במורה (א, לב) רבנו מלמד את אחד היסודות החשובים וההכרחיים ביותר להבנת השקפות התורה לאשורן: כגון האמונה בתחיית-המתים, או בחיי-העולם-הבא, או בחידוש-העולם דהיינו שהקב"ה ברא את העולם וחידשו יש מאין – ועוד השקפות מֵהשקפות שונות, אשר המשותף לכולן הוא שקשה יחסית להוכיחן, ואף עומדות כנגדן קושיות חמורות לכאורה.
לא נרחיב כאן בעניין הקושיות המחשבתיות שעומדות כנגד ההשקפות הללו שהזכרנו, וכבר ייחדנו מאמר לעניין האמונה בתחיית-המתים והקושי של הפילוסופים לקבְּלה כפשוטה, ראו: "האמונה בתחיית המתים לפי הרמב"ם" (חלק א, חלק ב), וכן הזכרנו את הקושי לקבל את אמיתת חיי-העולם-הבא במאמרי: "ביקורת אשכנזית קטלנית כנגד אור הרמב"ם", ובעניין המחלוקת והקושי לכאורה בעניין חידוש-העולם או קדמותו, רבנו ירחיב בהמשך המורה.
בפרק לב, רבנו מבאר את אחת הסיבות המרכזיות, ואולי המרכזית שבהן, לתעייתם של הכופרים המלומדים בכל הדורות, מאלישע אחֵר ועד ישעיה אחֵר, אשר כפרו ביסודות הדת באצטלה של חכמה מופלאה והבנת המדעים. רבנו מלמד אותנו במורה שם (א, לב), כי אדם מלומד אשר נכשל בגאווה וברדיפת התאוות, יְדַמֶּה לחשוב ששכלו הוא חזות הכל ואין בלתו, ולכן הוא יסבור, שכל מה ששכלו אינו מבין מן ההכרח לדחותו, שהרי לפי דמיונו שכלו הוא פסגת הפסגות של הדעת האנושית. כלומר, אם שכלו אינו מצליח להשתלט על עניין מסוים ולהקיפו ולהוכיחו כדי לקיים את הזיית גדלותו וגאונותו, מן ההכרח לבטל את אותה ההשקפה שהוא אינו מסוגל להקיפה ולהוכיחה בראיות מושכלות – כי אם שׂכלו הנעלה והמרומם לפי דמיונו לא הצליח להבינה ולבררה, ראיה היא לכך שאותה ההשקפה היא הבל ורעות רוח.
וכך אירע לכופרים כמו אלישע אחֵר וישעיה אחֵר, הגאווה ורדיפת התאוות גרמה להם לדון בהשקפות הדת הנאמנות מתוך יהירות וגסות-רוח. הם לא היו מסוגלים לעצור ולהודות שיש דברים שהם מעבר להשגתם, שהרי הם שקעו בהזיה ששכלם הוא פסגת הפסגות של הדעת האנושית, והדבר היה פוגע פגיעה אנושה ביוקרתם ובהזיית גדלותם. לפיכך, הם שלחו את מחשבתם והתפרצו לעיין בהשקפות הדת אשר קשה יחסית להוכיחן ולהעמידן. ומכיוון שהם לא הצליחו להקיפן להוכיחן ולהעמידן, הם החליטו לבטלן, והכל כאמור כדי לקיים את עליונותם המחשבתית בעיני עצמם, כאילו היו מבחר המין האנושי, ואף מעבר לכך.
ברם, התפרצותם לעיין בדברים שהשכל אינו יכול להבינם לאשורם באותות ובמופתים (כמו שמבינים נוסחה מתמטית לדוגמה), כגון האמונה בתחיית-המתים או אמיתת חיי-העולם-הבא, גרמה להם לנזקים חמורים, עד כדי שיבוש חמור של המחשבה, סטייה לכפירה ביסודות הדת, ואף גלישה לתאוות הבזויות כדי לפצות את עצמם על האכזבה העצומה שהם נחלו כאשר הם שלחו את מחשבתם להבין את הדברים העמוקים והעלו חרס בידם.
קצרו של דבר, אימוץ השגתם מעבר ליכולתה הטבעית האנושית האפשרית, ומתוך ההזיה שאין דבר שנשגב משכלם, שבעיניהם הוא כאמור מבחר המין האנושי ואולי אף מעבר לכך, גרם להם לנזקים נפשיים חמורים, ולשקוע בדמיונות ובטמטום במסווה של חכמה ומדע – כמו אדם אשר מתאמץ לראות דבר שמעבר ליכולתו ומקלקל בזה את כוח ראייתו – עד שדימו לחשוב שיסודות הדת אינם יסודות אמיתיים, והינם פיקציה או התעייה מן האמת.
