האם חובה לנהוג בחמלה כלפי הסודנים?

עודכן ב: יונ 25

בימים שבשגרה אנו שומעים לעתים לא רחוקות ראיונות ברדיו עם אנשי רוח ליברלים, אשר לצערנו רחוקים מאוד מתורה ומצוות, אך יחד-עם-זאת, הם מרגישים חופשיים להביע דעות ביחס למצוות התורה, אף-על-פי שאין להם כמעט שום מושג אמיתי בה, ומביאים ממנה ראיות להשקפותיהם. אחת הדוגמאות הבולטות היא ההטפה החוזרת ונשנית מאותם חוגים אשר טוענים, שאפילו לפי התורה יש לנהוג בחמלה כלפי האפריקנים שחדרו לארצנו. ויתרה מזאת, הם טוענים שחובה עלינו לאהוב אותם כאילו היו אחינו ואחיותינו מבטן ומלידה.


ניתן לחשוף את צביעותם מיניה וביה, שהרי לא יעלה על דעתם לקבל לשכונותיהם היוקרתיות בתל-אביב את השחורים מאפריקה. אך כאשר הם מרוכזים בדרום תל-אביב רחוק מעיניהם ומבנותיהם, הם מצקצקים בלשונם "ההומאנית" בהצטדקות ובהתחסדות שחובה עלינו כעם היהודי, לנהוג בחמלה כלפי הגויים האכזריים. אותם "אנשי רוח" "נאורים" מעדיפים להתאכזר לבני עמם, מאשר לנקוט בגישה נחרצת ולהצטייר בעיני הגויים אהובי נפשם כבלתי הומאניים לפי שיבוש דעתם. ההומאניות האמיתית היא החמלה כלפי בני עמך, ומי שמרחם על גויים אכזריים מסוכנים ומסוממים מתאכזר קשות כלפי בני עמו – בני ישראל שעמדו רגליהם על הר סיני, בעלי החמלה הבושה וגמילות החסדים.


אגב, ראָייתם מן השואה, שחובה עלינו כעם היהודי לנהוג בחמלה כלפי מי שסובלים מרדיפה, מפני שאנחנו היינו במצב הזה – אינה אלא הטעיה. לדעתי המסקנה המתבקשת מן השואה הפוכה לגמרי, השואה חשפה לעין-כל את רשעות אומות העולם וצביעותן, ולכן עלינו לחשוב תמיד אך ורק על טובתו של העם היהודי, ולקבל החלטות שמתאימות ונכונות אך ורק לנו – לעם היהודי. לא יעלה על הדעת שנסכן את מרקם החברה העדין, בהצפת רחובותינו בפושעים ואנסים פוטנציאליים. בל נשכח שאותם אפריקניים באו ממקום של חייתיוּת ואכזריות נוראה, ואין ספק שהיא נמצאת גם אם לא בכולם, בחלקם הגדול.


א. הראיות כביכול לשיטת "הנאורים"


הראיה המרכזית שהם מביאים לשיטתם נסמכת כאמור על פסוקי התורה: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר [...] כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם" (ויק' יט, לג–לד), ובמקום אחר נאמר: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דב' י, יט). לכאורה, הנה לפנינו ראיות חותכות שלפי חוקי התורה יש להעניק לאפריקנים את כל הזכויות האזרחיות והסוציאליות, ואף חובה לאהוב אותם ולחמול עליהם – שהרי אנחנו בעצמנו היינו גרים בארץ מצרים, ואסור לנו לשכוח את אותה התקופה הקשה, שעינו אותנו, התעללו בנו ורצחו אותנו ואת ילדינו, ולכן, עלינו למלא את לבנו ברגשות חמלה ואהבה כלפי האפריקנים שמציפים את רחובותינו.


כל פעם שאני שומע את אותם אנשי רוח נאורים, שלרובם יש תארים אקדמיים גבוהים, דוקטורים ופרופסורים, אני נדהם למול הבורות והריקנות העצומה ששׂוררת בקרבם. ואם היו לומדים רק מעט תורה ודאי שלא היו שוגים בדברים כל-כך בסיסיים.


