אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק כו)
- אדיר דחוח-הלוי
- לפני יום 1
- זמן קריאה 7 דקות
דוגמה שיא
בשמות (כג, לג) נאמר: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ", ושם תרגם אונקלוס: "פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי" – "דִּלְמָא יְחַיְּיבוּן יָתָךְ קֳדָמָי", ואונקלוס עקבי בתרגומו: בכל מקום שיש במקרא התייחסות ישירה לאמיתת עצמותו של ה' יתעלה, אונקלוס מרחיק בתרגומו מאמיתת כבודו של בורא-עולם, לכבוד ולתפארת. כלומר, יש בזה ביטוי לכבודו ולרוממותו של בורא-עולם, שהרי ככל שמרחיקים את התיאור או הדימוי או התואר או מילת היחס מאמיתת עצמותו – כך תחושות היראה, ההכנעה וההערצה כלפי בורא-עולם גוברות, בדומה להתייחסות למלך בשר ודם אשר פונים אליו בגוף שלישי, וכן ראוי לפנות לכל אדם חשוב ונכבד ובעל מעלה – ומזאת נלמד על יראת השמים והחכמה שהייתה לאונקלוס. ולעיון נרחב במגמה העקבית והרווחת הזו שבפירושו, ראו: בסיכום שמובא בסוף חלק ד.
דוגמה שיב
בשמות (כד, א) נאמר: "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק", ושם תרגם אונקלוס: "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ" – "וּלְמֹשֶׁה אֲמַר סַק לִקְדָם יְיָ", וכבר הוּסבר בדוגמות רבות שאונקלוס מתרגם את מילת היחס "אֶל", כשהיא מיוחסת ונאמרת בתורה לפני שֵׁם ה' יתעלה שמו, במילה "קֳדָם" (כך במאות רבות של פסוקים) – ואילו ביחס לשאר הנבראים, אונקלוס לעולם מתרגם את המילה "אֶל" באות היחס למ"ד דהיינו כך: "ל..." או במילה "לְוָת" (למעט יוצאי דופן נדירים מאד). כללו של דבר, יש בתרגומו הזה גם הרחקה מן ההגשמה, דהיינו הרחקת העניין האמור בפסוק מאמיתת עצמותו של הבורא יתעלה, וכן ביטוי לרוממות ולכבוד קמי שמיא, ובזה ראו בסיכום שבסוף חלק ד.
דוגמה שיג
בשמות (כד, ב) נאמר: "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְיָ וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "אֶל יְיָ" – "לִקְדָם יְיָ", וכל מה שנאמר לעיל בדוגמה שיב נכון מאד גם לדוגמה הזו.
דוגמה שיד
בשמות (כד, ה) נאמר: "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַייָ פָּרִים", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ", וכבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס אינו מותיר את למ"ד היחס שבמילה "לַייָ" כשהיא נאמרת בפסוק קמי שמיא: בדרך-כלל הוא מחליפהּ במילה "קֳדָם" ולעתים במילה אחרת כמו "לִשְׁמָא". העקביות הזו בשינוי תרגום אות היחס למ"ד מיוחדת אך ורק להקב"ה, והיא נועדה לייחד את אמיתתו משוכני-בתי-חומר. כלומר, בשינוי תרגומה של אות היחס למ"ד, אונקלוס שואף להרחיק את העניין הנדון מאמיתת עצמותו של בורא-עולם. בכך הוא משיג שתי מטרות: הרחקה מן ההגשמה בהרחקת אמיתתו מענייני החומר האמורים בפסוק ביחס לה'; וכן חינוך המחשבה לשׂגב רוממותו של הבורא יתעלה, שהרי ככל שמרחיקים את העניין הנדון בפסוק מאמיתתו כך כבודו ויקרו של ה' יתעלה מתגדֵּל, ובדומה לפנייה למלך או לשופט וכיו"ב, שמשום כבודו נעשית בגוף שלישי ולא בגוף ראשון.
