אחד היסודות שעליהם עומד ספר הזוהר הפגאני הוא ההזיה שהוא התחבר בתקופת התנאים, עד שייחסו את כתיבתו לר' שמעון בר יוחאי, ובעשותם כן הפכוהו לשיקוץ פגאני מתועב. כמו כן, לפי הקבלה הפגאנית, ספר הזוהר עוסק ב"סתרי תורה", דהיינו בסודות הבריאה וההשגחה ואף בסודות האלהות הנשגבים והטמירים ביותר – ולאור דברים אלה יש לשאול ולהבין: האם ייתכן שחכמי המשנה והתלמוד ע"ה יכתבו ספרים בענייני סודות הבריאה והאלהות?
ובכן, כבר עמד על-כך ר' נאור טויטו במאמרו על הקבלה, וראוי להוסיף את רעיונו בעניין הנדון למאמר זה: לא יעלה על הדעת שחכמי המשנה והתלמוד כתבו ספרים בענייני סודות הבריאה, ההשגחה והאלהות, מפני שהם בעצמם אסרו זאת באיסורים חמורים מאד! ובמלים אחרות, לא יעלה על הדעת שספר הזוהר הפגאני יצא תחת ידי התנאים או האמוראים. והנה לפניכם דברי חז"ל המפורסמים במשנה (חגיגה ב, א): "אין דורשין [...] ולא במרכבה ביחיד, אלא-אם-כן היה חכם ומבין מדעתו [...] וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו כאילו לא בא לעולם".
ושם פירש רבנו משנה זו וביאר מה הם מדעי האלהות, וכֹה דבריו בארבע הפְּסקות הבאות:
"אבל מעשה מרכבה אין דורשין בהם כלל, אפילו ליחיד, אלא-אם-כן היה [התלמיד] כמו שאמר: 'חכם ומבין מדעתו', והוא שמתעורר ומבין העניינים מעצמו ואינו צריך שיבארו לו, אלא רומזים לו ברמז והוא לומד ודן על-פיו מעצמו, וזהו עניין אמרם: 'שונין לו ראשי הפרקים' [חגיגה יג ע"א], לפי שיש שם [=במדע הזה האלהי] עניינים [עמוקים] הנחקקים בנפשות השלמים מבני אדם, וכשמסבירים אותם בלשון וממשלים אותם במשלים פג טעמן ויוצאין מעניינן.
ושמע ממני אני, מה שנתברר לי לפי דעתי ממה שעיינתי בו מדברי חכמים [...] וכוונתם ב'מעשה מרכבה' המדע האלהי, והוא הדיבור על כללות המציאות, ועל מציאות הבורא, ודעתו, ותאריו, וחיוב הנמצאים ממנו, והמלאכים, והנפש, והשכל הדבק באדם, ומה שאחרי המוות. ומחמת חשיבות [...] [המדע האלהי, הזהירוּ מללמדוֹ] כשאר המדעים הלימודיים.
וידוע שכל אדם בטבעו משתוקק לכל המדעים בין שהוא טיפש או חכם, ואי אפשר לאדם שלא יחשוב [במדע האלהי] [...] ומשליט מחשבתו עליהם [בענייני המדע האלהי] בלי שיהיו לו הקדמות ולא נכנס בשלבי המדע, לפיכך מנע מזה והזהיר על-כך. [...] ואמר בהרתעת המשליט מחשבתו ומתבונן בענייני האלהות בדמיונו הפשוט מבלי שיתעלה בשלבי המדעים: [...] 'רתוי לו כאילו לא בא לעולם', ופירושו, שהעדרו מן האנושות והיותו מין משאר מיני בעלי חיים טוב למציאות מאשר היותו אדם, מפני שרוצה לדעת דבר שלא לפי דרכו ושלא לפי טבעו. [...]
והתבונן בביטוי הנפלא הזה האמור בעזר אלהי, באמרוֹ: 'כל שלא חס על כבוד קונו', הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'. וכיוון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו, הרי הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה [...] לפי שבעת התאווה, איזו תאווה שתהיה, אין השכל השלם [=מי שמזהם את שכלו ומחליש את כוחו ויציבותו בהשקפות רעות ובהרהורים רעים ובהמיים, מערער את גדרות ההיגיון והשכל הישר, ומאפשר לבהמיוּת ולתעתועיה לחדור ולהשתלט על רצונו ומעשיו]. [...] וכבר הזהירו בתלמוד מללמדם ברבים ומנעו מזה מאד וציוו שיהא האדם מלמד אותם לעצמו בעצמו, ואל יעברו ממנו לזולתו, וסמכו את זה למאמר שלמה בעניין זה על דרך המשל: 'דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ' [שיה"ש ד, יא]".
ואם חכמים כל-כך הזהירו מללמֵּד סתרי תורה ואפילו ליחיד סגולה, אלא-אם-כן הוא חכם ומבין רמזים מדעתו, איך יעלה על הדעת שתחת ידיהם יצאו ספרים שעוסקים במדעי האלהות?
ולא רק לתלמידיהם החכמים נזהרו מללמד סתרי תורה, אלא אפילו זה לזה! והנה לפניכם דברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' יט), שם הוא מבאר, שחכמי האמת היו מסתירים סתרי תורה אפילו זה מזה! וכֹה דבריו: "וְסִפְּרוּ שאחד מן החכמים נזדמן עם אנשים שהיו בקיאים במעשה בראשית והוא היה יודע מעשה מרכבה, אמר להם: 'לַמְּדוּנִי מעשה בראשית ואלמדכם מעשה מרכבה', נענו לו, לאחר שלימדוהו מעשה בראשית נמנע מללמדם מעשה מרכבה".
