הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ב)

טרם שאחל לדון בדוגמאות, עלי להשיב תשובה לטענה מתעתעת מאד ששמעתי מפי ערוסי השכיר אשר ביקש באמצעותה להצדיק את קיומו ולימודו של ספר הזוהר. זכורני שהוא טען באחד משיעוריו, שניתן להתבונן על ספר הזוהר כאל ספר שכולו משלים, ואם הוא כולו משלים ואלגוריה, הרי שאין להתייחס ברצינות לפשטים הפגאניים המחרידים שנאמרים בו.


ובכן, אם אכן ספר הזוהר הדמיוני הוא ספר משלים אז חובה בהחלט להתייחס אליו כמו אל אותן מאגדות חז"ל שפשטיהן הן הזיות מאגיות. כלומר, יש לשלול 99.9 אחוז מפשטי הזוהר הואיל ורובם דמיונות פגאניים, וכל מה שיש לקחת ממנו הוא 0.1 אחוז של מסרים, ותו לא! ובמלים אחרות, יש להתייחס בשלילה מוחלטת ל-99.9 אחוז מפשטי ההזיות שמובאות בספר הזוהר (ובעניין היחס הנכון למדרשים ראו: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם").


תובנה זו מובילה אותנו למסקנה הברורה שספר הזוהר לא נכתב כדי לשמש כספר אגדות, דהיינו כספר של פסולת סיגים פגאנית ולפיכך יש לברור מתוכו 0.1 של מסרים אמיתיים – שהרי כל כומרי הזוהר לדורותיהם, כולם ללא יוצא מן הכלל, התייחסו ומתייחסים לספר הזוהר כאל תורה-שבעל-פה! לא כאל ספר שחובה לשלול 99.9 אחוז מפשטיו הפגאניים אלא כספר שיש ללמוד אותו כולו, והם אף מאמינים שלכל אות ואות שבו יש מעלות מאגיות נשגבות! כלומר, אם הם היו סבורים שמדובר בספר של פשטי הזיות פגאניות הם לא היו קוראים לו "הזוהר הקדוש"! דהיינו ספר שכל אות ואות שבו קדושה, ההיפך המוחלט מאגדות חז"ל.


וכי יעלה על הדעת לקרוא לספר ש-99.9 אחוז מפשטיו הזיות – "קדוש"? ואפילו אגדות חז"ל, אשר רחוקות כרחוק-מזרח-ממערב מהזיותיו הפגאניות הכעורות של ספר הזוהר, אפילו הן לא נקראו "קדושות" כי חז"ל לא העזו לייחס קדושה ורוממות לפשטים של פסולת סיגים.