הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ב)

טרם שאחל לדון בדוגמאות, עלי להשיב תשובה לטענה מתעתעת מאד ששמעתי מפי ערוסי השכיר אשר ביקש באמצעותה להצדיק את קיומו ולימודו של ספר הזוהר. זכורני שהוא טען באחד משיעוריו, שניתן להתבונן על ספר הזוהר כאל ספר שכולו משלים, ואם הוא כולו משלים ואלגוריה, הרי שאין להתייחס ברצינות לפשטים הפגאניים המחרידים שנאמרים בו.


ובכן, אם אכן ספר הזוהר הדמיוני הוא ספר משלים אז חובה בהחלט להתייחס אליו כמו אל אותן מאגדות חז"ל שפשטיהן הן הזיות מאגיות. כלומר, יש לשלול 99.9 אחוז מפשטי הזוהר הואיל ורובם דמיונות פגאניים, וכל מה שיש לקחת ממנו הוא 0.1 אחוז של מסרים, ותו לא! ובמלים אחרות, יש להתייחס בשלילה מוחלטת ל-99.9 אחוז מפשטי ההזיות שמובאות בספר הזוהר (ובעניין היחס הנכון למדרשים ראו: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם").


תובנה זו מובילה אותנו למסקנה הברורה שספר הזוהר לא נכתב כדי לשמש כספר אגדות, דהיינו כספר של פסולת סיגים פגאנית ולפיכך יש לברור מתוכו 0.1 של מסרים אמיתיים – שהרי כל כומרי הזוהר לדורותיהם, כולם ללא יוצא מן הכלל, התייחסו ומתייחסים לספר הזוהר כאל תורה-שבעל-פה! לא כאל ספר שחובה לשלול 99.9 אחוז מפשטיו הפגאניים אלא כספר שיש ללמוד אותו כולו, והם אף מאמינים שלכל אות ואות שבו יש מעלות מאגיות נשגבות! כלומר, אם הם היו סבורים שמדובר בספר של פשטי הזיות פגאניות הם לא היו קוראים לו "הזוהר הקדוש"! דהיינו ספר שכל אות ואות שבו קדושה, ההיפך המוחלט מאגדות חז"ל.


וכי יעלה על הדעת לקרוא לספר ש-99.9 אחוז מפשטיו הזיות – "קדוש"? ואפילו אגדות חז"ל, אשר רחוקות כרחוק-מזרח-ממערב מהזיותיו הפגאניות הכעורות של ספר הזוהר, אפילו הן לא נקראו "קדושות" כי חז"ל לא העזו לייחס קדושה ורוממות לפשטים של פסולת סיגים.


חשיבותו של ספר הזוהר כל-כך גדולה ועצומה בעיני כומריו ומאמיניו לדורותיהם, עד שהם החליטו שיש מעלה כבירה בגריסתו ובמלמולו אפילו מבלי להבין מאומה! כלומר, כומרי הזוהר לדורותיהם מעולם לא ראו בספר הזוהר ספר של אגדות! אלא כספר ששווה בחשיבותו לספר התורה, דהיינו אף לתורה-שבכתב שמפי-הגבורה! שהרי די בגריסתו בלא הבנה כדי לזכות במעלה! וההשוואה לתורה-שבכתב מעידה כאלף עדים על-כך שכוונתם של כל כומרי הזוהר לדורותיהם היא להחדיר את פשטי ספר הזוהר כאמיתוֹת פשוטות ומציאותיות, ממש כמו פשטי התורה-שבכתב שאינם יוצאים מדי פשוטם, שהרי אפילו גריסתו היא מצוה רבה מאד...


ומכאן למסקנה המהדהדת: ספר הזוהר לשיטת כל כומריו ומאמיניו הוא כמו ספר התורה שניתנה לנו מפי-הגבורה! כלומר, לא מדובר בפשטי אגדות פגאניות שחובה לשלול מהן 99.9 אחוז ולדלות בפינצטה אך ורק 0.1 אחוז של מסרים – אלא, לשיטתם מדובר בספר קדוש שאינו יוצא מדי פשוטו, בדיוק כמו התורה-שבכתב, שרוב פסוקיה אינם יוצאים מדי פשוטם.


ומכאן למסקנה מהדהדת נוספת: אם אכן כך הבינו כל כומרי המינות למיניהם, חזקה גדולה וברורה היא שכך גם הייתה כוונתו של המחבר הטמא, דהיינו להחדיר לעם-ישראל תורה פגאנית פרו-נוצרית, ולהתעות את עם-ישראל אחרי ההבל, הבל שהמיט עלינו ייסורי גלות מחרידים. אמנם, בדבר אחד צודקים כומרי הזוהר: אכן יש מצוה גדולה רבה בגריסתו...


