במאמר זה נסקור שלוש מצוות חשובות: 1) החובה לאהוב כל אדם מישראל אשר הולך בדרכי מישרים; 2) החובה לאהוב את הגֵּר שנכנס תחת כנפי השכינה; 3) האיסור לשנוא כל אדם מישראל. כמו כן, במהלך הלימוד על שלוש המצוות החשובות הללו, נוסיף ונלמד, כי חובה לשנוא אדם אשר אינו מקבל תוכחה ומורד בציווי ה' יתעלה. ברם, אם הוא מראה סימנים של חרטה או התעניינות בדרך האמת – יש לקרבו בדרכי נועם.
א. המצוה לשנוא את המתעים אחרי ההבל
מכיוון שעם-ישראל מצוי בעיוורון גדול מאד בעניין זה, ראיתי לנכון לפתוח דווקא במצוה לשנוא את הרשעים, ולא במצוה לאהוב כל אדם מישראל שהולך בדרכי מישרים. ובכן, המצוה הגדולה ביותר בעניין זה, היא לשנוא את הרשעים אשר מתעים את העם אחרי ההבל, וכך פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו) ביחס לחומרת המתעים את העם אחר ההבל:
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".
כלומר, לא רק שמצוה לשנוא אותם, אלא חובה לנהוג עמם באכזריות, שזה כבר מעבר לסתם שנאה שבלב – שהרי מדובר בהוראה מפורשת להביא לידי ביטוי מעשי את השנאה כלפיהם, כלומר, להראות לכל באי עולם את סכלותם ורשעותם ולשפוך אור על מעלליהם. והסיבה ברורה ומפורשת: מחיית זכרם והשפלתם "רחמים היא בעולם", שהרי הם מובילים את עם-ישראל, ובעקיפין ולעתים במישרין גם את הגויים, לתעות אחרי התוהו. וסוף ההולכים אחרי ההבל שיבואו עליהם עונשים כבדים מאד, גם על עם-ישראל (ראו ערך השואה) וגם על כלל האנושות (ראו ערך מלחמות העולם), ולעתים עד כדי החרבת אומות שלמות.
והנה לפניכם שני קטעים נוספים מדברי רבנו, שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג): "והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי, [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם". וכך אומר רבנו גם בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז):
"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת, [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".
ולאחר שרמזנו לעיל על התוצאות האיומות והנוראות של ההליכה אחר התוהו וההבל, דברי רבנו האחרונים מוארים באור יקרות, כלומר, עד כמה חשוב להרחיק את העם והאנושות מדרכי האלילות, הרשע והתועבות של ארץ מצרים. וכל מי ששותק נגד עוולה ורשע וזימה – יש לו חלק בהתדרדרות של עם-ישראל והעולם כולו במדרון החטאים והעוונות, וכמו שפוסק רבנו (דעות ו, ט): "וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה נתפש בעוון אלו כולם". וכל-שכן וקל-וחומר יודע-דת-ודין שאינו ממחה במטרה לשמור על שׂררתו, מעמדו, יוקרתו, משכורותיו, ושלל טובות ההנאה אשר מגיעות בימינו לכומרי-הדת שוחרי השוחד והשלמונים.
ב. החובה לשנוא אדם שאינו מקבל תוכחה
עד כאן ביחס לאנשי-השם הרשעים, אשר מתעים את העם אחרי התוהו וההבל, ועתה נלמד הלכה אשר מורה לנו לשנוא אדם מישראל, גם אם הוא אינו מתעה את העם אחרי ההבל. מדובר באדם שעשה עבירה בסתר, וכל-שכן בגלוי, ואינו מקבל תוכחה ואינו שב בתשובה – אדם כזה יש מצוה לשנוא אותו! וכך פוסק רבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יג, יד):
"השונא שנאמר בתורה [="כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ" (שמ' כג, ה)] הוא מישראל ולא מאומות העולם. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ' [ויק' יט, יז]. אמרו חכמים: כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והִתרה בו ולא חזר – הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו".
הלכה זו עוסקת באדם אשר מכיר את דרך התורה, ואף-על-פי-כן החליט למרוד בה, לבעוט בתוכחת המוכיח, וללכת בשרירות לבו. וזכורני שהיה רי"ש-בי"ת אחד מן הבקעה שהוכחתי אותו בצנעה על שהוא עובר עבירות חמורות בענייני ממון, אך הוא החליט ללכת בשרירות לבו הרע, ולפי הלכה זו הנני מחויב לשנוא אותו לכל הפחות עד שהוא יודה על האמת! ואין זו הסיבה היחידה לשנוא אותו מפני שהוא כופר באמת בעניינים נוספים...
ברם, אם האדם אינו הולך בשרירות לבו, כלומר, אם עומד לפנינו אדם אשר מתעניין ומבקש להתקרב לדרך האמת, ואפילו אם הוא רק מוכן לשמוע דברי אמת – מותר ואף חובה לקרב אותו בדרכי נועם אף שעדיין הוא לא שב בתשובה שלמה מן העבירות שבידו, מתוך תקווה שהוא ישוב לדרך האמת, ונזכה לאהוב אותו באמת ובלבב שלם כפי שנצטווינו.
ודברינו הללו מבוססים על דברי רבנו בסוף "מאמר קידוש השם":
"וכן אין ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא לקרבם ולזרזם לעשיית המצוות, וכבר פירשו רבותינו ז"ל, שהפושע, אם פשע ברצונו [כלומר אפילו אם הוא עושה עבירות במזיד], כשיבוא לבית-הכנסת להתפלל מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג ביזיון, וסמכו על זה מדברי שלמה שאמר: 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב' [מש' ו, ל] – אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות".
