"וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" – מה ראו?

במספר מקומות בכתבי הקודש נאמר על אישים מסוימים שהם "ראו" את ה' יתעלה, או שהוא "ראה" בני אדם או נבראים אחרים – האם מדובר בראיית עין? וכי יש להקב"ה דפוס או תבנית שניתן לקלוט בעין האנושית? וכי יש להקב"ה עין אשר קולטת את קרני האור ומשדרת אותן למוח? ואם אין להקב"ה גוף ואינו כוח בגוף, באיזו סוג של ראייה מדובר?


רבנו במורה (א, ד) מבאר את הפעל "ראה" בכתבי הקודש: "דע, כי ראה והביט וחזה שלושת הלשונות הללו נאמרים על ראיית העין, והושאלו שלושתן להשגת השכל". כלומר, לכל אחד משלושת הלשונות הללו יש שתי משמעויות: משמעות יסודית רחבה והיא ראיית-הבטת-חזיית עין, ומשמעות מושאלת מהמשמעות היסודית, והיא השגה שכלית (להגדרת שמות משותפים ומושאלים ראו מאמרי: "מטרתו הראשונה של מורה הנבוכים"). נמצא, כאשר נאמר על אדם מסוים שהוא "ראה" את הקב"ה הכוונה שהוא זכה להשגה שכלית נשגבה, וכאשר נאמר שהקב"ה "ראה" אדם או נברא אחר, הכוונה שהוא משיג ויודע אותו.


א. הפעל "ראה" בכתבי הקודש


לאחר שרבנו מבאר לנו את הכלל, הוא עובר לדון במורה שם (א, ד) בכל אחד ואחד משלושת הלשונות הנדונים, וכֹה דבריו ביחס לפעל "ראה": "והנה דבר זה במילת ראה מפורסם אצל הכל, אמר: 'וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה' [בר' כט, ב] – וזו ראיית עין; ואמר: 'וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת' [קה' א, טז] – וזו השגה שכלית". תחילה רבנו מביא דוגמה פשוטה שבה הפעל "ראה" מבטא ראיית עין, ולאחר מכן הוא מביא דוגמה אחרת שבה הפעל "ראה" מבטא השגה שכלית. הדוגמה שרבנו מביא לפעל "ראה" מספר קהלת ואשר מבטאת השגה שכלית, איננה קשורה להקב"ה, אך באמצעותה רבנו מוכיח שהפעל "ראה" משמש להשגה שכלית גם ביחס לעניינים גופניים שקשורים לבני האדם ולא רק להשגת ה' יתעלה!


ובמלים אחרות, כדי לשכנע אותנו שהפעל "ראה" ביחס להקב"ה אכן מבטא השגה שכלית, רבנו פותח בדוגמה קלה להבנה – שהרי כל אחד מבין שאין ללב עיניים אשר קולטות רשמים וברור לכל שהלב אינו מסוגל לראות בחושים. כלומר, אם אפילו ביחס לבני האדם הגופניים הפעל "ראה" משמש גם להשגה שכלית, ברור אפוא שאין לדחות את ההסבר שגם ביחס להקב"ה הפעל "ראה" אינו מבטא ראיית עין אלא השגה שכלית. וכל המאמץ והמחשבה בעניין זה, מלמדים אותנו עד כמה חשוב להרחיק את ההגשמה מה' יתעלה.


רבנו ממשיך לבאר עניין זה במורה שם (א, ד) ואומר כך:


"ועל-פי השאלה זו [=השאלת הפעל "ראה" להשגה שכלית] הוא כל לשון ראיה האמורה בה' יתעלה ["בשני הכיוונים, מה' כלפי הנבראים ומהנבראים כלפי ה'" (מָרי)], כגון אמרו: 'רָאִיתִי אֶת יְיָ' [מ"א כב, יט], 'וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ' [בר' יח, א], 'וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב' [שם א, י], 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ' [שמ' לג, יח], 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' [שם כד, י] – כל זה השגה שכלית לא ראיית עין כלל – כי לא יראו העיניים כי אם גוף, ומצד אחד ["הצד אשר מול העיניים וכנגדן בלבד, ולא יתר עבריו" (מָרי)], ורק מקצת מקריו, כלומר מראות הגוף ותבניתו וכדומה לכך ["אבל אופיו ותכונותיו וכדומה אינן רואות" (מָרי)], וגם הוא יתעלה אינו משיג בכלים [גופניים או אחרים, שהרי אם יש לו כלים לקליטה ולהשגה הוא אינו אחד] כמו שיתבאר".


