נזקי אימוץ ההשגה מעבר ליכולתה

במורה (א, לב) רבנו מלמד את אחד היסודות החשובים וההכרחיים ביותר להבנת השקפות התורה לאשורן: כגון האמונה בתחיית-המתים, או בחיי-העולם-הבא, או בחידוש-העולם דהיינו שהקב"ה ברא את העולם וחידשו יש מאין – ועוד השקפות מֵהשקפות שונות, אשר המשותף לכולן הוא שקשה יחסית להוכיחן, ואף עומדות כנגדן קושיות חמורות לכאורה.


לא נרחיב כאן בעניין הקושיות המחשבתיות שעומדות כנגד ההשקפות הללו שהזכרנו, וכבר ייחדנו מאמר לעניין האמונה בתחיית-המתים והקושי של הפילוסופים לקבְּלה כפשוטה, ראו: "האמונה בתחיית המתים לפי הרמב"ם" (חלק א, חלק ב), וכן הזכרנו את הקושי לקבל את אמיתת חיי-העולם-הבא במאמרי: "ביקורת אשכנזית קטלנית כנגד אור הרמב"ם", ובעניין המחלוקת והקושי לכאורה בעניין חידוש-העולם או קדמותו, רבנו ירחיב בהמשך המורה.


בפרק לב, רבנו מבאר את אחת הסיבות המרכזיות, ואולי המרכזית שבהן, לתעייתם של הכופרים המלומדים בכל הדורות, מאלישע אחֵר ועד ישעיה אחֵר, אשר כפרו ביסודות הדת באצטלה של חכמה מופלאה והבנת המדעים. רבנו מלמד אותנו במורה שם (א, לב), כי אדם מלומד אשר נכשל בגאווה וברדיפת התאוות, יְדַמֶּה לחשוב ששכלו הוא חזות הכל ואין בלתו, ולכן הוא יסבור, שכל מה ששכלו אינו מבין מן ההכרח לדחותו, שהרי לפי דמיונו שכלו הוא פסגת הפסגות של הדעת האנושית. כלומר, אם שכלו אינו מצליח להשתלט על עניין מסוים ולהקיפו ולהוכיחו כדי לקיים את הזיית גדלותו וגאונותו, מן ההכרח לבטל את אותה ההשקפה שהוא אינו מסוגל להקיפה ולהוכיחה בראיות מושכלות – כי אם שׂכלו הנעלה והמרומם לפי דמיונו לא הצליח להבינה ולבררה, ראיה היא לכך שאותה ההשקפה היא הבל ורעות רוח.


וכך אירע לכופרים כמו אלישע אחֵר וישעיה אחֵר, הגאווה ורדיפת התאוות גרמה להם לדון בהשקפות הדת הנאמנות מתוך יהירות וגסות-רוח. הם לא היו מסוגלים לעצור ולהודות שיש דברים שהם מעבר להשגתם, שהרי הם שקעו בהזיה ששכלם הוא פסגת הפסגות של הדעת האנושית, והדבר היה פוגע פגיעה אנושה ביוקרתם ובהזיית גדלותם. לפיכך, הם שלחו את מחשבתם והתפרצו לעיין בהשקפות הדת אשר קשה יחסית להוכיחן ולהעמידן. ומכיוון שהם לא הצליחו להקיפן להוכיחן ולהעמידן, הם החליטו לבטלן, והכל כאמור כדי לקיים את עליונותם המחשבתית בעיני עצמם, כאילו היו מבחר המין האנושי, ואף מעבר לכך.


ברם, התפרצותם לעיין בדברים שהשכל אינו יכול להבינם לאשורם באותות ובמופתים (כמו שמבינים נוסחה מתמטית לדוגמה), כגון האמונה בתחיית-המתים או אמיתת חיי-העולם-הבא, גרמה להם לנזקים חמורים, עד כדי שיבוש חמור של המחשבה, סטייה לכפירה ביסודות הדת, ואף גלישה לתאוות הבזויות כדי לפצות את עצמם על האכזבה העצומה שהם נחלו כאשר הם שלחו את מחשבתם להבין את הדברים העמוקים והעלו חרס בידם.


קצרו של דבר, אימוץ השגתם מעבר ליכולתה הטבעית האנושית האפשרית, ומתוך ההזיה שאין דבר שנשגב משכלם, שבעיניהם הוא כאמור מבחר המין האנושי ואולי אף מעבר לכך, גרם להם לנזקים נפשיים חמורים, ולשקוע בדמיונות ובטמטום במסווה של חכמה ומדע – כמו אדם אשר מתאמץ לראות דבר שמעבר ליכולתו ומקלקל בזה את כוח ראייתו – עד שדימו לחשוב שיסודות הדת אינם יסודות אמיתיים, והינם פיקציה או התעייה מן האמת.