והרמב"ם ממשיך ומסביר מדוע אותו חכם נמנע מללמד את חבריו מעשה מרכבה:
"ולא עשה זאת חלילה מתוך צרות עין או שרצונו להתגדל עליהם, כי המידות האלה [=הקנאה, השחץ, הגאווה ורדיפת הכבוד] מגונות אפילו לאחד השפלים שבעם [!], כל-שכן לאנשים הגדולים, אלא עשה זאת מפני שראה עצמו ראוי ללמוד מה שבידם ולא מצאם ראויים ללמוד מה שבידו, וְלָמַד על עניין זה ממאמר שלמה: 'דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ' [שיה"ש ד, יא], ופירשוהו [חכמים] עליהם השלום ואמרו: שעניין דברים אלו, שהמושָּׂגים הערֵבים שהנפש מתענגת בהם כעונג חוש הטעם בדבש וחלב, ראוי שלא ייאמרו ושלא יוּצאו מתחת הלשון".
ומעשה זה מוכיח כאלף עדים שספר הזוהר הפגאני לא יצא מתחת ידיהם של חז"ל.
***
נחזור עתה למורה, ונוסיף ונראה עד כמה חמור האיסור לגלות את סודות התורה, וככל שנדון בעניין זה ובמקורותיו נעמיק עוד ועוד להבין, שלא יעלה על הדעת שספר הזוהר הפגאני יצא מתחת ידיהם של חז"ל, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למורה:
"וכבר ביארנו בחיבורינו בהלכה [...] והזכרנו בהם כי מעשה בראשית הם מדעי הטבע, ומעשה מרכבה הם מדעי האלוהות, וביארנו אמרם: 'ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו ראשי הפרקים' [חגיגה ב, א], ולכן, אל תבקש ממני כאן אלא ראשי הפרקים. ואפילו אותם ראשי הפרקים אינם במאמר זה לפי סדר, ולא ברציפות, אלא מפוזרים ומעורבים בעניינים אחרים ממה שאני חושב לבאר. כי מטרתי שיהיו מושגי האמת, נוצצים מתוכם ושוב נעלמים, כדי שלא יהא נגד המטרה האלוהית, אשר לא ייתכן לעשות נגדו, שעשה את מושגי האמת השייכים להשגתו נסתרים מהמון בני אדם, אמר: 'סוֹד יְיָ לִירֵאָיו' [תה' כה, יד]".
נמשיך עתה לדברי רבנו במורה (א, עא), וכֹה דבריו:
"דע, כי המדעים הרבים שהיו באומתנו באמיתת דברים הללו [סתרי תורת האמת] אבדו במשך הזמן, ובשלטון העמים הסכלים עלינו, ומפני שלא היו אותם הדברים מסורים לכל בני אדם כמו שביארנו [...] וכבר ידעת כי אפילו תורה-שבעל-פה המקובלת לא הייתה כתובה לפנים, כפי הציווי המפורסם באומה: 'דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב' [...] ואם במשפטי ההלכה [שאין בהם "סתרי תורה", ואין בהם משום "כבוד אלהים הסתר דבר"] חששו לקבעם בספר שיהא מסור לכל אדם מחמת מה שיארע בסופו של דבר מן ההפסד [=התרחבות והפקרות הכתיבה ההלכתית], קל וחומר לחבר ספר בדבר מסתרי תורה הללו שיימסר לכל אדם! אלא, היו נמסרים מיחידי סגולה ליחידי סגולה, כמו שביארתי לך באמרם: 'אין מוסרים סתרי תורה אלא ליועץ חכם חרשים' [...] וזו היא הסיבה שגרמה להעדר היסודות העצומים הללו מן האומה, ולא תמצא מהם אלא הערות מעטות ורמזים נאמרו בתלמוד ובמדרשות".
לצד האיסור החמור שקבעו חכמים ע"ה לגלות סתרי תורה, מדברי רבנו עולה ונוצצת תובנה נוספת, לפיה עד ימיו לא נמצאו שום ספרים שעוסקים בסתרי תורת האמת! כלומר, כל ספרות המאגיה הפגאנית על כל שלוחותיה וגרורותיה ובראשה כמובן ספר הזוהר הכעור, כולה הינה מקשה אחת של מינות ותועבה ואין צריך לומר שאין לה שום קשר עם סתרי תורת האמת.
בהקדמתו לחלק ג של ספרו "מורה הנבוכים" רבנו חוזר על האיסור לגלות סתרי תורה, ושוב עולה ונוצצת מדבריו התובנה שלא היו ספרים באומה בעניינים אלה כלל וכלל! וכֹה דבריו:
"כבר ביארנו כי הדברים הללו מכלל סתרי תורה, וכבר ידעת תוכחתם ז"ל למי שמגלה סתרי תורה. וכבר ביארו ז"ל כי שכר המעלים סתרי תורה אשר הם ידועים וברורים לבעלי העיון – גדול מאוד.בסוף פסחים בעניין אמרוֹ: 'כִּי לַיֹּשְׁבִים לִפְנֵי יְיָ יִהְיֶה סַחְרָהּ לֶאֱכֹל לְשָׂבְעָה וְלִמְכַסֶּה עָתִיק' [יש' כג, יח], אמרוּ: 'למכסה דברים שגלן עתיק יומיא, ומאי ניהו? סתרי תורה'. ולכן, הבן עד כמה הזהירוּ על הדבר אם אתה ממי שמבין. וכבר ביארו עומק מעשה מרכבה וזרוּתם מהבנת ההמון, ונתבאר כי אפילו הדבר אשר יתבאר ממנו למי שחננו ה' להבנתו, הרי הוא מנוע מצד הדין ללמדו ולהסבירו, כי אם בעל-פה ליחיד המתואר, וגם לא ייאמר לו אלא ראשי פרקים. וזוהי הסיבה שנפסק מדע זה מן האומה כליל, עד שאין למצוא ממנו מעט ולא הרבה. וראוי הוא לנהוג בו כך, לפי שלא חדל להיות מסור מן הלב אל הלב ולא נכתב כלל בספר".
