דוגמה כה
בבראשית (ט, יב) תרגם אונקלוס כך: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" – "וַאֲמַר יְיָ דָּא אָת קְיָמָא דַּאֲנָא יָהֵיב בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן". נשים לב שבפסוק נאמר יחס מסוים בין ה' יתעלה ויתרומם לבין בני האדם: "בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם", כלומר, הקשת בענן הינה "אוֹת הַבְּרִית" בין ה' לבין האנושות. אמנם, לא מדובר בהכרח ביחס שמתאר קשת שניצבת בין ה' יתעלה לבין בני האדם שוכני-בתי-חומר – שהרי בקלות ניתן לפרש את העניין באופן מופשט, דהיינו כיחס של התחייבות ולא כיחס של מציאות גורם חומרי בין שני גופים – ואף-על-פי-כן אונקלוס מרחיק מן ההגשמה! ולכן הוא מתרגם: "בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" – "בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן", ללמדנו שאין בין ה' יתעלה לבין בני האדם שום יחס ושלא ניתן להניח ביניהם שום עניין חומרי.
אלא, היחס הוא בין פקודתו וציוויו של ה' יתעלה לבין האנושות, ובמלים אחרות, הברית אשר ה' כורת עם האנושות לאחר המבול, היא ברית עם פקודתו וציוויו שקיים לעולמי-עולמים.
אונקלוס חוזר על הרחקת הגשמות מן הסוג הזה ארבע פעמים נוספות בפסוקים הבאים:
בפסוק יג: "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ", ושם תרגם אונקלוס: "בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ" – "בֵּין מֵימְרִי וּבֵין אַרְעָא"; בפסוק טו: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם", ושם תרגם אונקלוס: "אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" – "דְּבֵין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן"; בפסוק טז: "וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ", ושם תרגם אונקלוס: "בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה" – "בֵּין מֵימְרָא דַּייָ, וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא"; בפסוק יז: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ", ושם תרגם אונקלוס: "בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" – "בֵּין מֵימְרִי וּבֵין כָּל בִּסְרָא דְּעַל אַרְעָא".
דוגמה כו
בבראשית (יא, ה) תרגם אונקלוס כך: "וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם", ושם תרגם אונקלוס: "וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל" – "וְאִתְגְּלִי יְיָ (לְאִתְפְּרָעָא) עַל עוֹבָד קַרְתָּא וּמִגְדְּלָא", ויש בפירושו זה שתי הרחקות מן ההגשמה: הראשונה בתרגמוֹ "וַיֵּרֶד יְיָ" – "וְאִתְגְּלִי יְיָ", שהרי ברור כשמש שמטרתו להרחיק את פעל הירידה מה' יתעלה, כי אם יש לפניו ירידה ברור שהוא גוף אשר יורד מפנתיאון דמיוני כדי להעניש את הרשעים על מעלליהם; והשנייה בתרגמוֹ "לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל" – "(לְאִתְפְּרָעָא) עַל עוֹבָד קַרְתָּא וּמִגְדְּלָא", וזאת כדי ללמדנו שאין לפניו ראייה חושית גופנית, אלא הכוונה במילת ראייה היא לשפוט ולהיפרע מן הרשעים על עשיית העיר והמגדל, שתכליתה הייתה למרוד בבורא-עולם.
ועתה אוסיף ביאור חשוב להרחקת הגשמות הראשונה שהזכרנו כאן:
במאמר: "הרמב"ן – הַמִּין שלא יבין", שם בקושייה הארבע-עשרה עסקתי בטענתו של הרמב"ן שהפעל "אִתְגְּלִי" מבטא הגשמה. הרמב"ן בסכלותו סבר שהפועל "אִתְגְּלִי" משמעו בהכרח התגלות חזותית של אמיתת עצמוּת הבורא. אך אין זו משמעות המילה, אלא היא כוללת בתוכה כל סוג של התערבות אלהית שמימית במתרחש כאן בעולם השפל של שוכני בתי חומר.