קאפח בהערה בראש הפרק (א, לב), מסביר אף הוא את העניין שתואר לעיל, אך משום מה הוא מוביל אותנו להבין, שמדובר אך ורק באנשים כגון אלישע אחֵר, אשר גם יצאו לתרבות רעה מבחינה מחשבתית, וגם יצאו לתרבות רעה מבחינה חומרית גופנית וזימתית. ברם, דבריו מכסים ומטשטשים את האמת, שהרי הנזקים המחשבתיים הללו נוגעים לא פחות מכך גם לפילוסופים "הנאורים", אשר אין להם עוד כוח במותניהם לנהוג כמו אלישע אחֵר והם גם חסים על כבודם מלרעות את הזונות שבקרבתם, שמא יבולע למעמדם וליוקרתם.


ברם, גם הפילוסופים ואנשי המדע הכוזבים הללו הינם תלמידיו של אלישע אחֵר, כי האכזבה העצומה שהם נחלו בשעה שלא הצליחו להקיף ולהשתלט במחשבתם על העניינים שמעבר להשגתם, ואולי אף מעבר להשגה האנושית, גרמה להם גם לבעוט ולכפור ביסודות הדת וגם לנהות אחר התאוות. אך לא כמו אלישע אחֵר, הם לא נהו אחרי התאוות באופנים גלויים שיש בהם גנאי וחרפה, אלא הם נהו ונוהים אחרי התאוות בחסות האליטה המשׂכילה של התרבות המערבית, אשר נחשבת ל"נאורה" וכל מוסדות וראשי השלטון רוחשים לה כבוד גדול. ברם, ידוע שרבים מן המהודרים הללו הם רודפי בצע ותאוות בזויים מאד, אך חכמים המה להרע ויודעים הם היטב כיצד להסתיר את שאיפותיהם הבזויות ומעשיהם השפלים. ומסימניהם הוא הדיבור בשחץ ובגסות-רוח שמצטיירת כמתינות (אל תרבו תדברו גבוהה-גבוהה), ואשר מרשימה ומעוררת כבוד בקרב ההמונים שאינם יודעים על תעלוליהם בחדרי-חדרים.


והנה דברי קאפח בעניין הסכנה שיש ביגיעת המחשבה ואימוצה לריק, וזאת כאמור מפני שהיא קשורה לחומר, שהרי האדם ההוגה במושכלות מורכב מנפש האסורה בגוף נגוף:


"החומר – הגוף, מהווה כאן שתי מגרעות [...] האחת, בהיותנו שכל בגוף אין בכוחנו להשיג מה שיכול להשיג השכל הנבדל, וכמו שכותב רבנו בהלכות יסודי התורה (א, י) בעניין בקשת משה 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ' [שמ' לג, יח]: 'והשיבו ברוך-הוא שאין כוח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו'. נוסף על כך, כאשר האדם משחרר את שכלו למרחבים שאינן בגבול הישגו ונוחל אכזבה מרה, הרי אז החומר נמצא בכל תקפו, ועם התרופפות הסכרים והמעצורים השכליים או אף הריסתם לגמרי על-ידי האכזבה, משלֵּח הוא את כוחותיו ללא רסן, ולכן אמרו באלישע: 'נפק, אשכח זונה תבעה', ואין פריקת כל רסן מצטמצמת במה שיש לו בו הנאה, אלא אף בשנאה עיוורת לכל מה שיש בו ריח של מחשבה 'עקר פוגלא ממישרא בשבתא', ראה חגיגה טו ע"א".


וכאמור, קאפח מטשטש את האמת ואת העובדה שלא רק רועי זונות בפרהסיה נכנסים לגדר של הרשעים אשר הורסים את יסודות הדת... ונראה לי ברור, שטשטוש זה נובע מחששוֹ למתוח ביקורת על אנשי האקדמיה למיניהם, כמו ישעיה אחֵר, שהרי המחשבה הראשונה של רב שכיר היא שלא ליצור לעצמו שונאים, אשר יסכנו את מעמדו ויוקרתו ומשכורותיו. וכמה פרסים שיש בהם כבוד וממון קיבל קאפח, רק בשל העובדה שהוא טשטש את האמת, שהרי אם הוא היה אומר את האמת נכוחה, צאצאי המינים לא היו מעניקים לו שלל פרסים שבצידם גם כבוד ויוקרה וגם ממון רב. וקאפח העדיף את הכבוד והממון על האמת.