נמצא, שההלכה שראינו לעיל עוסקת באדם אשר מכיר ומורד והולך בשרירות לבו. ברם, אם הוא מתחיל להראות סימנים לכך שהוא מתחרט ומבקש דברי אמת, אפילו אם הוא לא עשה תשובה שלמה, יש לזנוח את השנאה כלפיו לחלוטין, ולקרבו לדרך האמת באהבה ובחיבה. ובמלים אחרות, אם אנחנו רואים שישנם אנשים רחוקים מאד אשר מוכנים לשמוע דברי אמת, גם אם הם עדיין רחוקים מלשוב בתשובה שלמה – יש לקרבם בדרכי נועם.
לסיכום, נראה לי כי חובת השנאה היא רק כלפי אדם אשר מכיר ומורד והולך בשרירות לבו. ברם, אדם אשר מוכן לשמוע דברי אמת, ויש לדברינו השפעה כלשהי עליו, ואפילו מזערית, יש לקרב אותו לדרך האמת בדרכי נועם ולזנוח את השנאה כלפיו. ומצוה לנהוג עמו בסובלנות ובמתינות אפילו במשך שנים רבות, כל עוד יש לדברינו השפעה כלשהי. אולם, אם אנחנו רואים שהוא מתעקש ללכת בשרירות לבו הרע, ואפסו הסיכויים להשיבו בדרכי נועם, אז מצוה להתרחק ממנו ולשנוא אותו, ולנטור לו איבה עד שיודה על האמת.
אגב, לא אשכח תקופה מסוימת שבה נהגתי לכתוב מאמרים לעלון מסוים, והיו כמה מאמרים שבהם מתחתי ביקורת על הליכות מסוימות של צאצאי המינים, ופעם-אחר-פעם מאמריי נפסלו. לאחר הפעם השלישית שנחסמתי החלטתי להקים את מיזם אור הרמב"ם. וזכורני את שיחת הטלפון שהייתה לי עם הרי"ש-בי"ת הממסדי הבכיר שהיה אחראי על העלון, הוא שוחח עמי במתק לשון, וניסה להסביר לי שהעלון שלהם נועד אך ורק להליכות הנעימות של עם ישראל... ומצות הוכח תוכיח את עמיתך נמחקה אצלם מספר התורה!
ולפי ההיגיון של אותו רי"ש-בי"ת בכיר לא ברור מדוע התורה וספרי הנביאים מלאים וגדושים בביקורת כל-כך קשה וחריפה כלפי עם-ישראל, האמנם הקב"ה נהג שלא כדין כאשר הוא מתאר על כל צעד ושעל בתורה את ההליכות הלא-נעימות של עם-ישראל? האם משה רבנו ונביאי ישראל פשעו כאשר הם זעקו תוכחות מחרידות? ואולי אותו רי"ש-בי"ת החליט שעל דת משה ללבוש צורה חדשה? וכמו שהוא חובש לראשו מגבעת טמאה וגלימת כומרים שחורה, כך עלינו גם לכתוב מחדש את התורה כדי שיהיו בה רק הליכות נעימות?
ומי שמקבל משכורות וטובות הנאה מהקופה הציבורית אינו יכול להוכיח ואף אינו יכול לאפשר לתלמידיו למתוח ביקורת בעניינים שהציבור עלול להתנגד להם, שהרי משכורותיו משולמות מכספי הציבור, הוא הַתַּגָּר והציבור לקוחותיו, האם תגר יכול לצאת נגד לקוחותיו? האם הלקוח אינו תמיד צודק? ומן הצד האחֵר, האם אותו תגר יכול להרשות לעצמו להרגיז את מעסיקיו הפרו-נוצרים? האם הוא יכול לומר ואפילו ברמז שהם תועים באפלת השקפות המינים? והוא יכול, אך הוא לא רוצה לוותר על מנעמי השׂררה, השלטון, הכבוד, הכיסא, המשכורות ואינסוף טובות ההנאה, ומכרו את האמת בשביל נזיד עדשים.
"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם" (יר' מט, ז).
"וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" (דנ' ח, יב).
ג. דינם של צאצאי המינים
קבענו לעיל כלל: כל מי שמכיר ומורד והולך בשרירות לבו – מצוה לשנוא אותו, ודברינו אלה מתאימים מאד ליודעי-דת-ודין אשר בוחרים מה לקיים ומה לא לקיים מחוקי התורה. ברם, מי שנכשל ונחבל בפשעים וחטאים, אך מוכן לשמוע דברי אמת, ויש לדברינו השפעה כלשהי עליו, ואפילו מזערית – אין לשנוא אותו ומצוה לקרב אותו בדרכי נועם לדרך האמת, ודברינו האחרונים מתאימים מאד לעולם החילוני, אשר מגשש באפלה ונכשל ונחבל בעבירות. ברם, מה הוא דינם של צאצאי המינים? מה דינה של החברה החרדית? כיצד עלינו לנהוג עמה?
כדי להשיב על כך נעיין בדברי רבנו בהלכות ממרים (ג, א–ג):
[א–ב] "מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים. [...] כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול. במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה-שבעל-פה ממחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכפר בתורה-שבעל-פה תחלה וכן כל הטועים אחריו".
[ג] "אבל בני אותן הטועים ובני-בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות, וגידלו אותם עליה, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם שהוא אנוס, ואף-על-פי ששמע אחר כך שהיה יהודי וראה את היהודים ודתם הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם – כך אלו האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו. לפיכך, ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותן בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, ולא ימהר אדם להורגן".