והאמת שדי בהרחקת הגשמות של אונקלוס כאן, דהיינו בהחלפת הפעל "ירד" בפעל "התגלה" כדי להבין שמדובר בהרחקת גשמות ברורה ומפורשת, שהרי אם מטרתו הייתה להגשים הוא לא היה טורח להחליף את הפעל "ירד" בפעל "התגלה"! ואף-על-פי-כן, פרשׂתי במאמר על הרמב"ן שם, חמש-עשרה ראיות נוספות לכך שלא מדובר בהתגלות גופנית, ולכן לא רק שאין הגשמה בתרגום באמצעות המלה "אִתְגְּלִי", להיפך, מדובר בהרחקה ממנה.
לכל הראיות נצרף עוד ראיה, בבראשית (ט, כא) נאמר על נח: "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה", ושם תרגם אונקלוס: "וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" – "וְאִתְגַּלִּי בְּגוֹ מַשְׁכְּנֵיהּ". נמצא, שכאשר אונקלוס מבקש לתאר התגלות גופנית הוא מתרגם: "אִתְגַּלִּי", דהיינו בפתח תחת הגימ"ל, וכאשר הוא מבקש לתאר התגלות שאינה התגלות עצמית-גופנית הוא מתרגם: "אִתְגְּלִי", דהיינו בשווא תחת הגימ"ל, וכמה מדויקים דבריו של אונקלוס פשוט תענוג לנבונים. "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י).
דוגמה כז
בבראשית (יא, ז) תרגם אונקלוס כך: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ", ושם אונקלוס תרגם: "הָבָה נֵרְדָה" – "הַבוּ נִתְגְּלֵי", וכל מה שאמרתי לעיל נכון גם כאן. ולעיון במשמעויות המגוונות לפעלים "ירד" ו"עלה" שנאמרו בכתבי הקודש ביחס לה' יתעלה, ראו בסדרת "מורה הנבוכים" את המאמר: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים – לאן הוא עלה?".
דוגמה כח
בבראשית (יב, ז) נאמר כך: "וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַייָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו", ושם תרגם אונקלוס: "וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם [...] לַייָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו" – "וְאִתְגְּלִי יְיָ לְאַבְרָם [...] קֳדָם יְיָ דְּאִתְגְּלִי לֵיהּ", ויש בפירושו זה שלוש הרחקות מן הגשמות:
אונקלוס מחליף את הפעלים "וַיֵּרָא" ו"הַנִּרְאֶה" אשר עלולים להתפרש כראיית עצם חומרי, בפעל "אִתְגְּלִי" אשר כאמור בדוגמה כו מבטא התגלות שאינה התגלות גופנית – ובפסוק הזה ברור שהכוונה להתגלות נבואית אשר מנותקת לחלוטין מראייה חושית גופנית.
כמו כן, את המלה: "לַייָ" אונקלוס אינו מתרגם באופן מילולי, אלא מוסיף מילה לפני שם ה', כדי לבטא ריחוק בין המזבח שהוא עצם חומרי לבין ה' יתעלה. וכבר ראינו בדוגמה כג שבכל מקום שיש יחס בין ה' יתעלה לבין עצם גשמי אונקלוס מוסיף את המלה: "קֳדָם" לפני שם ה', כדי להרחיק מה' יתעלה עצמים חומריים, וכן כדי ללמד על חשיבות הרחקת הגשמות.
בדוגמה כג הבאתי אפשרות ביאור נוספת, ואחזור עליה בפעם השנייה והאחרונה:
רוב שימושה המכריע של אות היחס למ"ד בתורה הוא לפעלים או לשמות עצם גופניים, ורק מיעוטה הוא לשם ה' יתעלה. ברם, עיקר שימושה של המלה "לפני" בתורה הוא לה' יתעלה ומיעוטה לשמות עצם גופניים: 111 פעמים לשמות עצם גופניים ו-164 פעמים לפני שם ה' יתעלה. לפיכך, מכיוון שהמלה "לפני" מזוהה יותר מאות היחס למ"ד עם שם ה' יתעלה, אונקלוס ראה לנכון להחליפה בתרגומו במלה "לפני" – וכך הוא נוהג בכל מקום, כלומר, המלה "לַייָ" מופיעה בתורה למעלה מ-250 פעמים, ובכל המקומות הללו אונקלוס מתרגם: "קֳדָם יְיָ". לעומת זאת, בכל מקום שאות היחס למ"ד באה בתורה לפני שם עצם חומרי אונקלוס מותיר אותה על כנה, ואינו מוסיף לה מילה בראשה, כמו שהוא עושה לשם ה': "קֳדָם יְיָ".