גם בסוף צוואתו למורה רבנו קובע, שלא נכתב ספר באומה בעניין סתרי תורה, וכֹה דבריו:
"והאל יתעלה יודע, שאני לא חדלתי לירוא הרבה מאוד מלכתוב את הדברים שרציתי לכתוב במאמר זה [במורה], מפני שהם עניינים עמוקים לא נכתב בהם כלל ספר באומה בזמני הגלות הללו במה שבידינו ממה שנתחבר בהם, והיאך אתחיל אני תחלה לכתוב בהם".
קצרו של דבר, סתרי תורת האמת כלל לא נכתבו עלי ספר! וגם רבנו כאשר עסק בענייני השגת ה' העמוקים, פיזרם והסתירם ברחבי ספרו, כדי שלא יהיו דבריו נגד המטרה האלהית כאמור. אמנם, בענייני מעשה בראשית וידיעת ה' באמצעות ידיעת פעולותיו, דומני שהאיסור החמור של חז"ל כבר אינו תקף בימינו, שהרי ההרחקה הגדולה של חז"ל ורבנו הייתה בגלל העדר ההכשרה של ההמון בלימודי המדעים – אך בימינו חלה התפתחות עצומה בתחומי המדעים, וכל אדם שסיים שתים-עשרה שנות לימוד בהצלחה, כבר יודע מדעים מכשירים ומובילים עשרות מונים יותר מכל חכמי המשנה והתלמוד וכל חכמי קדם כולם יחד, וקבל האמת.
זאת ועוד, כבר נתבאר במאמר: "יסודות במדעי האלהות" כי מדעי הטבע בימי קדם היו קשורים בקשר הדוק מאד למדעי האלהות, וזאת בשל העדר כלים אמפיריים ומדעיים (וברובם הגדול חכמי קדם אף שגו שגיאות חמורות, עד-כדי-כך שהן נראות בעינינו כמגוחכות). אולם, בימינו מדעי הטבע כלל אינם קשורים להשערות פילוסופיות מורכבות, אלא לענייני בחינה אמפירית ומוחשית שאת חלקם אפילו ילדים בגן יכולים להבין באמצעות ניסויים מדעיים שונים – כך שאין עוד שום צורך להרחיק את מדעי הטבע מן ההמון, להיפך, יש ללמד את ההמון מדעים ככל שניתן, כדי להכשירם לידע את בורא-עולם כפי יכולת האדם, וכך גם לרומם את האנושות לקראת מימוש חזונות הנביאים: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (יש' יא, ט).
והנה לפניכם ראיה לדברינו מדברי רבנו במורה (א, לה), וכֹה דבריו:
"אל תחשוב שכל מה שהצענו בפרקים הללו שקדמו [במורה, וכוונתו לענייני מדעי האלהות. ושם רבנו מסביר ומזהיר] על גודל הדבר וסודיותו וריחוק השׂגתו, ושחסים עליו מפני ההמון [בפרקים שקדמו שם רבנו עוסק בעניין מדעי האלהות ובהרחקת לימודם מן ההמון]".
וההמון בתקופתו של רבנו ובתקופתם של חז"ל היה נבער מאד מדעת, קרובים מאד לדרגת הבהמות, ולכן חסו חכמים מאד על מדעי הטבע והאלהות ולא גילום להמון – שהרי הדברים העמוקים והפילוסופיים הללו, לא רק שלא יובנו אצל ההמון, אלא שהם יֵיראו בעיניהם ככפירה, ואף יסבו למחשבתם כאבי ראש עצומים, כאדם ששרוי בעלטה ומכים את עיניו בסנוורים.
כמו כן, לדעתי לא רק את מדעי הטבע ניתן ללמֵּד בימינו ללא שום חשש, ניתן בהחלט גם ללמד יסודות מסוימים בהשגחה או בדרכי פעולותיו של בורא-עולם (כגון יסודות בענייני שכר ועונש), שהרי בעקבות ההכשרה העצומה בלימודי המדעים, כמעט כל תלמיד ממוצע בדורנו, דור המדע, מסוגל להבין יסודות מסוימים בסתרי תורה, והנה לפניכם דוגמה אחת בעניין זה:
במורה (א, לג) רבנו מוסיף לעסוק באיסור לגלות סתרי תורה, אלא ששם הוא דן בו מצד אחר: בנזקים שעלולים לחול על האדם שמתפרץ למדעי האלהות ללא הכשרה בלימודי המדעים. והדבר הגיוני מאד מבחינה דתית ומחשבתית, שהרי אדם שמשליט את מחשבתו בענייני מדעי האלהות ללא הכשרה מתאימה, עובר כאמור עבירה חמורה – ולכן, עונשו יהיה שהוא יזיק למחשבתו ויקלקל את הגיונו. כך הקב"ה למעשה עיגן את יסוד השכר ועונש בעצם הבריאה, שהרי בעצם עיצוב טבעם של מדעי האלהות, טמון גם העונש למי שמתפרץ אליהם.
