דוגמה רסח
בשמות (יח, ה) נאמר: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים", ושם תרגם אונקלוס: "הַר הָאֱלֹהִים" – "לְטוּרָא דְּאִתְגְּלִי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַּייָ", כלומר יתרו הגיע יחד עם בניו ואשתו של משה להר שעליו נגלה כבוד ה' (האור הנברא). וביתר ביאור: אם נקרא את הפסוק כפשוטו אנו עלולים לשגות בהגשמה: שמא מדובר בו בהר שהוא מקום מגוריו של ה'-אלהים-אמת, ואם כך, דהיינו אם יש לה' מקום מסוים שבו הוא מצוי – הרי שהוא בהכרח גוף, כי רק גוף עשוי להיות מצוי במקום מוגדר בעולם החומר (ולקמן ארחיב בעניין חובת שלילת ייחוס מקום לה' יתעלה שמו). ולכן אונקלוס נחלץ גם כאן כדי להרחיק מן ההגשמה ולשלול מן המחשבה כל אפשרות שיש להקב"ה מקום, וכיצד אונקלוס עושה כן? ובכן, הוא מתרגם-מפרש שההר המדובר הוא ההר שעליו נגלה כבוד ה', כלומר מדובר בהר שעליו יתגלו המראות הנשׂגבים במעמד הסנה ובמעמד הר סיני. והמראות הללו אינם חלק מאמיתת עצמותו של הבורא יתעלה, אלא הינם מראות נבראים מאיתו. וזו הפעם השלישית שאונקלוס מרחיק מן ההגשמה באופן הזה, וראו דוגמות קלח וקסא. ולעניין שימושו הנרחב של אונקלוס בפועל "אִתְגְּלִי" ובמשמעויותיו, ראו לעיל בדוגמה קמח, וכן בדוגמה קה, ועוד.
דוגמה רסט
בשמות (יח, יא) נאמר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְיָ מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם", ושם תרגם אונקלוס: "כְּעַן יָדַעְנָא, אֲרֵי רָב יְיָ וְלֵית בָּר מִנֵּיהּ, אֲרֵי בְּפִתְגָמָא דְּחַשִּׁיבוּ לִמְדָּן יָת יִשְׂרָאֵל בֵּיהּ דָּנִנּוּן", ותרגומו לעברית: עתה ידעתי כי גדול ה' ואין עוד מלבדו, כי בדבר שחשבו לדון בו את ישראל בו ה' דן אותם", והכוונה כמובן לגזירת השלכת הילדים ליאור, אשר באותו הדבר שגזרו בו נדונו, וטבעו כל גיבוריהם בים. כלומר, אונקלוס מלמד על אופני הנהגתו של בורא-עולם: "מידה כנגד מידה". יתר-על-כן, אונקלוס שולל את ההגשמה, שהרי מפשט הפסוק המינים עלולים לתעתע שה' גדול מכל האלהים שבפנתיאון האלילים הדמיוני. ולכן אונקלוס ע"ה מבאר שאין כוונת הפסוק לומר שה' גדול ביחס לאלהים אחרים, אלא שאין עוד מלבדו.
"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה).
דוגמה רע
בשמות (יח, יב) נאמר: "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים", ושם תרגם אונקלוס: "לֵאלֹהִים" – "קֳדָם יְיָ", וכבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס מתרגם את למ"ד היחס כאשר היא נאמרה בפסוק קמי שמיא, במילה "קֳדָם", ועקביותו בתרגומה מיוחדת אך ורק לה' יתעלה, והיא נועדה לייחד את אמיתתו יתברך משוכני-בתי-החומר. כלומר, מטרתה של תוספת המילה "לִפְנֵי" – "קֳדָם" לפני שֵׁם ה' יתעלה, היא להרחיק ולחנך את המחשבה לשׂגב רוממותו המופלא של בורא-העולמים.
דוגמה רעא
בשמות (יח, טו) נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים", ושם תרגם אונקלוס: "לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים" – "לְמִתְבַּע אוּלְפָן מִן קֳדָם יְיָ", ותרגומו: לדרוש הוראה מאת ה'. וגם כאן אונקלוס מבקש להרחיק הזית הגשמה מן המחשבה, דהיינו שלא יעלה על הדעת שדרישת ה' היא דרישת אמיתת עצמותו, שהרי אין לו מקום בעולם החומר ואין לו גוף ודמות הגוף.
