עוצמת נבואת משה רבנו ומטרות הנבואה

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

במאמר הקודם למדנו על ייחודיות נבואת משה רבנו, ותיארנו בהרחבה את ארבעת מאפייניה המופלאים. המאפיין הרביעי שלמדנו שם, מתאר את גישתו התמידית של משה רבנו לנבואה – כלומר כל הנביאים אינם מתנבאים ביוזמתם, אלא ביוזמתו של הקב"ה, והם צריכים להמתין עד שתשרה עליהם רוח הנבואה, אם תשרה. ואילו כוחו הנבואי של משה רבנו היה כה רב, עד שהיה ביכולתו ליזום קשר נבואי עם הקב"ה בכל עת ובכל שעה שירצה. וכֹה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ז, יג):


"כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, משה רבנו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו. ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת. לפיכך מתנבא בכל עת שירצה, שנאמר: 'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יי לָכֶם' [במ' ט, ח]".


מהפסוק שהרמב"ם מביא בסוף ההלכה אנו למדים, כי היה בכוחו של משה רבנו ליזום קשר נבואי עם הקב"ה, עד שהוא היה למעשה כמלאכי השרת. וחשוב להדגיש, כי תיאור הקשר הנבואי הייחודי הזה, בין משה רבנו לבין הקב"ה, במילת "נבואה" – אינו מדויק, שהרי רבנו אומר, כי התואר "נביא" נאמר על משה רבנו ושאר הנביאים, רק על דרך שיתוף השם, אך איננו מבטא באמת את המציאות. כי משה רבנו איננו נכלל באותה קבוצה נעלה של נביאים, אלא מעלתו נשגבה ומרוממת מהם בהרבה. והנה דברי רבנו ב"מורה הנבוכים" (ב, לה):


"והנני מודיעך, שכל דבר שאומר על הנבואה בפרקי מאמר זה, אינו אלא בצורת נבואת שאר הנביאים אשר לפני משה ואשר יבואו אחריו, אבל נבואת משה רבנו לא אעסוק בה בפרקים אלו באף מילה לא בפירוש ולא ברמז, כי שם 'נביא' לדעתי נאמר על משה ועל זולתו בסיפוק, וכך גם המצב לדעתי במופתיו ומופתי זולתו, שמופתיו אינן מסוג מופתי שאר הנביאים. והנה הראיה התורתית על היות נבואתו שונה מכל קודמיו, הוא אמרו: 'וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב [...] וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם' [שמ' ו, ג], הנה השמיענו כי השגתו אינה כהשגת האבות אלא יותר גדולה, כל שכן השגת זולתם ממי שקדם. ועל שהיא שונה מנבואת כל מי שבא אחריו, הוא אמרו על דרך ההודעה: 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים' [דב' לד, י], הנה ביאר כי השגתו שונה מהשגת כל מי שבא אחריו בישראל שהם: 'מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ' [שמ' יט, ו] [...], כל שכן בשאר העמים".


רבנו מודיע ומדגיש, כי תיאורו של משה רבנו במילת "נביא" אינה אלא בסיפוק, ולביאור מונח זה כתב רבנו בספרונו "באור מלאכת ההגיון" וזה לשונו (שער יג): "השם המסופק הוא הנאמר על שתי עצמויות או יותר בגלל עניין מסוים שהם שותפים בו, ואין אותו העניין מציין אמיתת כל אחד מהן, כגון: שם 'אדם' נאמר על ראובן החי ההוגה, ונאמר על אחד שכבר מת, וגם על צורת האדם הנעשית מן העץ או מן האבן או מאחד ממיני הצבעים".


כלומר, "השם המסופק" הוא שם אשר כולל בתוכו פרטים שאין ביניהם מכנה משותף מהותי, אלא חיצוני בלבד. לדוגמה, השם "אדם" הוא בגדר "שם מסופק", כי הוא כולל בתוכו גם את ראובן שהוא אדם חי, וגם את האדם שכבר מת, וגם את צורת האדם שפיסלו בעץ או באבן וכיו"ב, וגם את צורת האדם ששורטט על גבי יריעת הציירים. כולם יתוארו בשם "אדם" בעת שאנו משוחחים איש עם רעהו ומתארים אותם, אך ההבדלים המהותיים שבין כל אחד ואחד מהמתוארים באותו השם גדולים ועצומים.