קאפח בהערה בראש הפרק (א, לב), מסביר אף הוא את העניין שתואר לעיל, אך משום מה הוא מוביל אותנו להבין, שמדובר אך ורק באנשים כגון אלישע אחֵר, אשר גם יצאו לתרבות רעה מבחינה מחשבתית, וגם יצאו לתרבות רעה מבחינה חומרית גופנית וזימתית. ברם, דבריו מכסים ומטשטשים את האמת, שהרי הנזקים המחשבתיים הללו נוגעים לא פחות מכך גם לפילוסופים "הנאורים", אשר אין להם עוד כוח במותניהם לנהוג כמו אלישע אחֵר והם גם חסים על כבודם מלרעות את הזונות שבקרבתם, שמא יבולע למעמדם וליוקרתם.
ברם, גם הפילוסופים ואנשי המדע הכוזבים הללו הינם תלמידיו של אלישע אחֵר, כי האכזבה העצומה שהם נחלו בשעה שלא הצליחו להקיף ולהשתלט במחשבתם על העניינים שמעבר להשגתם, ואולי אף מעבר להשגה האנושית, גרמה להם גם לבעוט ולכפור ביסודות הדת וגם לנהות אחר התאוות. אך לא כמו אלישע אחֵר, הם לא נהו אחרי התאוות באופנים גלויים שיש בהם גנאי וחרפה, אלא הם נהו ונוהים אחרי התאוות בחסות האליטה המשׂכילה של התרבות המערבית, אשר נחשבת ל"נאורה" וכל מוסדות וראשי השלטון רוחשים לה כבוד גדול. ברם, ידוע שרבים מן המהודרים הללו הם רודפי בצע ותאוות בזויים מאד, אך חכמים המה להרע ויודעים הם היטב כיצד להסתיר את שאיפותיהם הבזויות ומעשיהם השפלים. ומסימניהם הוא הדיבור בשחץ ובגסות-רוח שמצטיירת כמתינות (אל תרבו תדברו גבוהה-גבוהה), ואשר מרשימה ומעוררת כבוד בקרב ההמונים שאינם יודעים על תעלוליהם בחדרי-חדרים.
והנה דברי קאפח בעניין הסכנה שיש ביגיעת המחשבה ואימוצה לריק, וזאת כאמור מפני שהיא קשורה לחומר, שהרי האדם ההוגה במושכלות מורכב מנפש האסורה בגוף נגוף:
"החומר – הגוף, מהווה כאן שתי מגרעות [...] האחת, בהיותנו שכל בגוף אין בכוחנו להשיג מה שיכול להשיג השכל הנבדל, וכמו שכותב רבנו בהלכות יסודי התורה (א, י) בעניין בקשת משה 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ' [שמ' לג, יח]: 'והשיבו ברוך-הוא שאין כוח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו'. נוסף על כך, כאשר האדם משחרר את שכלו למרחבים שאינן בגבול הישגו ונוחל אכזבה מרה, הרי אז החומר נמצא בכל תקפו, ועם התרופפות הסכרים והמעצורים השכליים או אף הריסתם לגמרי על-ידי האכזבה, משלֵּח הוא את כוחותיו ללא רסן, ולכן אמרו באלישע: 'נפק, אשכח זונה תבעה', ואין פריקת כל רסן מצטמצמת במה שיש לו בו הנאה, אלא אף בשנאה עיוורת לכל מה שיש בו ריח של מחשבה 'עקר פוגלא ממישרא בשבתא', ראה חגיגה טו ע"א".
וכאמור, קאפח מטשטש את האמת ואת העובדה שלא רק רועי זונות בפרהסיה נכנסים לגדר של הרשעים אשר הורסים את יסודות הדת... ונראה לי ברור, שטשטוש זה נובע מחששוֹ למתוח ביקורת על אנשי האקדמיה למיניהם, כמו ישעיה אחֵר, שהרי המחשבה הראשונה של רב שכיר היא שלא ליצור לעצמו שונאים, אשר יסכנו את מעמדו ויוקרתו ומשכורותיו. וכמה פרסים שיש בהם כבוד וממון קיבל קאפח, רק בשל העובדה שהוא טשטש את האמת, שהרי אם הוא היה אומר את האמת נכוחה, צאצאי המינים לא היו מעניקים לו שלל פרסים שבצידם גם כבוד ויוקרה וגם ממון רב. וקאפח העדיף את הכבוד והממון על האמת.
לפיכך, קאפח צמצם את הביקורת רק כלפי הכופרים שאינם מתחפשים לאנשי אמת או לאנשי מדע, ואלה ממילא אין להם השפעה עליו, ואף יש קונצנזוס בעולם האורתודוקסי הפרו-נוצרי כנגדם, כך שקאפח נשאר בגבול הבטוח, ולא יוצא ממנו, כמו נחש במחילתו.
