זכורני בהיותי כבן עשרים ומשהו, הזמין אותי אחד משלוּחי חב"ד ל"התוועדות" בליל שבת בדירתו השכורה ברמת-אביב. לא שללתי את הזמנתו על הסף, רק ביקשתי ממנו שיסביר לי דבר אחד בלבד: איך אפשר להאמין כי אדם מת עתיד לקום לתחייה ולהיות המשיח של עם-ישראל? ואם הוא היה משיב לי היום שמנדל עתיד לקום לתחייה בתחיית-המתים יחד עם כל הצדיקים, ואז הוא ינהיג את עם-ישראל, הייתי שואלו: והלא משה רבנו ואברהם אבינו וכל גדולי האומה יקומו בתחיית-המתים, מדוע אפוא נזדקק למנחם-מנדל אחד מאיזו גלות טמאה?
אותו שלוּח חב"ד השיב לי שאבוא ל"התוועדות" בליל שבת והוא יסביר לי הכל, ברם, מכיוון שהוא לא הצליח להשיב לי תשובה המניחה את הדעת לא הגעתי ל"התוועדות". לימים, הסביר לי אחד מחבריי, שהיה במשך עשרות רבות בשנים חסיד חב"ד והתפכח מסכלותם, שהשיטה שלהם היא לפטם ולהשקות אותך בשתייה חריפה, ואז כל העקום נדמה לך כמישור...
ביחס למרכזיות השתייה החריפה בחסידות בכלל ובהתוועדויות בפרט: הם הוזים להאמין שהשתייה היא אמצעי הכרחי לביטול מוחלט של האדם ולהגעה לשגב רוממות האפסיות לפני ה' יתעלה. כאילו השחתת השכל ואיבוד צלם האלוה היא רוממות החכמה בינה ודעת! ואכן מדובר ב"ביטול האדם", כלומר: בביטול שׂכל האדם, בבעיטה גסה בצלם האלוה שהוענק לנו ובהתדרדרות לשפל הבהמיוּת – היפך ממטרתו של ה' בנו: שנתקרב אליו תוך חתירה לקדושת המחשבה וטהרתה (ראו: 'הרמב"ם נגד הטיפה המרה'). עוד סיפר לי חברי, שאחד מסיפורי המופת שלהם הוא על מייסד הישיבה, שבהיותו כבן 80+ הגיע בהתוועדות לשיא "רוממות" ביטול שכלו, תוך שהוא מקיא מרוב שכרותו על שולחן ההתוועדות ולפני החסידים השיכורים, המתלהבים מגדולת התגוללותו בקיאו: "כְּהִתָּעוֹת שִׁכּוֹר בְּקִיאוֹ" (יש' יט, יד), "וְסָפַק מוֹאָב בְּקִיאוֹ וְהָיָה לִשְׂחֹק" (יר' מח, כו), "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (מש' כו, יא).
נחזור למנחם-מנדל, וכי יעלה על הדעת שאדם מת ישוב לעולם-החיים? והלא ישנם פסוקים רבים במקרא שמוֹרים על היסוד הטבעי, המחשבתי והמוסרי, שהאדם לאחר מיתתו לא ישוב לעולם-הזה בשום פנים ואופן (למעט בתחיית המתים לצדיקים, וזאת בתנאי שלא נהג לאבד את שכלו וצלמו בשתייה לשכרה). לדוגמה: "אִם יָמוּת גֶּבֶר הֲיִחְיֶה?" (איוב יד, יד), "כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה" (שם, ז, ט), "בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב" (שם י, כא), "הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה" (תה' פח, יא), "רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב" (שם עח, לט), "מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה" (שם פט, מט). וכאמור, אם הם סבורים שמנחם-מנדל יקום יחד עם כל הצדיקים בתחיית-המתים, איזה צורך יש לנו במנדלי השיכור הקטן כאשר משה רבנו, אברהם אבינו, דוד המלך, וכל גדולי האומה באמת, עומדים לפנינו?
תפישׂתם של חסידי חב"ד שמנחם-מנדל עפר מן האדמה יקום לתחייה או שהוא כבר חי בינינו ב"רוחניותו" ורוחו משוטטת בכל הארץ – היא עבודת אלילים חמורה ביותר! וכבר גילה לי אותו חסיד חב"ד לשעבר, שכאמור עשרות שנים תעה בחסידות ועד היום בניו הם "שלוּחים", שרוב השוטים הללו מאמינים שמנדל חי וקיים או עתיד לקום לתחייה, אך כולם מאמינים שרוחו חיה וקיימת משוטטת ומשפיעה, אפילו יותר מאשר בחייו, על החיים ועל העולם-הזה! הוויכוח הפנימי בתוך חב"ד הוא רק בשאלה האם ראוי לפרסם את אמונותיהם הללו ברבים.