ודיוקו המופלא הזה של אונקלוס מלמד על חשיבות הרחקת הגשמות והדימוי מה' יתברך.
דוגמה כט
בבראשית (יב, ח) נאמר כך: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַייָ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְיָ", ושם תרגם אונקלוס: "מִזְבֵּחַ לַייָ" – "מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ", ושוב אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, וכבר הרחבנו בעניין זה בדוגמות כח ו-כג.
דוגמה ל
בבראשית (יג, יג) נאמר כך: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַייָ מְאֹד", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ", ושוב אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, ומרחיק את אנשי סדום מאזכור שמו של ה' יתעלה; ויש בדבר זה גם כבוד קמי שמיא, שהרי ראוי להרחיק בתרגום בין אנשי סדום לה'.
וכבר הרחבנו בעניין זה בדוגמות כח ו-כג.
דוגמה לא
בבראשית (יג, יח) נאמר כך: "וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַייָ", ושם תרגם אונקלוס: "מִזְבֵּחַ לַייָ" – "מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ", כאמור בדוגמה כט.
דוגמה לב
בבראשית (טו, א) נאמר כך: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד", ושם תרגם אונקלוס: "אָנֹכִי מָגֵן לָךְ" – "מֵימְרִי תְּקוֹף לָךְ". גם כאן אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, שהרי פשט הפסוק עלול להתפרש כהגשמה, כאילו הקב"ה יגן על אברהם אבינו באמיתת עצמותו באופן פיסי – ואף שמדובר בחשש רחוק, אף-על-פי-כן אונקלוס מרחיק מן ההגשמה ואומר: "מֵימְרִי תְּקוֹף לָךְ", דהיינו פקודתי וציוויי אשר הם עומדים לעולם-ולעולמי-עולמים, הם אלה אשר יסוככו ויגנו על אברהם אבינו ע"ה.
כמו כן, נראה שאונקלוס נחלץ להרחיק כאן מן ההגשמה מפני שהקב"ה נזכר בסמוך לבשר ודם: "אָנֹכִי מָגֵן לָךְ", ואפילו שמדובר באברהם אבינו ע"ה שעליו אומר הנביא ישעיה: "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (מא, ח), אף-על-פי-כן, אין ראוי להזכיר בשר ודם בסמוך לה' אלהים אמת, וראוי להרחיק מן ההגשמה, ובזה גם להוסיף וללמד על אמיתתה על נחיצותה ועל חשיבותה העצומה.
דוגמה לג
בבראשית (טו, ו) נאמר: "וְהֶאֱמִן בַּייָ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה", ושם תרגם אונקלוס: "וְהֶאֱמִן בַּייָ" – "וְהֵימֵין בְּמֵימְרָא דַּייָ", ולכאורה יש להקשות מדוע הוא לא תרגם: "והֵימֵין בַּייָ"? אלא, שוב אנחנו לומדים על הרחקתו הגדולה של אונקלוס מן ההגשמה, שאפילו במקום שנזכר ה' יתעלה בסמוך לבשר ודם, ואפילו נביא גדול אב האומה, אפילו הַכֵי ראוי והכרחי להרחיק בין מציאותו של בורא-עולם לבין מציאותו של בשר ודם, ולכן אונקלוס מוסיף: "וְהֵימֵין בְּמֵימְרָא דַּייָ".