דוגמה שיה
בשמות (כד, י) נאמר: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר", ושם אונקלוס תרגם כך: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" – "וַחֲזוֹ יָת יְקָר אֱלָהָא דְּיִשׂרָאֵל", נמצא שאונקלוס ע"ה מרחיק מפשט הפסוק אשר עלול להשתמע ממנו הגשמה, כביכול ניתן לראות בעיני הבשר את אלהי ישראל, ואם כן הרי שיש לו גוף ודמות הגוף. ולכן, אונקלוס מלמדנו בתרגומו, שהוא מסורת תורה-שבעל-פה, שהם לא ראו את אמיתת עצמותו של בורא-עולם, אלא את יקרו, דהיינו אור נברא שהקב"ה בורא במקום מסוים כדי לבטא את השגחתו ורצונו באותו המקום. עוד ייתכן לפרש, שראיית הכבוד האמור בתרגומו של אונקלוס מורה על-כך שאצילי בני ישראל השיגו השגות מעמיקות ונעלות מאד ביחס לאמיתתו של בורא-עולם, וכך הסביר רבנו במורה-הנבוכים (א, ד–ה). ובכל העניינים האלה ראו נא: "'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' – מה ראו?", "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו – ענווה והכנעה בהשגת ה' יתעלה".
הרחקה נוספת מן ההגשמה הינה בתרגומו למילים: "וְתַחַת רַגְלָיו" שאותן אונקלוס מתרגם: "וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ", דהיינו במקום "תחת רגליו" אונקלוס מתרגם "תחת כיסא כבודו", ויש בדבריו הרחקה כפולה מן ההגשמה! הנה אפוא הדברים בעניין זה מן המאמר: "כתר או נקדישך?": רבנו הקדיש את כל חלקו הראשון של ספרו מורה-הנבוכים להרחקת הגשמות מהבורא. במסגרת מגמתו זו, הוא מנתח שם (א, כח) את תרגומו הזה של אונקלוס, וכֹ"דְּ:
"אבל אמרוֹ 'וְתַחַת רַגְלָיו' [...] הרי פירוש אונקלוס בו כפי שכבר יָדַעְתָּ [מחובת קריאת שניים מקרא ואחד תרגום], שהוא עשה כינוי 'רגליו' מוסב על הכיסא ואמר: 'וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ', והבן והתפלא על התרחקות אונקלוס מן הגשמות ומכל מה שמביא לכך ואפילו בדרך רחוקה, לפי שלא אמר 'וּתחוֹת כּוּרסֵיה', לפי שאם יְיַחֵס לו את הכיסא [...] היה משמע שהוא נח על גוף, ויחייב גשמות, לפיכך יֵיחַס את הכיסא ליקריהּ כלומר לשכינה שהיא אור נברא".
כלומר, אונקלוס הרחיק פעמיים מן ההגשמה: פעם אחת כאשר אמר שהרגליים אינן רגלי הבורא יתעלה ויתרומם אלא רגלי הכיסא, ופעם נוספת כאשר אמר שהכיסא בעצמו אינו של הבורא – כי אם יֹאמר שהכיסא הוא של הבורא הרי הוא מחייב לו גשמות! לפיכך, אונקלוס תרגם "וְתַחַת רַגְלָיו": תחת רגלי הכיסא שעליו שוכן אור נברא היא שכינת ה' יתעלה. למדנו אפוא, כי אסור לייחס חפצים כגון כיסא או כתר לה' יתעלה – מפני שבזה תתחייב הגשמות! וכמו שאונקלוס ע"ה הרחיק מייחוס חפצים לה' יתעלה, כך ראוי שינהגו מייחדי ה' יתעלה.
ואם יטען הטוען שרבנו דיבר אך ורק על המונח "כיסא" ולא התכוון לכלול עמו חפצים גשמיים דומים לו כגון "כתר". ובכן, על הטוען הזה ללמוד ולהבין ולידע, כי רבנו מלמד אותנו במורה באופן מפורש, שספרו "מורה הנבוכים" הוא בגדר מפתחות ושערים לחכמה, והרעיונות המובאים בו בענייני ההגשמה אינם נכונים אך ורק למונחים המסוימים שעליהם הם נאמרו, אלא יש ללמוד מהם כללים והשקפות גם ביחס לעניינים ולמושגים ולמונחים אחרים.