וכך עוצמת ההבדל שבין נבואת משה רבנו לנבואת שאר הנביאים, ולכן רבנו פוסק בחתימת דבריו בהלכות יסודי התורה (ז, יד) בעניין ייחודיות נבואתו של משה רבנו:


"ובזה הבטיחו האל שנאמר: 'לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי' [דב' ה, כז–כח]. הא [=הנה] למדת, שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת, חוזרים לאהלם שהוא [משל ל]צרכי הגוף כולן כשאר העם, לפיכך אינן פורשין מנשותיהן. ומשה רבנו לא חזר לאהלו הראשון, לפיכך פרש מן האשה לעולם ומכל הדומה לה [=מכל שאיפות החומר], ונקשרה דעתו בצור העולמים, ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם, וקרן עור פניו, ונתקדש כמלאכים".


א. מטרות הנבואה וזיקתן לנבואת משה רבנו


רבנו מבאר בהלכות יסודי התורה (ז, טו), כי יש שתי מטרות לנבואה, האחת היא "להרחיב לבו ולהוסיף דעתו" של אותו נביא בלבד, כלומר ללמדוֹ מדעים שבהם מנהיג הקב"ה את עולמו, וכן ללמדו על מציאות הנפש והמלאכים או על מציאות הקב"ה ואופני השגחתו וכיו"ב. והשנייה להתנבא לבני אדם, לצוותם מה שיעשו או להזהירם מתוצאות מעשיהם הרעים, וכֹה דברי רבנו שם:


"הנביא, אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו, עד שיידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים [=מידיעת השם וייחודו]. ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה, לְבוֹנֵן אותם [=להאיר עיניהם בדרך האמת, ו"לבונן" מלשון בינה ותבונה] ולהודיעם מה יעשו או למנוע אותן ממעשים הרעים שבידיהן. וכשמשלחין אותו נותנין לו אות ומופת כדי שיידעו העם שהאל שלחו באמת".


נשים לב, כי גם מטרת הנבואה השנייה, אין בה אלא הדרכה לדרך האמת, אך בשום פנים ואופן לא יעלה על הדעת שיבוא נביא שיטען, שה' ציווה אותו ללמד ולהורות לנו תורה חדשה מן השמים, וכמו שאומר מָרי יוסף קאפח שם:


"[ומה שה' שולח את הנביאים לבני האדם הוא דווקא להדריך אותם לדרך האמת, אך] לא לקבוע להם מצוות וחוקים לדורות בשם ה', כי תורה ומצוות מסוג זה, כלומר כתורת משה רבנו, לא תיתכן על-ידי נבואה שהיא באמצעות מלאך, ולא תיתכן אלא בהשראה שלא על-ידי מלאך כלל, וזהו סוג נבואתו של משה רבנו, וסוג זה לא היה לפניו ולא יהיה לאחריו, שנאמר: 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה': 'וְלֹא קָם' – לשעבר, 'עוֹד' – להבא".


נמצא, שלא יעלה על הדעת שיקום אדם, ויחליט שיש לו תורה חדשה כמו החסידות או הסטייה הפלפולית הליטאית מדרך האמת, ויעצבו מחדש את דת משה בהתאם לשאיפותיהם ולמעלליהם – זה לא ייתכן. ואין הבדל בין מי שמוסיף על חוקי התורה אינסוף חומרות ומנהגים (כמו האשכנזים) לבין מי שמבטל אותה כליל (כמו הרפורמים), כי שתי הדרכים מחריבות את דת האמת כמעט באותה מידה. כל שכן שהוסיפו חומרות ומנהגים שיסודן בהזיות המאגיות של עובדי האלילים, ורבות מהן אף עבודה-זרה ממש ברמות שונות: מהן עבודה-זרה שהן בגדר חירוף וגידוף, ומהן בגדר עבודה-זרה שחייבין עליהן סקילה.


בהמשך דבריו מָרי מבאר בהרחבה את משמעותה המעשית של נבואת משה רבנו:


"כי בכל הנביאים החזון הוא מאת ה', אבל המלים הם של הנביא, וכל נביא מתרגם את חזונו למלים שלו, מה שאין כן במשה רבנו ע"ה, המלים אינם שלו אלא מפי הגבורה, ולפיכך אנו מדייקים בתורה חסרות ויתרות, סמיכות פרשיות, וכל י"ג מידות, וכמו שכתב במורה [ב, לה; והבאנו את דבריו לעיל]: כי שם 'נבואה' נאמר על משה רבנו ועל שאר הנביאים ב'סיפוק'".


וכן כותב רבנו ביסוד השמיני משלושה-עשר היסודות שהביא בפירושו למשנה:


"שנדע שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה', הגעה שקורין אותה על דרך ההשאלה 'דיבור', ואין יודע איכות אותה ההגעה [=האופן שבו השיג משה רבנו את ה' יתעלה וקיבל ממנו את התורה] אלא הוא ע"ה אשר הגיעה אליו [=התורה], ושהוא במעלת לבלר שקורין לפניו והוא כותב כולה – תאריכיה וסיפוריה ומצוותיה, ולכך נקרא מחוקק".


