top of page

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק ט)

דוגמה ק


בבראשית (לב, כט), נאמר: "וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל", ושם תרגם אונקלוס: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים" – "אֲרֵי רָב אַתּ קֳדָם יְיָ". אונקלוס מרחיק אפוא מן ההגשמה בשתיים: א) את המלים שפשוטן מבטא מאבק עם אלהים, אונקלוס מתרגם: כי גדול אתה לפני האלהים; ב) ואת המלים "עִם אֱלֹהִים" אונקלוס מתרגם: לפני ה', דהיינו לא עם בורא-עולם אלא לפניו, כראוי לומר לפני מלך-מלכי-המלכים. וכבר ראינו שאונקלוס עושה שימוש נרחב מאד במלה "קֳדָם" ביחס לה' יתעלה, מפני שיש בשילובהּ ביטוי של כבוד ורוממות כלפי בורא-עולם – שהרי ככל שמרחיקים את התיאור או הדימוי או התואר או מילת היחס מאמיתת עצמותו – כך תחושות היראה, ההכנעה וההערצה כלפי בורא-עולם גוברות, בדומה להתייחסות למלך בשר ודם שפונים אליו בגוף שלישי, וכן ראוי לפנות לכל אדם חשוב ונכבד ובעל מעלה – ומזאת נלמד על עוצמת יראת השמים והחכמה שהייתה לאונקלוס. ולעיון נרחב במגמה העקבית והרווחת הזו שבפירושו, ראו: בסיכום שמובא בסוף חלק ד.


דוגמה קא


בבראשית (לב, לא), נאמר: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי", ושם תרגם אונקלוס: "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים" – "אֲרֵי חֲזֵיתִי מַלְאֲכָא דַּייָ". אונקלוס מסביר אפוא שלא אלהים יתרומם שמו הוא זה שנראה במראה הנבואה, אלא המלאך.


דוגמה קב


בבראשית (לג, י) נאמר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי", ושם תרגם אונקלוס: "פְּנֵי אֱלֹהִים" – "אַפֵּי רַבְרְבַיָּא". כלומר, המלה "אלהים" לא נאמרה על ה' יתרומם שמו, שהרי לא ניתן לראותו בשום דרך וצורה, לא במציאות המוחשית ולא במראה הנבואה. אלא, כידוע, מלת "אלהים" היא שם משותף (מורה א, ב) וכאן משמעהּ רמי המעלה. קצרו של דבר, יעקב אבינו אומר לעשו שמראה פניו הוא כמראה הנשיאים והמלכים, לא כמראה פניו של אלהים, שהרי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. כלומר, לא ניתן לראותו, לא בעיני הבשר ולא בעיני המחשבה במראה הנבואה.


דוגמה קג


בבראשית (לג, כ) נאמר: "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", ושם תרגם אונקלוס: "וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" – "וּפְלַח עֲלוֹהִי קֳדֲם אֵל אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל". אונקלוס מסביר, שלא מזבח האבנים עצמו נקרא בשמו של ה'-אלהים-אמת, אלא כוונת הפסוק לומר שיעקב אבינו ע"ה עבד על המזבח הזה לפני ה' אלהי ישראל. ומלבד תוספת המלה "קֳדָם" לרוממות ולשבח לפני מלך-מלכי-המלכים וכפי שראינו לעיל בדוגמה ק וכמנהגו תמיד, אונקלוס נחלץ גם להרחיק את הפרשנות שיעקב אבינו קרא למזבח אבנים בשמו של בורא-העולמים.


דוגמה קד


בבראשית (לד, יג) נאמר: "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם", ושם תרגם אונקלוס: "בְּמִרְמָה" – "בְּחָכְמָא". בתרגומו הזה אונקלוס מלמד אותנו השקפה ישרה, והיא: שדבריהם ופעולותיהם של בני יעקב כלפי אנשי שכם היו רצויים לפני ה' יתעלה, שהרי נקיטה בתכסיסי מלחמה כנגד הרשעים מצוה רבה היא, מפני שבהם מכים את הרשעים מבלי שתינתן להם האפשרות להכות את הצדיקים אשר נלחמים בהם.