ולא מעניין אותי מנחמדותם וחיוכיהם החיצוניים או פועלם בחו"ל לקיום המצוות לפי דמיונם, ואפילו לא מעניין אותי שהם גורסים רמב"ם כלחש לסגולה, ולא לחינם אומר הנביא הושע (יד, ד): "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". והסיבה ש"זיכוי הרבים" ועשיית המצוות על-ידם אינם מעניינים אותי כלל היא מפני שהם עובדי גילולים! ובדיוק בזאת מצווה עלינו התורה: "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דב' יג, ט). כלומר, אפילו אם לכאורה יש להם זכויות, אפילו אם הם "נחמדים", אפילו אם הם מקיימים מצוות, אסור לחמול עליהם ואסור ללמד עליהם זכות. ושאול המלך חמל רק על אגג ורק על מיטב הצאן והבקר כדי להקריבם לה' יתעלה, ואף-על-פי-כן נקרעה ממנו המלוכה!
חב"ד אינם עובדי האלילים היחידים אשר לומדים תורה ועושים טוב למען החברה, גם הנוצרים לומדים תנ"ך וגם הם פועלים גדולות ונצורות למען החברה ולמען החלשים והמסכנים – האם בכך שעובדי גילולים פועלים פעולות חברתיות נעלות, אשר נועדו לכסות על תועבותיהם ורשעותם, ניתן להצדיק ולהכשיר את שיקוציהם? האם התורה גילתה באיזה מקום התחשבות או חמלה כלפי עובדי אלילים? טוב, אז אם הם נחמדים או רצים אחריך שתניח תפילין או עושים לך סדר בפסח, אז נוותר להם ולא נקיים בהם את מצוַת ה'?! "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם, כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם" (שמ' כג, כד).
א. "וַיַּאֲמִינוּ בַּייָ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"
אם תשאלו את שלוחי חב"ד איך הם מאמינים בשיקוץ מנחם-מנדל שהוא חי וקיים ושהוא המשיח, הם עשויים לצטט כתשובה את הפסוק "וַיַּאֲמִינוּ בַּייָ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמ' יד, לא), וכוונתם לומר ששיקוץ מנחם-מנדל חי וקיים והוא במעלתו של משה רבנו ע"ה או אפילו גדול ממנו ('התפשטותא דמשה'). וחמור מכך, חברי הסביר לי, שהם למעשה מאמינים שמנחם-מנדל הוא "עצמוּת בגוף", כלומר, ה' יתעלה ויתרומם מסכלותם, התגלם והתגשם בגופו של מנחם-מנדל שסופו הרימה והתולעה! וזו מינות מפורשת ועבודת גילולים נוצרית מובהקת!
ואף ששיקוץ מנדל לא אמר את המלים: "אני עצמוּת בגוף" כלומר התגשמות הבורא בעולם, הוא למעשה אמר זאת במפורש, כי אם הוא אמר על כל אבותיו שקדמו לו שהם "עצמוּת בגוף", והוא למעשה הגדול מכל הגילולים כי הוא השביעי בשושלת הטומאה – למעשה הוא אמר שהוא ה"עצמוּת בגוף" הנעלה ביותר מכל אבותיו שהיו "עצמוּת בגוף". משל היה זאוס האלילי וכל שאר אבותיו אלילי-המשנה בפנתיאון החב"דניקי הדמיוני. בהזיות הללו שיקוץ מנדל הסית והדיח את הרבים למינות – וכך פוסק רבנו ביחס למתעים את העם אחרי ההבל (סנהדרין יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דברים יג, יח)]". "וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם [...] וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם יְיָ" (ירמיה כג, לב).
יתר-על-כן, במה עוסק הפסוק הנדון? עם-ישראל האמין במשה רבנו בקריעת-ים-סוף לאחר שראו את כל הנסים במצרים, אך עדיין אמונתם בו לא הייתה שלמה עד מעמד הר סיני, דהיינו רק לאחר שראו ושמעו את האותות והמופתים בעיניהם ובאוזניהם יחד עם משה רבנו. האם שיקוץ מנדל עשה אותות ומופתים כמשה רבנו? האם הוא עלה להר ארבעים יום וארבעים לילה? האם שמענו את הקולות וראינו את הלפידים מעל ביתו האדומי באדמת נֵכר?
ואם יספרו לי סיפורים על "נבואות" שהתגשמו, אשיבם: עליכם להביא ראיות, ואין די בסיפורי עלי-בבא ואבו-עלי כדי להצדיק הזיה אלילית כל-כך חמורה. אלא, כדי להצדיק את גדולתו הדמיונית בעיניהם שהוא גדול ממשה רבנו ע"ה, אנו זקוקים לראות אותות ומופתים לעיני כל ישראל כמו שראינו במעמד הר סיני, ולא רק סיפורי מעשיות של הוזי הזיות בעלי עניין.
"וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל" (יר' כג, יג).
והנה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א ואילך (בשלוש הפְּסקות לקמן):
"משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה [...] ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני: שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחֵר – האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים: 'משה, משה, לך אמור להם כך וכך'. וכן הוא אומר 'פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ עִמָּכֶם' [דב' ה, ד] [...]
