top of page

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ב)

טרם שאחל לדון בדוגמאות, עלי להשיב תשובה לטענה מתעתעת מאד ששמעתי מפי ערוסי השכיר אשר ביקש באמצעותה להצדיק את קיומו ולימודו של ספר הזוהר. זכורני שהוא טען באחד משיעוריו, שניתן להתבונן על ספר הזוהר כאל ספר שכולו משלים, ואם הוא כולו משלים ואלגוריה, הרי שאין להתייחס ברצינות לפשטים הפגאניים המחרידים שנאמרים בו.


ובכן, אם אכן ספר הזוהר הדמיוני הוא ספר משלים אז חובה בהחלט להתייחס אליו כמו אל אותן מאגדות חז"ל שפשטיהן הן הזיות מאגיות. כלומר, יש לשלול 99.9 אחוז מפשטי הזוהר הואיל ורובם דמיונות פגאניים, וכל מה שיש לקחת ממנו הוא 0.1 אחוז של מסרים, ותו לא! ובמלים אחרות, יש להתייחס בשלילה מוחלטת ל-99.9 אחוז מפשטי ההזיות שמובאות בספר הזוהר (ובעניין היחס הנכון למדרשים ראו: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם").


תובנה זו מובילה אותנו למסקנה הברורה שספר הזוהר לא נכתב כדי לשמש כספר אגדות, דהיינו כספר של פסולת סיגים פגאנית ולפיכך יש לברור מתוכו 0.1 של מסרים אמיתיים – שהרי כל כומרי הזוהר לדורותיהם, כולם ללא יוצא מן הכלל, התייחסו ומתייחסים לספר הזוהר כאל תורה-שבעל-פה! לא כאל ספר שחובה לשלול 99.9 אחוז מפשטיו הפגאניים אלא כספר שיש ללמוד אותו כולו, והם אף מאמינים שלכל אות ואות שבו יש מעלות מאגיות נשגבות! כלומר, אם הם היו סבורים שמדובר בספר של פשטי הזיות פגאניות הם לא היו קוראים לו "הזוהר הקדוש"! דהיינו ספר שכל אות ואות שבו קדושה, ההיפך המוחלט מאגדות חז"ל.


וכי יעלה על הדעת לקרוא לספר ש-99.9 אחוז מפשטיו הזיות – "קדוש"? ואפילו אגדות חז"ל, אשר רחוקות כרחוק-מזרח-ממערב מהזיותיו הפגאניות הכעורות של ספר הזוהר, אפילו הן לא נקראו "קדושות" כי חז"ל לא העזו לייחס קדושה ורוממות לפשטים של פסולת סיגים.


חשיבותו של ספר הזוהר כל-כך גדולה ועצומה בעיני כומריו ומאמיניו לדורותיהם, עד שהם החליטו שיש מעלה כבירה בגריסתו ובמלמולו אפילו מבלי להבין מאומה! כלומר, כומרי הזוהר לדורותיהם מעולם לא ראו בספר הזוהר ספר של אגדות! אלא כספר ששווה בחשיבותו לספר התורה, דהיינו אף לתורה-שבכתב שמפי-הגבורה! שהרי די בגריסתו בלא הבנה כדי לזכות במעלה! וההשוואה לתורה-שבכתב מעידה כאלף עדים על-כך שכוונתם של כל כומרי הזוהר לדורותיהם היא להחדיר את פשטי ספר הזוהר כאמיתוֹת פשוטות ומציאותיות, ממש כמו פשטי התורה-שבכתב שאינם יוצאים מדי פשוטם, שהרי אפילו גריסתו היא מצוה רבה מאד...


ומכאן למסקנה המהדהדת: ספר הזוהר לשיטת כל כומריו ומאמיניו הוא כמו ספר התורה שניתנה לנו מפי-הגבורה! כלומר, לא מדובר בפשטי אגדות פגאניות שחובה לשלול מהן 99.9 אחוז ולדלות בפינצטה אך ורק 0.1 אחוז של מסרים – אלא, לשיטתם מדובר בספר קדוש שאינו יוצא מדי פשוטו, בדיוק כמו התורה-שבכתב, שרוב פסוקיה אינם יוצאים מדי פשוטם.


ומכאן למסקנה מהדהדת נוספת: אם אכן כך הבינו כל כומרי המינות למיניהם, חזקה גדולה וברורה היא שכך גם הייתה כוונתו של המחבר הטמא, דהיינו להחדיר לעם-ישראל תורה פגאנית פרו-נוצרית, ולהתעות את עם-ישראל אחרי ההבל, הבל שהמיט עלינו ייסורי גלות מחרידים. אמנם, בדבר אחד צודקים כומרי הזוהר: אכן יש מצוה גדולה רבה בגריסתו...