רבנו טוען, כי לא יעלה על הדעת שהפעל "ראה", שנאמר בכתבי הקודש ביחס לראיית הנבראים את הקב"ה או לראייתו את זולתו, מבטא ראיית עין, ויש לכך כמה סיבות: ראשית, העיניים הגופניות אינן מסוגלות לראות אלא גוף, ואם אנחנו מניחים שניתן לראות את הקב"ה בעיני הבשר שלנו – אנחנו בהכרח מגשימים את הבורא, כי העיניים אינן מסוגלות לראות אלא עצמים גופניים! כמו כן, אם אנחנו מניחים שהקב"ה רואה באמצעות עיניים גופניות, מעבר להגשמתו, אנחנו בהכרח גם מניחים שאין הקב"ה משיג בראייתו אלא את העצמים הנראים, וכל שאר העניינים הנסתרים והנשגבים שבעולם הם מעבר לקליטתו.


שנית, אין העיניים מסוגלות לראות אלא צד אחד של העצם שממולן וכנגדן, כלומר, אם נניח שניתן לראות את הקב"ה בעיני בשר, הרי שאנו מניחים בהכרח שהוא גוף שיש לו צדדים. כמו כן, אם נניח שהקב"ה רואה את זולתו בעיני בשר, גם כאן מעבר להגשמתו, הרי שייחסנו לו בהכרח גם חוסר יכולת, שהרי הוא אינו רואה את הדבר שכנגדו בשלמותו.


שלישית, גם את הצד הנראה לעין שהוא כאמור ממולה וכנגדה, גם אותו העין רואה באופן מוגבל מאד: "רק מקצת מקריו, כלומר מראות הגוף ותבניתו וכדומה לכך". כלומר, עין הבשר מסוגלת לראות רק את פני השטח החיצוניים של העצם שכנגדה. ואם נניח שניתן לראות את הקב"ה בעיני בשר, שוב חזרנו לייחס לו בהכרח מראות גוף ותבניות חיצוניות. זאת ועוד, אם נניח שהקב"ה רואה בעיני בשר, לא רק שייחסנו לו הגשמה, ייחסנו לו שוב חוסר יכולת, שהרי יכולת ראיה שטחית-חיצונית היא מוגבלת ביותר, ובימינו אפילו האדם מסוגל לראות באמצעות כלים טכנולוגיים משוכללים מעבר לשכבה החיצונית של הגוף. ויתרה מזאת, אם הקב"ה רואה בעיני בשר, הרי שהוא אינו מסוגל לחדור ולחקור את נבכי נפשו ומחשבותיו של האדם, ובניגוד לאמור: "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַייָ יִרְאֶה לַלֵּבָב" (ש"א טז, ז).


קצרו של דבר, רבנו אומר לעיל: "כי לא יראו העיניים כי אם גוף, ומצד אחד, ורק מקצת מקריו [=רק מקצת מצורותיו ותבניותיו החומריות החיצוניות]" – וכך יש להבין את דבריו: העיניים אינן רואות אלא גוף, ורק מצד אחד, ורק את פני השטח החיצוניים של אותו צד. כלומר, העין אינה מסוגלת לראות את הרקמות הפנימיות של החומר וכל-שכן שאינה מסוגלת לראות את איבריו הפנימיים, וכל-שכן וקל-וחומר שהיא אינה מסוגלת לחקור לב וכליות ולדעת את מחשבות האדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש.


רבנו חותם את דבריו לעיל בקביעה: "וגם הוא יתעלה אינו משיג בכלים כמו שיתבאר", כלומר לא יעלה על הדעת שהראיה האמורה בכתבי הקודש ביחס לה' יתעלה היא ראיית עין, מפני שאין הקב"ה משיג בכלים גופניים, אלא השגתו נשגבה מאד ואינה זקוקה לכלים. זאת ועוד, אם הקב"ה רואה את זולתו בעיניים גופניות, הרי שחלים עליו כל כללי הגוף, וחלים על ראייתו כל כללי החומר, כגון חולשה, העדר, חולי, עייפות, הזדקנות, טשטוש, וכדומה.