א. נזקי אימוץ ההשגה מעבר ליכולתה
לאחר המבוא, נעבור לעיין בדברי רבנו במורה (א, לב). רבנו דן שם בקשר שבין ההשגות השכליות של האדם לבין חומרו, ובמלים אחרות, בקשר שבין כוח המחשבה המופשט לבין הפעילות המוחית האורגנית, אשר נצפית מתועדת ונחקרת במחקר מדעי-אמפירי. רבנו מסביר, כי הקשר הזה גורם לכך, שכוח המחשבה, אף שהוא מופשט במהותו, יהיה כמו כל כוח פיזי טבעי אחר שיש לאדם – וכמו כל כוח פיזיולוגי-אנושי שיש לו גבול שהוא נעצר אצלו, וכמו כל כוח טבעי שאם יאמצוהו יותר מיכולתו הוא ייפגם ואולי אף יושבת – כך הוא גם כוח המחשבה הקשור בחומר. כלומר, כאשר כוח המחשבה יישלח ויתפרץ למחוזות שהוא אינו מסוגל לזהות ולהבין, גם הוא ייפגם ואולי אף יושבת, עד כדי שיבוש חמור של המחשבה.
וכֹה דברי רבנו בראש הפרק הנדון (א, לב):
"דע אתה המעיין במאמרי, כי יארע בהשגות השכליות, מחמת שיש להן קשר עם החומר, דבר הדומה למה שיארע להשגות החושיות, והוא, כאשר אתה רואה בעיניך אתה משיג מה שיש בכוח ראייתך להשיגו, ואם תאמץ את עיניך ותתחזק להביט, ותדחק את עצמך לראות למרחק רב יותר ממרחק שיש בכוחך לראות [אימוץ הראייה למרחק]; או אם תסתכל בכתב-דק-מאד או כיור-דק שאין בכוחך להשיגו ואימצת את ראייתך לראותו כפי דיוקו [אימוץ הראיה לקרוב] – הרי לא רק שתיחלש ראייתך מלראות את אותו [הדבר הרחוק או הקרוב] שאין לך יכולת עליו בלבד [שאין בכוח האדם לראותו], אלא תיחלש גם ממה שיש בכוחך להשיגו, ותכהה ראייתך ולא תראה מה שהיית יכול להשיג לפניי ההבטה המוגברת והמאומצת".
בהמשך דברי רבנו שם הוא קושר בין העיון במדעים לבין משל אימוץ כוח הראייה האמור, וסוף דבריו מעט קשים להבנה, ונסבירֵם ככל יכולתנו לאחר ציטוט דברי רבנו, וכֹה דבריו:
"וכך ימצא את עצמו כל מעיין במדע מסוים בעת ההתבוננות, כי אם יפליג בהתבוננות ויאמץ כל מחשבתו, יתטמטם [ייחלש שכלו וישתבש] ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו, כי מצב כל הכוחות הגופניים בעניין זה מצב אחיד [והמחשבה כאמור היא אחד מכוחות הגוף מפני שפעולתה קשורה לפעילות מוחית אורגנית]. וכדומה לזה יארע לך בהשגות השכליות, והוא, שאם אתה תתיישב בדבר שיש עליו כדמות קושיא, ולא תרמה את עצמך לסבור שהוכח בדבר שלא הוכח, ואל תמהר לדחות ולהחליט בהכחשת כל מה שלא הוכח הפכו, ואל תחשוב להשיג מה שאינך יכול להשיגו – רק אז תהיה בשלמות האנושית ותהיה בדרגת ר' עקיבה ע"ה אשר נכנס בשלום ויצא בשלום בעת הסתכלותו בעניינים האלה האלהיים".
כלומר: 1) אדם אשר "יתיישב בדבר שיש עליו כדמות קושיא", דהיינו אדם שלא ימהר לדחות יסוד תורני אשר יש עליו קושיות לכאורה, כמו יסוד תחיית-המתים או חיי-העולם-הבא; 2) ולא ירמה את עצמו לסבור שהוּכחה שלילת היסוד התורני שיש עליו קושיות: "ולא תרמה את עצמך לסבור שהוכחה [שלילתו] בדבר שלא הוּכח"; 3) ולא ימהר להכחיש יסוד תורני שלא הוּכחה שלילתו או שלא הוּכחה ההשקפה המנוגדת לו: "ואל תמהר לדחות ולהחליט בהכחשת כל מה שלא הוּכח הפכו"; 4) ולא יחשוב ויתיימר ויתייהר להשיג מה שהוא אינו מסוגל להשיגו: "ואל תחשוב להשיג מה שאינך יכול להשיגו" – רק אז האדם יהיה בשלמות האנושית "וייכנס בשלום וייצא בשלום בעת הסתכלותו בעניינים האלה האלהיים".
הראינו לדעת! כי לא רק רועי זונות בפרהסיה ולא רק עוקרי צנונות בשבת לשם השעשוע, עלולים להשתבש קשות בעניינים האלהיים. אלא, גם אלה שממהרים לדחות השקפה תורנית שיש עליה קושיה מדומה, ובוחרים בהשקפה המנוגדת ליסודות דת האמת, אף-על-פי שגם היא לא הוּכחה באותות ומופתים; והם גם אלה שממהרים לשלוח את מחשבתם, ולהתפרץ לעניינים הנעלים שאי-אפשר להשיגם לאשורם באותות ובמופתים עיוניים.