דוגמה רעב
בשמות (יח, יט) נאמר: "עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים", ושם תרגם אונקלוס: "וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ" – "וִיהֵי מֵימְרָא דַּייָ בְּסַעֲדָךְ". ואם אונקלוס היה מתרגם את הפסוק באופן מילולי, היה עלול להשתמע מן הפסוק שהקב"ה עשוי להתלוות באופן מוחשי וגופני למשה רבנו, שהרי יתרו משכנע את משה לשמוע לו בהבטיחוֹ לו שה' יהיה עמו: "וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ" – ואם כך, הרי שיש לה' גוף, כי רק גוף יכול להתלוות ולהקביל לגוף. ולכן, כדי לשלול את האפשרות הזו שהקב"ה הוא בעל גוף שמתלווה למשה רבנו, אונקלוס מתרגם, שלא אמיתת עצמותו של הבורא תתלווה למשה רבנו ע"ה, אלא דְּבַר ה', דהיינו פקודתו והשגחתו יהיו בעזרתו: "וִיהֵי מֵימְרָא דַּייָ בְּסַעֲדָךְ". וכבר ראינו שלל פסוקים שבהם אונקלוס שולל זיקה מסוימת לעולם החומר שיוחסה לה', בהסיטו אותה לִדְבָרוֹ של ה' (מימריה), דהיינו לפקודתו או לציוויו או להשגחתו, או לכולם יחד.
עוד תרגם אונקלוס בפסוק הזה: "הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים" – "הֲוִי אַתּ לְעַמָּא, תָּבַע אוּלְפָן מִן קֳדָם יְיָ". ובכן, מפשט הפסוק עלולים המינים לתעתע שמשה רבנו היה עומד מול האלהים, ואם ניתן לעמוד מול הקב"ה ולהיות מקביל אליו, הרי שיש לו מקום בעולם החומר, ואם יש לו מקום בעולם החומר, הרי שהוא חומר וגוף בהכרח – וכדי לעקור את אפשרות ההזיה והתעתוע הלזה מפיהם של המינים הארורים, אונקלוס מפרש: "היה אתה [שליח] לעם, דורש הוראה מלפני ה'", כלומר לא מדובר בעמידה כנגד ומול האלהים אלא בבקשת הוראה והדרכה.
עוד תרגם אונקלוס בפסוק הנדון: "אֶל הָאֱלֹהִים" – "קֳדָם יְיָ", וכבר הוּסבר בדוגמות רבות שאונקלוס מתרגם את מילת היחס "אֶל", כשהיא מיוחסת ונאמרת בתורה לפני שֵׁם ה' יתעלה, במילה "קֳדָם" (כך במאות רבות של פסוקים) – ואילו ביחס לשאר הנבראים, אונקלוס לעולם מתרגם את המילה "אֶל" באות היחס למ"ד דהיינו באות "ל..." או במילה "לְוָת" (למעט יוצאי דופן נדירים מאד שבהם יש סיבה פרשנית ייחודית ליציאה מן הכלל). כמו כן, יש בתרגומו הזה גם הרחקה מן ההגשמה, דהיינו הרחקת העניין האמור בפסוק מאמיתת עצמותו של הבורא יתעלה, וכן יש בזה ביטוי לרוממות ולכבוד קמי שמיא, ובזה ראו בסיכום שבסוף חלק ד.
דוגמה רעג
בשמות (יט, ג) נאמר: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ושם תרגם אונקלוס: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים" – "וּמֹשֶׁה סְלֵיק לִקְדָם יְיָ", גם מפשט הפסוק הזה עלולים המינים לתעתע בהזיה שמשה רבנו עלה אל ה'.
