"וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו" – ענווה והכנעה בהשגת ה' יתעלה

עודכן ב: לפני 6 ימים

רבנו הרמב"ם מלמד אותנו במורה (א, ה), כי אחד היסודות החשובים ביותר ללימוד מדעי האלהות הוא ההבנה כי מדובר בקודש הקדשים. כלומר, על האדם לנקוט בסבלנות רבה ובזהירות עצומה טרם שיבוא לשלוח את מחשבותיו ביחס למושגים הנעלים בכלל וביחס לבורא-עולם בפרט. וכבר למדנו במאמר "מטרת האדם בעולם – ידיעת השם (חלק א)", על קדושת המחשבה היא צלם האלהים שה' העניק לנו, ועל החובה לטהר את המושגים וההשקפות שאנו מאמצים ביחס לבורא-עולם. כי האדם אשר שולח את מחשבתו כלפי בורא-עולם, והוזה הזיות ומדמיין דמיונות ביחס למציאותו של אל-אחד שאין-כיוצא-בו – חוטא חטא עצום שאין גבול לחומרתו ועובד עבודה-זרה מהגרועות והכעורות ביותר.


רבנו פותח את דבריו במורה (א, ה) בלימוד דוגמה אישית מאריסטו! כלומר, אריסטו הבין אז מה שכמעט כל חכמי ישראל אינם מבינים היום, ששליחת המחשבות כלפי בורא-עולם הינה עבירה חמורה ביותר אם היא נעשית ללא זהירות רבה וללא לימוד ההקדמות הדרושות. "חכמי ישראל" בימינו מתארים את הבורא יתעלה בתארים בזויים ביחס אליו, חלקם גופניים ממש וחלקם תארים מידותיים ואנושיים, ואולי אינם שמים לב, אך הם מחרפים ומגדפים את השם הנכבד והנורא. וכבר הזכרנו כמה פעמים את הטבח קוק אשר טען שאין זה מה משנה איך אנחנו תופשים את הבורא במחשבתנו, בין אם יש לו גוף אנושי כישוע ובין אם יש לו גוף "אלהי" כמו אלילי יוון למיניהם, העיקר שאנחנו מאמינים שיש אלהות בעולם!


וחבל מאד שהמין המודרני לא למד בעיון את "מורה הנבוכים" ולא את כתבי אריסטו, כי היה עליו ללמוד מהם מוסר-השכל גדול מאד, והנה דברי רבנו במורה (א, ה) על אריסטו (ההערות המצוטטות בסוגריים הרבועים הן דברי מָרי יוסף קאפח שם):


"כאשר בא ראש הפילוסופים [אריסטו] לחקור ולהביא ראיות בדברים עמוקים מאד ["באותם המדעים שרבנו מפרש שהם 'מעשה בראשית'"], אמר בהתנצלותו דברים שעניינם, שאין ראוי למעיין בספריו לייחס לו, במה שחקר עליו, חוצפה או גסות והתפרצות לדבֵּר במה שאין לו בו ידיעה, אלא ראוי שייחס את הדבר [את מחקריו של אריסטו] ללהיטותו והשתדלותו למצוא ולהשיג דעות נכונות כפי יכולת האדם".


כלומר, אפילו ענייני "מעשה בראשית", שהן במובנן המצומצם המדע והמחקר בראשית הבריאה ובמובנן הרחב כל מדעי הטבע – אסור באיסור חמור לגשת אליהם בלא זהירות ובלא חרדת קודש! כל-שכן וקל-וחומר שאסור באיסור חמור כפול ומכופל לשלוח את המחשבה ולהתפרץ בהזיות ובדמיונות כלפי בורא-עולם! ומי שלומד את דברי רבנו כאן, ורואה את הנעשה בתחומים אלה ב"עולם הדתי" באלף השנים האחרונות לא נותר לו אלא לבכות...


א. תנאֵי סף ללימוד מדעי האלהות


הקל-וחומר שלמדנו לעיל אינו נובע רק מן השכל הישר, אלא גם מדברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, ה), מפני שהוא לומד בדיוק את הקל-וחומר הזה:


"וכך נֹאמר אנו, שאין ראוי לאדם להתפרץ לעניין הגדול והנכבד הזה [=מדעי האלהות] בהשערה ראשונה ["תפישות ו'הבנות' ראשונות שנדמה לו לאדם שהבין בראשית עיונו וכניסתו לתחום מדע זה"], בלי שיכשיר את עצמו בחכמות ובמדעים, ויטהר את מידותיו ככל הראוי, וירסן את תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות ["כי אלה הם המסכים הגדולים החוצצים בין האדם לבין ידיעת ה', ועוצרים את התעלותו המחשבתית"]. וכאשר ילמד הקדמות אמיתיות נכונות ["כללים ויסודות המבוססים על מחקר מקיף"] ויידע אותן, ויידע חוקי הדיון והלמידות ["כל דרכי הדין: הקש, וקל-וחומר, וגזרה-שווה, ולמידת-דבר-מדבר וכיו"ב"], ויידע דרכי ההישמרות משיבושי המחשבה ["שלא יתחלף בדמיון"], אז ייגש לחקור בעניין הזה".


ראו נא כמה האדם נדרש להתכונן טרם שייגש לדון במדעי האלהות בכלל ובהשקפות שנוגעות למציאותו של הקב"ה בפרט: א) הכשרה בחכמות ובמדעים; ב) טהרת המידות ככל הראוי – וברור שמי שהופך את התורה לקרדום חוצבים אינו רשאי לעסוק במדעי האלהות, כי הוא עובד את אלהי הכסף וטובות ההנאה, והוא רק יזהם את מושגי האמת בהשקפות הפוליטיות הרצויות לו כדי להמשיך ולשמר את יוקרתו, מעמדו, משכורתו, שררתו והשפעתו הפוליטית. וכבר ראיתי רי"ש-בי"ת ממסדי אשר זועק "געוואלד" כאשר אני מוכיח שרש"י היה מין, והוא וחבר מרעיו נתעוורו מן האמת; ג) ריסון התאוות והתשוקות הדמיוניות – ושוב אני נזכר ברי"ש-בי"תים הממסדיים אשר משועבדים לתאוותיהם: תאוות הבצע והכבוד ותשוקת השררה השלטון; ולא לחינם מָרי אומר בסמוך על ריסון התאוות והתשוקות: שאלה הם "המסכים [כלומר העוונות] הגדולים החוצצים בין האדם לבין ידיעת ה', ועוצרים את התעלותו המחשבתית"; ד) ידיעת חוקי הדיון והלמידות, כמו שמָרי מתאר בדבריו לעיל; ה) ידיעת דרכי ההישמרות משיבושי המחשבה – ומי שאוהב את האמת באמת ה' יעזרהו שגם אם הוא שגה וטעה ונטה אחר הדמיון, הוא יזכה להבין בהמשך את שגיאתו.


ב. אופני ההתקדמות במדעי האלהות


גם לאחר שהאדם הכשיר את עצמו ברשימת ההכשרה הארוכה שרבנו קובע לעיל, עדיין הוא לא רשאי לשלוח את מחשבותיו, כלפי מדעי האלהות בכלל וכלפי בורא-עולם בפרט, ככל אשר יעלה על רוחו – אלא הוא נדרש לעלות לאט-לאט במעלות מדעי האלהות, וגם לאחר שהשכיל דעה מסוימת אל ימהר לקבוע אותה במחשבתו עד שתתלבן לו היטב-היטב.


וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, ה):


"ואל יחליט בסברה ראשונה שתיראה לו, ואל ישלח את מחשבותיו בהתחלה וישליטם כלפי השגת הבורא, אלא ייבוש וייעצר ויעמוד עד אשר יתקדם ויתרומם לאט-לאט ["ורק כשתהיה עלייתו של האדם בסולם המחשבה בהדרגה ובאופן יסודי לאחר הכנה ועיתוד, יכול להגיע להישג כלשהו"], ועל עניין זה נאמר: 'וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים' [שמ' ג, ו; "כלומר שעצר את עצמו וריסן את מחשבותיו לבלתי דהור הלאה שלא בשלבים הראויים למדע זה, ועל-ידי שצעד באיטיות ובשיטתיות זכה ל'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט' [במ' יב, ח], אחרת אפשר רק להגיע לאן שהגיעו אצילי בני-ישראל"], נוסף למה שמורה עליו הפשט על יראתו מהביט אל האור הנגלה, לא שה' ישיגוהו העיניים, יתעלה מכל מגרעת לעילא-לעילא".


כלומר, כאשר המלאך נגלה למשה רבנו במעמד הסנה, משה רבנו חשש להביט אל האור שנגלה לו בתחילה משתי סיבות: לפי הפשט מדובר בחשש ופחד מהדבר הלא ידוע, ולפי עומק הפסוק הכוונה ליראת שמים עצומה ולחרדה עמוקה שלא חלילה להתפרץ ולשלוח את המחשבות כלפי בורא-עולם, וכמו שמָרי ביאר בתוך דברי רבנו לעיל. אגב, במאמרי: "וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל", ביארתי את ענייני המשל הזה, את שלבי המעמד הנבואי ההוא, וכן את המשמעות של מראה הסנה הבוער.


רבנו מוסיף ואומר שם, כי התנהלותו הזהירה מאד והענווה העצומה של משה רבנו כאן בבואו לפגוש את בורא-עולם במחשבתו, הינן דוגמה ומופת לדורות, שהרי משה רבנו זכה לשבחים על-כך ואף זכה לשפע נעמו וטובו של בורא-עולם – וכל זאת על הכנעת ליבו ונפשו לפני בורא-עולם, ועל שחס על כבוד קונו ולא שלח את מחשבתו להתפרץ כלפיו, אלא נזהר והתקדם לאט-לאט מתוך יראה חרדה וכבוד עמוקים כלפי יוצר הכל.


והנה דברי רבנו בהמשך הפרק במורה שם (א, ה):


"ונשתבח [משה רבנו] ע"ה בכך, והשפיע עליו יתעלה מנעמו וטובו מה שהביא לידי כך שנאמר בו בסוף: 'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט' [במ' יב, ח], ואמרו חכמים ז"ל כי זה גמול על שהסתיר פניו בתחילה מהביט אל האלהים ["ראה ברכות ז ע"א, ותנחומא שמות יט: בשכר 'וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו' (שמ' ג, ו) זכה לקלסתר פנים, בשכר 'כִּי יָרֵא' (שם) זכה ל'וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו' (שמ' לד, ל), בשכר 'מֵהַבִּיט' (שמ' ג, ו) זכה ל'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט' (במ' יב, ח)"]".


לאחר הדברים האלה, איני מצליח להבין איך רש"י הרשע הגמור פירש את הפסוק בדברים (לד, יד): "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל פָּנִים", כך: "שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה", וכי יעלה על הדעת לומר כן על משה רבנו?! וכבר הרחבתי בניתוח פירושו זה במבוא למאמרי "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק יו)".


ונסיים פרק זה בניתוח דברי רבנו לעיל: "לא שה' ישיגוהו העיניים, יתעלה מכל מגרעת לעילא-לעילא", וכוונתו לומר שאם אנחנו מניחים חלילה שניתן להתבונן בה' יתעלה בעיני הבשר שלנו, יש לו בהכרח גוף, ואם יש לו גוף אז יש לו בהכרח את כל מגרעות החומר, כגון: ריבוי ושיתוף, הויה והפסד, חולשה, זקנה, אי ידיעה, תעיה ושגיאה, צורך ללמוד להשכיל ולהתייעץ, שינויי מצבים גופניים, שינויי מצבי רוח, נתון להשפעות חיצוניות, ועוד.


ג. אצילי בני ישראל


בהמשך דברי רבנו במורה שם, הוא מלמד על אצילי בני ישראל (שמ' כד, י) אשר לא נהגו בזהירות הנדרשת בהפניית המחשבה כלפי בורא-עולם, והם "פרצו ושלחו מחשבתם". עונשם על התפרצותם כלפי ה' הייתה חמורה ביותר מיתה בתבערה! אך למרות שנידונו באותו המעמד למיתה בתבערה, משה רבנו התפלל עליהם שלא יתחייבו כליה באותו הזמן, והקב"ה האריך להם עד שמתו בתבערה בהמשך המסע במדבר סיני.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, ה):


"אבל אצילי בני ישראל פרצו ושלחו מחשבתם והשיגו, אלא שהייתה השגה בלתי שלמה, ולפיכך נאמר בהם 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו' וכו' [שמ' כד, י], ולא אמרו 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' בלבד, כי סדר הדברים אינו אלא בקפידה עליהם בראייתם ולא בתיאור היאך ראו, וכיוון שלא בא אלא להקפיד עליהם על אופן השגתם [="למתוח עליהם ביקורת על מהות השגתם"] אשר כללה מן הגשמיות מה שכללה – גרמה לכך התפרצותם לפני שלמותם –נתחייבו הכליה, ונתפלל עליהם עליו השלום [=משה רבנו], והאריך להם [=הקב"ה] עד שנשרפו בתבערה [במ' יא, א], ונדב ואביהוא נשרפו באוהל מועד [ויק' י, א–ב] כפי שנאמר בקבלה האמיתית [כלומר בספרות חז"ל]".


ראשית רבנו מבאר, כי תוספת המלים "וְתַחַת רַגְלָיו" מלמדת, כי עיקר מטרת הפסוק לבאר שאצילי בני ישראל חטאו באופני השגתם; שנית, השגתם הייתה משובשת מפני שהיא כללה תפישות גשמיות ביחס לבורא-עולם, וגם זה נרמז במלים "וְתַחַת רַגְלָיו"; ושלישית, מה שגרם להם לשגות בהגשמה ולהתחייב כליה, הוא ששלחו את מחשבתם ללא פיקוח ובקרה וללא הזהירות והסבלנות הנדרשים והמתחייבים כלפי בורא-עולם. ובמלים אחרות, אצילי בני ישראל שגו באופני השגתם, מפני שנתערבבו אצלם מושגים גשמיים בהשגת ה' יתעלה, ועל כך נתחייבו כליה! ואגב למדנו על החשיבות העצומה של כוח המחשבה הטהור שה' העניק לנו, ועל החומרה הבלתי-נתפשת של השגיאות המחשבתיות ביחס לבורא-עולם.


הרעיון שתואר לעיל אינו חידוש של רבנו הרמב"ם, מקורו בספרות חז"ל, וכך מובא ב"מדרש הגדול" (שם): "וְתַחַת רַגְלָיו – מלמד שהגיסו דעתן והשוו עליונים לתחתונים". כלומר, אצילי בני ישראל הִשוו את הקב"ה ומלאכיו עושי דברו המעורטלים מן הגשמות, לבני האדם בעלי-הגופות העשויים מחומר הבהמות, "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" (קה' ג, כ).


רבנו חותם עניין זה שם (א, ה) בדברים הבאים:


"וכיוון שהדבר כן ביחס לאלו [כלומר לאצילי בני ישראל, "שהגיעו לרמה כל שהיא במושכלות"], כל-שכן ביחס אלינו השפלים, ומי שיותר למטה ממנו, שראוי לו להתכוון ולהתעסק בהשלמת ההצעות וידיעת ההקדמות המטהרות את ההשגה מטומאתה שהן הטעויות [כלומר הטעויות המחשבתיות], ואז ייגש לפני המעמד הקדוש האלהי: 'וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְיָ יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם יְיָ' [שמ' יט, כב]. וכבר ציווה שלמה בהישמרות הגדולה כאשר חושב האדם להגיע לדרגה זו ואמר בהזהירו במשלו: 'שְׁמֹר רַגְלְיךָ רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים' [קה' ד, יז]".


ומוסר-ההשכל ברור, אם אצילי בני ישראל השתבשו באופן כל-כך חמור, ורק מפני שאצה להם הדרך להשיג ולידע את ה' יתעלה נשתבשו ונענשו כך – מה נֹאמר ומה נדבר על עדת הסכלים והמינים של חכמי אשכנז ורש"י בראשם? כלומר, ואם אצילי בני ישראל אשר זכו להשגה שכלית מסוימת נשתבשו בהגשמה, כל-שכן וקל-וחומר "חכמי ישראל" המינים למיניהם אשר לא זכו לשום השגה שכלית, ואף נתערבו בגויים הנוצרים המגשימים ולמדו ממעשיהם ומהשקפותיהם, "וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ" (יש' ב, ו).


ד. הזיקה שבין הגשמה לקריסה מוסרית


כבר הזכרנו לעיל את המאמר: "מטרת האדם בעולם – ידיעת השם (חלק א)", ובו ביארנו בין השאר את הזיקה החזקה שבין קריסת מערכות מחשבתית-השקפתית לבין קריסת מערכות מוסרית, ובדברי רבנו בהמשך דבריו במורה (א, ה) אנחנו מוצאים דוגמה נוספת לכך. כלומר, קריסת המערכות המחשבתית של אצילי בני ישראל בהגשמה הובילה לקריסת מערכות מוסרית ומידותית, וכֹה דברי רבנו שם (א, ה):


"ואחזור להשלים מה שהתחלתי לבאר, ואומר, כי אצילי בני ישראל, עם מה שאירע להם מן המכשולות בהשגתם, נתבלבלו מחמת כך גם מעשיהם ונטו כלפי הדברים הגופניים מחמת שיבוש ההשגה, ולפיכך אמר 'וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ' [שמ' כד, יא]".


כלומר, הגשמתם את הבורא גרמה להם להתרחק ממנו עד כדי סטייה אחר התאוות! וזו באה לידי ביטוי במלים: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", ועל שגיאתם במושגי האלהות וסטייתם אחר התאוות נתחייבו כליה, וכמו שאומר מָרי יוסף קאפח שם: "ורבנו מפרש, שמחמת התרופפות מגעם עם המושכלות באמת או אף ניתוק מגע זה לגמרי, שקעו במה ששקע אדם הראשון לאחר החטא [=הנטייה אחר התאוות]. כי חוק הוא במציאות, אם מלאה – הָחֳרָבָה: אם מלאה זו חרבה זו, ואם מלאה זו חרבה זו". נמצא, כי הגשמת הבורא והשחתת ייחוד השם גורמים בהכרח לניתוק מן המושכלות ולשקיעה בתהום התאוות, כי אם מלאה – הָחֳרָבָה.


ומכאן המסקנה המטלטלת: הגשמת הבורא וריחוק מדעות והשקפות נכונות, גרמו לאנשי הדת באלף השנים האחרונות לנטות ולסטות אחר התאוות, ולאחר שנפרצה הפרצה לדמיונות ולהזיות המאגיות האליליות ונפתח פתח רחב לתאוות – מכאן הדרך קצרה ביותר וכמעט בלתי-נמנעת לתוצר הסופי, והוא עיוות הדת ומסחורה בתחכום הולך וגובר תוך לימוד שיטות הנצרות, ורכישת ניסיון במשך מאות שנים בהפקת טובות הנאה מן הדת.


ה. מטרת-העל של רבנו


לקראת סוף הפרק (א, ה) רבנו מבאר את מטרתו המרכזית בפרק זה, והיא הרחקת ההגשמה, וכֹה דברי רבנו שם:


"אבל המשך הדיבור והוא אמרו: 'וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר' וכו' [שמ' כד, י], יתבאר במקצת פרקי מאמר זה [א, כח; ב, כו; ג, ד]. וכל הכוונה אשר היא מטרתנו, היא שכל 'ראיה' או 'חזיה' או 'הבטה' שנאמרו בעניין זה היא השגה שכלית לא ראיית עין, לפי שאינו יתעלה מציאות ["דבר המצוי בעין"] [כדי] שתשיגהו הראות [=חוש הראיה]".


רבנו חותם את דבריו בביקורת על רס"ג מפני שהוא הרחיק מן ההגשמה באופן פחות מדויק ומעמיק לדעת רבנו. כלומר, רס"ג סבר שהפעלים "ראה" ו"חזה" ו"הביט" אשר נאמרו בכתבי הקודש ביחס להקב"ה, מתארים ראייה חושית בעיניים ממשיות לאור נברא. ובמלים אחרות, הנביא או האדם שנאמר בהם שהם ראו את הקב"ה, כמובן שלא ראו אותו בעיני הבשר כי אין לו גוף ודמות הגוף, אלא ראו אור נגוהות נפלא ומופלא שהקב"ה או המלאך יצרו ובראו באותו המקום כדי להיראות ולהתגלות להם.