דרך אגב, במאמרי: "מהו גדר 'תינוק שנשבה' לדעת רבנו הרמב"ם?" הראיתי, שרבנו עורך השוואה בין דינו של "תינוק שנשבה לבין הגויים" ולא ידע מהי יהדות ומהו עם ישראל, לבין דינו של יהודי שחינכו אותו להשקפות המינים – ושניהם לדעת רבנו בגדר "תינוק שנשבה" אשר כל עבירותיו שגגה. ואף שרבנו כותב לעיל, ש"תינוק שנשבה לבין הגויים" הוא בגדר אנוס, אין הכוונה שהוא אנוס אשר פטור לחלוטין על פשעיו, אלא אנוס שאינו בגדר מזיד וכל עבירותיו שגגה, וכמו שרבנו כותב בהלכות שגגות בעניין תינוק שנשבה לבין הגויים. ובפירוש המשנה למסכת חולין (א, ב) רבנו כותב במפורש, שדינם של צאצאי המינים כדין "תינוק שנשבה לבין הגויים", שכל עבירותיו שגגות: "אבל אלו אשר נולדו בדעות הללו וחונכו על פיהן הרי הם כאנוסים, ודינם דין תינוק שנשבה לבין הגויים שכל עבירותיו שגגה".
נמצא אפוא, שרבנו משווה בין "תינוק שנשבה לבין הגויים" ליהודי שחונך על דרכי המינים, וכמו שהתינוק שגדל בין הגויים לא ידע מהי יהדות ומהו עם-ישראל, כך גם היהודי שגדל בהשקפות המינים ובתעלוליהם לא ידע מהי יהדות אמיתית ולא מהו עם-ישראל באמת.
ברם, מסיום ההלכה במלים: "ולא ימהר אדם להורגן" עולה בבירור, כי אם גם לאחר שניסו שוב-ושוב להשיבם בתשובה בדרכי שלום, הם עדיין מחזיקים ברשעם – אין להם דין "תינוק שנשבה", ואפילו שהם מאמינים בדת ישראל באופן כללי, חלים עליהם עתה כל דיני המינים! כלומר, דינה של החברה החרדית גרוע בהרבה מדינה של החברה החילונית, כי ביחס לחברה החילונית נצטווינו אך ורק לשנוא אותם לאחר שהתעקשו ללכת בשרירות לבם, ברם, ביחס לצאצאי המינים, נצטווינו גם להחיל עליהם את כל כללי המינים ודיניהם! ואף שלא מדובר בהלכה למעשה כל עוד לא קיימת סנהדרין, ניתן ללמוד מזאת על חומרת מעשיהם ועל הנזק העצום שהם גורמים לדת משה ולעם ישראל.
וישנו היבט נוסף שבו דינה של החברה החרדית חמור יותר מדינה של החברה החילונית, כי החברה החילונית מתקרבת לעתים לא רחוקות לדת האמת בדרכי נועם, מה-שאין-כן החברה החרדית, אשר גם אם תנסה לקרבם בדרכי נועם יקללוך ויחרפוך וישׂטמו אותך. ובמלים אחרות, רבים הם מקרב צאצאי המינים אשר ברור כשמש שאין מה לדבר איתם...
נמצא אפוא, כי באופן תיאורטי יש לקרב את צאצאי המינים בדרכי שלום, אך בפועל הדבר כמעט חסר סיכוי, מכיוון שאנחנו רואים עד כמה הם מתעקשים ללכת בשרירות לבם, ואם הם ממשיכים לאחוז בהשקפות המינות הרעות של אבותיהם – דינם חוזר לדיני המינים.
אך עדיין יש להבין, מדוע רבנו קובע במורה (א, נח), שאסור לדון לכף זכות את צאצאי המינים, ואילו כאן הוא אומר שיש להתייחס אליהם בתחילה כשוגגים? וכֹה דברי רבנו במורה:
"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות, בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם [=מזכיר מאד את הכלל המשובש שלהם: "מנהג דוחה הלכה"]. [...] נמצא, שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית. ואיני חושב לכופר מי שלא הוכח לו שלילת הגשמות, אך חושב אני לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה, ובפרט עם מציאות תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל עליהם השלום, אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה".
נראה אפוא, שכוונת רבנו במורה לצאצאי המינים אשר מתעקשים ללכת בדרכי אבותיהם. כלומר, ניסינו להשיבם לדרך האמת בדרכי שלום, והִצגנו בפניהם את פירוש אונקלוס ויונתן בן עוזיאל וכיו"ב כמו שרבנו אומר, ואף-על-פי-כן הם החליטו ללכת בשרירות לבם. לפיכך, אין לדון אותם לכף זכות מפני שהם מתעקשים ללכת בשרירות לבם, והם נחשבים כמזידים ולא כשוגגים, ואסור לטעון להם טענות זכות, ולא לרחם ולא לחמול ולא לכסות עליהם.
ונחתום פרק זה בדברי רס"ג בפירושו למשלי (ח, יג): "אֲנִי חָכְמָה [...] יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי", וכך הוא אומר שם בפירושו:
"ומי שיש בו אחד מארבעה דברים הללו חייבים בני אדם לשנוא אותו כאמרוֹ: 'שְׂנֹאת רָע' ואף שנאתו עבודה [=עבודת שמים!] והם: גאה, וגאון, ודרך-רע, ופי-תהפוכות: ופירוש גֵּאָה – זחיחות לב האדם בעצמו [=גאווה ויהירות, וכך נוהגים רבים מצאצאי המינים אשר מתגאים ומתרברבים אפילו זה-על-זה: "פרענק פארך", ו"שוורצע חאייעס", וגם בקרב יוצאי ארץ אדום יש מעמדות שונים, אדונים ומשרתים]; וְגָאוֹן – גאוותו על עמו [=צאצאי המינים בטוחים שדרכם היא פסגת הפסגות של היהדות והאנושות, ועמך ישראל נועדו להיות חוטבי העצים ושואבי המים שלהם]; וְדֶרֶךְ-רָע – התנהגות המביאה לידי חשד [=רדיפתם אחר הבצע והתאוות לא רק מביאה לידי חשד, אלא כבר יש הוכחות רבות לדרכם הרעה]; וּפִי תַהְפֻּכוֹת – דברים בלתי ברורים ולא יציבים [=כל דבריהם משועבדים למעלליהם ולתעלוליהם, ולכן יש בדבריהם העילגים הזיות רבות, דברי כפירה, סתירות גלויות, וסכלות מחרידה]".
"שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים וְעִם רְשָׁעִים לֹא אֵשֵׁב" (תה' כו, ה). "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תה' קלט, כא–כב).
ד. האם יש מקום לדון לכף זכות את החילוניים?
ראינו לעיל, כי חילוני אשר הולך בשרירות לבו מצוה לשנוא אותו, וחשוב להוסיף, שאם הוא בגדר כופר, כגון שהוא עובד עבודה-זרה מדעתו, או עושה עבירות להכעיס, או כופר בתורה ובנבואה – אז לא רק שחובה לשנוא אותו, הוא גם נכנס למועדון המפוקפק של המינים, ושם הוא הוזה הזיות רעות יחד עם אחיו התועים לובשי הקפוטות והשטריימלים.
ברם, אדם חילוני שאינו כופר בעיקר, ודומני שרובם הם כאלה, האם אמנם יש מצוה לשנוא אותו גם אם הוא הולך בשרירות לבו? והיה נראה לפי ההלכה שראינו לעיל, שאכן יש מצוה לשנוא אותו. ברם, לעניות דעתי אין הדבר מוכרח כלל, כי יש סיבה גדולה לדון אותו לכף זכות, מה-שאין-כן אצל האדם הדתי שגדל על ציוויי התורה ואזהרותיה, ואשר הוכחנו אותו, והוא עדיין כופר במוכיח, ובועט בתוכחה, והולך בשרירות לבו. ואסביר מדוע:
פני הדת בימינו הינם פנים כל-כך משובשים ושקריים, עד שקשה מאד לבוא בטענות אל החילוניים, שהרי הדת שלימדו אותם ומכרו להם היא דת פגאנית פרו-נוצרית, דת אשר עיוותה כליל את יסודות התורה הטהורים, ובאמצעים מתוחכמים ומרושעים מאד הופכת תורת-חיים לקורדום-חוצבים ומכשירה תועבות בחדרי-חדרים. ובמלים אחרות, רבות מההלכות שהחילוניים מסרבים לקיים ואולי אפילו רובן הגדול, הינן הלכות משובשות ואשר חלקן נוגע באופן ישיר ורחב בעבודה-זרה! נמצא אפוא, כי החילוניים בימינו אינם כופרים בדת האמת, אלא בדת חדשה פרו-נוצרית! ואף שאינם מתכוונים לשם שמים, רבות מטענותיהם כלפי דת משה הינן טענות צודקות! וקבל האמת ממי שאמרו.
ובמלים אחרות, איך אפשר לבוא בטענות לאנשים אשר מפנים עורף לדת חדשה פרו-נוצרית ופרו-אלילית? והלא הם רואים לנגד עיניהם אינסוף עוולות אשר הדת החדשה הזו גורמת, ושומעים חדשים לבקרים הגיגי סכלות מזעזעים אשר יוצאים מפי כומרי-הדת. ולזאת תוסיפו את מידותיהם הרעות של כומרי הדת רודפי השוחד והשלמונים, אשר נוטלים מכל הבא לידם, מתעים את העם אחרי התוהו וההבל, מתעסקים עם נשים נשואות, אונסים ילדות וילדים קטנים, מכים ובועלים את נשותיהם כאילו היו בהמות, ועוד. האם באמת אפשר לבוא אל החילוניים בטענות על כך שהם אינם רוצים לקיים את המצוות וכופרים בדת החדשה?
ה. המצוה לאהוב כל אדם מישראל
רבים מקרב הרבנים השׂכירים למיניהם – ובעיקר הממסדיים שביניהם רודפי השלמונים וטובות ההנאה – מטיפים השכם והערב על "אהבת ישראל", ועד כמה חשוב לאהוב את הזולת, ועל "הניצוץ היהודי" שקיים בכל יהודי... ברם, לפי ההלכה שנראה בהמשך, אין לאהוב כל יהודי, אלא יש לאהוב אך ורק את היהודים אשר הולכים בדרכי מישרים!
מדוע אפוא שוטפים לנו את המוח השכם והערב לאהוב כל יהודי? וזכורני שישיבה מסוימת יזמה פרויקט שעסק באהבת ישראל, ונאמר לי בשיחות סגורות שהיא גייסה במיזם הזה קרוב לעשרה מיליון ש"ח! ובמלים אחרות, מי שקורא לאהוב כל אדם מישראל, למעשה מכשיר כל אדם מישראל ללכת בשרירות לבו! מעין "איש באמונתו יחיה", במקום "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חב' ב, ד). והגישה הזו, אשר הלכה-למעשה מעודדת את בני האדם להמשיך וללכת בתאוותיהם ובשרירות לבם הרע, מוצאת חן בעיני ההמון, ובמיוחד בעיני החפֵצים להמשיך בדרכיהם ובתעלוליהם, והאנשים הללו פותחים את כיסם ותורמים לפרויקט הזה שמשקיט את מצפונם, אף שהוא נועד ברובו לשלם משכורות לבעלי תפקידים שונים בישיבה.
