבנתי יש להסביר: 'אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל' – של הגרזן, 'וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל' – והסיבה לקהותו וקהיונו של הגרזן היא משום שלא השחיזוהו ולא מחמת קלקול, 'וַחֲיָלִים יְגַבֵּר' – ובמצב זה, אף שהחוטב יכה בו בכל כוחו הוא לא יצליח להפיק ממנו תועלת, 'וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה' – ברם, החכם יש לו יתרון, מפני שהוא יבין שעליו להשחיז את הגרזן טרם שיחל במלאכתו, כאילו כתוב בפסוק: ויתרון החכמה הכשרת הגרזן], ואמר: 'שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ' [מש' יט, כ]".
וזכורני ששאלו פעם איזה הוגה דעות, אם היו נותנים לו עשר שעות כדי לכרות עץ, כיצד הוא היה מנצל אותן? והוא השיב, שתשע שעות מתוכן הוא היה משקיע בחידוד הגרזן...
הספקות והקושיות מתעוררות בקלות
בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, לד) בעניין הסיבה השלישית, רבנו מלמד, שהספקות והקושיות נולדות בקלות רבה מאד. לדוגמה, כולם וודאי מכירים את התלמידים אשר קופצים מיד להקשות על המרצה או את התלמידים אשר קופצים מיד כאשר הם מזהים סתירה או ניגוד לכאורה בדברי הרב או המרצה, ואינם מיושבים בדעתם להמתין כיצד הרב או המרצה יְיַשֵּׁב את הספקות ויתיר את הקושיות, אלא מיד קופצים הם בהתרסה כאילו הם הצליחו למצוא טעות בדברי המורה, ומרבים בקושיות כדי להרגיש שהם בעלי דעה ותבונה.
ברם, האמת היא שזיהוי ספקות והעלאת קושיות אינו מעיד על חכמה בהכרח, מפני שרבים מבני האדם מתעוררים בקלות יחסית כדי לעורר ספקות, להקשות קושיות ולזהות סתירות וניגודים; ויתרה מזאת, התעוררות של קושיות רבות מעידה על בורות וחוסר ידע מקיף, אשר אם היה אותו למקשה הקושיות, הוא לא היה מתעורר, אלא מבין את נקודת הספק הדמיונית ויודע להינצל מן הקושיות המדומות, כי היה בידו את מכלול הראיות ההוכחות והתובנות.
ובדיוק בנקודה זו רבנו דן בהמשך דבריו שם, כאשר הוא מתאר את הכרחיות לימוד ההקדמות והמצעים טרם עיון במדעי האלהות בפרט, וטרם עיון במדעים ובחכמה בכלל:
"וכאן [יש] הכרח אחר לידיעת המצעים, והוא, שהאדם נולדים לו במהירות ספקות רבים בעת החקירה, ויבין גם את הקושיות במהירות, כלומר סתירת דבר מסוים, כי זה דומה להריסה בבניין [הריסת בניין קלה בהרבה מבנייתו]. אבל העמדת הדברים והתרת הספקות לא ייתכן אלא בהקדמות מרובות הנלמדות באותם המצעים, ויהיה המעיין ללא מצע כמי שהולך ברגליו להגיע למקום מסוים ונפל בדרכו לתוך בור עמוק שאין לו עצה לצאת ממנו עד שימות, ואילו היה נעדר ההילוך [ללא יכולת הילוך] וישב במקומו היה יותר טוב לו. וכבר הִרבה שלמה במשלי בתיאור מצב העצלנים וקוצר ידם, וכל זה משל לעצלות מדרישת המדעים, ואמר בתשוקת המשתוקק להשיג את התכליות ואינו פועל להשיג את המצעים המביאים לאותם התכליות אלא משתוקק בלבד, אמר: 'תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת, כָּל הַיּוֹם הִתְאַוָּה תַאֲוָה וְצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ' [מש' כא, כה–כו], אמר, כי הסיבה שתשוקתו תמיתנו מפני שלא פעל ועשה במה שמשכך את אותה התשוקה, אלא מרבה להתאוות ולא יותר, ותולה תקוותיו במה שאין לו כלים להשיגו, ואילו הניח את התשוקה הזו היה טוב לו".
מי ששם לב, רבנו בפסקה האחרונה מלמד דבר מטלטל מעט: מי שאינו מסוגל ללמוד את ההקדמות הדרושות לידיעת החכמה ומדעי האלהות, עליו להניח להם ולהסתפק בלימוד התורה והשקפותיה הישרות בדרך של הודעה ומסורת, ויתרחק מלימוד הפילוסופיה.