דוגמה יג


בהקדמת הספר נאמר כך (ד ע"א):


"[קטע זה הינו המשך לקטע שהובא בדוגמה יב] קם רבי חייא [מן העפר] והיה בוכה [מרוב התפעלותו מרשב"י וגדולתו האלהית]. הלך ורבי יוסי עמו. מאותו היום התענה ארבעים ימים לראות את רבי שמעון. אמרו לו: אינך רשאי לראות אותו. בכה והתענה ארבעים ימים אחרים, הראו לו במחזה את רבי שמעון ורבי אלעזר בנו שהיו עוסקים בדבר הזה שאמר רבי יוסי, והיו כמה אלפים שומעים לדיבורו [של רשב"י]. בינתיים ראה כמה כנפיים גדולות עליונות ומעלים עליהם את רבי שמעון ואת רבי אלעזר בנו, ועולים לישיבת הרקיע, וכל אלו הכנפיים היו מחכות להם. ראה ש[רשב"י ובנו] חוזרים ומתחדשים ומאירים יותר מהאור של זיו השמש".


בקטע הזה שוב מופיע המוטיב לפיו מרוממים את רשב"י לאלהות, ולא לחינם נאמר שרבי חייא נדרש להתענות ארבעים ימים (פעמיים), שהרי גם משה רבנו ע"ה היה ארבעים ימים וארבעים לילה בהר סיני, והנמשל ברור, רבי חייא הוא משה רבנו ורשב"י הוא ה' יתברך ויתרומם. ברם, כל זה הבל, ולא רק מפני שמטרת כְּזָבֵי הטמא ברורה והיא לרומם את רשב"י לאלהות, אלא שאפילו עצם הדימוי שהוא עורך משובש מיסודו, שהרי משה רבנו לא התענה באותם ארבעים ימים וארבעים לילה ולא היה לו שום עינוי בהר סיני – ה' קיימוֹ באורח נִסִּי עד שלא היה לו צורך באכילה ושתייה. ואיך אני יודע שלא מדובר בעינוי אלא בנס פלאי? שהרי אם לא מדובר בנס איך בשר ודם יכול להתקיים ארבעים יום וארבעים לילה ללא אכילה ושתייה? ואיך יעלה על הדעת שאדם יהיה עם ה' יתעלה ויהיה לו בכך עינוי נפש?! "וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה" (שמ' לד, כח), ההיפך הגמור! משה רבנו התעלה למעלה רמה ונשגבה עד שמרוב אושרו הרוחני האדיר הוא כלל לא נזקק לאכילה ושתייה.


"וַיְהִי דְבָרְךָ לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי כִּי נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי יְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת" (יר' טו, טז).


"מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם" (תה' לא, כ).


"הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי יְיָ" (תה' קה, ג).


והנה לפניכם דברי רבנו ביסודות הדת בעניין האיסור לרומם מאומה זולת ה' יתעלה:


"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


כמו כן, עצם ההשקפה שספר הזוהר מרומֵם, לפיה האדם נדרש להתענות ולסגף את נפשו באופנים קיצוניים מאד כדי לזכות לנבואה היא השקפה נוצרית מובהקת (כן היא מצויה בקרב עובדי האלילים ההודים), כאילו האדם מתקרב לבוראו באמצעות עינויים וסיגופים חמורים. ואין זה נכון, אלא, הסיגופים והעינויים נועדו אך ורק למטרה אחת בלבד והיא לאזן את מידות האדם אשר היטה את מידות נפשו כלפי המגרעות והתאוות, דהיינו לרפא את נפשו ולא להביא את נפשו לידי מעלה רוחנית. ראיה נוספת, כאשר אלישע הנביא ביקש שתשרה עליו רוח נבואה הוא לא עינה וסיגף את נפשו, להיפך, הוא ביקש לעוררה לשמחה! וכמו שנאמר: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְיָ" (מ"ב ג, טו), וידועים דברי חכמים שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ז, ח):


"כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונין דעתן ויושבין שמחים וטובי לב ומתבודדין, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה. לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והם מבקשים הנבואה, וזה הוא שנאמר: ['וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר] וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים' [ש"א י, ה], כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שיינבאו, כמו שאתה אומר פלוני מתגדל".