ונצרף עוד דוגמה לדבריי, לאחרונה ראיתי סרטון על ר"ב בכיר של חב"ד בארה"ב (ראו כאן), אשר מדבר בנופת צופים, ומכשיר הלכה למעשה את סטיות הלהט"ב. אותו ר"ב קיבל שבחים רבים מאד על דבריו, ורבים היללו ופיארו אותו, כנראה בעיקר בחוגים החילוניים. בעקבות דברי אותו ר"ב, שאל אותי אחד מחבריי מה דעתי על גישתו, על דבריו ועל הסבריו של הר"ב הפגאני הזה הסוגד למנחם-מנדל. וראיתי לנכון לצרף כאן את תשובתי אליו:
דברי הר"ב הפגאני הזה חמורים מאד, מפני שהוא מכשיר הלכה למעשה וכמעט באופן מפורש את כל תועבות מצרים, ואת זאת הוא עושה באמצעות העברת מסר שקרי אשר לפיו דת משה מקבלת בשלוות נפש סטיות חמורות, ואף מכשירה אותן.
לדוגמה, הוא משווה בין להיות הומו או לסבית לבין להיות רפובליקני או דמוקרטי, כלומר, מדבריו עולה שסטיות מיניות הן דרכים לגיטימיות שהאדם רשאי לבחור ביניהן, ואין הבדל בין אדם שבוחר להיות דמוקרטי לבין אדם ששוגה במשכב זכר... וברור שלפי דת משה דבריו הם שקר מתועב, כי משכב זכר חמור מאד לפי דת משה, ודין הגוי והיהודי במיתה.
לפיכך אין לי צל של ספק, שמטרתו בשקריו הללו היא למצוא חן בעיני החברה המתירנית אשר מבוססת מאד מבחינה כלכלית, כדי להפיק מגבירים שונים רווחים וטובות הנאה, שהרי גם היהודים המתירנים וגם הגויים תורמים לחב"ד. אך כאמור, דבריו רעים מאד לפי האמת, ואסור באיסור חמור להכשיר את תועבות מצרים, וכל-שכן בשביל כסף... ובמלים אחרות, הר"ב הפגאני הזה מעוות ומחריב את דת משה הטהורה, כדי להחניף לקבוצה רחבה מאד של אנשים מבוססים, וזאת במטרה להתקרב אליהם ולהפיק מהם רווחים וטובות הנאה.
וניתן בהחלט להתייחס בצורה מכובדת לאותה נערה לסבית שנזכרה בסרטון, אך בשום פנים ואופן אסור להצדיק וכל-שכן לעודד את המקום שהיא נמצאת בו. ברם, חשוב להבהיר לה, כי אף שדת האמת אינה מקבלת את דרכיה ומעשיה, היא תמיד רצויה לפני ה' יתעלה אם היא מבקשת ומחפשת באמת ובתמים תשובות אמיתיות, ולכן חשוב לעמוד לרשותה ולהשיב לה על כל שאלה, ואף לסייע לה במידת האפשר. אולם, חשוב לציין, שאין זו משימה פשוטה, ורק אדם ירא-שמים אמיתי יכול לנתק את עצמו מפיתויי החברה המערבית, ולהדריך אותה לדרך האמת, מבלי להיות מושפע מדרכיה ומעלליה – מעין אברהם אבינו!
כמו כן, עוד חשוב להבהיר, כי יש הבדל גדול בין לסבית לבין סטרייט או הומו, כלומר, העוון של משכב נידה ומשכב זכר חמור מאד, לעומת זאת, לסבית ששוכבת עם אשה אחרת אין דינה בכרת או בסקילה! ובמלים אחרות, לצערנו הרב, בחברה המערבית המתירנית והזימתית, אולי עדיף לה כבר להיות לסבית מאשר סטרייטית, מבחינת חומרת העוון. ולכן יש להתבונן עליה בהיבט הרחב, שמעשיה פחות חמורים ממעשי שאר בני האדם בחברה הזימתית המערבית, אשר עושים כמעשה ארץ מצרים, ושוגים בכל תועבותיה.
ולא אתפלא אם לפני ה' אותה נערה לסבית (בלשון חז"ל: מסוללת) עדיפה על אותו ר"ב פגאני גס רוח, אשר מעוות ומחריב את דת משה בראש כל חוצות, במטרה להפיק רווחים וטובות הנאה, ומתעה את הרבים אחר התוהו וההבל אשר לא יועיל ולא יציל – ונראה שזאת הסיבה שהוא מצדיק אותה באופן גמור ומוחלט, כי הוא בעצמו גרוע ממנה בהרבה!
כמו כן, הוא משקר בקביעתו שמעשי האדם ופעולותיו אינם משפיעים על אופיו ועל אישיותו, כי המעשים של האדם מעצבים את נפשו וקובעים את מידותיה! ואדם שירגיל את עצמו למעשים רעים יסגל לעצמו מידה רעה, ולכן, אדם שמרבה בפשעים נקרא "חוטא" או "רשע", ואדם שגומל חסד ומיטיב לזולתו נקרא "צדיק". והשקר שלו חמור מאד, כי הוא למעשה אומר שאין שום משמעות למעשים של האדם! האדם יכול להרשיע בחדרי-חדרים, לנצל ולאנוס ילדות וילדים קטנים, ועדיין "אלהים יהיה בקרבו", כלשונו של הר"ב הפגאני בסרטון.
ומין ועובד אלילים מובהק ומוצהר שאומר דבר כזה חשוד מאד בעיניי, כלומר, לא אתפלא אם הר"ב הפגאני הזה הוא אדם רע וזימתי מאד בחדרי-חדרים, אשר הוזה הזיות ומדמיין דמיונות שהוא צדיק וחסיד כי "אלהים נמצא בקרבו", ומעשיו ותועבותיו אינם משפיעים על מהותו. ובמלים אחרות, דבריו הללו הינם הזיה חמורה אשר נועדה להכשיר את התועבות הגדולות ביותר, ולהצדיק את קיומה של חברה אשר הולכת במעשיה ובתועבותיה של ארץ מצרים. ועל סטיות הלהט"ב ייחדתי מאמר נפרד: "האם סטיות הלהט"ב הינן גזרת שמים?".