וזה בדיוק מה שקרה לישעיה אחֵר, אשר מיהר לדחות את השקפות הדת הישרות כגון: האמונה בתחיית-המתים, או האמונה בחיי-העולם-הבא, או ההשקפה בעניין חידוש-העולם, או בהשקפות נוספות בעניין הנבואה, ואמיתת הנסים, ואף בהשקפות יסודיות אחרות שאינן מחשבתיות במהותן, כגון אהבת ארץ-ישראל, והבנת חשיבותם של צה"ל וההתיישבות... וכל מי שמתעב את צה"ל וההתיישבות מתעב את ארץ-ישראל בהכרח, וכל מי שמתעב את ארץ-ישראל נמנה על עדת המרגלים אשר אין ארורים מהם, שהרי הם גרמו לכל העם כליה במדבר, עוון כל-כך חמור, שאפילו חטא העגל לא גרם לו, רק עוון תיעוב ארץ-ישראל!
ולדעתי, על העוון החמור הזה, דהיינו תיעובה של ארץ-ישראל, גם נגזר דינם של צאצאי המינים בשואה, ונראה לי כי על העוון החמור הזה גם ייגזר דינם לעתיד-לבוא, ונפילתם של המינים וצאצאיהם וההולכים בדרכם העקושה תהיה על תיעוב צבא-ההגנה-לישראל. שהרי כאמור, תיעוב צה"ל מוביל בהכרח לתיעובה של ארץ-ישראל, שהרי מי שאוהב את ארץ-ישראל לעולם לא יתעב את צה"ל כגוף צבאי, אף שרבים מחייליו סוטים מדרך התורה – כי עצם העובדה שהוא מגן על ארצנו, ארץ הקודש והמקדש, יש בה ביטוי מובהק לאהבת ארץ-ישראל. ואין דבר בעולם אשר מונע מצאצאי המינים לשרת בצה"ל ולשמור על כללי התורה, אם הם באמת היו רוצים בכך. ותיעובו של צה"ל מוביל בהכרח לתיעובה של ארץ-ישראל, ותכלית התורה היא אהבת ארץ-ישראל ומילוי ייעודנו בה בכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.
דרך אגב, אם יטען הטוען שהם לא מתעבים את צה"ל, אלא רק מבקשים להנציח את דתם העקושה, אומר לו, אתה צודק, אך בפועל השקפות המינות הרעות, שהן היסוד לשיבושיהם, גורמות להם לתעב את צה"ל, והדבר מוביל כאמור לתיעובה של ארץ-ישראל ולבעיטה בייעוד שייעד לנו ה' יתעלה. וכך היה בשואה, השקפות המינות הרעות למיניהן, גרמו להם שלא לעלות לארץ-ישראל בעוד מועד... ולבחירתם בגלות הארורה יש משמעות אחת ויחידה: תיעובה של ארץ-ישראל, ועונשם הקשה שבא לאחר-מכן יוכיח זאת, כאותו דור המדבר.
נחזור לענייננו, בהמשך דבריו רבנו קובע, שכל גס-רוח אשר שולח את מחשבתו ומתפרץ לעניינים שהם מעבר להשגה האנושית, הרי הוא כאלישע אחֵר, גם אם הוא לא הגיע לדרגה שהוא רועה זונות בפרהסיה או עוקר צנונות לתיאבון, ומצבו אז יהיה: "גרוע מכל גרוע":
"ואם תחשוב להשיג למעלה מהשגתך, או תמהר להכחיש את הדברים אשר לא הוּכח הפכן, או שהם אפשריים ואפילו אפשרות רחוקה, תהיה כאלישע אחֵר. ואין זה רק שלא תהיה שלם, אלא תהיה גרוע מכל גרוע, ויארע לך אז התגברות הדמיונות והנטייה כלפי המגרעות והמידות המגונות ומעשה הרע מחמת טרדת השכל וכביון אורו, כפי שיארע בראייה כמה מיני דמיונות כוזבים כאשר ייחלש הרוח הרואה בחולים [=שיבוש כוח ההבחנה בין מציאות לדמיון ואף נטייה חריפה כלפי ההזיות, כמו בחולי הקדחת אשר הוזים הזיות], ובאותם המתאמצים להסתכל בדברים הנוצצים או בדברים הדקים, ועל עניין זה נאמר: 'דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ' [מש' כה, טז], וכך הביאוהו חכמים ז"ל משל על אלישע אחֵר".
כלומר, מי ששולח את מחשבתו להתפרץ לעניינים הנשגבים מבינת האדם, וממהר להכחיש את ההשקפות הנאמנות אף-על-פי "שלא הוּכח הפכן", דהיינו שלא הוּכחה ההשקפה המנוגדת להן, כגון בעניין תחיית-המתים או חיי-העולם-הבא או חידוש-העולם, או שהוא מבטל השקפות דת יסודיות מסוימות אף שהן אפשריות באפשרות רחוקה בלבד – הרי הוא כאלישע אחֵר! ומה יקרה לאותו סכל אשר מתיימר לסבור ששכלו הוא חזות הכל?