ומניין שבמעמד הר סיני לבדו, היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר: 'הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ [=ולא על סמך סיפורים עממיים של הוזים ושיכורים] וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם' [שמ' יט, ט] – מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה [=אפילו משה רבנו, שהוציא את בני ישראל ממצרים וקרע להם את הים, לא האמינו בו עד מעמד הר סיני!].
נמצאו אלו שֶׁשּׁוּלָּח להם [כלומר, עם-ישראל שמשה רבנו נשלח להנהיגם], הם העדים על נבואתו שהיא אמת, ואינו צריך לעשות להן אות: שהם והוא אחד בדבר, כשני עדים שראו דבר אחד ביחד, שכל אחד מהן עֵד לחברו שהוא אומר אמת, ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחברו. כך משה רבנו – כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני, ואינו צריך לעשות להם אות".
גם ב"איגרת תימן" רבנו מבאר את חשיבותו של מעמד הר סיני לאומתנו (עמ' כח–כט), והנה דבריו החשובים שם לפניכם בארבע הפְּסקות הבאות:
"וזִכרו מעמד הר סיני אשר ציוונו ה' לזכרוֹ תמיד, והזהירנו מלשכחוֹ וחייבנו להודיעוֹ לבנינו כדי שיגדלו בידיעתו: [...] 'הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב' [דב' ד, ט–י] [...] ותסַפרו בכל קהל רוממותו וחשיבותו, כי הוא ציר הדת וההוכחה המובילה אל הנכון [אל דת האמת והצדק שניתנה למשה בסיני], ורוממוהו מאד, כפי שרוממוֹ ה' ואמר: 'כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ [...] [הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ] הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ [כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי]' [דב' ד, לב–לג].
ודעו אחינו, [...] כי הדבר הגדול הזה [...] אשר העיד עליו הטוב שבעדים [=ה' יתעלה] שלא היה לפניו כמוהו ולא יהיה אחריו, והוא שתשמע אומה בכללותה דבר ה' יתעלה ותראה זהרו עין בעין – לא נעשה זה אלא כדי לחזק את האמונה חוזק שלא יִשְׁנֵהוּ מִשְׁנֶה [=שלא יהיה כמותו לעולם], ויושג לנו בו מן האמת מה שמייצב את רגלינו בעתים הללו הקשים, עם כובד השמדות והכפייה הגמורה [=וגם בימינו אנו בגדר אנוסים לעבודה-זרה, ומשומדים בכפייה לדת האשכנזית האירופית החדשה] [...] כדי שתתחזקו בעת כל ניסיון [...] ולא תסטו ולא תטעו [אחרי ההבל]. ולכן חִזקו אחינו בבריתכם, ואִמצו בביטחונכם, ועִמדו באמונתכם.
וכבר המשיל שלמה ע"ה את האומה לאשה יפה כלילת הדמות, שאין בה מום, כאמרוֹ: 'כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ' [שיה"ש ד, ז], והמשיל את בעלי הדתות והדעות הללו [כל השיטות הפרו-נוצריות ובראשן החסידויות האירופיות הטמאות למיניהן שהוכו מכת אכזרי בשואה], הרוצים למשכה אליהם ולהשיבה לשיטותיהם – לפושעים המסיתים המפתים את הנשים הכבודות להשיג מהן תיעוב. כך הללו מסיתים אותה להשיבה אליהם, אולי נקבל את דתם ונסבור את דעותיהם. וענה בחכמתו בלשון האומה, כאילו היא אומרת לאותם הרוצים להסיתה ולהחשיב דעותיהם בעיניה, מדוע אתם מחזיקים בי? התוכלו להמציא לי כשמחת המחניים?
כלומר, שהיא [=כנסת ישראל] מתווכחת עמהם ואומרת להם: המציאו לי כמו מעמד הר סיני שהיה בו מחנה ישראל ומחנה אלהים זה לעומת זה, ואחזור להשקפתכם. והוא אמרוֹ על דרך המשל: 'שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם' [שם ז, א], ועניין הַשּׁוּלַמִּית – הנעלה [=כנסת ישראל]. וּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם היא שמחת מעמד הר סיני, שהיו בו מחנה ישראל כאמרוֹ: 'וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה' [שמ' יט, יז] ומחנה אלהים כמו שביאר ואמר: 'רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן' [תה' סח, יח]".
האם שיקוץ מנדל המציא לנו כשמחת המחניים? האם שיקוץ מנדל עמד בין מחנה שכינה למחנה ישראל? האם הוא עשה אותות ומופתים אמיתיים הדומים במשהו למופתיו של משה רבנו? במקום זאת הוא חילק דולרים והקים אימפריית גילולים של שלוּחים עובדי אלילים אשר מתפרנסים מתרומות ונדבות וכבוד תורה, ומתעים את העם אחרי ההבל, וכאמור, אין בכוחה של שום מצוה להכשיר את שרץ העבודה-הזרה. ולצערנו הרב, המגזר החסידי והחרדי למדו להכשיר ולהעלים גם מקרים מזעזעים של פדופיליה ומכסים על עוונות שמחריבים נפשות של ילדים וילדות, בטענה שתורתם או תרומותיהם של בעלי הזימה מכפרים על עוונותיהם.