כלומר, המינים עלולים לפרש, שמשה רבנו עלה אל מקום הימצאותו של ה' יתברך על הר סיני. ואם כך, הרי שה' הוא בהכרח גוף וחומר כפי דמיונם הבהמי, שהרי כאמור, רק לגוף יש מקום ומציאות בעולם החומר, דהיינו על הר סיני. ולכן אונקלוס טורח לתרגם שמשה עלה לפני ה', ומטרתו בזה ללמדנו שלא אל מקום משכנו או אל מקום עמידתו של בורא-עולם עלה משה רבנו, אלא למקום קבלת נבואתו הייחודית, דהיינו למקום המקודש שבו יקבל את דבר ה'.
ואם תוסיפו ותתמהו, ומדוע שהמינים יטרחו לזהם את מחשבתו של עם חכם ונבון בהזיות מינות? ובכן, מי שסוטים אחרי זימת בהמיותם, לעולם ישאפו לתאר את האלהים כמי שקרוב לבני האדם במידותיו, וזאת כדי להצדיק את תאוותיהם וזימותיהם – שהרי אם האלהים כך, אין לו שום הצדקה לאסור על האדם ללכת בשרירות ליבו ולמלא את תאוותו וזימתו וגרגרנותו מכל הבא לידו: "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).
***
והואיל ובאו כמה וכמה דוגמות לעיל שבהן אונקלוס שולל את ההגשמה בהרחקת ייחוס מקום לה' יתעלה שמו, ראיתי לנכון להרחיב בחלק זה בעניין שלילת המקום מה' יתעלה שמו:
כל מי שמתאר את בורא-עולם כמי שיושב בפנתיאון דמיוני בשמים, ואשר ממנו הוא יורד לעולם-השפל, בהכרח מתארוֹ כאלוה בעל גוף, שהרי כל דבר שתופס שטח מוגדר במציאות החומרית שלפנינו הוא בהכרח חומר. והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, נב), שמסביר את נחיצותה של הרחקת ההגשמה בעניין שלילת היחס שבין הבורא יתעלה למקום ולשטח:
"והחלק הרביעי מן התארים, הוא לתאר את הדבר ביחסו לזולתו, כגון ליחסו [...] למקום [...] אלא שכאשר נדקדק ונדייק בָּעִיוּן יתברר [...] שה' יתעלה אין יחס בינו לבין [...] המקום [...] [כי] ה' יתעלה אינו גוף [...] ולכן [...] אין יחס בינו לבין המקום".
מדברי רבנו עולה בבירור, כי רק עצם גופני וממשי ניתן לתארוֹ ביחס למקום פלוני, כלומר רק גוף ניתן להניחו ולהציבו או לתארו כמצוי במקום מסוים ומוגדר. ומי שסבור ואפילו בתת-המודע שהקב"ה מצוי בשמים לדוגמה, בהכרח סבור שה' הוא גוף שתופס מקום במרחב היקום.
והנה לפניכם עוד שלוש פְּסקות מדברי רבנו במורה (א, י):
"ולפי שאנחנו מקהלות בני האדם בשפל השפלים במקום ובמעלת המציאות ביחס לסובב אותנו [כל מה שמעבר לעולם-הזה], והוא יתעלה נעלה על כל נעלה באמיתת מציאות וגדולה ורוממות לא עליונות מקום, ורצה יתעלה [...] להגיע מדע מאיתו ושפע נבואה על אחדים ממנו, אז קרא ניחת [=ירידת, והכוונה להגעת] החזון על הנביא או השראת השכינה במקום מסוים: 'ירידה', וקרא הסתלקות אותו המצב הנבואי מן האדם או סילוק השכינה מן המקום: 'עליה'. אם כן, כל 'ירידה ועליה' שתמצאם מיוחסים לבורא יתעלה אין הכוונה בהם אלא עניין זה.
וכן אם חלה מכה על אומה או על אקלים כפי רצונו המוקדם [דהיינו כפי שיפוטו המדוקדק], אשר מקדימים ספרי הנבואה לפני תיאור אותה המכה, שאותם האנשים פקד ה' מעשיהם ואחר-כך הביא עליהם את העונש – הרי הוא מכנה גם את העניין הזה בירידה, מפני שהאדם קל מכדי שיפקדו מעשיו וייענש עליהם אלמלא הרצון. וכבר נתבאר זה בספרי הנבואה, ונאמר: 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ' וכו' [תה' ח, ה], רומז לעניין זה, ולפיכך כינה את זה בירידה, אמר: 'הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם' [בר' יא, ז], 'וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאֹת' [שם, ה], 'אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה', וכל העניין [של הפעל ירידה] הוא חלות העונש באנשי העולם השפל.