דוגמה לד
בבראשית (טז, יג) נאמר: "וַתִּקְרָא שֵׁם יְיָ הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי", ושם תרגם אונקלוס: "אַתָּה אֵל רֳאִי" – "אַתְּ הוּא אֱלָהָא חָזֵי כוֹלָא", כלומר, אתה הוא האלהים יודע הכל, דהיינו שלא נעלם ממנו מאומה, והשגחתו כוללת הכל. בפירושו זה אונקלוס מלמד השקפה נכונה וחשובה מאד, וכמו שאומר הנביא ירמיה (יז, ט–י): "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ? אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו".
ואם יקשה המקשה והלא אונקלוס מייחס לה' יתעלה את הפעל "חזא", פעל שלכאורה עלול לבטא הגשמה, דהיינו ראיית-עין גופנית. ובכן, רבנו כבר ביאר עניין זה במורה (א, מח):
"והנה, מה שהוא [=אונקלוס] מתרגם [בבראשית א, ג] 'וַחֲזָא יְיָ', מוכח בבירור כי 'חֲזָא' בלשון הארמי משותף, ושהוא מורה על עניין השגת השכל, כמו שמורה [גם] על השגת החושים".
וכבר ביארתי עניין זה במאמר: "הרמב"ן – הַמִּין שלא יבין" שם בקושייתו השנייה, וכן הרחבתי בביאור עניינים אלה זה בסדרת "מורה הנבוכים", במאמרים: "חשיבותו העצומה של תרגום אונקלוס", "סילוק הגשמות בתרגום אונקלוס", "עוד על סילוק הגשמות בתרגום אונקלוס".
ולכל האמור במאמרים, נצרף ראיה מן הפסוק הנדון לצִדקת דרכו של אונקלוס: "כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי", ושם הוא תרגם: "אֲרֵי אֲמַרַת אַף אֲנָא שָׁרִיתִי חָזְיָא". נמצא, שהפועל "חזא" משמש בפסוק הזה כתיאור להשגה שכלית, שהרי הָגר אינה מתכוונת לומר שזה עתה היא התחילה לראות, כי היא לא הייתה עיוורת לפני התגלות המלאך, אלא, נפקחו עיני שכלה להבין משהו בעניין השגחתו של ה' יתעלה, בעקבות ידיעתה את עתידו של ישמעאל.
ועל התגלות המלאך להגר בַּבְּאֵר שם, אומר רבנו במורה (ב, מב) שלא היה מדובר בנבואה אלא בהשגה שכלית מסוימת אשר זוכים לה אנשים יחידים ונדירים שאינם מעותדים לנבואה:
"תדע כי הגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, לפי שאותם הדברים אשר שמעו או עלה ברעיונם הוא כעין בת קול שמזכירים חכמים תמיד, והוא מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד, אבל מטעה בזה שיתוף השם. וזה הוא היסוד שמסלק רוב הקשיים שבתורה, והתבונן אמרוֹ: 'וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְיָ עַל עֵין הַמַּיִם' וגו' [בר' טז, ז], כמו שנאמר ביוסף: 'וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה' [בר' לז, טו], ולשון כל המדרשות שהוא מלאך".
ולכן אונקלוס מתרגם בסוף הפסוק הנדון (טז, יג): "אַחֲרֵי רֹאִי" – "בָּתַר דְּאִתְגְּלִי לִי", וכן בפסוק הבא שם (טז, יד): "בְּאֵר לַחַי רֹאִי" – "בֵּירָא דְּמַלְאַךְ קַיָּימָא אִתַּחְזִי עֲלַהּ". כל זאת ללמדנו, שמדובר בחיזיון מסוג מסוים אשר מיועד ליחידים שאינם מעותדים ומוכשרים לנבואה.
דוגמה לה
בבראשית (יז, א) אונקלוס מתרגם: "וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם" – "וְאִתְגְּלִי יְיָ לְאַבְרָם", אונקלוס מרחיק ראייה חושית גופנית מה' יתעלה ומתרגם שמדובר בהתגלות, התגלות שכמובן אינה התגלות גופנית. ואין לחשוד באונקלוס שמא מדובר בהתגלות גופנית, שהרי אם הייתה כוונתו להגשים הוא לא היה מחליף את הפעל "ראה" ומותיר אותו על כנו, ובזה חלילה הוא היה מוביל את המחשבה לגשמות. וכבר הרחבתי בעניין אופן ההרחקה הזה מן הגשמות בדוגמה כו.