ואסיים פרק זה בדברי רבנו שם (עמ' כז):
"וכבר הבטיח ה' יתעלה, ודי בהבטחתו, והודיענוּ, שכל מי שעמד במעמד הר סיני – מְאַמְּתִים, [דהיינו] מאמינים בנבואת משה רבנו ובכל מה שבא על-ידו, הם ובניהם ובני בניהם לדורות עולם. ולפיכך יידע כל מי שסטה מהדת הזו שניתנה באותו המעמד הגדול, שאינו מזרע אותם האנשים [מזרע ישראל], וכך אומרים [חכמים] ע"ה במפקפקים בשליחות: 'לא עמדו אבותיו על הר סיני' [='כלומר, כל מי שיש בו העזות והחוצפה לפקפק בנבואת משה רבנו ובשליחותו אחרי אותו המעמד, הרי זה מעיד על עצמו שאינו מזרע ישראל' (קאפח שם)]".
ב. האם מנחם-מנדל היה גדול ממשה רבנו?
לכאורה השאלה הזו כלל אינה צריכה להישאל, אך תעייתם של שלוחי חב"ד השוטים גרמה לי להשיב עליה, והתשובה היא כמובן שמנחם-מנדל עפר מן האדמה, לא היה אפילו קרוב למשה רבנו, כי זה משה האיש קֵרבנו לעבודת ה' יתעלה והרחיק אותנו מעבודה-זרה – ואילו מנחם-מנדל הקים מחדש את עגל הזהב, ויצר כת גילולים שהוא עומד בראשה בתפקיד האליל המרכזי, וסביבו אבותיו המתים בתפקידי אלילי-המשנה. כך שעלי לבקש סליחה ומחילה ממשה רבנו ע"ה ומה' יתעלה ויתרומם שמו שבכלל הזכרתים במאמר אחד עם השיקוץ.
רבנו הרמב"ם מלמד אותנו שנבואתו של משה רבנו היא נבואה ייחודית, לא היה נביא כמשה ולא יקום עוד נביא כמשה, ולכן גם לא יעלה על הדעת שתהיה תורה חדשה – כי כדי שתינתן תורה חדשה מן ההכרח שיקום נביא כמשה רבנו ע"ה, אשר ימסור לנו תורה מפי-הגבורה. וכל מי שכופר בייחודיות נבואתו של משה רבנו, כופר למעשה בתורה, כי באמונה שעשוי לקום אדם כמשה רבנו, טמונים זרעי הפורענות המסוכנים בהחדרת תורה חדשה לעם-ישראל.
והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד השביעי משלושה-עשר יסודות הדת: "והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימָּצא [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ובעניין זה ראו: "הנבואה – ייחודיות נבואת משה רבנו"; "עוצמת נבואת משה רבנו"; "איך ניתן להבחין בין נביאי אמת לנביאי שקר?"; "ייחודיות האמונה בנבואת משה רבנו"; "נביא שעשה נסים ונפלאות – האם להאמין לו?"; "נביא שהבטחותיו התקיימו – האם להאמין לו?".
נמצא, שלא יעלה על הדעת שמנחם-מנדל הטמבל היה כמשה רבנו ע"ה, ואפילו אם הוא לא אמר זאת לשלוחיו ברחל בתך הקטנה, עצם הנחת תלמידיו-חסידיו באמונה הרעה הזו, היא עוון חמור ביותר, עוון שאין לו כפרה, מפני שהוא גרם לטשטוש התורה והביא למחיקתה ולהחלפתה בקרב חסידיו. וחֶשכת המינות והרוממות המדומה, ושיניהם החדות של העסקנים והמקורבים שמצצו את דמו, לא אפשרו לו לשוב בתשובה ולהסיר מכשול מעל עם-ישראל.
כמו כן, ראוי לחקור ולבדוק: האם שיקוץ מנדל היה מטורף או נוכל גדול? כלומר, או שהוא האמין שהוא משיח ואז הוא חלה מאד בנפשו, או שהוא ביודעין הִתעה את ההמונים לחשוב שהוא כזה. ולדעת חברי, שהיה כאמור עשרות שנים חסיד חב"ד, האמת היא במקום כלשהו באמצע, כלומר שהוא סבל משתי המגרעות הללו: מגלומניה חריפה יחד עם סכלות חמורה.
זאת ועוד, האמונה באדם עפר מן האדמה שאינו טועה ואינו שוגה, ושכל דבריו הם דברי אלהים חיים, היא עבודת אלילים. כי אפילו משה רבנו, בחיר המין האנושי, שגה וחטא! ועצם האמונה שאלילם המשוקץ גדול מבחיר המין האנושי הינה עבירה חמורה ואף חרפה לאנושות כולה.
ג. האם מנחם-מנדל היה נביא?