ובכן, הדמיונות אצלו יתגברו מאד-מאד, וכמו שאירע לישעיה אחֵר, אשר שנאתו הדמיונית כלפי צה"ל והמתיישבים העבירה אותו על דעתו, ובכל מקום שיש בו רק ריח של אהבת ארץ-ישראל הוא נהג כמו אלישע אחֵר, ועקר את אותה האהבה כמו שעוקרים צנון בשבת, רק לשם השעשוע וההתעמרות, ובכל מקום הוא התעמר בהם, וכמו שהוא כינה את חיילי צה"ל "יודו-נאצים". וחבל שישעיה אחֵר לא היה באושוויץ או במיידנק או באחד משאר מחנות ההשמדה הריכוז והעבודה. כדי שיבין מי הם ומה הם הנאצים שהיו במחנות הללו.
ופעם שאלתי את אחד מתלמידיו, איך הוא העז לומר אמירה כזאת כלפי חיילי צה"ל, ותלמידו עובד האלילים השיב לי, שהוא "לא התכוון" וכל מטרתו הייתה רק לזעזע... וכמה שוטים וחמוֹרים תלמידיו ותלמידי קאפח, וכל הנוכלים הרשעים למיניהם לדורותיהם, אשר מוכרחים לעבוד בשר ודם, ומוכנים לְשַׁטּוֹת בעצמם ובזולתם כדי לקיים את אלילם והזייתם.
אגב, אמירה כזו של ישעיה אחֵר מעידה גם על חוסר חמוּר של הכרת הטוב, שהרי בזכות מי הוא קיבל משכורות עתֵק באוניברסיטה העברית? בזכות מי הוא ישב לבטח בבית היוקרה שלו? בזכות מי הוא נהנה מחיי מנעמים ותענוגות? קונצרטים אופרות ומסעדות? בזכות מי הוא קיבל פרסים וזכה ליוקרה ולהערצה? בזכות מי הוא עשה צרכיו בנחת על האסלה?
בזכות חיילי צה"ל שהדירו שינה מעיניהם ועמדו במחסומים ובעמדות השמירה, בזכות אותם בני אדם שהקדישו מחייהם שלוש שנים כדי להגן ולשמור על ארץ-ישראל. ארור יהיה ישעיה אחֵר, אשר עקר מליבו את אהבת ארץ-ישראל וההתיישבות, ופנה אל רהבים ושטי כזב.
"כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דב' ח, ז–י).
ב. "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (מש' כה)
בהמשך דבריו במורה שם (א, לב) רבנו מוסיף ביאור בעניין דימוי החכמה לדבש:
"וכמה נפלא המשל הזה, לפי ש[שלמה המלך] דימה את הלימוד באכילה כפי שאמרנו, והזכיר את הֶעָרֵב שבמאכלים והוא הדבש. והדבש בטבעו כאשר מַרבים ממנו, מעורר את הבטן ומקיא, וכאילו [שלמה] אומר, כי טבע ההשגה הזו [ההשגה השכלית האנושית], עם כל רוממותה וחשיבותה ומה שיש בה מן השלמות – אם לא יעמוד בה האדם אצל גבולו וינהג בה בזהירות תיהפך למגרעת, כמו [האדם] אוֹכֵל הדבש, אשר אם אכל במידה הרי ניזון ונהנה, ואם הוסיף איבד הכל, [שהרי] לא אמר: 'פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וקצת בו', אלא אמר 'וַהֲקֵאתוֹ' [שם]".
ומזאת הסיבה אמרו חכמים שמי שכופר ביסודות הדת נעקר ונכרת מן העולם-הבא, שהרי כפירה באחד מיסודות הדת המחשבתיים הינה למעשה ביטוי וסימפטום לחורבן מחשבתי ולריקבון עמוק ושורשי, בדיוק כמו שנאת ארץ-ישראל, אשר לעולם לא תוכל לפרוח ולשגשג אלא במקום שנהרסו והושחתו כל היסודות הישרים והטהורים – ולכן המינים וצאצאיהם הגיעו לשנאת ארץ-ישראל, מפני שהיא עמדה ונבנתה על-גבי יסודות מינות ארורים ורצוצים. ודומני ששנאת ארץ-ישראל היא הסימפטום המובהק ביותר לחורבן ולריקבון המחשבה.
