אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק ד)

עודכן: 5 בנוב׳

דוגמה מג


בבראשית (יח, א) תרגם אונקלוס כך: "וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" – "וְאִתְגְּלִי לֵיהּ יְיָ בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא" וכו'. אונקלוס מרחיק את ראיית ה' יתעלה בעיני הבשר, כדי שלא יעלה בדעתנו שהקב"ה נראה לאברהם אבינו בדמות גשמית – ולכן הוא מתרגם את הראייה כהתגלות. וברור לנבונים שמדובר בהתגלות המלאכים שנזכרה בהמשך הפסוקים שם, וכבר הרחבתי בעניין הרחקת ההגשמה באמצעות המלה: "וְאִתְגְּלִי", בדוגמה כו.


דוגמה מד


בבראשית (יח, יד) תרגם אונקלוס כך: "הֲיִפָּלֵא מֵיְיָ דָּבָר, לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" – "הַיִתְכַּסַּא מִן קֳדָם יְיָ פִּתְגָמָא" וכו'. אונקלוס מרחיק את הנחת חוסר הידיעה מה' יתעלה אף שהיא נשללה מיניה וביה בפסוק. כלומר, במקום לתרגם: "הַיִתְכַּסַּא מֵיְיָ", אונקלוס מתרגם: "הַיִתְכַּסַּא מִן קֳדָם יְיָ". בתרגמוֹ כן, אונקלוס מרחיק את אמיתת עצמותו של הבורא מכל השגה שנאמרה בלשון בני האדם, ומטרתו שלא נשגה לחשוב שיש דמיון כלשהו בין אמיתת השגתו לבין אמיתת השגתנו, וזאת הרחקה מפליגה מאד מן ההגשמה. כמו כן, יש בהרחקת ההגשמה הזו גם הבעת כבוד ורוממות, שהרי הביטוי שלא נעלם מאומה מלפניו נעלה יותר כלפי הקב"ה, מאשר הביטוי שלא נעלם ממנו, שהרי הביטוי הראשון לא נאמר כלפי אמיתת עצמותו.


זאת ועוד, כבר ראינו בדוגמות כג ו-כח, שאונקלוס מוסיף בכל מקום לפני למ"ד היחס את המלה "קֳדָם" מפני שהמלה "לִפְנֵי" מופיעה בתורה בעיקר בצמידות לשם ה', ולכן, אונקלוס ראה לנכון ללכת בעקבות התורה ולהקדים את תרגומה: "קֳדָם", במקומות רבים נוספים.


דוגמה מה


בבראשית (יח, יט) תרגם אונקלוס כך: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ" וכו' – "אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי", דהיינו "כי גלוי לפני". בתרגמוֹ כן אונקלוס מרחיק את הידיעה מאמיתת עצמותו של בורא-עולם, מפני שאין ידיעתו כידיעתנו ואין השגתו כהשגתנו, ולכן אונקלוס אינו מתרגם ביחס לה': "אֲרֵי יָדַעְנָא", כי לדעתו תהיה בכך הגשמה.


דוגמה מו


בהמשך הפסוק שם (יח, יט) אונקלוס תרגם כך: "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְיָ עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" – "וְיִטְּרוּן אוֹרְחָן דְּתָקְנָן קֳדָם יְיָ". ראינו אפוא שאונקלוס מתרגם ש"דֶּרֶךְ יְיָ" היא ההליכה בדרכים הישרות לפני ה', ויש כאן גם פרשנות וגם הרחקת גשמות: שהרי אונקלוס שוב מרחיק מאמיתת עצמותו יתעלה כל יחס לענייני העולם-הזה, כך שדרכי המידות האנושיים הללו אינם קשורים באופן ישיר לה' יתעלה, אלא הם רק "לפניו".


