top of page

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק ד)

עודכן: 5 בנוב׳ 2022

דוגמה מג


בבראשית (יח, א) תרגם אונקלוס כך: "וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" – "וְאִתְגְּלִי לֵיהּ יְיָ בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא" וכו'. אונקלוס מרחיק את ראיית ה' יתעלה בעיני הבשר, כדי שלא יעלה בדעתנו שהקב"ה נראה לאברהם אבינו בדמות גשמית – ולכן הוא מתרגם את הראייה כהתגלות. וברור לנבונים שמדובר בהתגלות המלאכים שנזכרה בהמשך הפסוקים שם, וכבר הרחבתי בעניין הרחקת ההגשמה באמצעות המלה: "וְאִתְגְּלִי", בדוגמה כו.


דוגמה מד


בבראשית (יח, יד) תרגם אונקלוס כך: "הֲיִפָּלֵא מֵיְיָ דָּבָר, לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" – "הַיִתְכַּסַּא מִן קֳדָם יְיָ פִּתְגָמָא" וכו'. אונקלוס מרחיק את הנחת חוסר הידיעה מה' יתעלה אף שהיא נשללה מיניה וביה בפסוק. כלומר, במקום לתרגם: "הַיִתְכַּסַּא מֵיְיָ", אונקלוס מתרגם: "הַיִתְכַּסַּא מִן קֳדָם יְיָ". בתרגמוֹ כן, אונקלוס מרחיק את אמיתת עצמותו של הבורא מכל השגה שנאמרה בלשון בני האדם, ומטרתו שלא נשגה לחשוב שיש דמיון כלשהו בין אמיתת השגתו לבין אמיתת השגתנו, וזאת הרחקה מפליגה מאד מן ההגשמה. כמו כן, יש בהרחקת ההגשמה הזו גם הבעת כבוד ורוממות, שהרי הביטוי שלא נעלם מאומה מלפניו נעלה יותר כלפי הקב"ה, מאשר הביטוי שלא נעלם ממנו, שהרי הביטוי הראשון לא נאמר כלפי אמיתת עצמותו.


זאת ועוד, כבר ראינו בדוגמות כג ו-כח, שאונקלוס מוסיף בכל מקום לפני למ"ד היחס את המלה "קֳדָם" מפני שהמלה "לִפְנֵי" מופיעה בתורה בעיקר בצמידות לשם ה', ולכן, אונקלוס ראה לנכון ללכת בעקבות התורה ולהקדים את תרגומה: "קֳדָם", במקומות רבים נוספים.


דוגמה מה


בבראשית (יח, יט) תרגם אונקלוס כך: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ" וכו' – "אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי", דהיינו "כי גלוי לפני". בתרגמוֹ כן אונקלוס מרחיק את הידיעה מאמיתת עצמותו של בורא-עולם, מפני שאין ידיעתו כידיעתנו ואין השגתו כהשגתנו, ולכן אונקלוס אינו מתרגם ביחס לה': "אֲרֵי יָדַעְנָא", כי לדעתו תהיה בכך הגשמה.


דוגמה מו


בהמשך הפסוק שם (יח, יט) אונקלוס תרגם כך: "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְיָ עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" – "וְיִטְּרוּן אוֹרְחָן דְּתָקְנָן קֳדָם יְיָ". ראינו אפוא שאונקלוס מתרגם ש"דֶּרֶךְ יְיָ" היא ההליכה בדרכים הישרות לפני ה', ויש כאן גם פרשנות וגם הרחקת גשמות: שהרי אונקלוס שוב מרחיק מאמיתת עצמותו יתעלה כל יחס לענייני העולם-הזה, כך שדרכי המידות האנושיים הללו אינם קשורים באופן ישיר לה' יתעלה, אלא הם רק "לפניו".


דוגמה מז


בבראשית (יח, כא) אונקלוס תרגם כך: "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ, כָּלָה, וְאִם לֹא אֵדָעָה" – "אַתְגְּלֵי כְעַן וַאֲדוּן, הַכִקְבִילַתְהוֹן דְּעַלַת לִקְדָמַי עֲבַדוּ, אַעֲבֵיד עִמְּהוֹן גְּמֵירָא אִם לָא תָּיְבִין, וְאִם תָּיְבִין לָא אַתְפְּרַע". ויש בתרגומו הזה ארבע הרחקות מן ההגשמה:


1) "אֵרֲדָה נָּא" – "אַתְגְּלֵי כְעַן", אונקלוס מחליף את הפועל "ירד", אשר עלול לשבש את המחשבה שהקב"ה יורד מאיזה פנתיאון דמיוני בשמים, לפועל של התגלות, אשר כולל בתוכו כל התגלות של השגחת ה' יתעלה בעולם, ובעניין הנדון מדובר בהתגלות של פורענות.


2) "וְאֶרְאֶה" – "וַאֲדוּן", אונקלוס מרחיק את פעולת הראייה מה' יתעלה, שמא יעלה הרהור במחשבה שיש לו כלי ראייה גופניים, ומתרגמה במלה "וַאֲדוּן" שאין בה חשש להגשמה.


3) "הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי" – "הַכִקְבִילַתְהוֹן דְּעַלַת לִקְדָמַי", בתרגמוֹ כן, אונקלוס מרחיק מה' יתעלה את האפשרות שניתן להגיע אליו באופן גופני, וכמו שנאמר בפשט הפסוק: "הַבָּאָה אֵלַי", ולכן הוא מתרגם: "דְּעַלַת לִקְדָמַי", ללמדנו, שההגעה אליו אינה הגעה פיסית – ואף אינה הגעת השגה וידיעה לכוח מחשבה שדומה במשהו לכוח המחשבה של בני האדם, ולכן הוא אינו מתרגם: "דעלת לידיעתי", אלא "דְּעַלַת לִקְדָמַי", שוב, ללמד שאין השגתו כהשגתנו.


4) "וְאִם לֹא אֵדָעָה" – "וְאִם תָּיְבִין לָא אַתְפְּרַע", שוב אונקלוס מרחיק מלייחס לה' ידיעה, שהרי כאמור, ייחוס ידיעה לה' יתעלה כפי מושגי בני האדם מובילה להגשמה ולהזיות חמורות. לפיכך, הוא מעביר את כל תרגומו בעניין הסיפא של הפסוק לעניין פרשני הגותי.


נמצא אפוא, כי בנוסף לארבע ההרחקות מן ההגשמה שבפסוק זה, יש בתרגומו של אונקלוס כאן חינוך לשני יסודות חשובים מאד מיסודות דתנו, שני יסודות אשר אינם עולים באופן ישיר מן הפסוק: היסוד הראשון הוא חשיבותו העצומה של יסוד התשובה בדת משה, והיסוד השני הוא שהקב"ה משלם שכר טוב ליריאיו ומעניש את הרשעים בעונשים חמורים ונצחיים.


שני יסודות אלה באים לידי ביטוי בדברי אונקלוס לעיל בעניין שתי אפשרויות פסק-הדין של ה' יתעלה: "אַעֲבֵיד עִמְּהוֹן גְּמֵירָא אִם לָא תָּיְבִין, וְאִם תָּיְבִין לָא אַתְפְּרַע", כלומר, אעניש אותם בחומרה עד כַּלּוֹתָם אם לא ישובו בתשובה, ואם ישובו לא אביא עליהם את העונש והכיליון.


והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות דתנו:


"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא, לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".


והנה לפניכם גם דברי רבנו במורה (ג, לו), בעניין חשיבותו העצומה של יסוד התשובה:


"ופשוט הוא כי גם התשובה מן הקבוצה הזו, כלומר מן ההשקפות אשר לא תהא סדירה מציאות אישי התורתיים כי אם בסבירתה, לפי שאי אפשר לאדם שלא יחטא ויטעה, אם שטעותו בהחשיבו השקפה או מידה שאינן חשובות באמת, או בהתגברות תאווה או כעס. ואם יהיה האדם בדעה שאין מרפא לשבר זה לעולם, יתמיד בתעייתו, ושמא גם יוסיף במריו אם לא תהיה לו עצה, אבל עם הסברה בתשובה יחזור למוטב, וישוב למצב מתוקן ביותר, וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא. ולפיכך רבו המעשים המחזקים את ההשקפה הנכונה הזו המועילה מאד, כלומר הווידויין, והקרבנות על השגגות, וכן גם על זדון מקצת העברות, והתעניות, והציווי הכללי לשוב מכל חטא והוא ההתנתקות ממנו [מן החטא, באמצעות ארבעת גדרי התשובה שראינו לעיל], וזו תכלית ההשקפה הזו".