וכאמור, הכופר ביסודות הדת כופר בהם מתוך סכלות וטמטום ורדיפת הבצע והתאוות, כמו המינים וצאצאיהם; ברם, רבנו מוסיף ומלמד, כי ייתכן גם שהכופר יכפור ביסודות הדת מתוך התפרצות המחשבה כלפי העניינים הרחוקים והנמנעים מהשגתו, וברוב גאוותו ויהירותו כבלעם, יבטלֵם כאילו היו הבל וריק, כדי שלא לפגום בהזיית גדלותו וגאוותו כפרעה הרשע, "אֲשֶׁר אָמַר: לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יח' כט, ג). ואז, לא רק שהוא ייכשל מלהבין את העניין הנעלה שביקש ברוב גאוותו כבלעם, אלא שגם החכמה שהוא רכש עד עתה תשתבש מאד, והוא יקיא גם את השקפות-האמת מקרבו, כאותו אדם אשר הפריז בתאוות הדבש המתוק.
והנה לפניכם המשך דברי רבנו בעניין זה במורה שם (א, לב), בשתי הפסקות לקמן:
"ולעניין זה רמז [שלמה] גם באמרוֹ: 'אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב' וכו' [מש' כה, כז], ואליו רמז [שלמה] באמרוֹ: 'וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם' [קה' ז, טז], ואל זה רמז [שלמה] באמרוֹ: 'שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים' וכו' [קה' ד, יז], ואל זה רמז דוד באמרוֹ: 'וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי' [תה' קלא, א], ועל עניין זה נתכוונו [חכמים] באמרם: 'במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית דרוש ואין לך עסק בנפלאות' [חגיגה יג ע"א], כלומר, שלא תוליך את שכלך אלא במה שאפשר לאדם להשיגו.
אבל הדבר אשר אין בטבע האדם להשיגו, הרי העסק בו מזיק מאד כמו שבארנו. ועל זה נתכוונו באמרם: 'כל המסתכל בארבעה דברים' וכו', והשלימוּ אותו הלשון באמרם: 'כל שלא חס על כבוד קונו' [משנה חגיגה ב, א], רמז למה שביארנו שלא יתפרץ האדם לעיין בדמיונות הנפסדות. וכאשר תיוולד לו קושיה או שלא הוּכח לו הדבר המבוקש, אל ידחהו ויעזבהו וימהר להכחישו, אלא יתיישב ויחוס על כבוד קונו ויחדל ויעמוד, וזה דבר שכבר נתברר".
נמצא, שאסור באיסור חמור לדחות את השקפות-האמת מחמת קושיה שלא נתיישבה או מחמת העדר הוכחה מופתית, אלא, על האדם להבין את מגבלות שכלו, וששכלו הוא לא חזות הכל, ועליו לנהוג בסבלנות ובאורך רוח, שמא יגמור כמו אלישע אחֵר וישעיה אחֵר.
לסיכום, למדנו שכוח המחשבה של האדם קשור בחומר, והאדם אשר שולח את מחשבתו לעיין בדברים הנשגבים משכלו: לא רק שהוא יקלקל את כוח המחשבה אשר פועל באמצעות כלים גופניים – ולכן הוא יתקלקל וישתבש כמו כל כוח טבעי שאוּמץ מעבר ליכולתו, ולא רק שהשחתת כוח המחשבה תרופף את השכל הישר ותאפשר את חדירתם של הזיות ודמיונות, חמור מכל! האכזבה הקשה שאותו אדם ינחל בהעלותו חרס בידו, תגרום לקריסת כוחותיו הנפשיים והמחשבתיים, ולהתעוררות ולהתגברות כוחותיו הבהמיים ללא רסן ומעצור.
ג. כל שלא חס על כבוד קונו
בהמשך לדברי רבנו לעיל, ראוי לחזור ולדון במשנה במסכת חגיגה (ב, א), וכך נאמר שם:
"וכל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלן, מה למטן, מה לפנים, מה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו כאילו לא בא לעולם".
וכֹה דברי רבנו בפירושו שם בשתי הפסקות לקמן:
"ואמר בהרתעת המשליט את מחשבתו ומתבונן בענייני האלוהות בדמיונו הפשוט מבלי שיתעלה בשלבי המדעים [או מתוך תחושת גאווה קיצונית מאד שתוביל אותו להזיה שהוא מסוגל להבין מעבר להשגה האנושית] – 'כל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו כאילו לא בא לעולם'. ופירושו: שהעדרו מן האנושות והיותו מין משאר מיני בעלי-החיים טוב למציאות מאשר היותו אדם, מפני שרוצה לדעת דבר שלא לפי דרכו ושלא לפי טבעו [נמצא, שהמלה "רתוי" שבמשנה משמעה "רצוי", דהיינו רצוי היה לו לאותו כסיל שלא נברא]. [...]
והתבונן בביטוי הנפלא הזה האמור בעזר אלהי, באמרוֹ: 'כל שלא חס על כבוד קונו', הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה' [ראו מאמרי: "הרמב"ם נגד הטיפה המרה"]. וכיוון שאינו יודע את ערך הדבר הזה שניתן לו [ומתפרץ במחשבתו כלפי העניינים הנעלים, וכלפי סתרי תורה וכלפי אמיתת עצמותו של הבורא יתעלה], הרי הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה [שהרי הוא הִרשה לעצמו להתפרץ במחשבתו כלפי הבורא יתעלה, והרס בזה לחלוטין את כל גדרות יראת השמים בקרבו. ובעת האכזבה, לאחר שייכשל להגיע עד חקר, גם בהמיותו וזימתו תהיה בשיא כוחה] [...] לפי שבעת התאווה, איזו תאווה שתהיה, אין השכל שלם [ובעת התגברות הבהמיות, אין בכוח השכל לְשַׂגֵּב את האדם מן החטא]".