אבל העניין הראשון, כלומר עניין החזון וההיעלות [=וסילוקו] רבים הם: 'וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ' [במ' יא, יז], 'וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי' [שמ' יט, כ], 'יֵרֵד יְיָ לְעֵינֵי כָל הָעָם' [שמ' יט, יא], 'וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים' [בר' לה, יג], 'וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם' [בר' יז, כב]. אבל אמרוֹ: 'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים' [שמ' יט, ג] הרי הוא מן העניין השלישי [=חלות הנבואה] נוסף על היותו גם [מתאר את משה רבנו אשר] עלה אל ראש ההר אשר חנה עליו האור הנברא, לא שה' יתעלה יש לו מקום שעולים אליו או יורדים ממנו, יתעלה מדמיונות הסכלים לעילא לעילא".
רבנו מדגיש אפוא שכל "עליונות" שמתוארת בכתבי-הקודש איננה "עליונות מקום" חלילה, כמו כן, ניתן ללמוד מעניין זה כמה השקפות חשובות: א) האדם ועולמו בשפל השפלים ביחס למעלת מציאות שאר הנמצאים, כגון המלאכים; ב) אפסיותו של האדם כל-כך מאופסת ומוחלטת, שלא היה ראוי כלל לפקוד את מעשיו, אלמלא רצה הקב"ה בכך, ברצון המיוחד לו שאין אנו יודעים היאך הוא; ג) למרות אפסיות מין האדם, הקב"ה פוקד את מעשיו, וחסד גדול הוא למין האדם; ד) כן ניתן ללמוד מעניין זה מידה טובה של הכנעה וענווה לפני ה' יתעלה, שעשויה ואמורה להתפתח למידת ענווה גם כלפי בני האדם הכשרים הראויים לכך.
ואצרף עוד דוגמה מהלכות יסודי התורה (א, ו) שם פוסק רבנו כך: "הרי מפורש בתורה ובנביא [דב' ד, לט; יהו' ב, יא] שאין הקדוש-ברוך-הוא גוף וגויה, שנאמר: 'כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד' – והגוף לא יהיה בשני מקומות". מכאן המסקנה, שאם אנחנו אומרים על הקב"ה שהוא נמצא במקום מוגדר ומסוים במציאות הרי שהוא בהכרח בעל גוף, כי כל מי שניתן להגדירו ולהניחו במקום מסוים הוא בהכרח גוף שתופס מקום במציאות.
"כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מ"א ח, כז), "כֹּה אָמַר יְיָ: הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?" (יש' סו, א). ועוד בעניין התארים שמייחסים מקום לבורא-עולם, ראו נא: "תורת שלילת התארים – תארי החיוב"; כמו כן, הרחבתי בעניין זה במאמר: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים – לאן הוא עלה?". ולאחר כל זאת, ראו נא גם את דברי רבנו במורה (א, ע):
"ולשון חגיגה [יב ע"ב], אמרוּ [חכמים ע"ה]: ערבות רם ונישא שוכן עליו, שנאמר: 'סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת', ומנא לן דאיקרי שמים? כתיב הכא: 'לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת' וכתיב התם: 'רֹכֵב שָׁמַיִם'. הנה נתבאר, כי כל הרמז לגלגל אחד, והוא המקיף את הכל [...] והתבונן אמרם: 'שוכן עליו' ולא אמרוּ 'שוכן בו', כי אילו אמרוּ 'שוכן בו' היה זה מחייב לו מקום, או שיהיה [האל יתברך] כוח בו [בדומה לאדם שהוא כוח בגוף, דהיינו נפש שכנוסה בגוף], וכמו שדימו כיתות ה'צאבה' שה' רוח הגלגל, והרי באמרם 'שוכן עליו' ביארו שהוא יתעלה נבדל מן הגלגל ואינו כוח בו".