וכֹה דברי רבנו בעניין זה במורה (א, ח): "ודע, כי כל שֵׁם [=כל מושג וכל פועל וכל תואר] אשר נבאר לך שיתופו במאמר זה [כלומר כל שֵׁם אשר נבאר את משמעויותיו השונות], אין הכוונה בכך ההערה למה שהזכרנו באותו פרק בלבד, אלא אנו פותחים שער ומעירים אותך על [כל] ענייני אותו השם. [...] ואתה התבונן בספרי הנבואה וזולתם מחיבורי בעלי החכמה, וּבְחַן את כל השמות [...] בהן, וּבַאֵר כל שם משותף כפי אחד מענייניו המתאים לו לפי אותו הדיבור [=לפי ההקשר והעניינים האמורים בו], והנני אומר דברים אלו מפתח למאמר זה וזולתו".
נמצא, שמטרת רבנו היא לפתוח לנו שערים למחשבה ולתבונה, ולהעיר לנו הערות על מושגים ומלים ורעיונות אשר אינם נכונים רק למקומם, אלא ניתן באמצעותם להבין עניינים עמוקים בכתבי-הקודש ובאגדות חז"ל וכן בנוסח התפילה, ולהינצל מן התהייה והתעייה! והוא הדין כאן בעניין כיסא או כתר וכיו"ב, אשר ברור שאין הבדל ביניהם, כי שניהם חפצים גשמיים אשר ייחוסם לבורא-עולם מוביל בקלות אל הסכלות, ואל התעייה בשיממון ההגשמה והאלילות.
דוגמה שיו
בשמות (כד, יא) נאמר: "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" וכו', ושם אונקלוס תרגם כך: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" – "וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַּייָ", וכמו בדוגמה הקודמת, אונקלוס מרחיק מן ההגשמה ומחנך לכך שאין לה' גוף ודמות הגוף, שהרי מה שראו הוא את יקרו.
דוגמה שיז
בשמות (כד, יב) נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם", ושם תרגם אונקלוס: "עֲלֵה אֵלַי" – "סַק לִקְדָמַי". מפשט הפסוק עלולים המינים לתעתע שיש לה' גוף ודמות הגוף, שהרי אם יש לה' מקום מסוים בעולם החומר, הוא בהכרח גוף. לפיכך, אונקלוס נחלץ לתרגם שהעלייה האמורה איננה עלייה למקום מושבו של ה' יתעלה חלילה, אלא העלייה היא לפניו דהיינו לפני כבודו ויקרו. ודרך אגב, כשאונקלוס מתרגם את המילה "אֵלַי" ביחס לשאר הנבראים הוא מתרגמהּ "לְוָתִי". ובעניין חובת שלילת ייחוס מקום לה' יתעלה וזיקתה להגשמת הבורא, ראו לעיל דוגמה מב.
דוגמה שיח
בשמות (כד, יג) נאמר: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים", ושם תרגם אונקלוס: "אֶל הַר הָאֱלֹהִים" – "לְטוּרָא דְּאִתְגְּלִי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַּייָ", ואם נקרא את הפסוק כפשוטו אנו עלולים לשגות בהגשמה: שמא מדובר בו בהר שהוא מקום מגוריו של ה'-אלהים-אמת, ואם כך, דהיינו אם יש לה' מקום מסוים שבו הוא מצוי – הרי שהוא בהכרח גוף, כי רק גוף עשוי להיות מצוי במקום מוגדר בעולם החומר (ובעניין חובת שלילת ייחוס מקום לה' יתעלה שמו, ראו לעיל דוגמה מב). ולכן אונקלוס נחלץ גם כאן כדי להרחיק מן ההגשמה ולשלול מן המחשבה כל אפשרות שיש להקב"ה מקום, וכיצד הוא עושה כן? ובכן, הוא מתרגם-מפרש שההר המדובר בו הוא ההר שעליו נגלה כבוד ה', כלומר מדובר בהר שעליו התגלו המראות הנשׂגבים במעמד הסנה ובמעמד הר סיני. והמראות הללו אינם חלק מאמיתת עצמותו של הבורא יתעלה, אלא הינם מראות נבראים מאיתו. וזו הפעם הרביעית שאונקלוס מרחיק מן ההגשמה בעניין "הר האלהים", וראו לעיל דוגמות: קלח, קסא, רסח. ולעניין שימושו הנרחב של אונקלוס בפועל "אִתְגְּלִי" ובמשמעויותיו, ראו לעיל בדוגמה קמח, וכן בדוגמה קה, ועוד.