ב. גר צדק


נחל אפוא ונעיין בדברי הרמב"ם בספר המצוות (עשין רז), שם הוא מגדיר את מצוַת אהבת הגר, וכֹה דבריו: "והמצוה השבע ומאתיים, הציווי שנצטווינו לאהוב את הגרים, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר'. ואף-על-פי שכולל אותו [=את הגר] בעניין זה מה שכולל את ישראל באמרוֹ: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח], לפי שהגר הזה גר צדק, אבל מפני שעתה נכנס לדת [=התגייר] הוסיף לו ה' אהבה וייחד לו מצוה נוספת [...], [כלומר] חִייֵב אותנו לאהבו משום 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' ומשום 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר'. וזה פשוט ואין בו נסתר".


מה שפשוט לרבנו הרמב"ם וברור כשמש ביום בהיר, כנראה לא פשוט וברור לאלה אשר שואפים להתדמות לגויים הערלים, וכבר טמטמו את מחשבתם בהזיותיהם ובתאוותיהם. מכל מקום, מדברי הרמב"ם עולה בבירור, שהגר שנזכר בפסוקים לעיל הוא גר צדק, כלומר מדובר בגוי שהתגייר, ומפני שהוא התגייר הוא נחשב כיהודי לכל דבר ועניין. ברם, הקב"ה העניק לו זכויות נוספות, והוסיף חובה לאהוב אותו מעבר לחובה המיוחדת לאהוב כל יהודי, כך שמי שאוהב גר צדק מקיים שתי מצוות מן התורה, ומי שמציק לו מבטל שתי מצוות ועונשו חמור יותר. וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ו, ה):


"אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה [כוללת] שתי מצוות עשה: אחת מפני שהוא בכלל רֵעִים [כלומר שיש חובה לאהוב אותו מכוח מצות: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', שהרי הוא יהודי], ואחת מפני שהוא גֵּר והתורה אמרה: 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר' – ציווה על אהבת הגר כמו שציווה על אהבת שמוֹ, שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יא, א], הקדוש-ברוך-הוא אוהב גרים [=גרי צדק] שנאמר: 'וְאֹהֵב גֵּר' [שם י, יח]".


יש לשים לב ללשון הרמב"ם: "אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה", ומָרי מבאר שם שכוונתו "לומר שאין המצוה [הזו, של אהבת הגר] אלא בגר שנבדק, והתחקו אחריו במשך זמן שהוא נוהג בדרך הישר, ונכנס באמת תחת כנפי השכינה".


ונצרף הלכה נוספת, כדי להסיר כל ספק שכל מצוות החמלה שנזכרו בתורה כלפי גרים, הכוונה בהן לגויים שנתגיירו וקיבלו עליהם באמת את דת משה, וכֹה דברי רבנו בהלכות מתנות עניים (א, ט): "כל גֵּר האמור במתנות עניים [=בענייני החמלה והצדקה] אינו אלא גר צדק, שהרי הוא אומר במעשר: 'וּבָא הַלֵּוִי [...] וְהַגֵּר' [דב' יד, כט], מה לוי בן ברית אף הגר בן ברית". נמצא אפוא, שאין שום ראיה מהפסוקים שנזכרו, שהרי הם עוסקים אך ורק בגרים שנתגיירו כדת וכדין, לא בגויים ערלים אשר מבקשים ליהנות מארץ זבת חלב ודבש.


ואיני יודע איך אפשר להעלות על הדעת שפסוקי התורה בעניין הגרים עוסקים בגויים, האם הקב"ה יצווה אותנו לאהוב את הגויים האכזריים והזימתיים כמו שאנחנו אוהבים את אחינו הרחמנים הביישנים וגומלי-החסדים? וכי ייתכן שביחס לאחינו היהודים התורה תאמר פעם אחת (ויק' יט, יח) בלבד: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ואילו ביחס לגויים הארורים התורה תדגיש פעמיים (ויק' יט, לד; דב' י, יט): "וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ", "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר"?