לפיכך, קאפח צמצם את הביקורת רק כלפי הכופרים שאינם מתחפשים לאנשי אמת או לאנשי מדע, ואלה ממילא אין להם השפעה עליו, ואף יש קונצנזוס בעולם האורתודוקסי הפרו-נוצרי כנגדם, כך שקאפח נשאר בגבול הבטוח, ולא יוצא ממנו, כמו נחש במחילתו.


א. נזקי אימוץ ההשגה מעבר ליכולתה


לאחר המבוא, נעבור לעיין בדברי רבנו במורה (א, לב). רבנו דן שם בקשר שבין ההשגות השכליות של האדם לבין חומרו, ובמלים אחרות, בקשר שבין כוח המחשבה המופשט לבין הפעילות המוחית האורגנית, אשר נצפית מתועדת ונחקרת במחקר מדעי-אמפירי. רבנו מסביר, כי הקשר הזה גורם לכך, שכוח המחשבה, אף שהוא מופשט במהותו, יהיה כמו כל כוח פיזי טבעי אחר שיש לאדם – וכמו כל כוח פיזיולוגי-אנושי שיש לו גבול שהוא נעצר אצלו, וכמו כל כוח טבעי שאם יאמצוהו יותר מיכולתו הוא ייפגם ואולי אף יושבת – כך הוא גם כוח המחשבה הקשור בחומר. כלומר, כאשר כוח המחשבה יישלח ויתפרץ למחוזות שהוא אינו מסוגל לזהות ולהבין, גם הוא ייפגם ואולי אף יושבת, עד כדי שיבוש חמור של המחשבה.


וכֹה דברי רבנו בראש הפרק הנדון (א, לב):


"דע אתה המעיין במאמרי, כי יארע בהשגות השכליות, מחמת שיש להן קשר עם החומר, דבר הדומה למה שיארע להשגות החושיות, והוא, כאשר אתה רואה בעיניך אתה משיג מה שיש בכוח ראייתך להשיגו, ואם תאמץ את עיניך ותתחזק להביט, ותדחק את עצמך לראות למרחק רב יותר ממרחק שיש בכוחך לראות [אימוץ הראייה למרחק]; או אם תסתכל בכתב-דק-מאד או כיור-דק שאין בכוחך להשיגו ואימצת את ראייתך לראותו כפי דיוקו [אימוץ הראיה לקרוב] – הרי לא רק שתיחלש ראייתך מלראות את אותו [הדבר הרחוק או הקרוב] שאין לך יכולת עליו בלבד [שאין בכוח האדם לראותו], אלא תיחלש גם ממה שיש בכוחך להשיגו, ותכהה ראייתך ולא תראה מה שהיית יכול להשיג לפניי ההבטה המוגברת והמאומצת".


בהמשך דברי רבנו שם הוא קושר בין העיון במדעים לבין משל אימוץ כוח הראייה האמור, וסוף דבריו מעט קשים להבנה, ונסבירֵם ככל יכולתנו לאחר ציטוט דברי רבנו, וכֹה דבריו:


"וכך ימצא את עצמו כל מעיין במדע מסוים בעת ההתבוננות, כי אם יפליג בהתבוננות ויאמץ כל מחשבתו, יתטמטם [ייחלש שכלו וישתבש] ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו, כי מצב כל הכוחות הגופניים בעניין זה מצב אחיד [והמחשבה כאמור היא אחד מכוחות הגוף מפני שפעולתה קשורה לפעילות מוחית אורגנית]. וכדומה לזה יארע לך בהשגות השכליות, והוא, שאם אתה תתיישב בדבר שיש עליו כדמות קושיא, ולא תרמה את עצמך לסבור שהוכח בדבר שלא הוכח, ואל תמהר לדחות ולהחליט בהכחשת כל מה שלא הוכח הפכו, ואל תחשוב להשיג מה שאינך יכול להשיגו – רק אז תהיה בשלמות האנושית ותהיה בדרגת ר' עקיבה ע"ה אשר נכנס בשלום ויצא בשלום בעת הסתכלותו בעניינים האלה האלהיים".


כלומר: 1) אדם אשר "יתיישב בדבר שיש עליו כדמות קושיא", דהיינו אדם שלא ימהר לדחות יסוד תורני אשר יש עליו קושיות לכאורה, כמו יסוד תחיית-המתים או חיי-העולם-הבא; 2) ולא ירמה את עצמו לסבור שהוּכחה שלילת היסוד התורני שיש עליו קושיות: "ולא תרמה את עצמך לסבור שהוכחה [שלילתו] בדבר שלא הוּכח"; 3) ולא ימהר להכחיש יסוד תורני שלא הוּכחה שלילתו או שלא הוּכחה ההשקפה המנוגדת לו: "ואל תמהר לדחות ולהח