דברים דומים פוסק רבנו גם בהלכות עבודה-זרה (ב, ד–ו), בשתי הפסקות לקמן:
"ולא עבודה-זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה. מוזהרים אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשֵּׁב ונימשך אחר הרהורי הלב. מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריו [=לעומקו ובשלמותו, וכל-שכן אדם ששוגה בגאווה ובהערצה עצמית כישעיה אחֵר, שגאוותו תרחיק אותו מן האמת ותחדיר לליבו הזיות ודמיונות קשים מאד]. ואם יימשך כל אחד אחר מחשבות ליבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.
כיצד? פעמים יתור אחר עבודה-זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור; ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמים שמא אינה [וכיו"ב] [...] ונמצא יוצא לידי מינות. ועל עניין זה הזהירה תורה ונאמר בה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים' [במ' טו, לט], כלומר, לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה [או הזיית רוממות שכלו] וִידַמֶּה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות, 'וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' – זו זנות. ולאו זה, אף-על-פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם-הבא – אין בו מלקות".
ד. "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו" – ענווה והכנעה בהשגת ה' יתעלה
במאמרי שכותרתו ככותרת הפרק לעיל, הרחבתי בביאור הזהירות בלימוד מדעי האלהות, וזאת לאור דברי רבנו במורה (א, ה). לא אחזור על הדברים שכתבתי שם, אך בכל זאת אצטט כמה שורות נבחרות מתוך דברי רבנו שם אשר נוגעות באופן ישיר לענייננו:
"כאשר בא ראש הפילוסופים [אריסטו] לחקור ולהביא ראיות בדברים עמוקים מאד [מעשה בראשית ומעשה מרכבה ועוד השקפות שנוגעות לסתרי מדעי האלהות], אמר בהתנצלותו דברים שעניינם: שאין ראוי למעיין בספריו לייחס לו [לאריסטו], במה שחקר עליו, חוצפה או גסות והתפרצות לדבֵּר במה שאין לו בו ידיעה, אלא ראוי שייחס את הדבר [את מחקריו של אריסטו] ללהיטותו והשתדלותו למצוא ולהשיג דעות נכונות כפי יכולת האדם".
ומפסקה זו נלמד מאריסטו עד כמה צריך לנהוג בענווה בעת שעוסקים בעניינים העמוקים, ובמיוחד בעניינים העמוקים שהם בגדר יסודות הדת: כגון תחיית-המתים, חיי-העולם-הבא, חידוש-העולם, אמיתת הנבואה והנסים, השגחת הבורא, שכר ועונש, ועוד.
ורבנו מוסיף ומלמד במורה שם (א, ה):
"שאין ראוי לאדם להתפרץ לעניין הגדול והנכבד הזה [=מדעי האלהות] בהשערה ראשונה, בלי שיכשיר את עצמו בחכמות ובמדעים, ויטהר את מידותיו ככל הראוי, וירסן את תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות. וכאשר ילמד הקדמות אמיתיות נכונות ויידע אותן, ויידע את חוקי הדיון והלמידות, ויידע את דרכי ההישמרות משיבושי המחשבה, אז ייגש לחקור בעניין הזה".
ונצרף פסקה אחרונה מדבריו במורה שם (א, ה):
"ועל עניין זה נאמר: 'וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים' [שמ' ג, ו], נוסף למה שמוֹרה עליו הפשט, על יראתו [של משה] מהביט אל האור הנגלה, לא שה' ישיגוהו העיניים, יתעלה מכל מגרעת לעילא-לעילא. ונשתבח [משה] ע"ה בכך, והשפיע עליו יתעלה מנעמו וטובו מה שהביא לידי כך שנאמר בו בסוף: 'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט' [במ' יב, ח], ואמרו חכמים ז"ל כי זה גמול על שהסתיר פניו בתחילה מהביט אל האלהים [וראו ברכות (ז ע"א): בשכר "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו" (שמ' ג, ו) – זכה לקלסתר פנים; בשכר "כִּי יָרֵא" (שם) – זכה ל"וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" (שמ' לד, ל); בשכר "מֵהַבִּיט" (שמ' ג, ו) – זכה ל"וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט" (במ' יב, ח)]".