טוב, אז מנחם-מנדל הטמבל לא היה כמשה רבנו, אך עדיין, כדי לעקור אותו מן הלבבות יש לבחון: האם הוא היה נביא? נתעלם לרגע מדברי חז"ל ע"ה שמאז שנחרב בית-המקדש ניתנה הנבואה לשוטים ולתינוקות, ונניח שמנדל הטמבל היה כליל השלמות מבחינה מידותית ושכלית, ונניח שהוא באמת היה ראוי לנבואה, ונניח שהוא אמר בדלתות סגורות שהוא נביא (כי אם הוא לא טען שה' שלחוֹ, על סמך מה אומרים שיש לו כוחות ויכולות של נביא?).
לאחר שנניח כל זאת, כדי שאדם יוּכח כנביא-אמת עליו להבטיח הבטחות שיתקיימו במלואן! האם מנחם-מנדל הבטיח הבטחות שנתקיימו במלואן? כי יש לדעת, שאם נפל דבר-מה ולוּ הקל ביותר מדבריו, אותו נביא הוא נביא שקר ונהרג מיד לפי חוקי הדת. כלומר, אם נתקיימו רק חלק מהבטחותיו וחזיונותיו, ואפילו 99.9 אחוז מהן, עדיין הוא בגדר נביא שקר, כי לא ייפול מדברי הנביא מאומה, וכפי שהוסבר במאמר: "היוכל אדם לדעת את סוד העתידות?".
כמו כן, אם הוא היה נביא-אמת, היה נלווה לו סיוע אלהי, ועובדת היותו נביא לא הייתה נעלמת משום יהודי בעם-ישראל, כי ה' יתעלה היה מקיים את הבטחותיו ואיומיו באופן מושלם ופלאי, "וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַייָ" (ש"א ג, כ), ואם הוא היה נביא-אמת, לא היה כל-כך קל ופשוט להבין שהוא היה נביא שקר, רשע הוזה ונוכל...
ואף אם נתעלם מכל מה שאמרנו לעיל, ונניח לרגע שהוא היה נביא-אמת, האם נביא-אמת היה מתעה את עם-ישראל אחרי התהו וההבל להאמין שגם לאחר מותו הוא ימשיך לחיות?! האם נביא-אמת היה גורם לעם-ישראל להאמין בעבודה-זרה, כלומר שרוחו משוטטת בארץ, משגיחה ומסייעת לחסידיה? האם נביא-אמת היה מטפח הזיה שהוא גדול ממשה רבנו?
חשוב לציין, כי מנחם-מנדל הודיע לחסידיו שאין לו פנאי להשיב לאלפי השאלות ששולחים אליו, ולכן הוא הורה לחסידיו השוטים לפנות לאנשים אחרים: בענייני רפואה – הוא הורה לפנות לשני רופאים מומחים מסוימים או לרופא שהיה ידידו, בענייני עסקים – הוא הורה לפנות לאיש עסקים מסוים שהיה גם כן ידידו, ובכל שאר הדברים הוא הורה לחסידיו "שיפתחו ספר קדוש". כלומר, שיפתחו ספר קדוש באופן אקראי, ושם ימצאו תשובה לשאלתם.
חסידיו פיתחו את הוראתו האחרונה עוד בחייו, וטענו שהוראתו זו היא למעשה "השגחה פרטית של הרבי" (כאילו הוא אליל המשגיח על שלוּחיו ומאמיניו), ויש לקיימה אף בענייני רפואה ופיקוח נפש! כלומר, בכל ענייניהם עליהם לפתוח ספרים קדושים (יש במירכאות ויש שלא במירכאות), ולקבל תשובה לפי דמיונם. הוראתו של מנחם-מנדל גרמה לתקלה גדולה, כי מעבר לסכנת הנפשות שיש באמונה זו, עצם האמונה "בהתקשרות" עם אדם מת היא עבודת אלילים! וכי יעלה על הדעת שנביא-אמת היה מניח אחריו תקלה אלילית שכזו?
בעודי כותב שורות אלה, צצה לנגד עיניי מודעה של חסידי חב"ד באינטרנט, וכותרתה: "יש כאן מי שמקשיב ועונה", וכי חשבתם לרגע שמדובר בה' יתעלה? ובכן לא ולא, כי לצד הכותרת הודבקה תמונתו של שיקוץ מנדל קורא איגרת שנשלחה אליו, ובתחתית המודעה אף נאמר:
"אלפים כבר כתבו לרבי [...] כִּתבו עכשיו לרבי [...] וראו ישועה הצלה ורפואה".