והמבין יבין, כי הבנת עניין זה אף היא ממדעי האלהות, שהרי גם ענייני ההשגחה ואופני השכר והעונש בכלל מדעי האלהות, ודומני שזו כוונתו של רבנו באמרוֹ: "כללות המציאות" לעיל.
ובכל העניינים האלה ראו את המאמרים הבאים שבסדרת "מורה הנבוכים": "מגבלות השכל האנושי", "גורמי העיוורון מדרך האמת", "נזקי אימוץ ההשגה מעבר ליכולתה", "נזקי התחלת הלימוד במדעי האלהות", "הסיבות למניעת התחלת הלימוד במדעי האלהות".
לאחר כל הדברים הללו נחזור לספר הזוהר הפגאני: המסקנה היא, שספר הזוהר הפגאני לא יצא מתחת ידיהם של חז"ל, וייחוסו לרשב"י והפיכתו לשיקוץ מתועב הוא עוול חמור מאד. ואחתום את המבוא לחלק זה, בדברי ר' נאור טויטו במאמרו על הזוהר (חלק ה), וכֹה דבריו:
"נמצא, שכל אותם גיבובי המילים וערימות התירוצים שנאמרו בספרים בניסיון לתרץ את הסיבה שרבנו לא הזכיר את ספרות הקבלה, הכל הבל מהובל והטעיה גמורה! והתירוץ לכך הוא פשוט מאוד: רבנו מעולם לא העלה על דעתו שספרי ההיכלות והמרכבה הם בכלל סתרי תורה, והיה פשוט לו כי אין להם שום קשר לספרות חז"ל, וכל-שכן ספר הזוהר ושאר ספרי הקבלה שנכתבו אחר פטירתו. ודי בזה כדי לעמוד על האמת".
ושמא ראוי להוסיף במשפט האחרון מילה אחת: "ודי בזה [לנבונים] כדי לעמוד על האמת", כי "אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ" (מש' כז, כב).
עד כאן דברי המבוא, ועתה נמשיך לגלות ולחשוף את דברי ההבל שנאמרו בספר הפגאני.
דוגמה לו
בהקדמת הספר נאמר כך (ו ע"ב):
"מה כתוב אחריו? [דהיינו אחרי הפסוקים שעסקנו בהם בחלק הקודם]: 'וְהוּא הִכָּה אֶת אִישׁ מִצְרִי אִישׁ מַרְאֶה' [ש"ב כג, כא]. כאן סוד הכתוב בא להודיע: שבכל פעם שישראל חטאו, הוא [משה רבנו] הסתלק ומנע מהם כל הטובות וכל האורות שהיו מאירים להם. 'וְהוּא הִכָּה אֶת אִישׁ מִצְרִי' – זה האור של האור ההוא שהיה מאיר לישראל, ומי הוא? משה, שכתוב: 'וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ' וגו' [שמ' ב, יט]. ושם נולד, ושם התגדל, ושם התעלה לאור עליון".
ובכן, הפסוק בשמואל כלל לא עוסק במשה רבנו אלא בבניהו בן יהוידע. כמו כן, המחבר מייחס למשה רבנו עוול גדול מאד, כביכול משה רבנו התנקם בעם-ישראל בכל פעם שהם חטאו: "בכל פעם שישראל חטאו, הוא [משה רבנו] הסתלק ומנע מהם כל הטובות וכל האורות שהיו מאירים להם", ואיך יעלה על הדעת לומר את הדברים הקשים הללו על משה רבנו ע"ה? והלא אלמלא משה רבנו הקב"ה היה משמיד את כל העם לאחר חטא העגל: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהָיו" וכו' (שמ' לב, י–יא); וכן לאחר עוון המרגלים: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ, אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ [...] סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה" (במ' יד).
"וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית" (תה' קו, כג).
ולא רק בשני העוונות החמורים הללו, במקומות רבים נוספים עם-ישראל זכה להצלה ולהקלה בזכות משה רבנו ע"ה, כך שדבריו של מחבר הזוהר לא רק שקריים, אלא גם איומים ונוראיים. כלומר, מדובר בדברי מינות חמורים, אשר מגמתם להרחיק את עמֵּנו מן האמונה והאהבה במשה רבנו ע"ה – מוֹסֵר התורה האחד והיחיד, אשר לא קם כמוהו ולא יקום כמוהו, וזאת במטרה להחדיר את מוסֵר התורה החדש והדמיוני הלא הוא שיקוץ שמעון, ואת תורת הזוהר הפגאנית – וללא ערעור על סמכותו ומוסריותו של משה רבנו ע"ה, לא ניתן לקשור את העם למוסֵר תורה חדש שכל העיניים יופנו אליו ואל תורתו החדשה: קבלת הזוהר הפגאנית.
ושימו לב לתחכומו של הטמא, שהרי הוא מחדיר את נקמנותו של משה רבנו כלפי עם-ישראל בדברי שבח כביכול למשה רבנו: "זה האור של האור ההוא שהיה מאיר לישראל", אך גם בדברי השבח ניתן לראות שמשה רבנו הוא רק הסגן של האור, ואולי כוונתו לשיקוץ שמעון. ואם כוונתו לה' יתעלה הרי שהדבר חמור אף יותר, שהרי יש כאן דימוי ברור של הבורא לנבראיו.