כמו כן, מדוע הקב"ה ציווה עלינו לסלק ולהרוג את כל יושבי הארץ הגויים? מדוע עלינו לחסל את עובדי האלילים והגילולים שביניהם? שהרי אם אנחנו חייבים לאהוב אותם לפחות כמו שאנחנו אוהבים את אחינו היהודים, הרי שעלינו לרומם אותם מאד, ולמעשה להעניק להם את ארצנו במתנה גמורה שהרי יש מצוה לאהוב ולהוקיר אותם! ובמלים אחרות, עלינו להעלות את הפלסטינאים משכונות העוני והמצוקה בעזה ולהעבירם להתגורר בשכונות היוקרה של תל-אביב חיפה וירושלים! שהרי התורה ציוותה פעמיים על אהבתם!


אלא ברור לכל מי שאינו מתעקש להטעות את עצמו ב"הומאניות" מדומה, שהפסוקים הללו מורים רק על אהבת גרי הצדק שנבדקו. וזכירת מצבנו בארץ-מצרים נועדה להזכיר לנו את מצבנו הקשה שם, כדי להורות לנו להקל ככל יכולתנו על חבלי קליטתם של גרי הצדק. עלינו לזכור את תחושות חוסר השייכות וחוסר הביטחון של האדם הכשר שנמצא בארץ זרה, וכפי שהרגשנו אנחנו במצרים. ולכן התורה ציוותה עלינו לאהוב את גרי הצדק בשתי מצוות עשה, כי גר הצדק אינו רק בגדר יהודי, אלא גם בגדר גר צדק, ולכן עלינו לאהבו כפל כפליים מאשר עלינו לאהוב יהודי כשר מאחֵינו ובשׂרֵינו שמעמדו החברתי והרגשי יציב ואיתן.


עתה נעבור להתמודד עם השאלה: כיצד יש לנהוג בגויים בימינו? ונחלק את התשובה לשני סוגי נסיבות: 1) בזמן שידינו תקיפה; 2) בזמן שידינו איננה תקיפה, כמו בימינו.


ג. כשיד עם ישראל תקיפה


כאשר ידינו תקיפה כמו בתקופת דוד ושלמה, חובה עלינו לגרש מארצנו את כל הגויים, אלא-אם-כן יעזבו את דתות ההבל שלהם ויקבלו עליהם את שבע מצוות בני נח מתוקף דת משה. וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהלכות עבודה-זרה (י, ט):


"בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם [=כמו בתקופת דוד ושלמה], אסור לנו להניח גוי עובד עבודה-זרה בינינו [...] אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח [...], ואם קיבל עליו שבע מצוות הרי זה גר תושב. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג".


כלומר, לפי התורה יש סוג נוסף של גר והוא גר תושב. מדובר בגוי שחי בארץ-ישראל וקיבל עליו שבע מצוות בני נח, והן: עבודה זרה, ברכת השם, שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל, דינים, ואבר מן החי. לגר תושב יש זכות להתגורר בארץ-ישראל וכן זכויות סוציאליות מסוימות.


עוד פוסק הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות (ח, יא):


"וכן עיר שהשלימה [כלומר שנכנעה לישראל] אין כורתין להן ברית עד שיכפרו בעבודה-זרה, ויאבדו את כל מקומותיה, ויקבלו את שאר המצוות שנצטוו בהן בני נח. שכל גוי שלא קיבל עליו מצוות שנצטוו עליהן בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו".


כלומר, בזמן שיד ישראל תקיפה והיובל נוהג, אסור להניח גויים בארץ-ישראל, אלא מניחים לפניהם שתי ברירות: או שתעזבו את ארץ-ישראל או שתישארו בתנאי שתקבלו עליכם שבע מצוות בני נח מתוקף דת משה. אם לא רצו לעזוב וגם לא רצו לקבל עליהם שבע מצוות בני נח – הורגים אותם. הלכה זו כמובן אינה תקפה בימינו, מפני שבעוונותינו יד הגויים ושונאי ישראל מקרבֵּנו היא זו שתקיפה עלינו, ומה שאנחנו מצליחים לשרוד ואף לשגשג בארץ-ישראל, למרות אויבינו הרבים מבית ומחוץ – הוא פלא עצום ונס נפלא ומופלא.


