ראשית לימוד התורה ונטילת שכר בעבורה

עודכן: 13 בינו׳ 2021

במאמר זה נדון בנושאים הבאים: מאימתי חייב האדם ללמֵּד את בנו תורה? האם האב חייב ללמֵּד את בנו תורה-שבעל-פה? האם האב חייב ללמֵּד את בנו נביאים וכתובים? האם מותר ללמֵּד תורה-שבעל-פה בשכר? ונוסיף וננתח עוד את שיבושיו של מָרי בנושאים הללו.


א. מאימתי חייב האדם ללמֵּד את בנו תורה?


נחל בפסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, ז), וכֹה דבריו:


"מאמתי מתחיל אביו ללמדו תורה? משיתחיל לדבֵּר מלמדוֹ: 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה' [דב' לג, ד] ופסוק ראשון מפרשת שמע, ואחר כך מלמדו מעט-מעט פסוקים-פסוקים, עד שיהא בן שש או בן שבע, לפי בֻּריו [=לפי כוחו ומידת התפתחותו] מוליכו אצל מלמד התינוקות".


בהלכה זו מדובר בחיוב דרבנן ללמד את הקטן, והוא חל על האב עוד לפני שהקטן מבין את עניין הדברים שהוא אומר, ברם, מרגע שהקטן מבין את עניין הדברים שהוא אומר, החובה ללמדוֹ הינה חובה מן התורה, וזה לשונו של מָרי בפירושו להלכות תלמוד תורה (א, א):


"והכא [בהלכה א] מיירי רבנו בחיוב דאורייתא שאביו חייב ללמדו [...] והוא משיתחיל להבין עניין הדברים שהוא לומד – אז חיוב האב מן התורה; ולקמן בהלכה ז מדובר שהבן רק התחיל לדבר – אז חייב האב מדרבנן, לחנכו ללהֵג מלים אף שאינו יודע להן עניין ולא הקשר".


ב. האם האב חייב ללמֵּד את בנו תורה-שבעל-פה?


רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (א, ח), וכֹה דבריו:


"היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר – נותן לו שכרו, וחייב ללמדו עד שיקרא תורה-שבכתב כולה".


הרי"ק המרוקן כותב שם בפירושו להלכה: "מכאן ואילך אין חייב ללמדו אפילו בחינם", כלומר, לשיטתו, האב חייב ללמֵּד את בנו תורה-שבכתב בלבד, ולאחר מכן אין הוא חייב ללמֵּד את בנו מאומה! ויכול לשיטתו להזניחו ולהפקיר את לימודו לחלוטין! וכבר תמה עליו מָרי וכתב: "והדברים נראים לי תמוהים, דאם-כן, ברייתא שהובאה בסוף אבות: 'בן עשר למשנה' – על מי מוטל החיוב הזה? אם על הקטן – הרי אין חיוב על קטן, אלא ודאי על אביו".


ואף שדברי הרי"ק המרוקן אכן תמוהים, דברי מָרי תמוהים לא פחות, שהרי הברייתא הזו שהוא מביא ממנה ראיה היא ברייתא דחויה, ואין להביא ממנה ראיה למאומה, וזה לשונו של מָרי בפירושו להלכות אישות (טו, ב; באות ה, ובאות ח):


"מה שציין המ"מ למשנה באבות 'בן חמש למקרא' וכו', אינה משנה כלל. אלא ברייתא שהוכנסה על ידי המעתיקים למסכת אבות. ונחלקו הנוסחאות היכן לשלבה, וברוב הנוסחאות היא בפ"ה הל' כא. [...] ובנוסחת רבנו ליתא כלל [...] והיא ברייתא לא מתרצתא [=ברייתא דחויה], שהרי לא הקשו ממנה בגמ' קידושין למ"ד שיתסר וכו'. [...] וכל הצער הזה [כל פלפולי המפרשים המייגעים בדברי הרמב"ם שם] מפני שחשבו שהיא משנה, והיא ברייתא דחויה שהרי בקידושין לא הקשו ממנה על מאן דאמר שש-עשרה כנ"ל".