ושמא לא לחינם פורסמה מודעה זו בסמוך לחג המולד הנוצרי, הוא יום ההילולה והאיטלולא להולדתו של יש"ו, אשר נצחיות קיומו הדמיונית כֹּה קרובה ביסודה ובמהותה להזיית נצחיות קיומו של מורם ורבם – שיקוץ מנדל הטמבל יש"ו. והנה המודעה האמורה לפניכם:
שלוּחי חב"ד החליפו את ספר התורה הקדוש שקיבלנו בהר סיני, בספרים ששרבטו אליליהם השוטים הטמאים (כגון אגרות 'הקודש'), ומדייקים בדבריהם חסרות ויתרות כאילו הזיותיהם האלכוהוליות נאמרו מפי-הגבורה. וכמו שראינו במודעה, הם מקדשים את ספריהם יותר מן התורה הקדושה באמת, שהרי הם פותחים באקראיות דווקא אותם. וזאת כדי למצוא תשובות "אלוהיות" שיסירו מעליהם את עול ייסוריהם – שנענשו בהם על עוון המינות שבידם.
ובִמקום לשוב לה'-אלהים-אמת בבכי ובתחנונים, מוסיפים עובדי הגילולים הללו חטא על פשע בדַמותם שאליליהם חיים וקיימים, ועל-ידי פתיחת ספריהם הטמאים באקראיות – אליליהם המתים "מדריכים" אותם, וכך למעשה הם פונים אליהם ו"מתַקשרים" עמם. ואליליהם כבר מתים וכרותים, אך מאמיניהם אינם יודעים שגם הם בסכנת מיתה וכריתה מארץ החיים.
"הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).
והנה צילום דף האינטרנט שנפתח בהקשה על המודעה שראינו לעיל:
ד. מאין נובעת סכלות החסידים?
ועדיין יש להבין, כיצד בני אדם הולכי על שתיים שנבראו בצלם אלהים, מאמינים בהבל מהובל שכזה? מה גורם להם לסטות באופן כֹּה חמור אחרי מינות ועבודה-זרה? איך הם התירו לעצמם ל"תַקשר" עם המתים ולהפוך עבודה-זרה ליסוד הדת? כיצד לא יָרְאוּ מאל-אמת והחליפו את תורתו באגרות טמאות ומהובלות, ואת משה רבנו ע"ה במנחם-מנדל הטמבל? וכיצד הפכו את שפל השפלות בהתגוללות בקיא השכרות, לפסגת רוממות הקרבה לה' יתעלה?! איך?!
כיצד הם מאמינים שיש בכוח בשר ודם להתחמק מן המוות (בהנחה שהם חושבים שרבם חי וקיים), וכופרים בִּדבר ה' בתורת האמת: "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (בר' ו, ג); כיצד הם מאמינים שהוא מסוגל להקים את עצמו לתחייה (בהנחה שהם מאמינים שרבם מת כרגע ועתיד לקום) – וכי יש בכוחו של אדם לגבור על רצון ה' במיתת האדם? ואם ישיבוני שהקב"ה יקים אותו לתחייה, אשאלם: אם הקב"ה לא הקים את משה רבנו וכל אבות האומה הצדיקים באמת, מדוע שהוא יקים לתחייה דווקא את מחלק הדולרים מארץ הטומאה והזימה?!
בכל הדורות עבדו לאלילים וְלָאִטִּים (=למכשפים), ונטיית האדם להזיות המאגיות ולהשבתת השכל תמיד הייתה חזקה, כי בהשבתת השכל וכביונו נפתח השער לעולם הזימות והתאוות הבהמיוֹת. מכל מקום נראה, כי בנוסף לסיבות הללו, ישנן סיבות נסיבתיות חזקות מאד:
א) הסתלקותו של מנחם-מנדל הותירה שלוש אפשרויות: 1) התרוממות לתובנה שכל מה שהם חונכו עליו במשך שבע דורות הוא למעשה שקר מוחלט, וכמו שניבא ירמיה (טז, יט): "אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל". אולם, אפילו את מנעמי הגלות החומריים הם אינם מסוגלים לעזוב, כיצד אפוא הם יעזבו את מנהגי אבותיהם שהורגלו בהם? 2) אובדן דרך מוחלט, שהרי במשך עשרות רבות בשנים הם עבדו את רבם-אלילם, וּבְמוֹת העבודה-הזרה וביעורה, את מי ומה יעבדו עתה? 3) יצירת אמונה דמיונית ששיקוץ מנדל יש"ו חי וקיים, אשר מאפשרת את המשך העבודה-הזרה והמשך דרך המינות החב"דניקית הזו בשבעת הדורות האחרונים. בהעדר הנחיה ורצון להגיע לדרך האמת, התלות העצומה שהחסידות יצרה בשיקוץ מנדל גרמה לבחירה באפשרות השלישית.
ב) חסידי חב"ד הושפעו מאד משכניהם הגויים, "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם" (תה' קו, לה), וכמו שמאות מיליונים ברחבי העולם מאמינים שיש"ו היה "עצמוּת בגוף" והוא חי וקיים בעולם-הזה, כך גם שלוחי חב"ד. כלומר, יש לפנינו השפעה נוצרית מובהקת, והיא האמונה בקיום ספיריטואלי-נצחי לבשר ודם שחיק עצמות, ופיתוח רגשות הערצה פגאניים כלפיו.