דוגמה לו
בבראשית (יז, ב) נאמר כך: "וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד", ושם תרגם אונקלוס: "בֵּינִי וּבֵינֶךָ" – "בֵּין מֵימְרִי וּבֵינָךְ". כלומר, אונקלוס מרחיק את מציאותו של בורא-עולם ממציאות בני האדם שוכני בתי חומר, ולכן הוא מוסיף שלא הברית היא זו שבין ה' יתעלה לבני האדם, אלא פקודתו וציוויו שעומדים לנצח נצחים, וכבר הרחבנו בזה בעיקר בדוגמה כה, וכן בדוגמות: ל, לב–לג, ואין ספק שמגמה זו עוברת כחוט השני בכל רחבי תרגומו.
דוגמה לז
בבראשית (יז, ז) נאמר: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ", ושם תרגם אונקלוס: "בֵּינִי וּבֵינֶךָ" – "בֵּין מֵימְרִי וּבֵינָךְ", וכאמור מדובר בהרחקה שיטתית מן הגשמות, ראו בדוגמה הקודמת דוגמה לו.
דוגמה לח
בבראשית (יז, י) נאמר: "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר", ושוב, אונקלוס מתרגם כך: "בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" – "בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן", שוב-ושוב אונקלוס מרחיק באופן שיטתי מן ההגשמה, וראו בדוגמה הקודמת ובדוגמה לו ובהפניות שם.
דוגמה לט
בבראשית (יז, יא) נאמר: "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם", וגם כאן אונקלוס מתרגם: "בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" – "בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן", וכאמור לעיל בסמוך.
דוגמה מ
בבראשית (יז, יח) נאמר: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", ושם תרגם אונקלוס: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים" – "וַאֲמַר אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ". כלומר, בִּמְקום לתרגם: "ואמר אברהם לייָ" אונקלוס מוסיף את המלה "קֳדָם", כדי להרחיק בין שוכני-בתי-חומר, לבין ה' יתעלה ויתרומם שאין לו גוף ולא דמות הגוף, ובעניין זה ראו: דוגמה כה, ועוד.
כמו כן, לעולם בתרגומו אונקלוס מחליף את למ"ד היחס שנאמרת בתורה בצמוד לְשֵׁם ה': לַייָ, במלה "קֳדָם" דהיינו "לפני" – מפני שעיקר שימושה בתורה של המלה "לפני" הוא כלפי ה' יתעלה, וזאת בניגוד ללמ"ד היחס. וכבר נתבאר עניין זה בדוגמה כג, ובשנית בדוגמה כח.
דוגמא מא
בבראשית (יז, כ) נאמר: "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל", ושם תרגם אונקלוס: "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ" – "וְעַל יִשְׁמָעֵאל קַבֵּילִית צְלוֹתָךְ". כלומר, אונקלוס מרחיק מן ההגשמה בהרחיקו מלייחס לה' שמיעה וכלי שמיעה גופניים, ובמקום זאת הוא מתרגם: "קַבֵּילִית צְלוֹתָךְ".