אגב, בסוף דבריו אומר הטמא על משה רבנו ע"ה דברים שיש בהם ריח עז של מינות: "ושם [במצרים] נולד [משה רבנו], ושם התגדל, ושם התעלה לאור עליון", וקשירת משה רבנו לארץ הטומאה והזימה בשלושה דגשים כל-כך חזקים, מובילה להזיה שמשה רבנו שאב את כוחו מארץ הטומאה והזימה, כאילו יש מעלה בארץ מצרים! ושיא קדושתו ורוממותו של משה רבנו כלל לא הייתה במצרים אלא במעמד הר סיני, שם היה עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה.
ועל כל ההזיות של הטמא לעיל הוא אומר שמדובר בסודות אלהיים טמירים: "כאן סוד הכתוב בא להודיע", וכבר ראינו דוגמאות רבות להחדרת ההשקפה שהזיותיו הן סודות כמוסים...
דוגמה לז
בהמשך הקדמת הספר (ו ע"ב) הטמא מוסיף לדרוש את הפסוק מספר שמואל, וזה לשונו:
"'וְהוּא הִכָּה אֶת אִישׁ מִצְרִי אִישׁ מַרְאֶה' [ש"ב כג, כא] [...] 'אִישׁ מַרְאֶה', כמו שנאמר: 'וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת' [במ' יב, ח]. 'אִישׁ' – כמו שנאמר [על משה רבנו]: 'אִישׁ הָאֱלֹהִים' [דב' לג, א], כביכול בעלה של אותו מראה כבוד ה', שזכה להנהיג את הדרגה הזו בכל רצונו בארץ, מה שלא זכה איש אחֵר".
כלומר, לפי הטמא, משה רבנו הנהיג ושלט ב"דרגה הזו" של האלהות "בכל רצונו", ולא רק שעולה מזה שיש דרגות של אלהות, דהיינו שאין אלוה אחד אלא רבים ובדרגות שונות; אלא, שלפי הטמא, משה רבנו הנהיג ושלט באופן מוחלט באותה דרגה של אלהות: "בכל רצונו", ומזאת עולה, שכל הייסורים והמכות שעם-ישראל ספגו בעקבות עוונותיהם, באו להם על-ידי משה רבנו ע"ה! שהרי הוא זה שמנהיג ושולט בדרגה הדמיונית הזו של "כבוד ה'"... כמו כן, המלים "בכל רצונו" מעידות על-כך שיש עוד בני אדם ששולטים בדרגת האלהות הזו של "כבוד ה'", אך הם אינם שולטים בה בכל רצונם, דהיינו באופן מוחלט, אלא ב-90 אחוז או ב-80 אחוז, או למחצה לשליש ולרביע, תלוי בגדולתם הדמיונית והפגאנית של המקובלים הארורים.
זאת ועוד, הדימוי: "כביכול בעלהּ של אותו מראה כבוד ה'", יסודו בעולם הנצרות שבו מדמים שיש בעליונים אב ובן ורוח הקודש, ועליהם הוסיף הזוהר הטמא אבא ואימא וכו'. ומי שאומר "כביכול", ולאחר מכן מסביר את העניין כפשוטו: "שזכה להנהיג" וכו', מעיד על עצמו שמילת ה"כביכול" שהוא החדיר לדבריו אינה אלא מקסם שווא מעשה תעתועים, ותכליתה לפשוט בה את טלפיו ולומר "טהור אני", אך פנימיותו זועקת מטומאה רצוצה הבוקעת לשמים.
דוגמה לח
בהמשך ההקדמה שם (ו ע"ב) הטמא מוסיף לדרוש את הפסוק משמואל, וזה לשונו:
"'וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית' [ש"ב כג, כא] – זה מטה האלהים שנמסר בידו [של משה רבנו ע"ה], כמו שנאמר: 'וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי' [שמ' יז, ט]. וזה המטה שנברא ערב שבת בין השמשות וחקוק בו השם הקדוש החקוק הקדוש [=מטה הקסמים פועל באמצעות השם הקדוש החקוק], ובזה חטא בסלע, כמו שנאמר: 'וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם' [במ' כ, יא]. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: משה, לא לזה נתתי לך את המטה שלי, חייך, לא יהיה [המטה] בידך מכאן והלאה".
הטמא ממשיך במגמת השחרתו של משה רבנו, שהרי הוא מדגיש שמשה רבנו חטא דווקא במטה שהיה שייך להקב"ה והופקד למשמרת אצל משה. כלומר, לפי הטמא, משה רבנו מעל באמונו של הקב"ה דווקא במטה שניתן לו, דהיינו משה בעט בסמל המובהק ביותר של האמון שנתן בו הקב"ה! נמצא, שמדובר במרידה כפולה ומכופלה בה' יתעלה: לא רק שמשה חטא בהכאה על הסלע, אלא שהוא היכה בו במטה שהקב"ה נתן לו, דהיינו הוא מרד בהקב"ה דווקא בטובה שהקב"ה העניק לו, וזו עדות לכך שמשה מרד מתוך כפירה ובעיטה בה' יתעלה.
זאת ועוד, סוף דבריו של הטמא, לפיהם הקב"ה לקח ממשה את "מטה האלהים" מעיד כאלף עדים על מגמתו לערער על סמכותו הבלעדית של משה רבנו כמנהיג וכמוסֵר התורה, שהרי לקיחת המטה שנקרא "מטה האלהים", מסמלת יותר מכל את לקיחת המעמד הייחודי של משה רבנו כמנהיגה של האומה הישראלית, ובמלים אחרות, הקב"ה פיטר את משה רבנו!