מָרי שגה אפוא כאן בהביאו ראיה חלושה מברייתא דחויה, והיה עליו להוכיח את סכלותו של הרי"ק ממקום אחֵר, פשוט להפעיל את השכל הישר, כי לא יעלה על הדעת שהאב פטור מללמֵּד את בנו תורה-שבעל-פה, וההיגיון והשכל הישר נעדר לעתים קרובות מדת משה, מרוב פלפולי ההלכה וההזיות שהוחדרו וזיהמו את דת האמת. אולם, יודע אני שיהיו שלא יקבלו את דבריי מבלי ראיה, כי השכל הישר וההיגיון כבר אין בהם די לצערי, לפיכך אביא גם ראיות לדבריי מהלכות רבנו, וכך פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, ב):


"קטן אביו חייב ללמדו תורה [...] כשם שאדם חייב ללמד את בנו, כך הוא חייב ללמד את בן-בנו, שנאמר: 'וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ' [דב' ד, ט]. ולא בנו ובן-בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף-על-פי שאינם בניו".


וכשם ש"מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים", תורה-שבכתב ותורה-שבעל-פה, כך האב חייב ללמד את בנו תורה-שבכתב ותורה-שבעל-פה. זאת ועוד, אם האב פטור מללמֵּד את בנו תורה-שבעל-פה, איך יכשיר הבן את עצמו ללמוד תורה-שבעל-פה? איך הוא יקיים את החובה ללמוד כאשר יגיע לגיל שלוש-עשרה שנה ויום אחד?


נמצא, שהאב חייב ללמֵּד את בנו בשׂכר עד שיידע את כל התורה-שבכתב כולה, אך לאחר שהבן יודע את כל התורה-שבכתב כולה, אין האב חייב עוד ללמדו תורה-שבכתב בשכר, אך ודאי שהוא חייב ללמֵּד את בנו מכוח חיוב המצוה ללמֵּד את הבנים, וזו מצוה שאינה נפסקת ואינה חדלה. אך החובה ללמד בשכר חדלה לאחר שהבן יודע את התורה-שבכתב כולה, וכך הוא משמעה הפשוט והברור של ההלכה: "היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר – נותן לו שכרו, וחייב ללמדו [תורה-שבכתב בשכר] עד שיקרא תורה-שבכתב כולה".


ג. האם האב חייב ללמֵּד את בנו נביאים וכתובים?


רבנו פוסק לעיל בהלכות תלמוד תורה (א, ח): "וחייב ללמדוֹ [בשכר] עד שיקרא תורה-שבכתב כולה". מהי התורה-שבכתב כולה? האם חובה ללמד את הבן בשכר רק חמשה-חומשי-תורה? או חובה ללמדו בשכר גם את כל דברי הנביאים ופסוקי הכתובים?


לדעת מָרי, רבנו מחייב ללמֵּד בשׂכר גם את הנביאים והכתובים, והם נכללים במושג: "תורה שבכתב", וזה לשונו: "והנראה לי שכולל נביאים וכתובים, ממה ששינה [רבנו] לשון התלמוד בקידושין (ל ע"א), ששם [נאמר:] 'מקרא', ורבנו כתב: 'תורה-שבכתב', שזה כולל הכל, ולמד לזה ממה שהוציא [התלמוד] 'משנה', שכך אמרו: לימדו מקרא אין מלמדו משנה. ולהדיא איתא בקידושין (מט ע"א): שאני קרא עד דקרי אורייתא נביאי וכתיבי, ופשוט".