דוגמה שיט
בשמות (כד, טז–יז) נאמר כך: "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְיָ עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן, וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְיָ כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", והנה לנו המקור של אונקלוס לתרגומו "יְקָרָא דַּייָ" במקומות שבהם נזכרה אמיתתו יתברך. כלומר, ה' מלמדנו שלא ניתן לראותו, שהרי נאמר שכבודו ויקרו הם אלה ששכנו על ההר, והם האור הנברא וכן כלל האותות והמופתים שנראו שם. ולעולם לא ניתן לראותו, שהרי הכבוד שנראה על ההר אמור במעמד הר סיני, דהיינו אפילו במעמד הר סיני המרומם מכֹּל, אפילו שָׁם ה' לא שכן באמיתת עצמותו על ההר. כללו של דבר, הקב"ה קובע את חובת שלילת ההגשמה דווקא בעניין מעמד הר סיני: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו), ללמדנו שלא ניתן לראותו לעולם כי הוא אינו גוף.
דוגמה שכ
בשמות (כה, ב) נאמר כך: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", ושם תרגם אונקלוס: "וְיִקְחוּ לִי" – "וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי", וראו לעיל דוגמה שיא. כמו כן, יש בתרגומו הזה חינוך להשקפה נכונה, ואסביר: מפשט הפסוק עלולים המינים לתעתע שהקב"ה זקוק לתרומות הללו שהוא מצווה עלינו להרים, שהרי נאמר: "וְיִקְחוּ לִי". ולכן אונקלוס מרחיק את כל העניין מאמיתתו יתעלה שמו, ללמדנו שאין לה' צורך במאומה.
דוגמה שכא
בשמות (כה, ח) נאמר כך: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", ושם תרגם אונקלוס: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" – "וְיַעְבְּדוּן קֳדָמַי מַקְדַּשׁ", ושוב הננו רואים שאונקלוס מרחיק את אמיתתו יתעלה שמו מעולמנו החומרי, בתרגמו את מילת "לִי" במילה "קֳדָמַי" דהיינו לְפָנַי, וכל מה שנאמר בדוגמות שיא, שכ, נכון בהחלט גם לדוגמה זו. כמו כן, ראוי להדגיש שגם כאן אונקלוס מלמד השקפה נכונה, ואסביר: מפשט הפסוק עלולים המינים לתעתע שהמקדש שה' מצווה עלינו לבנותו הינו לצורכו ולהנאתו, שהרי נאמר בפסוק "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ", ולכן אונקלוס נחלץ לשנות את המילה "לִי" שעלולה לבטא הנאה וצורך אישי, במילה "קֳדָמַי" שמבטאת ניתוק וריחוק. הוי אומר, המקדש המופלא הזה מהרה ייבנה שה' מצווה עלינו לבנותו, אינו לצורכו ולהנאתו, אלא הינו לטובתנו ולהנאתנו, למען נגשים את ייעודנו לקרוא בשם ה' אל עולם ונזכה לחיי עולם.
ויש הרחקה נוספת מן ההגשמה בפסוק הזה, אונקלוס מתרגם: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – "וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִי בֵּינֵיהוֹן", ללמדנו שלא ה' יתעלה הוא זה ששוכן בינינו שהרי אין לו גוף ודמות הגוף, ואיך ישכון ה' יתעלה בעולם החומר השפל, ובינות בני האדם אשר בעפר יסודם? אלא הכוונה היא שהוא ישרה את שכינתו, דהיינו את השגחתו ורצונו, ויברך אותנו בשלום ובשפע רב.