כמו כן, הטמא מעז לכנות את משה רבנו ע"ה בכינוי: "המצרי", ומה שמשה רבנו נקרא "איש מצרי" בתורה אין זה אלא בעיניהן של בנות יתרו, אך לכנות את משה רבנו בכינוי שכזה? וכי מותר לנו לכנות את מבחר המין האנושי שהאמונה בו יסוד מיסודות הדת "מצרי"? "וַיֹּאמֶר יְיָ פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם [...] וַיֵּרֶד יְיָ בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם [...] וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי: אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְיָ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ, לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא, פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה? וַיִּחַר אַף יְיָ בָּם וַיֵּלַךְ, וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל" (במ' יב).
ומי שמכנה את משה רבנו "מצרי" מערער על יסוד מיסודות הדת, והנה היסוד השביעי:
"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימָּצֵא. ושהוא [משה רבנו] עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעוֹ ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושיים [=החושניים] בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר [=הושבת חומרו הבהמי לחלוטין], ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים. [...]
וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ואם תתמהו, ומדוע חשוב כל-כך שעניין זה יהיה מיסודות דתנו? ובכן, היסוד הזה הוא החומה והמבצר שלא יחדירו לנו דת חדשה, שהרי כדי להחדיר דת חדשה יש צורך הכרחי שמוסֵר הדת החדשה יהיה גדול ממשה רבנו ע"ה. לפיכך נקבע שאמיתת מעלתו הייחודית של משה רבנו תהיה מיסודי דת משה, ובזה לעולם לא ניתן יהיה להחדיר דת חדשה במקום דת האמת. ומסיבה זו בדיוק נאלצים כל הוזי ההזיות מחדירי הדתות החדשות למיניהם לערער על סמכותו ומעלתו הייחודית של משה רבנו ע"ה, כי זו הדרך היחידה להחדיר דת פגאנית, דת חדשה. והאמת היא: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל פָּנִים" (דב' לד, י).
וכבר ראינו דוגמאות מפורשות לערעור על מעלתו של משה רבנו בפירוש רש"י וכן בחסידות חב"ד, אך כך נוהגים בכל החסידויות ובכל העולם הדתי האורתודוקסי שהרי הם הופכים את גדולי האסלה המיובלים שלהם לגדולים ממשה רבנו ע"ה, במה שכל דבריהם בעיניהם כמפי-הגבורה ושאינם שוגים לעולם, ושיש להם אפילו כוחות מאגיים שלא היו למשה רבנו ע"ה, כגון להאציל כוחות על חפצים שיהפכו לקמיעות מועילים או לרפא חולים קשים בהבל פיהם.
"כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה" (דב' לב, כח).
אגב, יש בדברי הטמא שלושה עניינים חמורים נוספים: 1) תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי הוא סבור שהמטה הזה נברא ערב שבת בין השמשות; 2) הטמא מחדיר את הזיות הכישופים באמצעות "שמות קדושים", והחדרת הזיות מאגיות פגאניות כאלה מחריבות את המחשבה, הופכות את האדם לבהמה, ומוציאות אותו בהכרח למינות; 3) הגשמה, שהרי הוא אומר מפורשות שהמטה הזה היה שייך להקב"ה, דהיינו הקב"ה הוא מכשף בשר ודם שפועל באמצעות מטה כשפים! ומי שיש לו מטה כשפים ואפילו מטה רגיל, הוא בהכרח בשר ודם.
דוגמה לט
בהמשך ההקדמה שם (ו ע"ב) הטמא מוסיף לדרוש את הפסוק משמואל ב (כג, כא), וז"ל:
"מיד [לאחר שמשה רבנו חטא והיכה את הסלע פעמיים ב'מטה האלהים', הקב"ה מעניש בחומרה גדולה את משה רבנו:] 'וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט' – בדין הקשה; 'וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי' – שמהשעה ההיא נמנע ממנו [=נלקח ממשה רבנו מטה הקסמים] ולא היה בידו לעולמים. 'וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ' – [הקב"ה היכה את משה רבנו במטה הקסמים] על אותו החטא שהיכה במטה ההוא מת ולא נכנס לארץ הקדושה, ונמנע האור הזה מישראל. 'מִן הַשְּׁלֹשִׁים' הכי נכבד [שם, כג] – אלו שלושים שנה עליונים שנטל מהם [משה], ומהם הוא היה לוקח ומתקרב".
אין צורך לומר שפשטי הפסוקים בספר שמואל שם כלל לא עוסקים במשה רבנו אלא בבניהו בן יהוידע. על-כל-פנים, שוב חוזר המוטיב לפיו הקב"ה מאס במשה רבנו והעבירו מהנהגת העם, שהרי הטמא דורש באופן קשה מאד את האופן שבו הקב"ה מעניש את משה רבנו: "וְהוּא [=הקב"ה] הִכָּה אֶת אִישׁ מִצְרִי [=משה] [...] וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית, וַיֵּרֶד אֵלָיו [הקב"ה] בַּשָּׁבֶט [...] וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ". ואלה מלים מאד קשות שנאמרות על משה רבנו. אך לא רק את משה רבנו הטמא מחרף ומגדף, גם את השם הנכבד והנורא, שהרי הוא אומר על ה' יתעלה שהוא גזלן: "וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי", ואגב, שוב הוא קורא למשה רבנו מצרי (וראו מה שנאמר על-כך בדוגמה הקודמת). זאת ועוד, לאחר חטאו של משה ולקיחת מטה הקסמים, "נמנע האור הזה מישראל", דהיינו לפי הטמא, אורו של משה רבנו ע"ה כבה לחלוטין! ובמלים אחרות, הוא חדל מלהיות הנביא והמנהיג הבלתי מעורער של עם-ישראל, ומאן-דהו החליפו.