ב. הפעל "הביט" בכתבי הקודש


כמו הפעל "ראה", גם הפעל "הביט" נאמר על ראיית עין והושאל להשגה שכלית, ובכל מקום יש להבין בהתאם להקשר הדברים האמורים, וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, ד):


"וכן הביט נאמרת על ההבטה בעין על הדבר, 'אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ' [בר' יט, יז], 'וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו' [בר' יט, כו], 'וְנִבַּט לָאָרֶץ' [יש' ה, ל]. והושאלה להפניית המחשבה ובואה להתבונן בדבר כדי להשיגו והוא אמרוֹ: 'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב' [במ' כג, כא; "וכתרגום אונקלוס ויונתן שהוא מוסב על בלעם" (מָרי)], כי אין האוון נראה בעין; וכן אמרוֹ: 'וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה' [שמ' לג, ח], אמרו חכמים ז"ל שנכלל בו גם עניין זה [=הפניית המחשבה], ושבא להודיע [=הפסוק הזה] על היותם עוקבים אחר פעולותיו ודבריו ומתבוננים בהם [כלומר מתבוננים בפעולותיו של משה רבנו בעין המחשבה כדי ללמוד ממעשיו]; ומן העניין הזה נאמר 'הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה' [בר' טו, ה], כי זה היה במראה הנבואה".


גם כאן רבנו מוכיח תחילה, שהפעל "הביט" הושאל להתבוננות שכלית ביחס למושגיו הפשוטים של האדם, כמו שנאמר בבלעם: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל". כלומר, מכיוון שלא ניתן לזהות בעיני הבשר את כוונותיו של האדם או האומה, מן ההכרח לפרש שבלעם התבונן בשכלו ובחן במחשבתו את הנסיבות וההתרחשויות שראה לנגד עיניו, והסיק מהן מסקנות. להבדיל, עניין דומה נאמר ביחס למשה רבנו: "וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה", כלומר בנוסף להתבוננות בעיני הבשר בהליכתו, הייתה כאן התבוננות שכלית אשר בוחנת את מעשיו ופעולותיו ולומדת מהם. וכן ההבטה שנאמרה בפסוק: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה", אינה מבטאת לדעת רבנו ראיית עין, שהרי מדובר שם במראה הנבואה.


מעניין גם השימוש שרבנו עושה בפסוק מישעיה (ה, ל): "וְנִבַּט לָאָרֶץ", ומָרי מעיר שם: "והכוונה לפי פשט המשל הנשוא שם". כדי להבין את הפסוק ואת דבריו של מָרי, נעיין בחמשה פסוקים בספר ישעיה שם (כו–ל), אשר מתארים במשלים את קריאת ה' לאויב לבוא ולהחריב את יהודה וירושלים, וכן הם מתארים בפרוטרוט, בפשטים ובמשלים, את זריזותו דורסנותו כוחו ועוצמתו האדירה של צבא האויב האימתני העז והעריץ, אשר עתיד לבוא ולהחריב כליל את מלכות יהודה וירושלים הַחַטָּאָה:


"וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק, וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ, וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא. אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו. אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת, פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה. שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא, יִשְׁאַג כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם, וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל. וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם, וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ, צַר וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ".


בסוף התיאור נאמר: "וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ", ולפי פשט המשל, לאחר שהאויב העריץ הזה ישטוף את ירושלים בחילותיו המיומנים והנוראים, מי שיתבונן במה שנשאר מיהודה ומירושלים לא יראה מאומה מלבד חושך – כלומר, המפלה החורבן והשממה יהיו כל-כך מחרידים ומזעזעים, עד שמי שיתבונן בהם יחשכו עיניו מרוב תימהון וחרדה.