ד. בימינו, כשיד עם ישראל רפה


בעוונותינו המרובים, רבים הם האויבים שקמים עלינו מבית ומחוץ ואינם מאפשרים לנו לקבל את ההחלטות הנכונות והצודקות, ולכן, היחס לגויים צריך להיות שונה מאד מכפי שהיה רצוי וראוי כאשר עם-ישראל הולך בדרך ה'. חולשת הרוח גורמת לחולשת העמידה מול אויבינו, ואנחנו אשמים בכך, ובעיקר הממסד הדתי הפרו-נוצרי אשר מתעה את עם-ישראל אחר הבלי האלילות והמינות ואחר תאוות הבצע וחילול ה'. מכל מקום, הנה לפניכם הלכה שפוסק הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות (י, טז), הלכה שעוסקת ביחס לגויים בימינו:


"ואפילו הגויים, ציוו חכמים לבקר את חוליהם, ולקבור את מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל – מפני דרכי שלום. הרי נאמר: 'טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו' [תה' קמה, ט], ונאמר: 'דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם' [מש' ג, יז]".


אין שום ספק שההלכה הזו עוסקת בגויים שאינם מזיקים לנו או מסכנים אותנו, כלפי אותם גויים שחיים איתנו בשלום, עלינו לנהוג ביחסי ידידות ודרכי שלום, ואף לסייע להם מבחינות סוציאליות מסוימות. ברם, גויים שמסכנים אותנו או אפילו רק שונאים אותנו ומייחלים להשמדתנו, אסור לנו להיטיב עמהם ויש להענישם ככל יכולתנו על זדון לבם, כדי לייסרם ולהגבילם ולהרחיק את נזקיהם מעלינו.


ראו נא לדוגמה את היחס כלפי גר תושב, שהוא כאמור גוי שקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח וחי עִמנו בשלום ובשלווה. ההלכה קובעת שאם הוא הרג יהודי ברשלנות הוא נהרג על-כך! וזה לשון הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ה, ד): "גר תושב שהרג את ישראל בשגגה, אף-על-פי שהוא שוגג הרי זה נהרג, אדם מועד לעולם". כלומר היחס כלפי גר תושב מאד מחמיר אפילו כאשר הוא גרם נזק ברשלנות לעם-ישראל. נלמד אפוא קל וחומר, מה יהא היחס כלפי סתם גוי חייתי שגרם נזק במזיד ובזדון לעם-ישראל?


ויש להוסיף כאן הערה חשובה, מדוע חז"ל החמירו כל-כך בגר תושב עד-כדי-כך שהם חייבו אותו מיתה אם הוא הרג יהודי בשוגג? ובכן, חז"ל הבינו היטב את נפש הגויים, והם הבינו שברובם המכריע והמוחץ של המקרים, הגוי לא יהרוג את היהודי "בשוגג", אלא יהרוג אותו במזיד ויטען שהוא הרג "בשוגג" – כמו אותו נהג ערבי אשר דרס קבוצת חיילים שעמדה בתחנה בצד הדרך וטען שהוא "נרדם" על ההגה, או כמו נהג המשאית הערבי אשר "שכח" להרים את בלם-היד, והמשאית הדרדרה בשטח ודרסה אהל ובו שני חיילים. אם היינו ראויים לקיים את הלכות חז"ל אותם גויים לא היו נמלטים מן הדין, ויתרה מזאת, כלל לא היינו פותחים פתח לרשעים להרוג בנו ולטעון שהם "שוגגים", אלא הם היו נזהרים כפל-כפליים, ושום נהג משאית ערבי לא היה "נרדם" על ההגה בסמוך לתחנה מלאה בחיילים או "שוכח" להרים את בלם-היד טרם יציאתו מהמשאית הכבדה בסמוך לאהל שבו ישנים חיילים.