כמו כן, לפי הטמא משה רבנו ע"ה שאב את כוחותיו באופן מאגי-פגאני, כלומר, כוחותיו הרוחניים והנבואיים של משה רבנו לא נבעו מעוצמת אישיותו והשׂגתו השכלית, אלא הם נבעו מכך שמשה רבנו לקח כוחות מן העליונים, ומהם ובזכותם הוא היה עושה את כל הגדולות והנצורות לפני עם-ישראל, והנה לפניכם שוב דברי הטמא: "'מִן הַשְּׁלֹשִׁים' הכי נכבד [שם, כג] – אלו שלושים שנה עליונים שנטל מהם [משה רבנו], ומהם הוא היה לוקח ומתקרב".
בהמשך דרשתו שם (ז ע"א), הטמא אומר כך:
"'וְאֶל הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא' [ש"ב כג, כג] – הם [=העליונים שמהם משה רבנו לקח את כוחותיו] היו באים אליו ונותנים לו ברצון הלב, והוא [משה רבנו ע"ה] לא היה בא אליהם".
כלומר, משה רבנו היה כפוי טובה שהרי הוא לא השכיל להכיר טובה ותודה לעליונים הנחמדים שנתנו לו "ברצון הלב" את כוחותיו המאגיים. ושלושת העליונים שנזכרו כאן אשר "היו באים אליו ונותנים לו ברצון הלב", מזכירים מאד את השילוש הטמא של הנצרות, והמשך יבוא.
דוגמה מ
בהמשך ההקדמה שם (ז ע"א) הטמא משווה בין דוד המלך למשה רבנו: ראינו לעיל שמשה רבנו ע"ה היה כפוי טובה כלפי שלושת העליונים, ועתה הטמא מראה כיצד דוד המלך היה נאמן להם ובניגוד גמור ומוחלט למשה רבנו ע"ה, וכך נאמר בהמשך הזוהר הפגאני שם:
"ואף-על-גב שלא נכנס במניין והחשבון שלהם [=ולמרות ששלושת העליונים לא הֵטיבו לדוד המלך כמו שהם הטיבו למשה רבנו ע"ה] 'וַיְשִׂמֵהוּ דָוִד אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ', שלא נפרד מלוח ליבו לעולמים [=למרות שדוד לא היה מחויב להכיר טובה ותודה לשלושת העליונים הללו, הוא קיבל על עצמו את אלהותם]. אין להם פירוד לעולמים [יש כאן משמעות כפולה: גם שקבלת האלהות של דוד המלך הייתה מוחלטת ונצחית, וגם ששלושת העליונים הם אחד, וכאמור לעיל זו השקפה נוצרית]. דוד שם ליבו אליו והוא לא לדוד [=דוד קיבל על עצמו את אלהות השילוש שהוא אחד, למרות ששלושת העליונים לא העניקו לו כוחות], משום שהתושבחות והשירים והאהבים שהלבנה עושה לשמש, היא מושכת אותו אליה שיהיה דיורו עמה [דוד קיבל את שלושת העליונים שהם אחד לאלוה, למרות התעלמותם], וזהו 'וַיְשִׂמֵהוּ דָוִד אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ'".
נמצא, שדוד המלך "משך" אליו את שלושת העליונים וקיבל על עצמו את אלהותם, וזאת למרות שהם לא העניקו לו "כוחות", ולעומתו, משה רבנו ע"ה נהג בכפיות טובה מוחלטת, שהרי הם העניקו לו כוחות אדירים נפלאים ומופלאים "ברצון הלב", והוא הִפנה להם עורף. האם אדם שנוהג בגסות-רוח במי שמטיב עמו, וכל-שכן בישויות קדושות-עליונות, ראוי להנהיג את עם-ישראל? ואולי יתרה מזאת, מדברי הטמא עולה באופן ברור ומפורש, שכל "התושבחות והשירים והאהבים" ששורר דוד המלך נאמרו לאותם שלושת העליונים שהם אחד, ובמלים אחרות, דוד המלך ע"ה לא עבד את ה'-אלהים-אמת, אלא ישויות פגאניות פרו-נוצריות!
וביחס לדברים שנאמרו על שלושת העליונים ש"אין להם פירוד לעולמים", ראו נא את דברי רבנו במורה (א, נ), ובמאמר תחיית המתים (עמ' סט):
"הדעה אינו העניין הנאמר בפה, אלא העניין שהצטייר בנפש [...] אבל מי שסבור שהוא [=ה' יתעלה] בעל תארים מספר הרי הוא אומר שהוא אחד בפיו, וסבור במחשבתו שהוא רבים, וזה כעין מה שאומרים הנוצרים: 'הוא אחד אלא שהוא שלושה והשלושה אחד', כך דברי האומר הוא אחד, אלא שהוא בעל תארים"; ובמאמר תחיית המתים מוסיף רבנו: "שמע ישראל [...] והנה למדו הנוצרים בפסוק זה [...] ואמרוּ: אמר 'יְיָ', ואמר 'אֱלֹהֵינוּ', ואמר 'יְיָ', הרי אלו שלושה שמות, ואמר אחרי כן 'אֶחָד' – ראיה שהם שלושה ושהשלושה אחד, יתעלה ממה שסכלו".