ג) האמונה שאדם מסוגל להמשיך לחיות לאחר המוות באה לידי ביטוי בפירוש רש"י, אשר מתיימר להיות פירוש פשטני לתורה ולתלמוד, ואינו אלא פירוש הזייתי-אלילי, וכנראה שגם מרש"י שאבו מנהיגי ושלוחי חב"ד הזיות ודמיונות נגעלות כדי לחזק את בניין אלילותם.
רש"י פירש את האגדה בתענית (ה ע"ב) כפשוטה, וכך נאמר בגמרא שם: "אמר ר' יוחנן: יעקב אבינו לא מת [...] וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטיא וקברו קבריא? [...] מקרא אני דורש, שנאמר: 'וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם' [יר' ל, י] – מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
ורש"י פירש שם: "מקרא אני דורש – והאי דחנטו חנטיא, סבורים היו שמת [...]; אף הוא בחיים – [...] ודרשינן, [זהו] ישראל סבא [כלומר יעקב אבינו עדיין חי]; ודחנטו חנטיא – נדמה להם שמת, אבל חי היה". פירוש המינות של שר"י מתעלם לחלוטין מתפקידה המדרשי של האגדה ותופש אותה כפשוטה, וכבר ביארתי במקומות לא מעטים, כי תפישת האגדות כפשוטן החדירה לעם-ישראל את המינות ושלל הזיות מאגיות פגאניות, ואף טמטמה את עַמֵּנו להיות עם סכל, כעור ונבל. מכל מקום אנו רואים, כי רש"י האמין באפשרות שהאדם ימשיך לחיות לאחר מותו (כמו יש"ו), והנה לנו דוגמה נוספת לרעות הגדולות העולות מפירושיו.
וזו דוגמה חשובה מאד לענייננו, כי אגדה זו הייתה שגורה תדיר בפיו של שיקוץ מנדל הטמבל, אשר נהג לכנות את פירוש רש"י: "יינה של תורה" (אכן יין, אך לא יין משובח וריחני אלא יין-נסך עכור וסרוח אשר משבית את המחשבה ומטמא אותה במינות). באמצעות אגדה זו, מנדל החדיר מסר סמוי להמונים שהוא עתיד לחיות לנצח-נצחים, תוך שהוא שומר על מידת הענווה המדומה. כי אם הוא היה אומר זאת במפורש, היו חושדים בו בגאווה ובשיכרון גדלות, אך אמירה עדינה כזו שיש לה לכאורה ביסוס במקורות (פירוש רש"י הוא תורה לשיטתם), ואשר מבטאת גדוּלה לצד ענווה מעושה, עשויה לחדור, והיא אכן חדרה עמוק למוחות הפתאים.
חשוב להוסיף, שמטרת האגדה ללמד אותנו, שיעקב אבינו חי וקיים בהיבט הקיום הלאומי של האומה, כלומר: כל עוד עם-ישראל חי וקיים, שמו וזכרו של יעקב אבינו שנקרא ישראל חי וקיים. זאת ועוד, עם-ישראל חי וקיים גם בהיבט הרוחני, דהיינו כעם חכם ונבון שיש לו קיום רוחני נצחי, שהרי דת האמת והשקפות האמת שעם-ישראל מרומֵם – קיימות באמיתתן לנצח נצחים. אולם, הוזי הזיות למיניהם, הגדולים והקטנים, שכחו את ה' יתעלה שמו. אך סוף דבר הכל נשמע, סוף בהמה לשחיטה, סוף גנב לתלייה, סוף שיקוץ לניתוץ, סוף מנחם-מנדל הרימה והתולעה, וסוף השקר לצוף ולהתגלות – בהימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים...
סוף דבר
אסיים בהערה על התפשטותם של החב"דניקים בארצות העמים הטמאות, ובכן, לפי ההלכה אסור לנסוע לחו"ל אלא לשם שלושה דברים בלבד: לישא אישה, ללמוד תורה, ולמצוא פרנסה. אין שום היתר לנסוע לחו"ל כדי לפתוח בתי מינות ושכרות שבהם מחדירים הזיות פגאניות לעם-ישראל. ויתרה מזאת, בפתיחת בתי חב"ד בגלות הם למעשה מעודדים את עם-ישראל לצאת לארצות העמים הטמאות, שהרי יש לא מעטים אשר סומכים עליהם להיעזר בהם, ואם הם לא היו קיימים נראה לי שרבים לא היו מתעכבים בחו"ל ושוהים שם בחגים ובשבתות.
קצרו של דבר, הם אינם מסייעים לעם-ישראל כפי שרבים שוגים לחשוב, ההיפך הגמור, הם מנציחים את אהבת הגלות, ומעודדים רבים לצאת לארצות העמים הטמאות! ואת כל זאת הם אינם עושים בחינם – כי באמצעות יצירת מרכזים קהילתיים הם חודרים לקהילות היהודים בארצות העמים, ויוצרים לעצמם מערכות מסועפות של קשרים עסקיים וסוחטים תרומות שמנות מכיסם של עשירי המקום אשר מקיימות ומגדילות אותם. ואף יותר מכך, הם מפרסמים את עצמם כמושיעים של עם-ישראל, ומקבלים הכרה כגוף כמעט רשמי של מדינת ישראל!
"הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם, וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְיָ לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ, לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא, לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ" (יש' ה, יא–יד). "אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלֹהֶיךָ" (הושע ט, א).
"כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ [...] לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו [...] כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְיָ אֱלֹהֶיךָ [...] וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ" (דב' יג, ז–יב).
ואחתום בהלכה מהלכות ברכות (י, י), וממנה נלמד כיצד יש לנהוג כאשר אנו עוברים ליד בית חב"ד בבניינו או לאחר חורבנו, וכֹה דברי חז"ל ורבנו:
"הרואה מקום שעובדין בו עבודה-זרה, מברך: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו. מקום שנעקרה ממנו עבודה-זרה: אם בארץ-ישראל הוא, מברך: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעקר עבודה-זרה מארצנו; ואם בחוצה-לארץ הוא, מברך: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעקר עבודה-זרה מן המקום הזה; ואומר בשתיהן: כשם שעקרת מן המקום הזה כך תעקור מכל המקומות ותשיב לב עובדיהן לעובדך".
נספח: תגובה ותשובה
וזה לשון התגובה:
לכותב המאמר, אני מאמין שלמדת הלכות כבוד תלמידי חכמים, ופעילותו של הרבי מליובאוויטש היא דבר עצום וענק ממדים שאתה ואלפים כמוך לא עשיתם וגם לא תעשו.
אני עצמי אוהב את חב"ד ומעריך אותם על אדיבות לבם ועל הלב הרחב, ושׂכרם איתם, שאין לך דבר גדול ממזכה הרבים, ואף אם איני מסכים איתם לגבי דברים כאלה ואחרים, ונימוקיהם איתם ונימוקיי איתי, ואולם, אסור לדבר לשון הרע על יהודי צדיק וקדוש כמו הרבי מליובאוויטש, ובטח כשאין לך הבנה מוחלטת בשיטתו ובדברים שאמר, ודע כי תשלם חשבון כבד מאוד בשמים על פגיעה התלמיד חכם וצדיק וקדוש כמותו, ואנכי עפר ועפר לכפות רגליו.
אם יש בך יראת אלוקים, ולו המועטת ביותר, תצטרך לעשות תיקון גדול מאוד לנפשך ולבקש מחילה גמורה מהרבי בציוּנו בברוקלין, בפני עשרה, אחרת אין לך מחילה עולמית, לא בזה ולא בבא, כמו שאמרו רבותינו הקדושים: המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו, וכן אמרו שאין לו חלק לעולם הבא. נ.ב. זה עתה יצאנו מתענית תשעה באב, וכתבות כמו שלך מסבירות לי מדוע לא נגאלנו עדיין ובגלות מרה ונוראה, ה' יצילנו.
וזו תשובתי:
"הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי יְיָ תֶּאֱהָב? וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְיָ!" (דה"ב יט, ב).
לכותב התגובה, פעילותו של מנדל המין דומה לפעילותם של הנוצרים, הוא הִתעה את הרבים אחרי ההבל, ונעזר בתכסיסים בשקרים ובתעתועים כדי לקנות את לב העם. הוא לא בגדר חכם אלא בגדר מין שדינו אחד ומוחלט: מורידין ולא מעלין. אכן למדתי הלכות כבוד חכמים, אך למדתי גם את שלושה-עשר יסודות הדת, וכן את הלכות יסודי התורה, והלכות עבודה-זרה, והלכות תשובה, וגיליתי שמדובר במין ארור במיוחד אשר הִתעה רבים אחרי ההבל.
אהבתך לחב"ד הטמאים והמתעתעים מקלקלת את השורה ומונעת ממך לראות את האמת נכוחה, הם שיחדו אותך ב"אדיבות לבם" וב"ליבם הרחב". כמו כן, כמו שאמרתי, הם לא "מזכים את הרבים" אלא מחדירים השקפות מינות ועבודה-זרה, מטמטמים את ליבו של עם-ישראל, ומרחיקים אותנו ממילוי ייעודנו הנצחי – הקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש.
וחובה ומצוה גדולה ורבה מאד לגנות את המינים והרשעים…
"צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ).
"וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי [מנהיגי] הָעָם הַזֶּה מַתְעִים, וּמְאֻשָּׁרָיו [ולכן מונהגיו] מְבֻלָּעִים" (יש' ט, טו).
"עַמִּי! מְאַשְּׁרֶיךָ [=מנהיגיך] מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ [=הִתעו רבים אחרי ההבל והתהו אשר מורידים את עמֵּנו ביגון שאולה] [...] [ולכן] יְיָ בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ" (יש' ג, יב–יד).
"עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם" (הושע ד, יב).
בתמונת שער הרשומה: קברו של מנחם-מנדל לצד קברו של חמיו.
תמונת שער הרשומה מאת: אבגד - משתמש. רישיון: CC BY-SA 2.5.