נקודה נוספת, מן הקטע הנדון עולה שר' חייא היה דורש אל המתים! שהרי מן הדברים האמורים עולה בבירור שרשב"י כבר מת, ואף נאמר בפסקה הקודמת שם (נדונה בחלק הקודם בדוגמה יב), שר' חייא התגולל בעפר קברו של רשב"י: "השתטח רבי חייא בארץ ונישק את העפר [...] המאור הקדוש [...] ירקב בך. רבי שמעון, אור המאור, אור העולמות, אתה נרקב בעפר" וכו'. כלומר, עשיית פעולה שמובילה להזיות שבהן מדמה הסכל שהוא יוצר קשר עם המתים היא איסור תורה מפורש! ולפי המחבר הטמא ר' חייא היה עובד אלילים מן הגרועים ביותר, שהרי הוא התענה ארבעים יום רצופים פעמיים כדי ליצור קשר דמיוני עם המתים!


ואפילו אם יטען הטוען שלא מדובר במציאות אלא באגדה (אף שאסור לכסות על עבודה-זרה), נשיב לו, שעצם העובדה שר' חייא מרומֵם את ההשקפה הפגאנית הזו חמורה בהרבה מאשר עשייתה בפועל, שהרי התעיית הרבים אחרי ההבל חמורה בהרבה מאשר עבירה בצנעה.


ויתרה מזאת! כאמור, אם אכן כל ספר הזוהר הוא אגדות ויש לקחת נקודה זעירה מכל אגדה, הרי שממילא כומרי הזוהר ייאלצו בהכרח לשלול 99.9 אחוז מפשטי ההזיות שמובאות בספר הזוהר, כי 99.9 אחוז ממנו הוא פשטי אגדות פגאניות שאין להן שום משמעות אמיתית! וכי זו כוונתם של לומדי הזוהר והכומרים שמרוממים אותו? לשלול 99.9 אחוז מפשטיו הפגאניים ולקחת אך ורק 0.1 אחוז של מסרים? האמנם? והלא הם גורסים את כולו ואף מאמינים שלכל אות ואות שבו יש מעלות מאגיות נשגבות! כלומר, הם לא רואים בספר הזוהר ספר אגדות! אלא ספר ששווה בחשיבותו לספר התורה, שדי בגריסתו בלא הבנה כדי לזכות במעלה!


וכבר הוכח במבוא שספר הזוהר לשיטת כומריו הוא כמו ספר התורה, וכמו שספר התורה הוא ספר קדוש שפסוקיו אינם יוצאים מדי פשוטם, כך לשיטתם גם ספר הזוהר "הקדוש".


נעבור עתה לפסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יז) בעניין הדורש אל המתים:


"איזה הוא דורש אל המתים? זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום ויודיעו מה שֶׁיִּשָּׁאֵל עליו. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים, ואומרים דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדן – כדי שיבוא מת פלוני, ויספר עימו בחלום. כללו של דבר: כל העושה מעשה [ואפילו פעוט, כל-שכן מי שמתענה ארבעים תעניות רצופות פעמיים] כדי שיבוא המת ויודיעו – לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דב' יח, י–יא]".


ובעניין זה חשוב גם לראות את דברי רבנו בספר המצוות (לאווין לח):


"האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים, כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים [וכפי שדרשו חכמים: "רשעים שבחייהן קרויין מתים"], שמי שעושה כך ולובש כך יבואהו המת בשנתו ויגיד לו מה שֶׁיִּשָּׁאֵל עליו. והוא אמרו יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים'. ובגמרא סנהדרין: 'דורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית-הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה' [סה ע"ב], והעובר על לאו זה חייב מלקות".


קצרו של דבר, ספר הזוהר עוקר מצות לא תעשה חשובה מאד, אשר נוגעת לאיסורי עבודה-זרה ולציר שעליו סובבת כל התורה כולה שהיא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה. שהרי ברגע שהוא מתאר את ר' חייא דורש אל המתים הוא לא רק מחרף ומגדף את ר' חייא, הרבה יותר חמור מכך, הוא למעשה מכשיר את התועבה ומוחק מצוה מפורשת מספר התורה.


ומה דינו של המוחק מצוה ממצוות התורה? וכל-שכן מי שמכשיר לאו של הדורש אל המתים אשר נוגע נגיעה ישירה בעבודה-זרה? ראו נא את דברי רבנו בשלושה-עשר יסודות הדת:


"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א] [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


בנוסף לכל האמור יש לתמוה: וכי ניתן ליצור קשר עם המתים? וכי יש אמת בהזיה הזו? ובכן, לשם כך נעיין בדברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא בעניין כל ההזיות המאגיות הללו:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת יידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


דוגמה יד


בהקדמת הספר נאמר כך (ד ע"ב):


"ומעל כולם ראה [ר' חייא] בעל הכנפיים [=מלאך] שהיה בא, והוא נשבע שבועה ששמע מאחורי הפרגוד, שהמלך [=הקב"ה] פוקד בכל יום וזוכר את האיילה [=כנסת ישראל] ששוכבת לעפר, ובועט בעיטות באותה שעה בשלוש-מאות-ותשעים רקיעים, וכולם מפחדים ורועדים לפניו. ומוריד על זה דמעות [על גלותה של כנסת ישראל], ונופלות אותן הדמעות הרותחות כאש לתוך הים הגדול, ומאותן הדמעות עומד אותו הממונה של הים ומתקיים" וכו'.


הקב"ה בועט בעיטות? וכֵפל המלים "בועט בעיטות" ביחס לה' יתרומם ויתעלה מעיד על-כך שאין כוונת הטמא לדבר באגדות ובחידות שהרי בכפל הזה הטמא למעשה מדגיש שהבעיטות הינן כפשוטן, וזה כמו לומר "בועט בעיטות ממש". כמו כן, התיאור המפורט בעניין הדמעות שהקב"ה "מוריד", דהיינו שהן רותחות ושהן נופלות לתוך הים הגדול, ושמאותן הדמעות עומד ומתקיים "הממונה על הים" וכו', כל הפירוט הדמיוני הזה מחדיר את ההגשמה ללבבות.


ולא רק הגשמה, גם אלילות ושיתוף, שהרי בקרב העמים עובדי העמים האלילים ידוע ומפורסם האל פוסידון אשר היה לפי דמיונם "ממונה על הים", וזו השפעה פגאנית ברורה ומובהקת.


דוגמה יה


בהקדמת הספר נאמר כך (ד ע"ב):


"בין כך שמע [ר' חייא] קול שאומר: פנו מקום, פנו מקום, שהנה המלך המשיח בא לישיבת רבי שמעון, היות שכל הצדיקים ששם וראשי הישיבה, ואותן ישיבות ששם הן רשומות, וכל אותם חברים שבכל ישיבה עולים מהישיבה של כאן לישיבת הרקיע, והמשיח בא בכל אותן הישיבות וחותם תורה מפי החכמים. ובאותה השעה בא המשיח ומתעטר מריחות הישיבות בעטרות העליונות".


שימו לב! אפילו מלך המשיח בא להכיר בגדולתו ורוממותו של ר' שמעון! ושוב מרוממים בצורה פגאנית את רשב"י. ומקטע זה עולה שלא רק המלך המשיח אלא גם כל הצדיקים כולם יושבים לפני רשב"י! דהיינו שהוא הגדול שבכל הגדולים! וכל זה הבל ורעות רוח, כי רשב"י לא היה נביא, ואפילו לא היה גדול התנאים, שהרי אך ורק על ר' יהודה הנשיא נאמר "קדוש".


זאת ועוד, איך יעלה על הדעת שמלך המשיח יעלה לישיבתו של ר' שמעון בעולם-הבא? והלא הוא עוד לא נולד! וכל זה הזיות והבלים שמי שמתבונן עליהם בהערצה סופו סכלות חמורה.


דוגמה יו


בהקדמת הספר נאמר כך (ד ע"ב):


"באותה שעה [שהמלך המשיח בא לישיבתו של ר' שמעון] קמו כל אותם החברים, וקם ר' שמעון, והיה עולה אורו עד רום הרקיע. אמר לו [מלך המשיח לרשב"י:] רבי, אשריך שתורתך עולה בשלוש מאות ושבעים אורות, וכל אור ואור נפרד לשש מאות ושלושה-עשר טעמים שעולים ורוחצים בנהרות אפרסמון טהור. והקדוש-ברוך-הוא מאשר תורה מישיבתך, ומישיבתו של חזקיהו מלך יהודה, ומתוך ישיבתו של אחיה השילוני. ואני לא באתי לאשר מישיבתך, אלא בעל הכנפיים בא לכאן, שהרי ידעתי שלא ייכנס לתוך הישיבות האחרות אלא לישיבתך".