כמו כן, נראה לי ברור, שאם ברור כשמש שמדובר בשגגה, יש בכוחה של סנהדרין גם לפסוק דין אשר חורג מן הכלל ולא ידונו למיתה את אותו גר תושב, כדי שלא להרוג נפש לחינם. ברם, חכמים הבינו היטב שאם יש ספק ביחס לגויים אין ספק, כי חיי עַם שמתנהג באנושיות חשובים אלף מונים מחיי עַם שמתנהג בפראות ובאכזריות טבעית מובנית. ומי ש"ההומאניות" שבקרבו לא מאפשרת לו לקבל את דבריי, שילך ויבחן את מצבם הנפשי והגופני של בני משפחות הנרצחים "בשוגג" ובמזיד על-ידי הגויים האכזריים, ואולי אז יתחיל להבין עד כמה צדקו חז"ל באהבתם לעמם ובראייתם נכוחה את הצדק והאמת.


ה. סוף דבר


נראה אפוא, שהגויים שחיים עִמנו בשלום ובשלווה בימינו, חובה עלינו לחיות עמם בידידות ואף להעניק להם זכויות סוציאליות מסוימות. ברם, גויים שמֵרעים לנו ומענים אותנו, אם בשל תיעובם ושנאתם ליהודים ואם בשל בהמיותם פראיותם וחייתיותם הטבעית, חובה עלינו לחזק את רוחנו ועמידתנו ולסלקם מתחומינו ללא כל היסוס. וכל מי שמרחם על פראים וחיות אדם רעות ואכזריות מתאכזר ומתעלל קשות בחברה כולה.


ונסיים בהלכה חשובה שאולי פחות רלבנטית בימינו מפני שזכינו ויש לנו צבא ומשטרה, והגויים חוששים בדרך-כלל להרע לנו אף שרבים מהם מתאווים לכך מאד. מכל מקום, הזהירות בענייני נפשות חשובה מאד, ופיקוח נפש דוחה את כל המצוות כולן (למעט שלוש החמורות). כמו כן, ניתן ללמוד מהלכה זו משהו על מאפייני רוב הגויים, כדי שלא נטעה וניפול ברשת לשונם ומראם, וכֹה דברי הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יב, ז):


"וכן אסור ליהודי להתייחד עם הגויים מפני שהן חשודין על שפיכות דמים, ולא יתלווה עמהן בדרך. [...] היו עולין במעלֵה או יורדין בירידה, לא יהיה ישראל למטה והגוי למעלה, אלא ישראל למעלה והגוי למטה, שמא יפול עליו להמיתו. ואל ישוח לפניו, שמא ירוץ את גלגלתו".


ההלכות הללו לא נכתבו בשל חששות דמיוניים, אלא מתוך אסונות מזעזעים שאירעו במהלך הדורות, אשר עוררו את חז"ל לפסוק הלכות בעקבותיהם כדי לשמור על עם-ישראל. וכבר ראתה עינינו את התנהגות העם האירופי "הנאור" ביותר במלחמת העולם השניה, וכמעט כל עמי אירופה הצטרפו לחיות הטרף ואף עלו עליהם באכזריותם הבלתי נתפשׂת. ואם כך התנהגו העמים "הנאורים" כיצד ינהגו בנו הברברים המוסלמים אם ידם תגבר עלינו?


ואחתום בסיפור קצר, זכורני ששוחחתי בעבר עם ניצולת שואה שהייתה באושוויץ, ניסיתי לדובב אותה להחכים אותי בתובנה מסוימת ביחס לאותו מחנה השמדה, היא לא רצתה לומר מאומה וכנראה שהייתה מאלה שאינם מסוגלים לדבר על הנושא. אך דבר אחד בכל זאת נפלט מפיה בניגוד לרצונה, ולא אשכח כיצד היא אמרה זאת, כאילו זיכרונות אפלים פתאום פרצו מתוכה באחת: דע לך אדיר, שהפולנים היו אכזריים הרבה יותר מהגרמנים!


"כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה, לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם" (איכה ב, יא–יב).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!