והנה לפניכם דברי רבנו בסוף הלכות מלכים ומלחמות פרק ט בעניין זה:


"וכיצד הן [=בני נח] מצֻווין על הדינים? חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע המצוות האלו – ייהרג בסיף. כיצד? אחד העובד עבודה-זרה, או שבירך את השם, או ששפך דם, או שבעל אחת משש העריות שלהם, או שגזל אפילו פחות משווה פרוטה, או שאכל כל-שהוא מאבר-מן-החי או בשר-מן-החי, או שראה אחד שעבר על אחת מאלו ולא דנו והרגו – הרי זה ייהרג בסיף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה – שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו. ובן נח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה, ועל-פי קרובים. אבל לא בעדות אישה, ולא תדון אישה להם".


ובסוף המעשה הזה נאמר בתורה כמעט במפורש שמעשיהם של בני יעקב בנדון היו רצויים: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בר' לה, ה).


דוגמה קה


בבראשית (לה, א) נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ", ושם תרגם אונקלוס: "לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ" – "לְאֵל דְּאִתְגְּלִי לָךְ". אונקלוס מחליף את הפועל "הַנִּרְאֶה", אשר עלול להתפרש כראיית עצם חומרי, בפועל "אִתְגְּלִי", אשר מבטא התגלות שאיננה התגלות גופנית של אמיתת עצמותו – ובפסוק הזה ברור שהכוונה להתגלות נבואית אשר מנותקת לחלוטין מראייה חושית-גופנית.


ועתה אוסיף ביאור חשוב להרחקת הגשמות החשובה שנזכרה כאן:


במאמר: "הרמב"ן – הַמִּין שלא יבין" (בקושייתו הארבע-עשרה) עסקתי בטענתו של הרמב"ן שהפועל "אִתְגְּלִי" מבטא הגשמה. הרמב"ן סבר בסכלותו שהפועל "אִתְגְּלִי" משמעו בהכרח התגלות חזותית של אמיתת עצמוּת הבורא. אך אין זו משמעות המילה, אלא היא כוללת בתוכה כל סוג של התערבות אלהית שמימית במתרחש כאן בעולם השפל של שוכני-בתי-חומר.


והאמת שדי בהרחקת הגשמות של אונקלוס כאן, דהיינו בהחלפת הפועל "נראה" בפועל "התגלה" כדי להבין שמדובר בהרחקת גשמות ברורה ומפורשת, שהרי אם מטרתו הייתה להגשים הוא לא היה טורח להחליף את הפעל "נראה" בפעל "התגלה"! ואף-על-פי-כן, פרשׂתי במאמר על הרמב"ן שם, חמש-עשרה ראיות נוספות לכך שלא מדובר בהתגלות גופנית, ולכן לא רק שאין הגשמה בתרגום באמצעות המלה "אִתְגְּלִי", להיפך, מדובר בהרחקה ממנה.


ושימו לב לראיה הבאה, בבראשית (ט, כא) נאמר על נח: "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה", ושם תרגם אונקלוס: "וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" – "וְאִתְגַּלִּי בְּגוֹ מַשְׁכְּנֵיהּ". נמצא, שכאשר אונקלוס מבקש לתאר התגלות גופנית הוא מתרגם: "אִתְגַּלִּי", דהיינו בפתח תחת הגימ"ל, וכאשר הוא מבקש לתאר התגלות שאינה התגלות עצמית-גופנית הוא מתרגם: "אִתְגְּלִי", דהיינו בשווא תחת הגימ"ל, וכמה מדויקים דבריו של אונקלוס פשוט תענוג לנבונים. "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י).


חשוב להוסיף, שאפילו במראה הנבואה ה'-אלהים-אמת לא מתגלה לנביאים בדמות מכל סוג שהוא. כלומר, לא מתגלָה לנביאים דמות גופנית-חומרית דמיונית של אמיתת עצמותו, אלא כבודו, דהיינו עניין אחר, כמו אור ואש וענן וכיו"ב אשר מסמלים את השגחת ה' ופנייתו לנביא. נמצא, שהפועל "אִתְגְּלִי" אינו מלמד על התגלות של דמות כלשהי של ה' במראה הנבואה, אלא על התגלות של כבודו אורו ויקרו, ולקמן בדוגמות קח–קי אביא ראיות לכך מאונקלוס.