דוגמה יג


בהקדמת הספר נאמר כך (ד ע"א):


"[קטע זה הינו המשך לקטע שהובא בדוגמה יב] קם רבי חייא [מן העפר] והיה בוכה [מרוב התפעלותו מרשב"י וגדולתו האלהית]. הלך ורבי יוסי עמו. מאותו היום התענה ארבעים ימים לראות את רבי שמעון. אמרו לו: אינך רשאי לראות אותו. בכה והתענה ארבעים ימים אחרים, הראו לו במחזה את רבי שמעון ורבי אלעזר בנו שהיו עוסקים בדבר הזה שאמר רבי יוסי, והיו כמה אלפים שומעים לדיבורו [של רשב"י]. בינתיים ראה כמה כנפיים גדולות עליונות ומעלים עליהם את רבי שמעון ואת רבי אלעזר בנו, ועולים לישיבת הרקיע, וכל אלו הכנפיים היו מחכות להם. ראה ש[רשב"י ובנו] חוזרים ומתחדשים ומאירים יותר מהאור של זיו השמש".


בקטע הזה שוב מופיע המוטיב לפיו מרוממים את רשב"י לאלהות, ולא לחינם נאמר שרבי חייא נדרש להתענות ארבעים ימים (פעמיים), שהרי גם משה רבנו ע"ה היה ארבעים ימים וארבעים לילה בהר סיני, והנמשל ברור, רבי חייא הוא משה רבנו ורשב"י הוא ה' יתברך ויתרומם. ברם, כל זה הבל, ולא רק מפני שמטרת כְּזָבֵי הטמא ברורה והיא לרומם את רשב"י לאלהות, אלא שאפילו עצם הדימוי שהוא עורך משובש מיסודו, שהרי משה רבנו לא התענה באותם ארבעים ימים וארבעים לילה ולא היה לו שום עינוי בהר סיני – ה' קיימוֹ באורח נִסִּי עד שלא היה לו צורך באכילה ושתייה. ואיך אני יודע שלא מדובר בעינוי אלא בנס פלאי? שהרי אם לא מדובר בנס איך בשר ודם יכול להתקיים ארבעים יום וארבעים לילה ללא אכילה ושתייה? ואיך יעלה על הדעת שאדם יהיה עם ה' יתעלה ויהיה לו בכך עינוי נפש?! "וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה" (שמ' לד, כח), ההיפך הגמור! משה רבנו התעלה למעלה רמה ונשגבה עד שמרוב אושרו הרוחני האדיר הוא כלל לא נזקק לאכילה ושתייה.


"וַיְהִי דְבָרְךָ לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי כִּי נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי יְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת" (יר' טו, טז).


"מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם" (תה' לא, כ).


"הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי יְיָ" (תה' קה, ג).


והנה לפניכם דברי רבנו ביסודות הדת בעניין האיסור לרומם מאומה זולת ה' יתעלה:


"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


כמו כן, עצם ההשקפה שספר הזוהר מרומֵם, לפיה האדם נדרש להתענות ולסגף את נפשו באופנים קיצוניים מאד כדי לזכות לנבואה היא השקפה נוצרית מובהקת (כן היא מצויה בקרב עובדי האלילים ההודים), כאילו האדם מתקרב לבוראו באמצעות עינויים וסיגופים חמורים. ואין זה נכון, אלא, הסיגופים והעינויים נועדו אך ורק למטרה אחת בלבד והיא לאזן את מידות האדם אשר היטה את מידות נפשו כלפי המגרעות והתאוות, דהיינו לרפא את נפשו ולא להביא את נפשו לידי מעלה רוחנית. ראיה נוספת, כאשר אלישע הנביא ביקש שתשרה עליו רוח נבואה הוא לא עינה וסיגף את נפשו, להיפך, הוא ביקש לעוררה לשמחה! וכמו שנאמר: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְיָ" (מ"ב ג, טו), וידועים דברי חכמים שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ז, ח):


"כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונין דעתן ויושבין שמחים וטובי לב ומתבודדין, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה. לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והם מבקשים הנבואה, וזה הוא שנאמר: ['וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר] וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים' [ש"א י, ה], כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שיינבאו, כמו שאתה אומר פלוני מתגדל".