נקודה נוספת, תפישת האלוהות של הר"ב גס-הרוח הזה הינה תפישה פגאנית ומגשימה, וכוונתי לתפישה שאלהים נמצא בתוך בני האדם ובכל פרט ופרט בבריאה, והרחבתי על כך במאמרי: "האם בורא-עולם מצוי בתוך החומר שביקום?".
ולסיום, שליחי חב"ד הם עובדי אלילים מן הסוג הגרוע ביותר, ולא רק מכיוון שהם פועלים כדי להתעות את העם אחרי התוהו ולהסית אנשים לדרכם, אלא גם בגלל שהשקפותיהם הינן השקפות מינות רעות מאד! ולכן, חשוב מאד לזכור תמיד, שגם אם דבריהם נראים חמודים ונחמדים כלפי חוץ, אין זו אלא הטעיה אשר מאחוריה מסתתרות מידות רעות, שאיפות חומריות, תאוות זימתיות, וגאווה וגסות רוח. וגם האפיפיור והקרדינלים והבישופים והכומרים הנוצריים הינם אנשים "נחמדים מאד" אשר מאד אוהבים ילדים...
ואתם מוזמנים לראות את הסרטון כאן, שבו נראים חסידי חב"ד סוגדים לאדמו"ר שלהם, הם הוזים ומדמיינים שהוא יושב על הכיסא שכנגדם, וקדים ומשתחווים לעומתו.
עד כאן תשובתי לאותו חבר, ומכאן נעבור לעיין בהגדרת מצות אהבת הרֵעים, וכֹה דברי רבנו בספר המצוות (עשין רו):
"והמצוה השש ומאתיים, הציווי שנצטווינו לאהוב זה-את-זה כמו שאנו אוהבים את עצמנו, ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחי באמונה כאהבתי וחמלתי לעצמי, בממונו וגופו וכל מה שיש לו או שהוא חפץ ["כלומר, כמו שאני רוצה שיתמלא חפצי ורצוני כך ארצה שיתמלא חפצו ורצונו של כל עמית בתורה ובמצוות ואסייע לכך" (מָרי)], וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו, וכל מה שלא ארצה לעצמי או לידידי לא ארצה לו כמוהו [והוא כעין אמרת חז"ל: "דעלך סני לחברך לא תעביד"], והוא אמרו יתעלה: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח]".
נשים לב, כי רבנו מדגיש בהגדרת המצוה ב"ספר המצוות", שחובת האהבה היא רק "לאחי באמונה". נמשיך עתה ונעיין בפסק רבנו בהלכות דעות (ו, ד):
"מצוה על כל אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח]. לפיכך צריך שיספר בשבחו [של חברו] ולחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם-הבא".
ונצרף שני מקורות לדברי רבנו ממוסרי מסכת אבות: בעניין החובה לחוס על ממון חברו נאמר באבות (ב, טו): "ר' יוסי אומר, יהי ממון חברך חביב עליך כשלך"; ובעניין החובה לכבדו ולספר בשבחו נאמר שם (ב, יג): "ר' אליעזר אומר, יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". בסוף ההלכה נאמר כך: "והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם-הבא", וכדי להבין עניין זה, נצרף הלכה קצרה מהלכות תשובה, וכֹה דברי רבנו שם (ג, כד):
"ויש עבירות קלות מאלו [כלומר יותר קלות מאותן עשרים וארבע עבירות חמורות שנמנו בהלכות יד–כג שם, כגון ההליכה אחר השקפות המינים, האפיקורוסים, הכופרים בתורה, וכו'], ואף-על-פי-כן אמרו חכמים שֶׁהָרָגִיל בהן אין לו חלק לעולם-הבא, כדי להתרחק מהן ולהיזהר מהן. ואלו הן: [...] והמתכבד בקלון חברו" וכו'.
נמצא שחז"ל לא באמת התכוונו שמי שמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם-הבא, אלא, הם איימו עלינו באיום חמור "כדי להתרחק מהן ולהיזהר מהן". כלומר, כדי להתרחק ולהיזהר ממכלול מסוים של עבירות אשר קל להימשך ולהתרגל להן, ולכן היה צורך באיום חמור. ומהו בדיוק "המתכבד בקלון חברו"? כדי להשיב על שאלה זו נעיין בהלכות תשובה (ד, א–ד):
"עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה: [...] ומֵהֶן חמישה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא יְדַמֶּה שאין זה חטא, ואלו הן: [...] והמתכבד בקלון חברו, אומר בליבו שאינו חוטא, לפי שאין חברו עומד [לפניו ושומע את דבריו] ולא הגיעה לו בושת, ולא ביישו, אלא עָרַךְ [=הִשווה] מעשיו הטובים וחוכמתו למול מעשה חברו או חוכמתו, כדי שייראה מכללן שהוא מכובד וחברו בזוי".
ונחתום פרק זה בדברי רבנו בהלכות אבל (יד, א–ב):
"[א] מצות עשה של דבריהם: לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס החולה, וללוות האורחים, ולעסוק בכל צרכי הקבורה, ולשאת על הכתף, ולילך לפניו, ולספוד, ולחפור, ולקבור; וכן לשמח החתן והכלה, ולסעדם בכל צרכיהם – ואלו הם גמילות חסדים שבגופו שאין להן שיעור; [ב] אף-על-פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הם בכלל 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח] – כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותם אתה לאחיך בתורה ובמצוות".