דוגמה מז


בבראשית (יח, כא) אונקלוס תרגם כך: "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ, כָּלָה, וְאִם לֹא אֵדָעָה" – "אַתְגְּלֵי כְעַן וַאֲדוּן, הַכִקְבִילַתְהוֹן דְּעַלַת לִקְדָמַי עֲבַדוּ, אַעֲבֵיד עִמְּהוֹן גְּמֵירָא אִם לָא תָּיְבִין, וְאִם תָּיְבִין לָא אַתְפְּרַע". ויש בתרגומו הזה ארבע הרחקות מן ההגשמה:


1) "אֵרֲדָה נָּא" – "אַתְגְּלֵי כְעַן", אונקלוס מחליף את הפועל "ירד", אשר עלול לשבש את המחשבה שהקב"ה יורד מאיזה פנתיאון דמיוני בשמים, לפועל של התגלות, אשר כולל בתוכו כל התגלות של השגחת ה' יתעלה בעולם, ובעניין הנדון מדובר בהתגלות של פורענות.


2) "וְאֶרְאֶה" – "וַאֲדוּן", אונקלוס מרחיק את פעולת הראייה מה' יתעלה, שמא יעלה הרהור במחשבה שיש לו כלי ראייה גופניים, ומתרגמה במלה "וַאֲדוּן" שאין בה חשש להגשמה.


3) "הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי" – "הַכִקְבִילַתְהוֹן דְּעַלַת לִקְדָמַי", בתרגמוֹ כן, אונקלוס מרחיק מה' יתעלה את האפשרות שניתן להגיע אליו באופן גופני, וכמו שנאמר בפשט הפסוק: "הַבָּאָה אֵלַי", ולכן הוא מתרגם: "דְּעַלַת לִקְדָמַי", ללמדנו, שההגעה אליו אינה הגעה פיסית – ואף אינה הגעת השגה וידיעה לכוח מחשבה שדומה במשהו לכוח המחשבה של בני האדם, ולכן הוא אינו מתרגם: "דעלת לידיעתי", אלא "דְּעַלַת לִקְדָמַי", שוב, ללמד שאין השגתו כהשגתנו.


4) "וְאִם לֹא אֵדָעָה" – "וְאִם תָּיְבִין לָא אַתְפְּרַע", שוב אונקלוס מרחיק מלייחס לה' ידיעה, שהרי כאמור, ייחוס ידיעה לה' יתעלה כפי מושגי בני האדם מובילה להגשמה ולהזיות חמורות. לפיכך, הוא מעביר את כל תרגומו בעניין הסיפא של הפסוק לעניין פרשני הגותי.


נמצא אפוא, כי בנוסף לארבע ההרחקות מן ההגשמה שבפסוק זה, יש בתרגומו של אונקלוס כאן חינוך לשני יסודות חשובים מאד מיסודות דתנו, שני יסודות אשר אינם עולים באופן ישיר מן הפסוק: היסוד הראשון הוא חשיבותו העצומה של יסוד התשובה בדת משה, והיסוד השני הוא שהקב"ה משלם שכר טוב ליריאיו ומעניש את הרשעים בעונשים חמורים ונצחיים.


שני יסודות אלה באים לידי ביטוי בדברי אונקלוס לעיל בעניין שתי אפשרויות פסק-הדין של ה' יתעלה: "אַעֲבֵיד עִמְּהוֹן גְּמֵירָא אִם לָא תָּיְבִין, וְאִם תָּיְבִין לָא אַתְפְּרַע", כלומר, אעניש אותם בחומרה עד כַּלּוֹתָם אם לא ישובו בתשובה, ואם ישובו לא אביא עליהם את העונש והכיליון.


והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות דתנו:


"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא, לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".