נקודה נוספת, מן הקטע הנדון עולה שר' חייא היה דורש אל המתים! שהרי מן הדברים האמורים עולה בבירור שרשב"י כבר מת, ואף נאמר בפסקה הקודמת שם (נדונה בחלק הקודם בדוגמה יב), שר' חייא התגולל בעפר קברו של רשב"י: "השתטח רבי חייא בארץ ונישק את העפר [...] המאור הקדוש [...] ירקב בך. רבי שמעון, אור המאור, אור העולמות, אתה נרקב בעפר" וכו'. כלומר, עשיית פעולה שמובילה להזיות שבהן מדמה הסכל שהוא יוצר קשר עם המתים היא איסור תורה מפורש! ולפי המחבר הטמא ר' חייא היה עובד אלילים מן הגרועים ביותר, שהרי הוא התענה ארבעים יום רצופים פעמיים כדי ליצור קשר דמיוני עם המתים!


ואפילו אם יטען הטוען שלא מדובר במציאות אלא באגדה (אף שאסור לכסות על עבודה-זרה), נשיב לו, שעצם העובדה שר' חייא מרומֵם את ההשקפה הפגאנית הזו חמורה בהרבה מאשר עשייתה בפועל, שהרי התעיית הרבים אחרי ההבל חמורה בהרבה מאשר עבירה בצנעה.


ויתרה מזאת! כאמור, אם אכן כל ספר הזוהר הוא אגדות ויש לקחת נקודה זעירה מכל אגדה, הרי שממילא כומרי הזוהר ייאלצו בהכרח לשלול 99.9 אחוז מפשטי ההזיות שמובאות בספר הזוהר, כי 99.9 אחוז ממנו הוא פשטי אגדות פגאניות שאין להן שום משמעות אמיתית! וכי זו כוונתם של לומדי הזוהר והכומרים שמרוממים אותו? לשלול 99.9 אחוז מפשטיו הפגאניים ולקחת אך ורק 0.1 אחוז של מסרים? האמנם? והלא הם גורסים את כולו ואף מאמינים שלכל אות ואות שבו יש מעלות מאגיות נשגבות! כלומר, הם לא רואים בספר הזוהר ספר אגדות! אלא ספר ששווה בחשיבותו לספר התורה, שדי בגריסתו בלא הבנה כדי לזכות במעלה!


וכבר הוכח במבוא שספר הזוהר לשיטת כומריו הוא כמו ספר התורה, וכמו שספר התורה הוא ספר קדוש שפסוקיו אינם יוצאים מדי פשוטם, כך לשיטתם גם ספר הזוהר "הקדוש".


נעבור עתה לפסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יז) בעניין הדורש אל המתים:


"איזה הוא דורש אל המתים? זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום ויודיעו מה שֶׁיִּשָּׁאֵל עליו. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים, ואומרים דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדן – כדי שיבוא מת פלוני, ויספר עימו בחלום. כללו של דבר: כל העושה מעשה [ואפילו פעוט, כל-שכן מי שמתענה ארבעים תעניות רצופות פעמיים] כדי שיבוא המת ויודיעו – לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דב' יח, י–יא]".


ובעניין זה חשוב גם לראות את דברי רבנו בספר המצוות (לאווין לח):


"האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים, כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים [וכפי שדרשו חכמים: "רשעים שבחייהן קרויין מתים"], שמי שעושה כך ולובש כך יבואהו המת בשנתו ויגיד לו מה שֶׁיִּשָּׁאֵל עליו. והוא אמרו יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים'. ובגמרא סנהדרין: 'דורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית-הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה' [סה ע"ב], והעובר על לאו זה חייב מלקות".


קצרו של דבר, ספר הזוהר עוקר מצות לא תעשה חשובה מאד, אשר נוגעת לאיסורי עבודה-זרה ולציר שעליו סובבת כל התורה כולה שהיא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה. שהרי ברגע שהוא מתאר את ר' חייא דורש אל המתים הוא לא רק מחרף ומגדף את ר' חייא, הרבה יותר חמור מכך, הוא למעשה מכשיר את התועבה ומוחק מצוה מפורשת מספר התורה.


ומה דינו של המוחק מצוה ממצוות התורה? וכל-שכן מי שמכשיר לאו של הדורש אל המתים אשר נוגע נגיעה ישירה בעבודה-זרה? ראו נא את דברי רבנו בשלושה-עשר יסודות הדת: