הרמב"ם בראשית דרכו

כידוע, הרמב"ם החל לכתוב את פירושו למשנה בגיל 23 וסיימו לאחר כשבע שנים, וכפי שכתב בסוף פירושו לסדר טהרות: "אני משה בר' מימון הדיין [...] התחלתי לחבר פירוש זה ואני בן שלש-ועשרים שנה, והשלמתי אותו במצרים ואני בן שלשים-שנה [...], ברוך 'הַנֹּתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה' [יש' מ, כט]". בראש פירושו למשנה, הרמב"ם כותב שיר מיוחד שבו הוא מתאר את ספרו, את השתלשלות התורה שבעל-פה, את שאיפתו וערגתו לחכמה, ואת שמחתו בהגיעו אליה. נעתיק את לשון השיר ולאחר מכן נבארו מעט:


סֵפֶר אֲשֶׁר חוּבַּר בְּדִין מֹשֶׁה / בֵּיאוּר הֲלָכוֹתָיו וְדָת צִדְקוֹ

כַּדָּת אֲשֶׁר הֶעְתִּיק זְקֵינֵינוּ / בּוֹנָיו אֲשֶׁר הֵם חִזְּקוּ בִּדְקוֹ

חִבּוּר שְׁפַל כֹּח צְעִיר שָׁנִים / מֹשֶׁה בְּנוֹ מַיְמוֹן אֲשֶׁר צַעְקוֹ

אֶל אֵל לְיַשֵּׁר אֶת נְתִיבָתוֹ / לָשׂוּם בְּתוֹרָתוֹ לְבַד חִשְׁקוֹ

לִנְפּוֹל חֲבָלִים לוֹ בְּהַר הַבִּין / לֹאכַל פְּרִי חָכְמָה לְבַד חֻקּוֹ

אָז יֶחֱזֶה טוּב אֵל וְאָז יִשְׂמַח / מֹשֶׁה בְּיוֹפִי מַתְּנַת חֶלְקוֹ


סֵפֶר אֲשֶׁר חוּבַּר בְּדִין מֹשֶׁה – רבנו פותח את שירו בהצהרה שספרו עוסק בדינים אשר משה רבנו קיבל בסיני. ובמלים אחרות, הרמב"ם מעיד שהוא לא סטה ולא פנה מדרך האמת ונותר נאמן לאותם הדינים הטהורים שנמסרו לנו בהר סיני. בֵּיאוּר הֲלָכוֹתָיו וְדָת צִדְקוֹ – במלים אלה רבנו ממשיך בתיאור פעלו בחיבור פירוש המשנה (בֵּיאוּר הֲלָכוֹתָיו), תוך שימת דגש על כך שדתנו היא דת האמת והצדק (וְדָת צִדְקוֹ).


כַּדָּת אֲשֶׁר הֶעְתִּיק זְקֵינֵינוּ / בּוֹנָיו אֲשֶׁר הֵם חִזְּקוּ בִּדְקוֹ – בשורה הזו רבנו רומז להשתלשלות התורה שבעל-פה, ומוסיף לבטא ולהדגיש את נאמנותו למעתיקי המסורה: כַּדָּת אֲשֶׁר הֶעְתִּיק זְקֵינֵינוּ. כלומר, הרמב"ם כאן קושר את עצמו למנציחה המרכזי של התורה-שבעל-פה הוא רבי יהודה הנשיא, ואין ספק שרבנו ראה את עצמו כממשיך דרכו של רבי יהודה הנשיא בהנצחת התורה שבעל-פה. בהמשך שירו הרמב"ם גם רומז לממשיכי דרכו, האמוראים, שהמשיכו את מפעלו של רבנו הקדוש: בּוֹנָיו אֲשֶׁר הֵם חִזְּקוּ בִּדְקוֹ.


חִבּוּר שְׁפַל כֹּח צְעִיר שָׁנִים / מֹשֶׁה בְּנוֹ מַיְמוֹן אֲשֶׁר צַעְקוֹ – מכאן ואילך הרמב"ם משתף אותנו בהרהוריו: חִבּוּר שְׁפַל כֹּח צְעִיר שָׁנִים, הרמב"ם מצטנע שחיבורו זה נכתב בהיותו עוּל ימים, הוא נוקט בהאנשה כלפי חיבורו, כביכול חיבורו צעיר ושפל כוח – כפי שראה הוא את עצמו. בהמשך נאמר: מֹשֶׁה בְּנוֹ מַיְמוֹן אֲשֶׁר צַעְקוֹ, ר' משה בן מימון מגלה לנו שהוא צעק! ומדוע? אֶל אֵל לְיַשֵּׁר אֶת נְתִיבָתוֹ / לָשׂוּם בְּתוֹרָתוֹ לְבַד חִשְׁקוֹ, הרמב"ם צעק אל ה' יתברך שידריכו בדרך הישרה, ושיזכה אותו להפנות את כל כוחות נפשו לידיעת תורת משה.


לִנְפּוֹל חֲבָלִים לוֹ בְּהַר הַבִּין / לֹאכַל פְּרִי חָכְמָה לְבַד חֻקּוֹ – הרמב"ם מדמה את בקשת החכמה כטיפוס קשה בהר תלול, והוא, בראשית דרכו, מתבונן למעלה לפסגת ההר ותוהה, היאך יגיע למעלה וישיג את מבוקשו? ותשובתו בתפילה להשם: אנא, הַפֵּל לי חבלים בהר הבינה והדעת. זכֵּני לעלות בהם למרומי ההר, לשאוף את אווירו הצלול הזך והנקי, להתענג על הנוף הנפלא שנפרשׂ מתחתיו, ולזכות שמנת חלקי תהא מפירות ההר המשובחים והטעימים.


רבנו מסיים את שירו: אָז יֶחֱזֶה טוּב אֵל וְאָז יִשְׂמַח / מֹשֶׁה בְּיוֹפִי מַתְּנַת חֶלְקוֹ. הרמב"ם יודע שכאשר הוא יגיע למרומי הר הדעת הוא יזכה לידיעת ה', וזו תסב לו שמחה ועונג רוחני אדירים, ויהיו אלה מתנת ה' על שאיפתו, צעקתו, והשתדלותו להשגת הדעת והחכמה.


למדנו אפוא, כי כדי לזכות לְעֵדֶן ולמתיקות החיים עלינו לערוג למרבצי הדעת והתבונה. עלינו לצעוק אל ה' יתעלה לסור מרע: שירחיקנו מן השווא והשקר הגואים בעולם הדתי והחילוני, וכן מהתאוות והעוונות שהם תוצאתם; ולאחר מכן לעשות טוב: שידריכנו בדרך הישרה, שיזכנו לכל מידה טובה, ושינחנו לדרך האמת שהחל בה אברהם אבינו.


עוד למדנו, שכדי להגיע להישגים עלינו לטפס מעלה-מעלה בהתמדה ובנחישות, לא להרפות את אחיזתנו גם בעת סער, ובשוֹך הגלים לחדש את הטיפוס מעלה-מעלה. אל לנו להתרשל או להתייאש, כי לכל צעד קטן יש רושם נצחי בנפשנו. הרמב"ם כאן מגלה לנו אפוא את סוד ההצלחה: שאיפה טהורה, זעקה כנה לה', השתדלות, עקביות והתמדה.


מזאת עולה שאין זיק של אמת באגדה הטיפשית על רבנו שהוא היה ילד קשה קליטה, ונעשה לו נס ומלאך מן השמים הגיע אליו ופתח לו את שערי הדעת באופן נסי ופִלאי. אלא, רבנו השתדל בכל נפשו ומאודו להשיג את התורה והחכמות, ומכוח רצונו העז ומסירות נפשו ללימודים הוא זכה להגיע למעלה הטהורה הנשגבה הייחודית לו. ויתרה מזאת, האגדה הזו מנחילה השקפה רעה מאד, מפני שהיא מעודדת את העצלות והחידלון, שהרי מי שיאמץ אותה אל חיקו קרוב לוודאי יתייאש מלהגיע להישגים שהרי לא נגלה לו מלאך, ובלעדי התערבות אלהית שמימית אי אפשר להגיע להישגים רוחניים... ואותו שוטה ייעזר בתירוצים הללו כדי להצדיק את נהייתו אחר הבלי התאוות וריקנות עמי-הארצות, ואף עלול להאשים את הקב"ה בסכלותו שהרי הוא זה אשר לא שלח אליו את אליהו הנביא...


"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי ג, כב–כד).


מנבואה זו אנו למדים, כי לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, הקב"ה ישלח לנו אנשים קנאים לדבר ה' כאליהו ופנחס, והם, בקנאותם לדבר ה' יכשירו את הקרקע לכינונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובזאת יסירו את הזעם מעל בני-ישראל התועים אחר התהו אשר לא יועיל ולא יציל, וכמו שנאמר בספר במדבר (כה, יא): "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי". הנה אפוא למדנו, שהקנאה מצילה מן הפורענות, וכך בדיוק נאמר בנבואת מלאכי לעיל, שאותם אישים קנאים יצילו את עם-ישראל מכליה: "פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם".


יהי רצון שנזכה להתענג ממימי משנת הרמב"ם הזכים והמפכים, ולהבין ולו במעט את שבילי חשיבתו הסלולים והישרים, "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם" (הושע יד, י).

52 צפיות1 תגובות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!