מָרי טוען שהמלה "מקרא" אינה כוללת בתוכה את הנביאים והכתובים, ולכן רבנו נקט בביטוי "תורה שבכתב" כדי לכלול גם את הנביאים והכתובים. אולם, דברי מָרי הללו הם "בתר איפכא", כמו שהוא נוהג לומר לעתים לא רחוקות על כמה ממפרשי רבנו, שהרי משתי הראיות שהוא הביא עולה, שהמלה "מקרא" כוללת גם את הנביאים והכתובים, ואם כך, שינויו של רבנו נועד דווקא לצמצם את חובת האב לחמשה-חומשי-תורה בלבד!


1) הראיה הראשונה של מָרי לכך שהמלה "מקרא" אינה כוללת את הנביאים והכתובים, היא מקידושין (ל ע"א): "לימדו מקרא אין מלמדו משנה, ואמר רבא: מקרא זו תורה [...] דאלו התם מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות, ואלו הכא, מקרא לבד". נשים לב, בתלמוד אמרו: "לימדו מקרא אין מלמדו משנה", ואם המקרא היה חמשה-חומשי-תורה בלבד, היה נאמר: "לימדו מקרא אין מלמדו נביאים וכתובים" כדי ללמד את החידוש היותר גדול. כמו כן, בהמשך נאמר: "מקרא, משנה ותלמוד הלכות ואגדות, ואלו הכא מקרא לבד", וממה שלא נזכרו הנביאים והכתובים כלל, משמע בבירור שהם נכללים יחד עם המקרא, כי לא יעלה על הדעת שיזכירו תלמוד ואגדות ולא יזכירו את הנביאים והכתובים שחשיבותם גדולה הרבה יותר.


נראה לי אפוא שמָרי שגה בעקבות פירוש רש"י, שפירש שם: "תורה – ולא נביאים וכתובים", כלומר, מדברי רש"י עולה, שדברי רבא: "מקרא זו תורה", כוללים אך ורק את חמשה-חומשי-תורה, אך זאת לא תעלה על הדעת, כי לא ייתכן שלא ידונו כלל בנביאים ובכתובים כאילו הם לא קיימים! וגם לפני-כן בסוגיה שם נאמר: "אמר שמואל: [...] מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות", שוב, התעלמות לכאורה מוחלטת מן הנביאים והכתובים, ואין להסביר התעלמות זו אלא על-ידי ההבנה שהמלה "מקרא" כוללת בתוכה גם את הנביאים והכתובים.


עוד נראה לי, שבמקור היה: "אמר רבא: מקרא – זו תורה ונביאים וכתובים", אלא שהמינים, רש"י וחבר מרעיו, מחקו את המלים "נביאים וכתובים", כדי להרחיק אותנו מלימוד התוכחות הקשות שנאמרו בנביאים אשר מעוררות מאד לדרך האמת, ומן המוסרים הגדולים שבספרי הכתובים אשר שופכים אור על סכלות הכסילים ורשעות המינים – וראיה לכך ניתן להביא מצאצאי המינים בימינו ובמאות השנים האחרונות, אשר הרחיקו מאד מלימוד הנביאים והכתובים, עד שאינם לומדים אותם כלל, ראו: "מדוע החרדים לא לומדים תנ"ך?".


והנה הסוגיה בקידושין שם (ל ע"א) לפניכם, ותראו שאם נוסיף את שתי המלים שהמינים מחקו, היא תהיה ברורה ופשוטה כמים הזכים והצלולים הזורמים בנהרות גן עדן:


"עד היכן חייב אדם ללמֵּד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל: כגון זבולון בן דן, שלימדו אבי-אביו מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות. מתיבי: לימדו מקרא אין מלמדו משנה, ואמר רבא: מקרא – זו תורה [ונביאים וכתובים] [...] כזבולון בן דן – שלימדו אבי-אביו, ולא כזבולון בן דן – דאלו התם מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות, ואלו הכא מקרא לבד".