והנה לפניכם גם דברי רבנו במורה (ג, לו), בעניין חשיבותו העצומה של יסוד התשובה:


"ופשוט הוא כי גם התשובה מן הקבוצה הזו, כלומר מן ההשקפות אשר לא תהא סדירה מציאות אישי התורתיים כי אם בסבירתה, לפי שאי אפשר לאדם שלא יחטא ויטעה, אם שטעותו בהחשיבו השקפה או מידה שאינן חשובות באמת, או בהתגברות תאווה או כעס. ואם יהיה האדם בדעה שאין מרפא לשבר זה לעולם, יתמיד בתעייתו, ושמא גם יוסיף במריו אם לא תהיה לו עצה, אבל עם הסברה בתשובה יחזור למוטב, וישוב למצב מתוקן ביותר, וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא. ולפיכך רבו המעשים המחזקים את ההשקפה הנכונה הזו המועילה מאד, כלומר הווידויין, והקרבנות על השגגות, וכן גם על זדון מקצת העברות, והתעניות, והציווי הכללי לשוב מכל חטא והוא ההתנתקות ממנו [מן החטא, באמצעות ארבעת גדרי התשובה שראינו לעיל], וזו תכלית ההשקפה הזו".


הראינו לדעת, כי עם סברת התשובה וקיומה: "ישוב [האדם] למצב מתוקן ביותר, וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא", וזה עידוד גדול מאד לשוב ולהיכנע לפני ה' יתעלה.


דוגמה מח


בבראשית (יח, כה) נאמר כך: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט", כל אחד משני הביטויים: "חָלִלָה לְּךָ [...] חָלִלָה לָּךְ", אונקלוס מתרגם: "קוּשְׁטָא אִינּוּן דִּינָךְ", כלומר: אמת הוא משפטך. בתרגמוֹ כן, אונקלוס מעורר ומחנך ליסוד משלושה-עשר יסודות דתנו, הוא היסוד האחד-עשר שהעתקנו לעיל מתוך דברי רבנו בהקדמתו. יסוד זה מופיע גם בפסוק: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד), וכן בפסוקים מספר ירמיה ואיוב:


"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו", "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).


דוגמה מט


בבראשית (יח, כז) נאמר: "וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", ושם תרגם אונקלוס: "לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי" – "לְמַלָּלָא קֳדָם יְיָ". כלומר, הדיבור אינו עמו אלא לפניו. ושוב, משום הכבוד והרחקת הגשמות, אונקלוס מרחיק פעולות ועניינים גשמיים מה' יתעלה. שהרי בעצם הרחקת הדיבור עם ה', ניתן ללמוד על-כך שהדיבור עמו אינו כדיבור עם שאר בני האדם. כמו כן, הוספת המלה "לפניו" לפעולת הדיבור מבטאת כבוד קמי שמיא כאמור, מפני שיש בה הרחקה מהתייחסות ישירה לאמיתת עצמותו של הבורא, וכך נוהגים גם עם מלכים.


דוגמה נ


בבראשית (יח, כט) נאמר: "וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים", ושם תרגם אונקלוס: "לְדַבֵּר אֵלָיו" – "לְמַלָּלָא קֳדָמוֹהִי", ומה שאמרנו בדוגמה מט ובדוגמאות שקדמו, נכון גם כאן, ובסוף המאמר נסכם את העניין הזה.


דוגמה נא


בבראשית (יח, לג) נאמר: "וַיֵּלֶךְ יְיָ כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "וַיֵּלֶךְ יְיָ" – "וְאִסְתַּלַּק יְקָרָא דַּייָ", דהיינו לא ה' הוא זה שהלך, אלא כבודו, האור הנברא, הוא זה שהסתלק. בתרגמוֹ כן אונקלוס מרחיק את פעולת ההליכה מה' יתעלה, ובזה הוא מרחיק את מציאותם של כלים גופניים שבאמצעותם מתבצעת פעולת ההליכה. נשים גם לב לתרגומו בהמשך הפסוק: "לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם" – "לְמַלָּלָא עִם אַבְרָהָם", כלומר, רק ביחס לה' יתעלה אונקלוס נזהר להוסיף את המלה "קֳדָם" לתיאור הדיבור עם ה' יתברך.


ד