הראינו לדעת, כי עם סברת התשובה וקיומה: "ישוב [האדם] למצב מתוקן ביותר, וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא", וזה עידוד גדול מאד לשוב ולהיכנע לפני ה' יתעלה.


דוגמה מח


בבראשית (יח, כה) נאמר כך: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט", כל אחד משני הביטויים: "חָלִלָה לְּךָ [...] חָלִלָה לָּךְ", אונקלוס מתרגם: "קוּשְׁטָא אִינּוּן דִּינָךְ", כלומר: אמת הוא משפטך. בתרגמוֹ כן, אונקלוס מעורר ומחנך ליסוד משלושה-עשר יסודות דתנו, הוא היסוד האחד-עשר שהעתקנו לעיל מתוך דברי רבנו בהקדמתו. יסוד זה מופיע גם בפסוק: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד), וכן בפסוקים מספר ירמיה ואיוב:


"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו", "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).


דוגמה מט


בבראשית (יח, כז) נאמר: "וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", ושם תרגם אונקלוס: "לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי" – "לְמַלָּלָא קֳדָם יְיָ". כלומר, הדיבור אינו עמו אלא לפניו. ושוב, משום הכבוד והרחקת הגשמות, אונקלוס מרחיק פעולות ועניינים גשמיים מה' יתעלה. שהרי בעצם הרחקת הדיבור עם ה', ניתן ללמוד על-כך שהדיבור עמו אינו כדיבור עם שאר בני האדם. כמו כן, הוספת המלה "לפניו" לפעולת הדיבור מבטאת כבוד קמי שמיא כאמור, מפני שיש בה הרחקה מהתייחסות ישירה לאמיתת עצמותו של הבורא, וכך נוהגים גם עם מלכים.


דוגמה נ


בבראשית (יח, כט) נאמר: "וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים", ושם תרגם אונקלוס: "לְדַבֵּר אֵלָיו" – "לְמַלָּלָא קֳדָמוֹהִי", ומה שאמרנו בדוגמה מט ובדוגמאות שקדמו, נכון גם כאן, ובסוף המאמר נסכם את העניין הזה.


דוגמה נא


בבראשית (יח, לג) נאמר: "וַיֵּלֶךְ יְיָ כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "וַיֵּלֶךְ יְיָ" – "וְאִסְתַּלַּק יְקָרָא דַּייָ", דהיינו לא ה' הוא זה שהלך, אלא כבודו, האור הנברא, הוא זה שהסתלק. בתרגמוֹ כן אונקלוס מרחיק את פעולת ההליכה מה' יתעלה, ובזה הוא מרחיק את מציאותם של כלים גופניים שבאמצעותם מתבצעת פעולת ההליכה. נשים גם לב לתרגומו בהמשך הפסוק: "לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם" – "לְמַלָּלָא עִם אַבְרָהָם", כלומר, רק ביחס לה' יתעלה אונקלוס נזהר להוסיף את המלה "קֳדָם" לתיאור הדיבור עם ה' יתברך.


דוגמה נב


בבראשית (יט, יג) נאמר: "כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי יְיָ וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְיָ לְשַׁחֲתָהּ", ושם תרגם אונקלוס: "אֶת פְּנֵי יְיָ" – "קֳדָם יְיָ". אונקלוס מרחיק אפוא שוב מן ההגשמה, בתרגמו את המלה "פְּנֵי" שיש בה ייחוס פנים לה' יתעלה ויתרומם, למלה "קֳדָם" – "לִפְנֵי", ויש בזה כאמור גם הרחקה מן הגשמות וגם ביטוי של כבוד קמי שמיא.


בדרך זו נמדדת גם איכות השבחים קמי שמיא, ואפילו קמי בשר ודם, ראו נא:


ככל שמרחיקים יותר את השבח מאמיתת עצמותו של בורא-עולם, כך השבח גדֵל ומתעצם, וכמו שאמר יעקב אבינו ע"ה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", דהיינו ברוך שמו של ה' יתעלה אשר מיוחס לכבודו אשר מיוחס למלכותו, לעולם ועד – וזאת הרחקה גדולה מאד מאמיתת עצמותו, שהרי גם המיוחס האחרון הוא אינו עצמותו אלא מלכותו יתרומם שמו.


והנה לפניכם דברי רס"ג הנפלאים בעניין זה בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קטו):


"וזה שתמצא בכמה מקומות בכתובים מן השבח וההלל שכאילו אינו מיוחס אליו, אלא מיוחס הוא אל תארו, כאמרוֹ: 'בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' [יח' ג, יב], ואמרוֹ: 'זַמְּרוּ שְׁמוֹ' [תה' סח, ה]. ויש שתמצאהו לעתים לתואר-תארו כאמרוֹ: 'זַמְּרוּ כְבוֹד שְׁמוֹ' [תה' סו, ב], ואמרוֹ: 'וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ' [תה' ל, ה; צז, יב], ואמרוֹ: 'וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ' [תה' עב, יט]. ולא עוד, אלא שיש בדברי האבות דבר כאילו הוא לתואר-תואר-תארו, לפי שאומרים: 'ברוך שם כבוד מלכותו' [פסחים נו ע"א].


ואומר אני בכל אלה, שגם זה ממשפטי הלשון [ממאפייני לשון הקודש ודרכיה לרומם ולפאר ולהדֵּר את ה' יתרומם שמו], שכאשר היא רוצה לגדל ולפאר מקדימה כמה מלים לפני שהיא מזכירה אותו המרומם, וכל שהיא מרבה במלים המוקדמות יש בכך כבוד יותר, כמו שאמרה בשלוש המלים: 'בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' וכן: 'וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ' [אס' א, ד], והכוונה בכך עשרו וכבודו ומלכותו, ויקרו ותפארתו וגדולתו, וייחסה את התארים זה לזה".


ורעיונו המופלא הזה של רס"ג מאיר באור יקרות את שיטתו של אונקלוס להוסיף את המלה "קֳדָם" לפני שם ה' יתעלה, דהיינו שבנוסף להרחקת הגשמות יש בזה רוממות קמי שמיא.


דוגמה נג


בבראשית (יט, טז) נאמר: "וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְיָ עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר", ושם תרגם אונקלוס: "בְּחֶמְלַת יְיָ עָלָיו" – "בִּדְחָס יְיָ עֲלוֹהִי", ושאלתי את עצמי: מדוע אונקלוס מייחס לה' יתעלה כאן רגש של חמלה? האם לא ראוי להרחיק רגש אנושי מאמיתת עצמותו של השם הנכבד והנורא? ובכן, קיבלתי תשובה על-כך בפסוק הבא! והנה הוא לפניכם (יט, יז): "וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה", ושם תרגם אונקלוס: "וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ" – "וַאֲמַר חוּס עַל נַפְשָׁךְ". נמצא, שהפועל ח-ו-ס בארמית הוא שם משותף, כלומר הוא לא מבטא רק חמלה של רגש אנושי, אלא גם את פעולת ההצלה! וביחס לה' יתעלה הוא מבטא אפוא את פעולת ההצלה, וכך יש להבין את תרגום אונקלוס לעיל: "בִּדְחָס יְיָ עֲלוֹהִי", דהיינו ברצון ה' להצילו. ואין זו הדוגמה היחידה לכך שהפועל ח-ו-ס מבטא הצלה, ראו נא:


1) "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמ' יב, יג), ושם תרגם אונקלוס: "וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם" – "וַאֲחוּס עֲלֵיכוֹן", כלומר המילה "וּפָסַחְתִּי" משמעותה בפסוק הזה היא: והצלתי אתכם, וכמו שנאמר בישעיה (לא, ה): "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן יְיָ צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט", נמצא-אם-כן, שהפועל ח-ו-ס בתרגום אונקלוס כאן משמעו: ואציל אתכם ממכת מצרים.