קצרו של דבר, מן התלמוד עולה היפך דברי מָרי, כלומר, המלה "מקרא" כוללת בתוכה גם את הנביאים והכתובים, ואם נדייק משינויו של רבנו באמרו: "תורה שבכתב", נצטרך להסיק את ההיפך מדברי מָרי, דהיינו שהאדם אינו חייב ללמֵּד את בנו בשכר נביאים וכתובים.


2) הראיה השנייה שמָרי מביא היא מקידושין (מט ע"א) שם נאמר כך: "אבל אמר לה [לאשה שהוא רוצה לקדש]: 'קְרָאָה אנא' – [אינה מקודשת] עד דקרי אורייתא נביאי וכתובי בְּדַּיְקָא". נמצא אפוא ברור כשמש במדבר ציה וערבה, שהמלה "מקרא" כוללת בתוכה גם את הנביאים ואת הכתובים, איך אפוא מָרי מביא מן הסוגיות הללו ראיות, ועוד אומר בסוף דבריו: "ופשוט"? וברור שדברי רש"י "מקרא – זו תורה", עיוורו אותו מלראות את האמת נכוחה.


אגב, רש"י שגה כאן בגלל שיטתו לערבב את הספרות ההלכתית בספרות המדרשית, כלומר, במסכת ברכות (ה ע"א) מובא מדרש ובו נאמר כך: "ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב [שמ' כד, יב]: 'וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם'? לֻחֹת – אלו עשרת הדברות, וְהַתּוֹרָה – זה מקרא, וְהַמִּצְוָה – זו משנה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי – אלו נביאים וכתובים, לְהוֹרֹתָם – זה תלמוד; מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני".


ואיך יעלה על הדעת ללמוד ממדרש הגדרות למושגים הלכתיים?


ואם נלמד ממדרש זה שהמלה "מקרא" אינה כוללת בתוכה את הנביאים והכתובים, בהכרח נצטרך לקבל שבמלה "מקרא" לא נכללות עשרות הדיברות, שהרי עשרת הדיברות נלמדות מהמלה "לֻחֹת". כמו כן, בהכרח נצטרך לקבל שגם הנביאים והכתובים וגם המשנה והתלמוד, כולם ניתנו למשה בהר סיני, וזה לא יעלה על הדעת!


אולם, רש"י לא הבין שאין ללמוד מספרות המדרש הגדרות למושגי ההלכה, וערבוב המדרש וההלכה, כאילו המדרש הינו ספרות פשטנית ופשוטה, גרם לחורבנה של דת משה, ולהפיכתנו לעם סכל ונבל – אשר תועה אחרי אלהים אחרים, נוהה אחרי ההזיות והמנהגים הנגעלים, שוגה בתאוות ובדמיונות שווא ומדוחים, והופך תורת חיים לקורדום חוצבים.


אלא, מטרת המדרש ללמדנו, כי דברי הנביאים והכתובים וכן דברי המשנה והתלמוד, יש בהם עניינים שהם באמת ניתנו לנו בהר סיני, כמו תוכחות הנביאים אשר נאמרו על עזיבת מצוות ה' שניתנו לנו בהר סיני, או כמו הלכות שניתנו לנו בהר סיני ושוקעו במשנה או בתלמוד, וכיו"ב. ויתרה מזאת, המדרש נועד ללמד שהתורה היא חטיבה אחת, ואין להפנות עורף, לא לדברי הנביאים, לא לדברי הכתובים, ולא להוראות חז"ל שנפסקו להלכה.


לסיכום, רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (א, ח): "וחייב ללמדו [בשכר] עד שיקרא תורה-שבכתב כולה", יוסף קאפח מביא שתי ראיות לכך שנביאים וכתובים הם בכלל תורה-שבכתב, ושתי ראיותיו הבל המה מעשה תעתועים. וכל שהיה עליו לעשות הוא להביא את דברי רבנו המפורשים אשר מופיעים רק כמה הלכות לאחר ההלכה הנדונה!


וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, יד): "ודברי קבלה [נביאים וכתובים] בכלל תורה שבכתב הן". נמ