ושוב הערצה פגאנית לרשב"י, אך לא רק, הקטע לעיל רומז באופן ברור לכך שרשב"י הוא מוסֵר התורה החדש, דהיינו הוא משה רבנו החדש, שהרי "כל אור ואור [מתורתו] נפרד ל-613 טעמים" וכו', דהיינו הוא מוסֵר התורה-שבעל-פה שיש בה 613 מצוות! ולזה יש לצרף את הנאמר בהמשך, ש"בעל הכנפיים" לא נכנס לשום ישיבה של מעלה אלא לישיבתו של ר' שמעון, משמע בבירור שר' שמעון הוא בחיר המין האנושי, והוא מוסֵר התורה החדש.


ובהנחלת ההזיות הללו הטמא מערער על יסוד חשוב נוסף מיסודות דתנו:


"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימָּצא. ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעו ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושיים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים".


ואם תתמהו, ומדוע חשוב כל-כך שעניין זה יהיה מיסודות דתנו? ובכן, היסוד הזה הוא החומה והמבצר שלא יחדירו לנו דת חדשה, שהרי כדי להחדיר דת חדשה יש צורך הכרחי שמוסֵר הדת החדשה יהיה גדול ממשה רבנו ע"ה. לפיכך נקבע שאמיתת מעלתו הייחודית של משה רבנו תהיה מיסודי דת משה, ובזה לעולם לא ניתן יהיה להחדיר דת חדשה במקום דת האמת. ומסיבה זו בדיוק נאלצים כל הוזי ההזיות מחדירי הדתות החדשות למיניהם לערער על סמכותו ומעלתו הייחודית של משה רבנו ע"ה, כי זו הדרך היחידה להחדיר דת פגאנית, דת חדשה. והאמת היא: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל פָּנִים" (דב' לד, י).


וכבר ראינו דוגמאות מפורשות לערעור על מעלתו של משה רבנו בפירוש רש"י וכן בחסידות חב"ד, אך כך נוהגים בכל החסידויות ובכל העולם הדתי האורתודוקסי שהרי הם הופכים את גדולי האסלה המיובלים שלהם לגדולים ממשה רבנו ע"ה, במה שכל דבריהם בעיניהם כמפי-הגבורה ושאינם שוגים לעולם, ושיש להם אפילו כוחות מאגיים שלא היו למשה רבנו ע"ה, כגון להאציל כוחות על חפצים שיהפכו לקמיעות מועילים או לרפא חולים קשים בהבל פיהם.


וזכורני בחג השבועות תשפ"ב בעת שהלכתי לבית-הכנסת התימני, עברתי דרך קרית המינות "צאנז" אשר נמצאת בדיוק באמצע הדרך, בין ביתו של חותני לבין בית-הכנסת שנמצא בשכונת "עין התכלת" – וראיתי את החסידים הנפוחים מחוסרי הדעת נחפזים לביתו של אלילם וממלמלים זה-לזה ביידיש שתי מלים לא מובנות. אחד מהחסידים השוטים הללו היה תימני אחד מתוחכם מאד אשר חבר לדרכי המינים הללו והפך להיות מקורב מאד לאליל. שאלתי אותו: "תאמר לי בבקשה: מה הם אומרים?", והוא הסביר לי שהם אומרים: "מוישה אבדו", שאלתי מה פשר המלים, והוא הסביר לי שכולם רצים עכשיו להתכנס אצל אלילם, וכדי לזרז זה-את-זה הם ממלמלים זה-לזה ביידיש: "מוישה אבדו", כאילו אלילם הוא משה...


"כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה" (דב' לב, כח).


דוגמה יז


בהקדמת הספר נאמר כך (ד ע"ב):


"באותה שעה סיפר לו רבי שמעון [למלך המשיח על] אותה השבועה שנשבע בעל הכנפיים. אז הזדעזע המשיח והרים קולו, והזדעזעו הרקיעים, והזדעזע הים הגדול, והזדעזע הלוויתן, וחשב העולם להתהפך. בין כך ראה את רבי חייא לרגלי רבי שמעון. אמר, מי נתן כאן אדם שלבוש מדי אותו העולם? [העולם-הזה] אמר לו רבי שמעון: זה הוא רבי חייא, האור של מאור התורה. אמר לו [מלך המשיח לר' שמעון]: יתכנס הוא ובניו ויהיו מהישיבה שלך [דהיינו ימותו]. אמר רבי שמעון: זמן יינתן לו. נתנו לו זמן, ויצא משם מזועזע ועיניו זולגות דמעות. הזדעזע רבי חייא ובכה, ואמר: אשרי חלקם של הצדיקים באותו העולם, ואשרי חלקו של בר יוחאי שזכה לכך. ועליו כתוב: 'לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא' [מש' ח, ]".