ומכיר אני בני אדם שמשתוקקים ללמוד תורה וחכמה באופנים מעמיקים ויסודיים, אך הם כבר מבוגרים, והשקיעו את כל ימי חייהם בעבודה או במלאכה; ואף שיש מביניהם גומלי חסדים ובעלי מידות, הם אינם מסוגלים עוד עתה להעמיק בלימודים, ותשוקתם ללמוד רק מייסרת אותם... רבנו מלמד אפוא, שעליהם לחדול משאיפותיהם, להשלים עם מצבם ומוגבלותם, ולעסוק בתורה ובמצוות בתחומים ובאופנים שהם מסוגלים ומתאימים להם.
אנשי הצדק יחתרו כל העת לקניית החכמה
בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, לד) הוא מבאר את שני הפסוקים שנזכרו לעיל מספר משלי (כא, כה–כו): "תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת, כָּל הַיּוֹם הִתְאַוָּה תַאֲוָה וְצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ".
וכֹה דברי רבנו בסוף הסיבה השלישית במורה שם (א, לד), בשלוש הפסקות הבאות:
"והתבונן סוף המשל לפי שהוא מבאר את תחילתו, והוא אמרוֹ: 'וְצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ', ואין צדיק מקביל לעצל אלא כפי מה שבארנו [דהיינו שהצדיק והעצל דומים מעט רק בתשוקתם לידיעת המושכלות, אך לא בפעולתם למען השגת המטרה הנעלה הזו], והרי הוא אומר כי איש הצדק מבני אדם [=איש האמת השקול והמאוזן היודע היכן להשקיע את כוחות גופו ונפשו, כדי להשיג את תכליתו ולידע את בוראו] הנותן לכל דבר את הראוי לו, ייתן את כל זמנו ללימודים, ואינו חושך מזמנו מאומה למה שזולת זה, כאילו יאמר: וצדיק ייתן ימיו לחכמה ולא יחשוך מהם, כעין אמרוֹ: 'אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ' [מש' לא, ג; ובנוסף לפשטו הברור, הפסוק הזה הינו גם משל שלא לכלות את כוחות הגוף והנפש בתאוות באופן כללי].
ורוב החכמים, כלומר המפורסמים בחכמה ["כלומר לא החכמים באמת, אלא אותם הידועים בציבור כי חכמים המה, שהם אמה וזקנם אמה וכובעם אמה וכו'" (קאפח), ועקיצתו הארסית של קאפח מכֻוונת לכל המינים וצאצאיהם שהוא רומם בכתביו בכנותו אותם בתארי כבוד נעלים כגון: "גדולי ישראל" ו"אדירי עולם" ו"קדושי עליון" ואף ישב לצידם עטוף מרדעת בקתדרלת הכומרים הפרו-נוצרית שהפכה תורת חיים לקורדום חוצבים ועיוותה וסילפה את דת האמת, וראו מאמרי: "האם יוסף קאפַּח סבל מהפרעת זהות?"].
[כולם] נגועים במחלה זו, כלומר דרישת התכליות והדיון בהם בלי עיון במצעיהם [דהיינו שהם דנים בעניינים העמוקים כלאחר-יד ומדמים שמרוב גדלותם הדמיונית הם אינם זקוקים להכשרה כדי להבין את סתרי התורה או את תכלית השקפות התורה הטהורות]. ומֵהם מי שהביאתו הסכלות או בקשת השׂררה [=ודברי רבנו מכֻוונים לכל הכומרים האורתודוקסים הסכלים אוכלי התורה למיניהם] לזלזל באותן המצעים אשר אין ביכולתו להשיגן, או שמתעצל ללמוד אותם, וִידַמֶּה להראות [לאחרים] שהם [=המדעים המכשירים והמובילים למדעי האלהות] מזיקים [כגון לטעון שהם דברי כפירה ואפיקורסות] או בלתי מועילים [אין צורך בהם, שהרי לדברי ההוזים: "בגמרא יש את כל המדעים כולם"]. ועם ההתבוננות האמת ברור וגלוי [=עם ההתבוננות נגלים לעין כל סכלות ורשעות המינים וצאצאיהם השוללים את לימוד המדעים, ונחשפת מטרתם האמיתית: לטמטם את ההמון כדי שיוסיפו לנהות אחריהם כמו כבשים סומות ופיסחות הנגררות לקול שריקות עדרים והלמוּת פרסות הכבשים]".
"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ הִנְנִי אֶל הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן וְלֹא יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם וְלֹא תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה" (יח' לד, ט–י).