נחזור למורה, רבנו חותם את דבריו שם בעניין הפעל "הביט" וקובע:


"ועל דרך השאלה זו הוא כל לשון הבטה האמור בה' יתעלה: 'מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים' [שמ' ג, ו], 'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט' [במ' יב, ח; והרחבנו בביאור פסוק זה במאמר הקודם בסדרה זו], 'וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל' [חב' א, יג]".


ביחס לפסוק האחרון מָרי מעיר שם: "ופירושו, גלויים לפניך מעשה העמל [=הרשע] וכרגיל אינך מניח להם להמשיך אלא נפרע מהם, ומדוע וכו'". הנביא חבקוק מתאר את דרכי הנהגתו של ה' יתעלה שאינו מניח לרשעים להרשיע לאורך ימים: "וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל", כלומר מרוב שאיפתו לצדק הקב"ה כביכול אינו יכול לשקוט ולהבליג על מעשי הרשעים, ולכן הנביא תמה בהמשך הפסוק שם: "לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ".


"הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי אֱלֹהָי מִמִּתְקוֹמְמַי תְּשַׂגְּבֵנִי" (תה' נט, ב).

"אָנָּא יְיָ הוֹשִׁיעָה נָּא" (תה' קיח, כה).


ג. הפעל "חזה" בכתבי הקודש


גם הפעל "חזה", כמו הפעלים "ראה" ו"הביט" מתאר ביסודו ראיית עין ואף הוא הושאל להשגת השכל, והנה דברי רבנו במורה שם (א, ד):


"וכן חזה נאמרת על ראיית העין: 'וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ' [מי' ד, יא]; והושאלה להשגת הלב: 'אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם' [יש' א, א], 'הָיָה דְבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה' [בר' טו, א], ועל דרך השאלה זו נאמר: 'וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים' [שמ' כד, יא], דע זאת".


נשים לב, שגם כאן רבנו מוכיח שהפעל "חזה" משמש להשגה שכלית, באמצעות "ראיה" מעולם מושגיהם של בני האדם, וליתר דיוק מעולם מושגיהם של הנביאים – ורק לאחר שהוא מוכיח שגם ביחס לבני האדם הפעל הזה משמש להשגה שכלית, הוא למעשה מכשיר את הקרקע להבין שגם ביחס להקב"ה יש להבין את הפעל הזה כהשגה שכלית.


ד. דוגמה אחת מפירוש רש"י


בבראשית (יח, כא) נאמר: "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה", ושם פירש רש"י: "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה – לימד [הקב"ה] לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראייה". רש"י רומז ברמז עבה מאד שהקב"ה לימד את הדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראייה – באמצעות דוגמה אישית. כלומר, במה שהוא ירד בעצמו וראה באופן מוחשי וגופני את מעשי דור הפלגה, ורק לאחר מכן הוא דן אותם לכליה.


ויתרה מזאת, בהמשך פירושו לפסוק זה הוא כותב: "אֵרֲדָה נָּא – דבר אחר, ארדה נא לסוף מעשיהם". כלומר, אם פירושו האחרון עוסק בהשגה שכלית, פירושו הראשון שבו הוא כותב: "לימד [הקב"ה] לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראייה", אינו עוסק בהשגה שכלית אלא בהשגה פיסית וחושית, כאילו הקב"ה ירד ממש וראה את מעשי בני האדם, וכך הוא לימד את הדיינים "שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראייה".


נחתום את מאמרנו בתרגום אונקלוס שם: "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה – אֶתְגְּלֵי כְעַן וַאֲדוּן", כלומר אונקלוס מעביר את לשון הירידה ללשון "התגלות" ואת לשון הראייה ללשון "שפיטה", ומטרת שתי העברות-הלשון הללו היא להרחיק מן ההגשמה. ותרגום אונקלוס היה לפני רש"י, ואף-על-פי-כן הוא בחר לפרש באופנים מגשימים, וזאת מתוך מטרה ברורה להפוך את השקפותיהם ופירושיהם המגשימים של חכמי אשכנז, להשקפות לגיטימיות ומקובלות בעולם המחשבה והפרשנות התורני – ובזאת הוא הניח את היסודות ליצירת דת חדשה.


"הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (תה' קלט, כא).

"תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (שם קלט, כב).

אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!