מראש הקטע עולה שכוחו של ר' שמעון לזעזע את כל העולם, שהרי מלך המשיח מתואר כתלמידו דהיינו כמי שבא לכבדו וקרא לו "רבי" (בדוגמה יו) – ואם יש כוח לתלמידו לעשות כן, כל-שכן ר' שמעון! ושוב הערצה פגאנית לר' שמעון, והפכו אותו לאליל משוקץ, עד שמצוה לומר: "שיקוץ שמעון", ואפילו שיש בזה פגיעה בכבודו של רשב"י, כי גדול כבוד שמים מכבודו של רשב"י, ובמקום שיש חילול-שם-שמים אין חולקים כבוד לרב, ומצוה לעקור את זכרו.


ביטוי נוסף להחדרת רוממותו של רשב"י והפיכתו לשיקוץ נמצא במלים: "ראה את רבי חייא לרגלי רבי שמעון", כאילו שיקוץ שמעון הוא אליל שמתגוללים בעפר רגליו. ולזה יש להוסיף שרבי חייא מתואר בהמשך כאור התורה: "זה הוא רבי חייא, האור של מאור התורה", כלומר, אם האור של מאור התורה מתגולל לרגלי שיקוץ שמעון, ברור שהוא בדרגת אלוה. כמו כן, לא לחינם נבחר דווקא ר' חייא להתגולל לרגלי שיקוץ שמעון, שהרי הוא נתכנה: "ר' חייא הגדול", וככל שהמתגולל גדול יותר, כך הדבר מרומם ומפאר את השיקוץ שמתגוללים לרגליו.


דוגמה נוספת לאלהותו של שיקוץ שמעון נעוצה בתיאורו כמי שפוסק חיים ומוות, שהרי שִׁימִי מתואר בקטע כמי שקובע שר' חייא ימשיך לחיות, ולא ימות ויצטרף לישיבתו כעצת המלך המשיח... ומי הוא הממית והמחייה? "יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל" (ש"א ב, ו).


ביטוי נוסף לשאיפת הטמא להפוך את שיקוץ שמעון לאלוה נעוץ בריבוי תיאורי הזעזועים והבכי והנהי ששולבו בקטע לעיל ובקטעים רבים נוספים בזוהר, כל ההצגה הזאת נועדה לתעתע ולזעזע את הקורא ולהחדיר לו את ההזיה ששיקוץ שמעון הוא אל גדול ונורא בעל יכולות מאגיות אדירות ועצומות, ולכן ראוי לעבדו ולירוא מפניו, ולרכוש את ספר הזוהר התורה החדשה... זאת ועוד, ריבוי תיאורי הזעזועים הבכיות והדמעות מעיד על-כך שלא מדובר באגדות! שהרי ריבוי בתגובות כל-כך ממשיות וקיצוניות בסיפורים, מחדיר את ההזיה שמדובר במציאות חיה!


"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד, י).

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ב)
.pdf
הורידו את PDF • 208KB

317 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

3 Comments


שלום וברכה, היה לי כמה ויכוחים עיקשים עם "מקובלים" ואחד מן הטענות שהוא השמיע, שזה שהוא מכנה את ספר הזהר "קדוש" אדרבה, בגלל הסודות שגנוזים וסתומים שם רק למי שנמשך מפאת ימין והרמב"ם נמשך מפאת שמאל... (בשם חיים ויטאל) לא אכנס לרבים מדברי ההבל שהוא השמיע אלא לעיקר טענתו, שדווקא בגלל שהוא "קדוש" הסודות שבו סתומים וכתובים בלשון קצרה, ובכל מקום שכתוב זכר ונקבה הכוונה למשפיע ומקבל, ובפירוש "מתוק בדבש" מפרש כל מקום שכתוב "ועוד אחר למטה" או "ההוא שלא נזכר" על ספירת המלכות שהיא כלי בידי הקב"ה, וכל מקום שנאמר ששמו משתתף הוא מפרשו על הספירות שיכילו את האורות אחרי צמצומים... ואע"פ שוודאי שלא זו הייתה כוונת המחבר, כדי לסקור את הזיותיו של הזוהר צריך לבדוק קודם כל מ…

Like
Replying to

שלום וברכה, לעיון בתשובה לשאלותיך ראה נא כאן.

Like

נדב דולב
נדב דולב
Jul 24, 2022

כל הכבוד

מדהים


Like
bottom of page