ובעניין ההרחקה מן הסוג הזה חשוב מאד לעיין בדברי רבנו במורה (א, מח), וכֹה דבריו:
"כל מה שנאמר מֵעִניין השמע [דהיינו בכל מקום שנאמר בתורה הפועל 'שמע'] ביחס לה' יתעלה, תמצא שאונקלוס הגֵּר נזהר בו ופירש עניינו: [א] על הגעת אותו הדבר [או הדברים שנאמרו] אליו יתעלה, או שהוא השיגוֹ [כלומר, בכל מקום שנאמר הפועל 'שמע' ביחס לה' יתעלה אין הכוונה לשמיעת אוזן, אלא לתיאור של הגעת השגה]; [ב] ואם היה [הפועל 'שמע' שנזכר ביחס לה' יתעלה] בקשר לתפילה [דהיינו, שהפועל נאמר בהמשך לתפילה שהופנתה לה' יתעלה, אונקלוס] מתרגם עניינו שהוא [ה' יתעלה] קיבל או לא קיבל. ואומר תמיד בתרגום: 'שָׁמַע אֱלֹהִים – שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ' [בר' כא, יז], ובקשר לתפילה תרגם: 'שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ' – קַבָּלָא אֲקַבֵּל' [שמ' כב, כב], וזה כללי בתרגומו לא נטה ממנו באף אחד מן המקומות".
דוגמה מב
בבראשית (יז, כב) נאמר: "וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם", ושם תרגם אונקלוס: "וַיַּעַל אֱלֹהִים" – "וְאִסְתַּלַּק יְקָרָא דַּייָ". כאן אונקלוס מרחיק מלסבור שה'-אלהים-אמת עלה באמיתת עצמותו מעל אברהם, שהרי אם הקב"ה נע במציאות החומרית הוא בהכרח גוף. כלומר, מי שנע במציאות החומרית ממקום למקום או אפילו רק תופס בה שטח מוגדר – הוא בהכרח חומר, ולכן אונקלוס מתרגם מה שהסתלק הוא "יקרוֹ" דהיינו שפע הנבואה מאיתו.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, נב), בעניין ההרחקה ההכרחית הזו מן ההגשמה:
"והחלק הרביעי מן התארים, הוא לתאר את הדבר ביחסו לזולתו, כגון ליחסו [...] למקום [...] אלא שכאשר נדקדק ונדייק בָּעִיוּן יתברר [...] שה' יתעלה אין יחס בינו לבין [...] המקום [...] [כי] ה' יתעלה אינו גוף [...] ולכן [...] אין יחס בינו לבין המקום".
מדברי רבנו עולה בבירור, כי רק עצם גופני וממשי ניתן לתארוֹ ביחס למקום פלוני, כלומר רק גוף ניתן להניחו ולהציבו או לתארו כמצוי במקום מסוים ומוגדר. ומי שסבור ואפילו בתת-המודע שהקב"ה מצוי בשמים לדוגמה, בהכרח סבור שה' הוא גוף שתופס מקום במרחב.
והנה לפניכם גם דברי רבנו במורה (א, י):
"אבל אמרוֹ: 'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים' [שמ' יט, ג] הרי הוא מן העניין השלישי [=חלות הנבואה], נוסף על היותו גם עלה אל ראש ההר אשר חנה עליו האור הנברא, לא שה' יתעלה יש לו מקום שעולים אליו או יורדים ממנו, יתעלה מדמיונות הסכלים לעילא-לעילא".
ונצרף עוד דוגמה מהלכות יסודי התורה (א, ו) שם פוסק רבנו כך: "הרי מפורש בתורה ובנביא [דב' ד, לט; יהו' ב, יא] שאין הקדוש-ברוך-הוא גוף וגויה, שנאמר: 'כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד' – והגוף לא יהיה בשני מקומות". מכאן המסקנה, שאם אנחנו אומרים על הקב"ה שהוא נמצא במקום מוגדר ומסוים במציאות הרי שהוא בהכרח בעל גוף, כי כל מי שניתן להגדירו ולהניחו במקום מסוים הוא בהכרח גוף שתופס מקום במציאות.
ובעניין זה ראו: "תורת שלילת התארים – תארי החיוב", בעניין תארי המקום; וכן: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים – לאן הוא עלה?".
***
ויש בתרגומו של אונקלוס עוד פרשנויות בפרקים שסקרתי, אך בסדרה זו בחרתי להתמקד אך ורק בפרשנויות שיש בהן הרחקת הגשמות או חינוך והנחלה של יסודות דתנו הטהורים – וזו הפעם השלישית והאחרונה שאנכי מציין זאת, כדי שנזכור שאיני מקיף את כל פרשנותו.
Comentarii