נמצא, שחז"ל הוסיפו סעיפים רבים אשר נכללים במצות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ושם בפרק יד רבנו מגדיר מפרט ומבאר כל אחד ואחד מהסעיפים הללו. ונשים לב, שגם כאן רבנו מדגיש באופן ברור ומפורש שמצות אהבת הרֵעים היא אך ורק "לאחיך בתורה ובמצוות".
ו. המצוה לאהוב את גֵּרֵי הצדק
בנוסף על המצוה לאהוב כל אדם מישראל אשר הוא "אחינו בתורה ובמצוות", יש מצוה לאהוב את הגֵּר "שבא ונכנס תחת כנפי השכינה" כלשון רבנו בהלכה לקמן. ומדוע רבנו מדגיש דווקא גֵּר "שבא ונכנס תחת כנפי השכינה"? אלא, כמו שהמצוה לאהוב אדם מישראל היא אך ורק במי שהוא "אחינו בתורה ובמצוות", כך המצוה לאהוב את הגֵּר היא אך ורק במי שהתגייר לשם שמים ומתוך אהבת התורה והמצוות.
מָרי מוסיף ומבאר, שכדי לקבוע שמדובר בגֵר שנתגייר לשם שמים ומתוך אהבת התורה והמצוות, יש צורך להתחקות אחריו במשך זמן ממושך, וזה לשונו בפירושו להלכות דעות (ו, ה): "דייק רבנו לכתוב כן [="שבא ונכנס תחת כנפי השכינה"], לומר, שאין המצוה אלא בגר שנבדק והתחקו אחריו במשך זמן שהוא נוהג בדרך הישר, ונכנס באמת תחת כנפי השכינה, וכעין מה שכותב רבנו בהלכות איסורי ביאה יג, טו [ונראה את ההלכה הזו בהמשך]".
נעבור עתה לעיין בהגדרת המצוה בספר המצוות (עשין רז):
"והמצוה השבע ומאתיים, הציווי שנצטווינו לאהוב את הגֵּרים, והוא אמרו יתעלה: 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר' [דב' י, יט]. ואף-על-פי שכולל אותו בעניין זה מה שכולל את ישראל באמרו: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ' [ויק' יט, יח], לפי שהגר הזה גר צדק [שהוא כישראל לכל דבר], אבל מפני שעתה נכנס לדת, הוסיף לו ה' אהבה וייחד לו מצוה נוספת, כמו שעשה באזהרה על אונאתו שאמר: 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ' [ויק' כה, יז], ואמר עוד: 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה' [שמ' כב, כ], ונתבאר בלשון הגמר [ב"מ נט ע"ב, וכן פוסק רבנו בהלכות מכירה יד, טו] שחייבים על אונאת הגר משום 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ' ומשום 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה' [שני לאווין, שם רנב–רנג]. וכך גם חִיֵּיב אותנו [הקב"ה] לאהבו משום 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' ומשום 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר'. [...] וברוב המדרשות בארו, שה' ציוונו על [אהבת] הגר כמו שציווה ל[אהוב את] שמו יתעלה, והוא אמרו: 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' ו, ה; יא, א], ואמר: 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר' [דב' י, יט]".
והנה פסק רבנו בהלכות דעות (ו, ה):
"אהבת הגֵּר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה – שתי מצוות עשה. אחת מפני שהוא בכלל רֵעים, ואחת מפני שהוא גֵּר והתורה אמרה: 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר' [דב' י, יט]. ציווה על אהבת הגר כמו שציווה על אהבת שמו, שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' ו, ה; יא, א], הקב"ה אוהב גרים שנאמר: 'וְאֹהֵב גֵּר' [דב' י, יח]".
נמצא, כי גֵּר צדק שהתגייר ובא ונכנס תחת כנפי השכינה, יש מצוה לאהוב אותו גם מכוח היותו יהודי, שהרי הוא עתה כישראל לכל דבר, וגם מכוח היותו גֵּר. כלומר, הקב"ה חִיֵּיב אותנו לאהוב אותו מכוח שתי מצוות עשה, ומי שאוהב אותו מקיים שתי מצוות עשה.
אגב, רבים טועים לסבור שהגֵּר שנאמר בתורה שחובה לחמול עליו ולסייע לו, הכוונה בזה לכל זר אשר החליט להסתנן לארץ-ישראל וכן לכל פלסטיני אשר יושב בארצנו, וכבר הרחבתי במאמר אחֵר שדבריהם הם הבל מהובל ומוחלט אשר נובע מבורות מחרידה, ולעיון בנושא זה ראו מאמרי: "האם חובה לנהוג בחמלה כלפי הסודנים?".
ונחתום פרק זה בהלכות איסורי ביאה (יג, י–טו):
[י] "כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שׂררה שיזכה לה, או מפני הפחד, בא להיכנס לדת; ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא [בודקין אחריה] שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל".
[יא] "ואם לא נמצא להן עילה, מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות [=השוגים והתועים אחר תאוותיהם הבהמיות אשר מטמטמות את האדם], כדי שיפרושו. אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה, מקבלין אותן, שנאמר: 'וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ' [רות א, יח]".
[יב] "כל החוזר מן הגויים בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגרי הצדק".
[יד] גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות – הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגויים, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד עבודה-זרה – הרי הוא כישראל משומד שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבדתו, מאחר שטבל נעשה כישראל".
[טו] "ומפני זה אמרו חכמים: קשים להן גרים לישראל כנגע צרעת. שרובן חוזר בשביל דבר, ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהן אחר שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במעשה העגל, ובקברות התאווה, וכן רוב הניסיונות האספסוף היו בהן תחילה".
וברור שאין חובה לאהוב גרים מן הסוג שתואר לעיל, ולדעת רבנו אלה הם רובם הגדול.