ודרך האמת הזו רחוקה מאד-מאד מחוקרי הרמב"ם של ימינו, אשר בנוסף להפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים מאד-מאד משוכלל באקדמיה רוויית המנעמים וטובות ההנאה, הם גם רחוקים מאד ממידות נכונות ומשאיפות טהורות. לפיכך, רבים מאד הם שיבושי המחשבה בקרב החוקרים "הנאורים" הללו, אשר מדמים לאחֵרים שניתן להיות צדיקים וחסידים ואפילו נביאים, מבלי לעבוד את ה' באמת ובתמים, ומבלי לקיים את המצוות ככתבן וכלשונן. וכבר הרחבתי בעניין החוצבים טמאי-הדעת הללו במאמרי: "תשובה בעניין אנשי מגדל השן".
סוף דבר
נשים לב, כי רבנו מודע גם לסכנה שיש בדבריו לעיל, כלומר, עלולים לקום פתאים וסכלים אשר יקראו את דבריו, ויביאו מהם ראיה לרשעותם ולהזייתם לבטל את השכל ולאסור את הפעלת כוח המחשבה, ובמלים אחרות, "לזרוק את השכל" ולכבות את כוח המחשבה! שהרי רבנו קובע לכאורה, שהאדם עלול להיעקר מן העולם על-ידי עיון מאומץ של המחשבה במושכלות. וברור שמדובר בהטעיה, שהרי רק אימוץ המחשבה מעבר ליכולתה הוא זה שנאסר והוא זה שהוזהרנו מפניו. וכֹה דברי רבנו בפסקה האחרונה במורה שם (א, לב):
"ואין הכוונה בלשונות אלו שאמרוּם הנביאים והחכמים ז"ל, נעילת שערי העיון לגמרי והשבתת השכל מלהשיג מה שאפשר להשיג, כמו שמדמים הסכלים והבטלנים האוהבים לעשות חסרונם ופתיותם שלמות וחכמה, ושלמות זולתם וידיעותיו חסרון ויציאה מן הדת: 'שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ' [יש' ה, כ]. אלא, כל המטרה להודיע שיש לשכל האנושי גבול שהוא נעצר אצלו. ואל יקשו עליך ביטויים שנאמרו בשכל בפרק זה וזולתו, כי המטרה לזרז על העניין המכֻוון לא בירור מהות השכל, ולדיוק דבר זה פרקים אחרים".
והנה גם דברי רס"ג בעניין השוטים הללו, בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' כג):
"ואם יאמר אדם: היאך נשליט עלינו את העיון במדעים ודיוקן [=היאך נאמץ את העיון השכלי והכרעת ההיגיון ושיקול הדעת], עד שנקבעם לנו לדעה [...] והרי בני אדם מכחישים מלאכה זו, ובעיניהם העיון מביא לידי כפירה ומוציא אל האפיקורסות. אוֹמַר, אין זה אלא בעיני המוניהם [הבורים ועמי הארצות, וכן בעיני המינים המתעים את העם אחרי ההבל שגם הם כסילים ויחד עם זאת גם נוכלים ורשעים], כמו שאתה רואה המוני הארץ הזו חושבים, שכל מי שהלך אל ארץ הודו מתעשר, וכמו שאומרים על מקצת המוני אומתנו שהם חושבים שיש דבר כעין תנין הבולע את הירח והוא הלקיון, ועל מקצת המוני הערבים שהיו חושבים שכל מי שלא ינחרו נאקה על קברו יבוא בתחייה רגלי, ודומה לאלה רבים ממה שמעוררים צחוק".
ומהשוטים והכסילים שהיו בדורו של רס"ג אעבור אל השוטים והכסילים והרשעים של דורנו, ואחתום את מאמרי בתעלוליהם, כי גינוי הכסילות והרֶשַׁע מצוה גדולה ורבה: פעם שמעתי מפי אחד מתלמידיו של ישעיה אחֵר שהוא נהג לגעור בתלמידיו שלא יעבדו את שכלם, ולא הבנתי אז למה הוא התכוון בזה עד שהבנתי את שגיאותיו – כי ישעיה אחֵר נפל בדיוק באותו הפח שהוא הזהיר מפניו, וברור שהוא הזהיר ממנו כדרך שהמינים מזהירים מפני המינות והכפירה והאלילות, כדי להסיר חשד מעליהם, דהיינו מפני שהם שוגים באותם העניינים בדיוק. וכך הייתה גם שגיאתו של הארור הזה, אשר עבד את שכלו והעריץ את עצמו.
"וַתִּבְטְחִי בְרָעָתֵךְ אָמַרְתְּ אֵין רֹאָנִי [=אין יראת אלהים בליבם] חָכְמָתֵךְ וְדַעְתֵּךְ הִיא שׁוֹבְבָתֶךְ [שגית לחשוב ששכלך והשגתך הם חזות הכל] וַתֹּאמְרִי בְלִבֵּךְ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" (יש' מז, י).
והעונש הקשה מתואר בפסוק הבא: "וּבָא עָלַיִךְ רָעָה לֹא תֵדְעִי שַׁחְרָהּ וְתִפֹּל עָלַיִךְ הֹוָה לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה לֹא תֵדָעִי" (יש' מז, יא).