2) "וְעָבַר יְיָ לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שמ' יב, כג), ושם תרגם אונקלוס: "וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח" – "וְיֵיחוּס יְיָ עַל תַּרְעָא", וברור שמשמעות המילה "וּפָסַח" כאן היא להגן ולהציל, וכמו שנאמר בהמשך הפסוק: "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף". נמצא אפוא, כי גם כאן המלה "וְיֵיחוּס" שבה משתמש אונקלוס בתרגומו אינה מבטאת רגש של חמלה.


3) "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמ' יב, כז), ושם תרגם אונקלוס: "וְתֵימְרוּן דֵּיבַח חֲיָס הוּא קֳדָם יְיָ דְּחָס עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם", וגם כאן ברור שמשמעות המלים: "חֲיָס" ו"דְּחָס" שמופיעות בתרגום אונקלוס אין משמען תכונה אנושית של חמלה, אלא פעולת הצלה, ויש ראיה גדולה מאד לכך מהמשך הפסוק הנדון עצמו: "בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".


ויש עוד שתי דוגמאות שבהן אונקלוס מתרגם באמצעות הפעל ח-ו-ס, אך בהן משמעות המלה היא: לא אעלה על דעתי לעשות כן, ראו נא: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה" (בר' מד, ז), ושם מתרגם אונקלוס: "חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ" – "חָס לְעַבְדָּךְ"; וכן: "וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם" (בר' מד,יז), ושם תרגם אונקלוס: " חָלִילָה לִּי" – "חָס לִי".


נמצא אפוא, שיש עוד משמעות, שלישית, לפועל ח-ו-ס בארמית, שהוא כאמור שם משותף.


דוגמה נד


בבראשית (יט, כד) נאמר: "וַייָ הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְיָ מִן הַשָּׁמָיִם", ושם תרגם אונקלוס: "מֵאֵת יְיָ מִן הַשָּׁמָיִם" – "מִן קֳדָם יְיָ מִן שְׁמַיָּא". ושוב אנחנו רואים כיצד אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, שהרי אונקלוס מלמד שהגופרית והאש לא יצאו ממקום שבתו של ה' יתעלה שמו, אלא מלפניו, ועצם ההרחקה מובילה גם לתובנה שאין לה' מקום מוחשי.


כמו כן, להרחקתו של אונקלוס בפסוק הזה יש חשיבות מיוחדת, שהרי נאמר בפסוק שהקב"ה המטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש "מִן הַשָּׁמָיִם", ואם אונקלוס היה מתרגם את הפסוק באופן מילולי, דהיינו שהגופרית והאש יצאו ישירות מאת ה' יתעלה ויתרומם, המסקנה הייתה עלולה להיות, שמקומו של ה' יתברך הוא באיזה פנתיאון דמיוני בשמים – שהרי נאמר שה' המטיר גופרית ואש מאיתו, ומיד בהמשך הפסוק נאמר שהגופרית והאש ירדו מן השמים.


קצרו של דבר, הרחקתו של אונקלוס בתרגמוֹ: "מִן קֳדָם יְיָ מִן שְׁמַיָּא", מובילה לתובנה שהגופרית והאש לא יצאו וירדו ממקום שבתו של ה' יתברך בשמים, אלא מלפניו. זאת ועוד, כבר ראינו לעיל בדוגמה נג שכל הרחקה מאמיתת עצמותו מבטאת כבוד קמי שמיא.


סיכום ומסקנות בעניין המלה "לְפָנָיו" שתרגומה "קֳדָם"


חשוב להבין, שהמלה "לפניו" ביחס לה' יתעלה אינה מבטאת קרבת חומר ומציאות מוחשית, אלא קרבת ידיעה והשגה, וכמו שנאמר: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דב' ל, טו). כלומר, הקב"ה נתן לאדם יכולת של מחשבה ובחירה בין טוב לרע, וכך יש להבין לעתים גם את המלה "לפניו" ביחס לה' יתעלה. דהיינו, שהעניין שלפניו אינו מצוי לפניו בקרבת מקום, אלא בקרבת השגה, ידיעה, השגחה, פעולה, עזר אלהי, ועוד.


וברוב המקומות נאמר "לִפְנֵי יְיָ" במובן של קרבת מקום לאוהל מועד, או למשכן, או לבית-המקדש, או לירושלים, ועוד – קצרו של דבר, בסמוך למקום שהקב"ה משרה את שכינתו.