ואין זו הפעם הראשונה שהטמא מחדיר את ההשקפה הזו, ראו דוגמאות: ח, לב.
דוגמה מא
שימו לב מה נאמר בזוהר הפגאני עתה, דהיינו מיד לאחר כל חיזיון הסכלות והמינות שראינו בדוגמאות שהובאו לעיל, וזה לשונו (ז ע"א):
"נפלו רבי אלעזר ורבי אבא לפניו. בין כך וכך לא ראו אותו. קמו והסתכלו לכל הצדדים ולא ראו אותו. ישבו ובכו ולא יכלו לדבר זה-עם-זה. אחר שעה אמר רבי אבא: ודאי זה ששנינו, שצדיקים הולכים ודברי תורה ביניהם, שאותם צדיקים של אותו העולם [עולם המתים] באים אליהם. ודאי זה הוא רב המנונא הזקן שבא אלינו מן העולם ההוא לגלות לנו את הדברים הללו, וטרם הכרנוהו, הלך לו והתכסה מעמנו. קמו, והיו רוצים לרכב על החמורים ולא הלכו. רצו לרכב ולא הלכו. פחדו והניחו את החמורים. ועד היום היו קוראים לאותו המקום 'מקום החמורים'".
ביאור הדברים: כל החיזיון הפגאני הזה החל בדרשתו של איזה מנהיג חמורים דמיוני שהיה מחמֵּר בחמורים שלו מאחורי ר' אלעזר ור' אבא (ראו בדוגמאות לב–לג), ועתה העניין הזה מגיע לסיומו ומתברר מי-הוא-זה ואי-זה-הוא מנהיג החמורים הדמיוני הזה, והוא לא פחות מרב המנונא הזקן אשר בא מעולם המתים לר' אלעזר ור' אבא וגילה להם "סתרי תורה" אשר ראינו בשלל הדוגמאות שהובאו לעיל, שאינם אלא דברי מינים וכופרים ארורים, מורידין ולא מעלין.
ואי אפשר להתעלם מהדברים המגוחכים הללו, "נפלו רבי אלעזר ורבי אבא לפניו [...] ישבו ובכו ולא יכלו לדבר זה-עם-זה [...] והיו רוצים לרכב על החמורים ולא הלכו. רצו לרכב ולא הלכו", ועוד תיאורים מבהילים ומטלטלים מעולם ההזיות, שכל תכליתם היא להחדיר לקורא שדברי המינות המכוערים הללו שנאמרו לעיל, הינם דברים אלהיים ונשגבים מאד-מאד. אגב, אין זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים הצגות של בכי ונהי, ראו לעיל דוגמות: יב–יג, יז, ועוד.
והם לא הראשונים שחמוֹרים סירבו לעשות את רצונם, גם אתונו של בלעם סירבה לפקודתו, ואכן לא מדובר בר' אלעזר ור' אבא, אלא בבלעמים כעורים פרי דמיונו של המחבר הטמא.
זאת ועוד, בדברים הללו יש הזיה פגאנית חמורה מאד, לפיה המתים חוזרים לעולם החיים, והזיה זו מדרדרת לפנייה אל המתים, שהרי אם הם מסוגלים לבוא לעולם-החיים, קרוב לוודאי שניתן לתקשר עם המתים – שהרי מדובר בעניין פשוט יותר וקל יותר לקבל, מאשר שהם יחזרו לחיים לזמן קצר ויתגלו לבני האדם, כל-שכן שמדובר בהזיה פגאנית נפוצה מאד בעולם. וכבר ראינו בדוגמה יג, שהטמא מעליל על ר' חייא שהוא היה מן המינים הדורשים אל המתים.
אגב, הטמא מסלף את דברי חז"ל, שהרי הוא אומר שההזיה הזו: שהמתים נגלים לחכמים ומגלים להם "סתרי תורה", נלמדה מדברי חכמים, וזה לשונו לעיל: "ודאי זה ששנינו, שצדיקים הולכים ודברי תורה ביניהם" וכו', ונראה שכוונתו לאמור בתענית (י ע"ב): "שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף" וכו'. על-כל-פנים, הוא מעליל על חז"ל שהטומאה הזו יצאה מתחת ידם, ועל סילוף דת האמת זועק ומקונן הנביא מלאכי (ב, ח–ט): "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה".
ברם, לדעתי העניין החשוב ביותר שעולה מדברי הטמא הוא, שספר הזוהר הפגאני לא נכתב כספר משלים, אלא כספר פשטים, ולכן יש לקבל את כל ההזיות שנאמרו בו כפשוטן! שהרי בסוף דבריו אומר הטמא: "ועד היום היו קוראים לאותו המקום 'מקום החמורים'". כלומר, כל ההתרחשות הפגאנית הדמיונית הזו שמתוארת בזוהר התרחשה במציאות הממשית! שהרי הביטוי "עד היום" הוא ביטוי נפוץ מאד בתנ"ך (מופיע למעלה מ-100 פעמים), ותמיד הוא מתאר עניין שהתרחש במציאות: "עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (בר' כו, לג).
קצרו של דבר, המחבר הטמא מחדיר את ההשקפה: שאין הזיה יוצאת מדי פשוטה... ועוד דוגמאות להחדרת ההזיה הזו, ראו: במבוא לחלק ב, וכן בדוג': כה, כו. "כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יר' ד, כב).