דוגמה קו


בבראשית (לה, ב) נאמר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם", ושם תרגם אונקלוס: "אֱלֹהֵי הַנֵּכָר" – "טָעֲוָת עַמְמַיָּא". כלומר, הערצתם וההליכה אחריהם הינה תעייה אחרי הבלי העמים עובדי האלילים, ותרגם כן כדי לגנות את שיקוצי העבודה-הזרה, והוסיף ותרגם באופן הזה גם שני פסוקים לאחר-מכן.


דוגמה קו


בבראשית (לה, ג) נאמר: "וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי", ושם תרגם אונקלוס: "וַיְהִי עִמָּדִי" – "וַהֲוָה מֵימְרֵיהּ בְּסַעֲדִי". ולסקירה נרחבת בעניין הרחקת הגשמות העקבית שבפסוק הזה ראו לעיל דוגמה צד.


דוגמה קז


בבראשית (לה, ה) נאמר: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב", ושם תרגם אונקלוס: "חִתַּת אֱלֹהִים" – "דַּחְלָא מִן קֳדָם יְיָ", וראו דוגמות ק ו-קג.


דוגמה קח


בבראשית (לה, ז) נאמר: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו", ושם תרגם אונקלוס: "נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים" – "אִתְגְּלִי לֵיהּ יְיָ", וכבר הרחבתי בעניין הרחקת הגשמות הזו בדוגמה קה לעיל, ושם הוסבר שהפועל "אִתְגְּלִי" אינו מבטא התגלות של עצם חומרי, אלא הוא ביטוי לכל סוג של התערבות אלהית שמימית בעולם. וביתר ביאור: הפועל "אִתְגְּלִי" אינו מלמד על התגלות אמיתת עצמותו, אלא על התגלות פעולותיו.


ויש בפסוק זה ראיה נוספת לכך, שהרי בפסוק הזה נאמר במפורש שהאלהים "נגלה" במראה הנבואה של יעקב אבינו כאשר הוא ברח מעשו אחיו. הבה נעיין אפוא בפסוק שם בעניין מראה הנבואה של יעקב בברחו מעשו, ונראה מהי "ההתגלות" שאליה מפנה הפסוק כאן (לה, ז):


בבראשית (כח, יג), בפרשת חלום יעקב, נאמר כך: "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו", ושם תרגם אונקלוס: "וְהָא יְקָרָא דַּייָ מְעַתַּד עִלָּווֹהִי". כלומר, אפילו שמדובר במראה נבואה ולא במחזה עיני הבשר, אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, ומסביר: שאין לה' גוף ותמונה אפילו במראה הנבואה, אלא, יעקב אבינו ראה במחזה הנבואה את כבוד ה' ולא תמונה דמיונית של אמיתת עצמותו.


נמצא, שההתגלות שנזכרה בפסוק היא התגלות כבוד ה' בחזון נבואי, לא התגלות של אמיתת עצמותו – שהרי אין לו גוף ולא דמות הגוף, לא בעולם המוחשי ולא במראות הנבואיים.


דוגמה קט–קי


בבראשית (לה, ט) נאמר: "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "וַיֵּרָא אֱלֹהִים" – "וְאִתְגְּלִי יְיָ", וברור כשמש שאונקלוס מרחיק את פועל ההגשמה: "וַיֵּרָא" מה' יתעלה שמו, ללמדנו שהוא לא נראה, לא לעיני הבשר ולא במחזה הנבואה – אלא, כבודו הוא שנגלה וכמו שאונקלוס מתרגם בתום מחזה הנבואה שם (לה, יג): "וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים" – "וְאִסְתַּלַּק מֵעִלָּוֹהִי יְקָרָא דַּייָ", דהיינו לא ה' הוא זה שעלה אלא כבודו ואור יקרו.


לסיכום, בתרגְּמוֹ בפועל "אִתְגְּלִי" אונקלוס התכוון גם להרחיק אותנו מן ההזיה המגשימה שניתן לראות את ה' בעיני הבשר בעולם המוחשי, וגם להרחיק אותנו מן ההזיה שה' נראה במראה הנבואה באמיתת עצמותו, שהרי ההשקפה שיש לו דמות במראה הנבואה עלולה להחדיר את ההזיה שיש לו דמות גם מחוץ למראה הנבואה, דהיינו במציאות המוחשית.

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק ט)
.pdf
Download PDF • 157KB

53 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page