ועתה לכמה מסקנות העולות מניתוח פירושו של אונקלוס בעניין המלה הנדונה:


1) כבר ראינו בדוגמות כג ו-כח, שאונקלוס מוסיף בכל מקום לפני למ"ד היחס את המלה "קֳדָם" מפני שהמלה "לִפְנֵי" מופיעה בתורה בעיקר בצמידות לשם ה', ולכן, אונקלוס ראה לנכון ללכת בעקבות התורה ולהקדים את תרגומה – "קֳדָם", במקומות רבים נוספים.


2) מדובר בתוספת שיש בה הרחקה ברורה מן ההגשמה, שהרי הוספת המלה "קֳדָם" בתרגום אונקלוס לפני שמו של ה' יתעלה, מבטאת הרחקה של אמיתת עצמותו מכל זיקה ויחס לענייני עולם החומר, דהיינו הרחקת העניין הנדון בפסוק מקשר ישיר לאמיתת עצמות הבורא.


3) יש בהרחקת ההגשמה הזו גם הבעת כבוד ורוממות, שהרי המילה לפניו נעלה יותר כלפי הקב"ה, מאשר המילה ממנו, שהרי המלה לפניו לא נאמרת כלפי אמיתת עצמותו. ובמלים אחרות, הוספת המלה "קֳדָם" לפני שם ה' יתברך בתרגום מבטאת כבוד קמי שמיא, מפני שיש בה הרחקה מהתייחסות ישירה לאמיתת עצמותו של הבורא, וכך נוהגים גם עם מלכים.


וכך בדיוק גם נמדדת איכות השבחים קמי שמיא, ואפילו קמי בשר ודם, ראו נא:


ככל שמרחיקים יותר את השבח מאמיתת עצמותו של בורא-עולם, כך השבח גדֵל ומתעצם, וכמו שאמר יעקב אבינו ע"ה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", דהיינו ברוך שמו של ה' יתעלה אשר מיוחס לכבודו אשר מיוחס למלכותו, לעולם ועד – וזאת גם הרחקה גדולה מאד מאמיתת עצמותו, שהרי גם המיוחס האחרון הוא אינו עצמותו אלא מלכותו יתרומם שמו.


"וזה שתמצא בכמה מקומות בכתובים מן השבח וההלל שכאילו אינו מיוחס אליו, אלא מיוחס הוא אל תארו, כאמרוֹ: 'בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' [יח' ג, יב], ואמרוֹ: 'זַמְּרוּ שְׁמוֹ' [תה' סח, ה]. ויש שתמצאהו לעתים לתואר-תארו כאמרוֹ: 'זַמְּרוּ כְבוֹד שְׁמוֹ' [תה' סו, ב], ואמרוֹ: 'וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ' [תה' ל, ה; צז, יב], ואמרוֹ: 'וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ' [תה' עב, יט]. ולא עוד, אלא שיש בדברי האבות דבר כאילו הוא לתואר-תואר-תארו, לפי שאומרים: 'ברוך שם כבוד מלכותו' [פסחים נו ע"א].


ואומר אני בכל אלה, שגם זה ממשפטי הלשון [ממאפייני לשון הקודש ודרכיה לרומם ולפאר ולהדֵּר את ה' יתרומם שמו], שכאשר היא רוצה לגדל ולפאר מקדימה כמה מלים לפני שהיא מזכירה אותו המרומם, וכל שהיא מרבה במלים המוקדמות יש בכך כבוד יותר, כמו שאמרה בשלוש המלים: 'בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' וכן: 'וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ' [אס' א, ד], והכוונה בכך עשרו וכבודו ומלכותו, ויקרו ותפארתו וגדולתו, וייחסה את התארים זה לזה".


ורעיונו המופלא הזה של רס"ג מאיר באור יקרות את שיטתו של אונקלוס להוסיף את המלה "קֳדָם" לפני שם ה' יתעלה, דהיינו שבנוסף להרחקת הגשמות יש בזה רוממות קמי שמיא.


וחזרתי וריכזתי את הדברים כאן בסוף חלק זה כדי שאוכל להפנות אליהם בהמשך.

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק ד)
.pdf
Download PDF • 206KB

79 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page