ב. מטרות הנבואה וזיקתן לבני אדם


רבנו מבחין כאמור בין שני סוגי נבואה: נבואה שנועדה לרומם את הנביא בלבד, ונבואה שנועדה גם לרומם אחרים עמו לדרך האמת. רבנו מבאר במורה (א, לז), שאין הדבר נכון רק לגבי הנבואה אלא גם לגבי השפע האלהי [=החכמה והתבונה] אשר שופע מאת ה' יתעלה על כל בני האדם, כל אחד לפי רמת שכלו וטוהר מחשבותיו.


והנה לשון רבנו:


"בעניין השפע האלהי הזה המגיע אלינו [=לכל בני האדם שטרם עקרו את עיני שכלם], אשר בו נשכיל ויהיו יתרונות לשכלינו זה על זה, והוא, שיש שמגיע ממנו [=מן השפע האלהי] דבר לאדם מסוים, והיה שיעור אותו הדבר המגיע אליו כדי להביאוֹ לידי שלמות [אישית] לא יותר. ויש שיהיה אותו הדבר המגיע אל האדם שיעור שיעדף על שלמותו להשלים זולתו".


כלומר, יש מבני האדם הנבונים, אשר תגיע אליהם חכמה מן השפע האלהי במידה אשר תרוממם למעלה מסוימת בלבד, מבלי יכולת לעורר את זולתם להתרומם יחד עמהם. ברם, יש מבני האדם הנבונים, אשר תגיע אליהם חכמה מן השפע האלהי במידה רבה ועודפת על מה שהם זקוקים לה כדי להגיע לשלמות עצמם, ויפיצו ויאירו מן השפע האלהי הזה לזולתם. וכן אומר רבנו הדבר נוהג בכל שאר השלמויות, לא רק בענייני מדע וחכמה:


"כפי שהדבר נוהג בכל הנמצאים [="כלומר ביתר השלמויות" (מָרי שם)], אשר יש מהן שהגיע לו מן השלמות מה שמנהיג בו זולתו, ומהם שלא הגיע לו מן השלמות אלא בכדי שיהא מונהג בזולתו [="כי גם להיות מונהג צריך תבונה, וכדברי ר' טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחת" (מָרי שם)]". כלומר, יש אנשים אשר הצליחו להגיע לשלמויות מידותיות מסוימות באופן מצומצם, אשר מרומם רק אותם לדרך טובה ומאושרת. ויש אשר הצליחו להגיע לאותן השלמויות, ויחד עם זאת הם יודעים ומבינים ושואפים לרומם גם את זולתם להגיע לאותה מעלה מידותית.


רבנו מוסיף ומלמד שם, שיש לאדם שני כוחות אשר מושפעים באופן ישיר מן השפע האלהי: הכוח ההגיוני [=השכל] והכוח המדמה [=הדמיון], אם השפע האלהי מגיע לאדם רק לכוח ההגיוני הרי הוא יהיה חכם גדול, ואם יגיע לשני הכוחות הרי שאדם זה יוכל להיות נביא, ואם יגיע רק לחלק המדמה, אלה הם "מנהיגי המדינות מייסדי החוקים" כלומר אנשים בעלי חזון, אשר לא בהכרח צודקים בחזונם. ובקבוצה זו האחרונה יהיו גם הרשעים בעלי ההזיות: הקוסמים והמנחשים, ושאר בעלי המאגיה והמיסטיקה העוברים על חוקי התורה.


וממשיך רבנו ואומר שם:


"וידוע שיש בכל סוג משלושת הסוגים הללו הבדלים רבים מאד בין אדם לחברו, וכל סוג משני הסוגים הראשונים נחלק לשני חלקים כמו שבארנו, והוא שהשפע המגיע אל כל סוג מהם יהיה: או בכדי להשלימו לא יותר, או בכדי שיעדף על שלמותו מה שישלים בו את זולתו".


והנה דוגמה מדברי רבנו שם:


"והנה הסוג הראשון והם החכמים, פעמים יהיה שופע על הכוח ההגיוני של אחד מהם בכדי לעשותו בעל מחקר והבנה ויידע ויבחין, ולא יתעורר ללמד לזולתו ולא לחבר ספר ולא ימצא תשוקה לכך, ואין לו יכולת לזה. ויש שיהיה השופע עליו בכדי לעוררו בהכרח לחבר וללמד. וכך הוא המצב גם בסוג השני, יש שיבואהו מן החזון בכדי שלמות אותו הנביא לא יותר, ויש שיבואהו ממנו מה שגורם לו לקרוא לבני אדם וללמדם ולהשפיע עליהם משלמותו".


נמצא אפוא, אומר רבנו שם: