"וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו" – ענווה והכנעה בהשגת ה' יתעלה

עודכן: 28 בינו׳ 2021

רבנו הרמב"ם מלמד אותנו במורה (א, ה), כי אחד היסודות החשובים ביותר ללימוד מדעי האלהות הוא ההבנה כי מדובר בקודש הקדשים. כלומר, על האדם לנקוט בסבלנות רבה ובזהירות עצומה טרם שיבוא לשלוח את מחשבותיו ביחס למושגים הנעלים בכלל וביחס לבורא-עולם בפרט. וכבר למדנו במאמר "מטרת האדם בעולם – ידיעת השם (חלק א)", על קדושת המחשבה היא צלם האלהים שה' העניק לנו, ועל החובה לטהר את המושגים וההשקפות שאנו מאמצים ביחס לבורא-עולם. כי האדם אשר שולח את מחשבתו כלפי בורא-עולם, והוזה הזיות ומדמיין דמיונות ביחס למציאותו של אל-אחד שאין-כיוצא-בו – חוטא חטא עצום שאין גבול לחומרתו ועובד עבודה-זרה מהגרועות והכעורות ביותר.


רבנו פותח את דבריו במורה (א, ה) בלימוד דוגמה אישית מאריסטו! כלומר, אריסטו הבין אז מה שכמעט כל חכמי ישראל אינם מבינים היום, ששליחת המחשבות כלפי בורא-עולם הינה עבירה חמורה ביותר אם היא נעשית ללא זהירות רבה וללא לימוד ההקדמות הדרושות. "חכמי ישראל" בימינו מתארים את הבורא יתעלה בתארים בזויים ביחס אליו, חלקם גופניים ממש וחלקם תארים מידותיים ואנושיים, ואולי אינם שמים לב, אך הם מחרפים ומגדפים את השם הנכבד והנורא. וכבר הזכרנו כמה פעמים את הטבח קוק אשר טען שאין זה מה משנה איך אנחנו תופשים את הבורא במחשבתנו, בין אם יש לו גוף אנושי כישוע ובין אם יש לו גוף "אלהי" כמו אלילי יוון למיניהם, העיקר שאנחנו מאמינים שיש אלהות בעולם!


וחבל מאד שהמין המודרני לא למד בעיון את "מורה הנבוכים" ולא את כתבי אריסטו, כי היה עליו ללמוד מהם מוסר-השכל גדול מאד, והנה דברי רבנו במורה (א, ה) על אריסטו (ההערות המצוטטות בסוגריים הרבועים הן דברי מָרי יוסף קאפח שם):


"כאשר בא ראש הפילוסופים [אריסטו] לחקור ולהביא ראיות בדברים עמוקים מאד ["באותם המדעים שרבנו מפרש שהם 'מעשה בראשית'"], אמר בהתנצלותו דברים שעניינם, שאין ראוי למעיין בספריו לייחס לו, במה שחקר עליו, חוצפה או גסות והתפרצות לדבֵּר במה שאין לו בו ידיעה, אלא ראוי שייחס את הדבר [את מחקריו של אריסטו] ללהיטותו והשתדלותו למצוא ולהשיג דעות נכונות כפי יכולת האדם".


כלומר, אפילו ענייני "מעשה בראשית", שהן במובנן המצומצם המדע והמחקר בראשית הבריאה ובמובנן הרחב כל מדעי הטבע – אסור באיסור חמור לגשת אליהם בלא זהירות ובלא חרדת קודש! כל-שכן וקל-וחומר שאסור באיסור חמור כפול ומכופל לשלוח את המחשבה ולהתפרץ בהזיות ובדמיונות כלפי בורא-עולם! ומי שלומד את דברי רבנו כאן, ורואה את הנעשה בתחומים אלה ב"עולם הדתי" באלף השנים האחרונות לא נותר לו אלא לבכות...


א. תנאֵי סף ללימוד מדעי האלהות


הקל-וחומר שלמדנו לעיל אינו נובע רק מן השכל הישר, אלא גם מדברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, ה), מפני שהוא לומד בדיוק את הקל-וחומר הזה:


"וכך נֹאמר אנו, שאין ראוי לאדם להתפרץ לעניין הגדול והנכבד הזה [=מדעי האלהות] בהשערה ראשונה ["תפישות ו'הבנות' ראשונות שנדמה לו לאדם שהבין בראשית עיונו וכניסתו לתחום מדע זה"], בלי שיכשיר את עצמו בחכמות ובמדעים, ויטהר את מידותיו ככל הראוי, וירסן את תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות ["כי אלה הם המסכים הגדולים החוצצים בין האדם לבין ידיעת ה', ועוצרים את התעלותו המחשבתית"]. וכאשר ילמד הקדמות אמיתיות נכונות ["כללים ויסודות המבוססים על מחקר מקיף"] ויידע אותן, ויידע חוקי הדיון והלמידות ["כל דרכי הדין: הקש, וקל-וחומר, וגזרה-שווה, ולמידת-דבר-מדבר וכיו"ב"], ויידע דרכי ההישמרות משיבושי המחשבה ["שלא יתחלף בדמיון"], אז ייגש לחקור בעניין הזה".


ראו נא כמה האדם נדרש להתכונן טרם שייגש לדון במדעי האלהות בכלל ובהשקפות שנוגעות למציאותו של הקב"ה בפרט: א) הכשרה בחכמות ובמדעים; ב) טהרת המידות ככל הראוי – וברור שמי שהופך את התורה לקרדום חוצבים אינו רשאי לעסוק במדעי האלהות, כי הוא עובד את אלהי הכסף וטובות ההנאה, והוא רק יזהם את מושגי האמת בהשקפות הפוליטיות הרצויות לו כדי להמשיך ולשמר את יוקרתו, מעמדו, משכורתו, שררתו והשפעתו הפוליטית. וכבר ראיתי רי"ש-בי"ת ממסדי אשר זועק "געוואלד" כאשר אני מוכיח שרש"י היה מין, והוא וחבר מרעיו נתעוורו מן האמת; ג) ריסון התאוות והתשוקות הדמיוניות – ושוב אני נזכר ברי"ש-בי"תים הממסדיים אשר משועבדים לתאוותיהם: תאוות הבצע והכבוד ותשוקת השררה השלטון; ולא לחינם מָרי אומר בסמוך על ריסון התאוות והתשוקות: שאלה הם "המסכים [כלומר העוונות] הגדולים החוצצים בין האדם לבין ידיעת ה', ועוצרים את התעלותו המחשבתית"; ד) ידיעת חוקי הדיון והלמידות, כמו שמָרי מתאר בדבריו לעיל; ה) ידיעת דרכי ההישמרות משיבושי המחשבה – ומי שאוהב את האמת באמת ה' יעזרהו שגם אם הוא שגה וטעה ונטה אחר הדמיון, הוא יזכה להבין בהמשך את שגיאתו.


ב. אופני ההתקדמות במדעי האלהות


גם לאחר שהאדם הכשיר את עצמו ברשימת ההכשרה הארוכה שרבנו קובע לעיל, עדיין הוא לא רשאי לשלוח את מחשבותיו, כלפי מדעי האלהות בכלל וכלפי בורא-עולם בפרט, ככל אשר יעלה על רוחו – אלא הוא נדרש לעלות לאט-לאט במעלות מדעי האלהות, וגם לאחר שהשכיל דעה מסוימת אל ימהר לקבוע אותה במחשבתו עד שתתלבן לו היטב-היטב.


וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, ה):


"ואל יחליט בסברה ראשונה שתיראה לו, ואל ישלח את מחשבותיו בהתחלה וישליטם כלפי השגת הבורא, אלא ייבוש וייעצר ויעמוד עד אשר יתקדם ויתרומם לאט-לאט ["ורק כשתהיה עלייתו של האדם בסולם המחשבה בהדרגה ובאופן יסודי לאחר הכנה ועיתוד, יכול להגיע להישג כלשהו"], ועל עניין זה נאמר: 'וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים' [שמ' ג, ו; "כלומר שעצר את עצמו וריסן את מחשבותיו לבלתי דהור הלאה שלא בשלבים הראויים למדע זה, ועל-ידי שצעד באיטיות ובשיטתיות זכה ל'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט' [במ' יב, ח], אחרת אפשר רק להגיע לאן שהגיעו אצילי בני-ישראל"], נוסף למה שמורה עליו הפשט על יראתו מהביט אל האור הנגלה, לא שה' ישיגוהו העיניים, יתעלה מכל מגרעת לעילא-לעילא".


כלומר, כאשר המלאך נגלה למשה רבנו במעמד הסנה, משה רבנו חשש להביט אל האור שנגלה לו בתחילה משתי סיבות: לפי הפשט מדובר בחשש ופחד מהדבר הלא ידוע, ולפי עומק הפסוק הכוונה ליראת שמים עצומה ולחרדה עמוקה שלא חלילה להתפרץ ולשלוח את המחשבות כלפי בורא-עולם, וכמו שמָרי ביאר בתוך דברי רבנו לעיל. אגב, במאמרי: "וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל", ביארתי את ענייני המשל הזה, את שלבי המעמד הנבואי ההוא, וכן את המשמעות של מראה הסנה הבוער.


רבנו מוסיף ואומר שם, כי התנהלותו הזהירה מאד והענווה העצומה של משה רבנו כאן בבואו לפגוש את בורא-עולם במחשבתו, הינן דוגמה ומופת לדורות, שהרי משה רבנו זכה לשבחים על-כך ואף זכה לשפע נעמו וטובו של בורא-עולם – וכל זאת על הכנעת ליבו ונפשו לפני בורא-עולם, ועל שחס על כבוד קונו ולא שלח את מחשבתו להתפרץ כלפיו, אלא נזהר והתקדם לאט-לאט מתוך יראה חרדה וכבוד עמוקים כלפי יוצר הכל.


והנה דברי רבנו בהמשך הפרק במורה שם (א, ה):


"ונשתבח [משה רבנו] ע"ה בכך, והשפיע עליו יתעלה מנעמו וטובו מה שהביא לידי כך שנאמר בו בסוף: 'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט' [במ' יב, ח], ואמרו חכמים ז"ל כי זה גמול על שהסתיר פניו בתחילה מהביט אל האלהים ["ראה ברכות ז ע"א, ותנחומא שמות יט: בשכר 'וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו' (שמ' ג, ו) זכה לקלסתר פנים, בשכר 'כִּי יָרֵא' (שם) זכה ל'וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו' (שמ' לד, ל), בשכר 'מֵהַבִּיט' (שמ' ג, ו) זכה ל'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט' (במ' יב, ח)"]".


לאחר הדברים האלה, איני מצליח להבין איך רש"י הרשע הגמור פירש את הפסוק בדברים (לד, יד): "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל פָּנִים", כך: "שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה", וכי יעלה על הדעת לומר כן על משה רבנו?! וכבר הרחבתי בניתוח פירושו זה במבוא למאמרי "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק יו)".


ונסיים פרק זה בניתוח דברי רבנו לעיל: "לא שה' ישיגוהו העיניים, יתעלה מכל מגרעת לעילא-לעילא", וכוונתו לומר שאם אנחנו מניחים חלילה שניתן להתבונן בה' יתעלה בעיני הבשר שלנו, יש לו בהכרח גוף, ואם יש לו גוף אז יש לו בהכרח את כל מגרעות החומר, כגון: ריבוי ושיתוף, הויה והפסד, חולשה, זקנה, אי ידיעה, תעיה ושגיאה, צורך ללמוד להשכיל ולהתייעץ, שינויי מצבים גופניים, שינויי מצבי רוח, נתון להשפעות חיצוניות, ועוד.


ג. אצילי בני ישראל


בהמשך דברי רבנו במורה שם, הוא מלמד על אצילי בני ישראל (שמ' כד, י) אשר לא נהגו בזהירות הנדרשת בהפניית המחשבה כלפי בורא-עולם, והם "פרצו ושלחו מחשבתם". עונשם על התפרצותם כלפי ה' הייתה חמורה ביותר מיתה בתבערה! אך למרות שנידונו באותו המעמד למיתה בתבערה, משה רבנו התפלל עליהם שלא יתחייבו כליה באותו הזמן, והקב"ה האריך להם עד שמתו בתבערה בהמשך המסע במדבר סיני.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, ה):


"אבל אצילי בני ישראל פרצו ושלחו מחשבתם והשיגו, אלא שהייתה השגה בלתי שלמה, ולפיכך נאמר בהם 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו' וכו' [שמ' כד, י], ולא אמרו 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' בלבד, כי סדר הדברים אינו אלא בקפידה עליהם בראייתם ולא בתיאור היאך ר