בסוף דבריו האחרונים רבנו מצביע על נקודה חשובה מאד, ואסביר: לדעת רבנו, במסכת חגיגה שם (יב ע"א), חכמים ע"ה בחרו דווקא בביטוי: "שוכן עליו", ולא בחרו בביטוי: "שוכן בו", מפני שהביטוי: "שוכן בו" מוביל קל מהרה לאחת משתי הזיות מינות: 1) או שהקב"ה שוכן במקום מסוים, ואם הקב"ה יתרומם שמו שוכן חלילה במקום מסוים, הרי שהוא בהכרח חומר וגוף, כי רק חומר וגוף תופס מקום במרחב היקום החומרי; 2) או שהקב"ה הוא כוח מופשט שכנוס במקום מסוים, כמו נפש האדם או נפש הבהמה אשר כנוסים בחומר וגוף. ואם כך, הרי שהקב"ה הוא בהכרח גוף, שהרי הוא מורכב מכוח, דהיינו מרוח או נפש, שכנוסים בחומר. קצרו של דבר, בנוסחם הקדום חכמים ע"ה ביקשו לשלול את ההגשמה מה' יתעלה שמו!
נוסח רבנו לעיל הינו מרגלית יקרה לכל מבקשי ה' באמת, ולא רק בשל התובנות המחשבתיות הטהורות אשר הוא מרומְמֵנו אליהן, אלא לא פחות מפני שבמהדורת המינות של ווילנא זייפו כמנהגם את הנוסח המקורי שהיה בידי רבנו, וכך אמרו שם זייפני ווילנא: "מלך אל חי רם ונישא שוכן עליהם [על המלאכים] בערבות". כלומר, הקב"ה שוכן בערבות דהיינו במקום מסוים, ואין דרך להימלט מאחת משתי הזיות המינות שראינו לעיל, דהיינו: או שהקב"ה שוכן באופן ממשי חומרי וגופני בערבות, או שרוחו או נפשו כנוסים שם, בדומה לנפש האדם והבהמה. ותודה לאל יתברך שמו שזכינו לנוסחו הטהור של רבנו, גם כדי ללמוד את דרך האמת והשקפות האמת בעניין ייחוד ה', וגם כדי לחשוף ולהוקיע את זיופי המינים האירופים מחריבי תורתנו.
ועוד בעניין זה ראו: "'רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ' – וכי השמים רכובו?".
דוגמה רעד
בשמות (יט, ד) נאמר: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי", ושם תרגם אונקלוס: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" – "וְנַטֵּילִית יָתְכוֹן כִּד עַל גַּדְפֵּי נִשְׁרִין", ותרגומו לעברית: ואשא אתכם כמו על כנפי נשרים. אונקלוס מורה אפוא, שלא מדובר בנס פלאי כפטפוטי הוזי ההזיות, אלא במשל לנוחות מסעם ולעוצמת ההשגחה עליהם.
עוד תרגם אונקלוס: "וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" – "וְקָרֵיבִית יָתְכוֹן לְפוּלְחָנִי". ובכן, גם כאן, אם אונקלוס היה מתרגם באופן מילולי היו המינים עלולים לתעתע שיש להקב"ה מקום מוגדר שאליו הוא הביא את בני ישראל, והוא הר סיני האמור בפסוק. ולכן אונקלוס נחלץ להסביר בתרגומו שלא מדובר בהתקרבות למקומו של הקב"ה, אחרת בהכרח נאלץ לסבור שהוא גוף, אלא מדובר בהתקרבותנו לעבודתו יתעלה שמו, שהרי לרגלי הר סיני קיבלנו את תורת ה' צבאות.
דוגמה רעה
בשמות (יט, ה–ו) נאמר: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים [...] וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", ושם תרגם אונקלוס: "וִהְיִיתֶם לִי [...] וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי" – "וּתְהוֹן קֳדָמַי [...] וְאַתּוּן תְּהוֹן קֳדָמַי". אונקלוס נחלץ להבהיר, שאנו לא נהיה "לו" אלא "לפניו", וכל החרדה הזו נועדה להרחיק את עם-ישראל שוכני-בתי-חומר מאמיתת ה' יתעלה, והרחקה זו נועדה לשלילת ההגשמה ולביטוי רוממות וכבוד קמי שמיא.
Comments