והנה דברי רבנו שם (א, ה):


"ואם ירצה אחד ממעוטי ההשגה שלא להגיע לדרגה זו שאנו רוצים לעלות אליה ["לרמה מחשבתית זו, לזכך את 'ראה' 'חזה' ו'הביט' מפשטם ולערטלם מן החושים, ולייחסם לפעולות חושיות אלא שהם לאור נברא – הרשות בידו. ונראה שכוונת רבנו בהערה זו לרס"ג בספרו האמו"ד ב, ח; ב, י"], ועשה את כל הלשונות הללו שנאמרו בעניין זה מורים על השגות חושיים לאורות נבראים, מלאכים או זולתם, אין נזק בכך ["אין הפסד באמונה כיוון שאין הגשמה כלפי מעלה, אלא שאנו מרוממים ומעלים את המשיג והוא הוריד את המושג"]".


ראשית נציין שהביטוי "אחד ממעוטי ההשגה" חריף מאד ביחס לרס"ג, ואם כך רבנו מותח ביקורת על רס"ג שידע וייחד את ה' ייחוד ראוי, אלא שלא העמיק להבין שהפעלים "ראה" ו"חזה" ו"הביט" מתארים השגה שכלית נשגבה – ברור שהביטוי "יותר תועים מהבהמות" על המגשימים האשכנזים הוא ביטוי אמיתי והולם לעמקי השפלות שאליה התדרדרו, וכבר הוכחתי זאת גם מכתבי-הקודש במאמרי "מטרת האדם בעולם – ידיעת השם (חלק א)".


אמנם, רבנו מודה שאין הפסד לאמונה בדעה שהפעלים הללו מבטאים ראיה חושית לאור נברא ולא השגה שכלית, כי ברור שאין בדעה זו הגשמה או שיבוש מחשבתי כלשהו. אמנם, בסוף הדברים לעיל מָרי מסביר מדוע רבנו אמר על רס"ג שהוא "ממעוטי ההשגה", כי רס"ג "הוריד את המושג", כלומר במקום להבין את הפעלים "ראה" ו"חזה" ו"הביט" כביטויים להשגות שכליות נשגבות, הוא הוריד את המושגים ופירש אותם כביטויים לראיות גשמיות חושיות גופניות. לעומת זאת, רבנו "רומם את המשיג" מפני שהוא רומם אותנו להבין שהפעלים הללו עוסקים בהשגות שכליות רוחניות מנותקות מעולם החומר השפל.


ו. הערה קטנה על המלאכים


בחתימת דברי רבנו לעיל הוא פתר לי קושיה שהעסיקה אותי במשך זמן רב. רבנו קובע במורה (א, מט) שהמלאכים "אינם בעלי גוף אלא הם שכלים נבדלים מחומר", ותהיתי לעצמי היאך אם-כן לוט וכל אנשי סדום ראו את המלאכים בפרשת השחתת סדום ועמורה? שהרי לא יעלה על הדעת שכל אנשי סדום הרעים והחטאים ראו את המלאכים הללו במעמד נבואי? וכל-שכן כאשר נאמרו בפסוקים ביטויים מפורשים של גשמות ביחס למלאכים, כגון: "וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ" (בר' יט, טז), ועוד. וכאמור, דברי רבנו האחרונים נותנים מענה נאה לקושייתי, והנה דבריו שנית במורה (א, ה):


"ואם ירצה אחד ממעוטי ההשגה שלא להגיע לדרגה זו שאנו רוצים לעלות אליה, ועשה את כל הלשונות הללו שנאמרו בעניין זה מורים על השגות חושיים לאורות נבראים, מלאכים או זולתם, אין נזק בכך".


כלומר, ייתכן שהאדם יראה מלאך בעיני הבשר, כמו שהאדם רואה אור נברא בעיני הבשר! ובמלים אחרות, כמו שהקב"ה והמלאכים בוראים אורות נבראים וחזיונות הנראים לעיני הבשר, כך הם בוראים דמויות של בני אדם ומציגים אותן לעיני בני האדם, ובדרך זו הם יוצרים תקשורת עם בני האדם ומעבירים להם מסרים בדרך חושית. ואם תרצו, מעין הולוגרמה משוכללת אשר אינה מורכבת רק מקרני אור, אלא גם ממאפיינים גופניים לפי הצורך.

68 צפיות2תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!