ז. האזהרה שלא לשנוא אדם מישראל
כאמור, חובת האהבה מצומצמת מאד, חובה לאהוב אך ורק ישראל שהוא "אחינו בתורה ובמצוות" וכן ביחס לגר חובה לאהוב אך ורק גר "שבא ונכנס תחת כנפי השכינה".
עוד למדנו לעיל, כי יש חובה לשנוא את הרשעים שמתעים את העם אחרי ההבל, ואף לנהוג עמם באכזריות, אשר תביא לרחמים בעולם; וכן חובה לשנוא את האדם הדתי אשר עובר עבירה, וכופר בתוכחה, ובועט במוכיח, וממשיך ללכת בשרירות לבו; וכן את צאצאי המינים ושאר הכופרים למיניהם (כגון עובד עבודה-זרה מדעתו, או עושה עבירות להכעיס, או כופר בתורה ובנבואה) – ואלה האחרונים, לא רק שחובה לשנוא אותם, אלא חובה על הסנהדרין להחיל עליהם כללים מאד נוקשים וחמורים, אשר חלים על אויבי ה' בלבד.
ברם, למעט שלוש הדוגמאות הללו, רוב עמך בית ישראל אשר רחוקים מתורה ומצוות ונכשלים ונחבלים בעבירות, אף שאין לאהוב אותם, אסור לשנוא אותם! ולכן רבנו פוסק את ההלכה בעניין זה בלשון מאד כוללני: "כל השונא אחד מישראל בליבו עובר בלא תעשה". ויתרה מזאת, לא רק שאסור לשנוא אותם, אם הם מראים סימנים של חרטה והתעניינות בהשקפות דרך האמת, יש מצוה לקרב אותם בדרכי נועם, באהבה ובחיבה, ואפילו אם הם עדיין לא עשו תשובה שלמה. ובמלים אחרות, כל עוד יש להם תקוה אסור לשנוא אותם.
נעבור עתה לראות את הגדרת המצוה ב"ספר המצוות" (לאווין שב):
"והמצוה השתים ושלוש מאות, האזהרה שהוזהרנו שלא לשנוא זה-את-זה, והוא אמרו: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ' [ויק' יט, יז]. ולשון ספרא: לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. אבל אם גילה לו את השנאה וידע זה שהוא שונאו אינו עובר על לאו זה, אבל עובר הוא על 'לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר' [ויק' יט, יח], ועובר גם על עשה והוא אמרוֹ: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח]. אלא שעוון שנאת הלב חמור מן הכל".
וכך פוסק רבנו דין זה בהלכות דעות (ו, ו):
"כל השונא אחד מישראל בליבו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ' [ויק' יט, יז], ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב. אבל המכה את חברו והמחרף את חברו אף-על-פי שאינו רשאי, אינו עובר משום לא תשנא".
ומדוע הקב"ה כל-כך הקפיד עלינו על השנאה שהיא בלב בלבד? ובכן, הסיבה המרכזית לדעתי היא, שהקב"ה ביקש להרחיק אותנו ממידות רעות אשר יכַלו ויחריבו את נפשנו, כי השנאה שאינה במקומה מכלה את נפשו של האדם ומוציאה אותו מן העולם. ובדומה לכך אסרה עלינו התורה לקלל את החרש, וכמו שאומר רבנו ב"ספר המצוות" (לאווין שיז):
"והיה עולה בדעתנו, שכל מה שאסרה [התורה] קללת אדם מישראל, דווקא אם היה שומע אותה מחמת מה שיגיע לו מכך מן הבושה והצער, אבל קללת החרש, כיוון שאינו שומע ואינו מצטער בכך אין חטא בדבר – לפיכך השמיענו שהוא אסור והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוא הוזהר שלא יעורר את נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס".
ברם, למָרי יש סיבה נוספת, וזה לשונו בפירושו להלכה שם: "וכוונת רבנו שלא נאסר בלאו זה אלא שנאה המסותרת בלב, מפני שאין השנוא יכול להישמר מפניו". נמצא, שהשנאה הזו עלולה להתפתח גם לאיבה גלויה, ולעבירות חמורות שבין אדם לחברו.
ונחתום מאמר זה בהלכה אשר אוסרת עלינו לשנוא את אחינו בלבבנו, אלא עלינו לשחרר באופן מושׂכל את הצער והתסכול אשר אצור בליבנו, ולשאול את חברנו בנועם: מדוע הוא עולל לנו כֹּה? וכך ייפתח פתח לאהבה ואחווה שלום ורעות, שהרי החבר הזה עשוי להתחרט ולהתנצל על מעשיו, ולאחר בקשת הסליחה וקבלת המחילה, החברים יוכלו לרפא את חברותם, ולשוב להיות ידידים ורעים אהובים ואוהבים, וכך ירבה השלום בעם-ישראל.
והנה דברי רבנו בספר המצוות (עשין רה):
"וגם נכלל במצוה זו [="הוכח תוכיח את עמיתך"] שנתרעם זה-על-זה אם הרענו זה-לזה [="להביע בפניו דברי תוכחה ותרעומת על מעשיו, כעין מה שאומרים חז"ל: 'אין לו עליו אלא תרעומת'" (מָרי)], ואל ניטור לו ונחשוב לו חטא [="נקבע בדעתנו ובלבנו שהוא חוטא" (מָרי)], אלא נצטווינו להתרעם עליו בדברים כדי שלא יישאר מאומה בלב".
והנה פסק רבנו בעניין זה בהלכות דעות (ו, ז):
"כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים: 'וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן' [ש"ב יג, כב]. אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני? שנאמר: '[לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ] הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויק' יט, יז]. ואם חזר וביקש ממנו למחול לו צריך שימחול ולא יהיה המוחל אכזרי, שנאמר: 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים' [בר' כ, יז]".