top of page

שיג ושיח עם חסיד של מנדל הטמבל

בעקבות ביקורתי על חסידות המינות של חב"ד, נשלחה אלי הודעה וזה לשונה:


"תתבייש לך על האתר ההזוי שלך. אם לא תלך לבקש סליחה על ציונו של הרבי מלובביץ' אני מרחם על נשמתך!!! אתה מתעסק באש!".


וכך השבתי לרשע הארור הזה, חסידו של מנדל הטמבל שם רשעים ירקב:


"וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו: הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל? וַיֹּאמֶר [אליהו:] לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת יְיָ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים" (מ"א יח, יז–יח).


***

לאחר התשובה הקצרה ששלחתי לאותו חסיד שוטה, הוא הוסיף וכתב לי תשובה ארוכה שבה הוא ציטט קטע ארוך מספר התניא, ואחרי הציטוט הארוך האמור, הוא הוסיף וכתב כך:


"אחד הדברים שאני מודה, מעריך ומוקיר תודה לאבי יליד תימן, שבחר ללכת לחסידות חב"ד ולהתקשר עם הרבי מלובביץ' זי"ע. ואגב, תראה באיזו הערכה דיבר הרב קפאח זצ"ל על הרבי מלובביץ' [והוא צירף קישור כאן]. מאחל לך שתחזור בתשובה שלימה אמן🙏".


להלן תשובתי:


ובכן, אתה מוזמן לבחון את דרכך ודרך אביך, במאמרים שכתבתי על חסידות המינות של חב"ד: 1) "האם מנדל הטמבל יקום לתחייה?"; 2) "בעקבות מנדל הטמבל"; 3) "עצמות ומהות בגוף – תפיסות נוצריות בחצר חב"ד". נסה בבקשה להתייחס לטענות המובאות במאמרים.


לגבי אביך, כבר הורו לנו חכמים ע"ה ש"מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו", לפיכך, אל תיתן לאהבתך לאביך לטמטם את מוחך ולמנוע ממך לבחון את דרכך באופן אמיתי, יסודי והגון. כמו כן, חובה עליך להבין כי ההרגל והחינוך הוא אחד מגורמי העיוורון מדרך האמת!

וכֹה דברי רבנו במורה (א, לא) בעניין גורם ההרגל והחינוך, בשתי הפְּסקות הבאות:


"ובזמננו גורם רביעי שלא הזכירוֹ מפני שלא היה אצלם, והוא ההרגל והחינוך, לפי שיש לאדם בטבעו אהבה להרגלו ונטייה כלפיו, עד שהנך רואה אנשי הכפרים כפי שהם מן הניוול והעדר התענוגות ודחקות המזון, מתעבים את הכרכים ואינם נהנים בתענוגותיהם, ומעדיפים את המצבים הגרועים שהורגלו בהם על המצבים התקינים שלא הורגלו להם, ואין נפשם נינוחת במגורי הארמונות ולא בלבישת המשי ולא בהתעדנות במרחץ ובשמנים ובמיני הבושם.


כך יארע לאדם גם בהשקפות אשר הורגל להן ונתחנך בהן, שהוא מחבּבן ומגן עליהן ומתרחק מזולתן, וגם גורם זה מעוור את האדם מהשגת האמת ויטה כלפי הרגליו – כמו שאירע להמון בגשמות ובעניינים אלהיים רבים כפי שנבאר, כל זה מחמת ההרגל והחינוך על לשונות שהכל מודים בקדושתן ואמיתתן, אשר פשטיהן מורים על גשמות ועל דמיונות בלתי נכונים, אלא נאמרו על דרך המשל והחידה ונעשה הדבר בגלל סיבות שאזכיר [בהמשך המורה]".


ועוד בעניין זה ראה: "גורמי העיוורון מדרך האמת".


"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן? אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם" (יר' מט, ז).


לגבי קאפח, מה אתה מצפה מרב שכיר וממוסד שחילל-שם-שמים ונטל משכורות שחיתות במשך יובל שנים? ואף עשה דברים חמורים מכך, ולא ארחיב כאן את היריעה בעוונותיו של קאפח, אתמקד באחד בלבד כדי שלא לבלבל אותך – והוא כאמור עוון "ארור לוקח שוחד", על-כך שנטל כסף (והרבה מאד) בעבור פסיקת דינים, ראה: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", וכאמור אין זה עוונו היחיד, בנוסף לכך הוא גם נתפס בעוון עבודה-זרה, אך נניח לזה כעת.


קצרו של דבר, אתה נכשל ונחבל בהזיות מינות ועבודה-זרה, ועליך לבחון היטב את דרכך.


הקטע מספר התניא


עתה אתייחס לקטע שהבאת מ"ספר התניא" פרק יד (חובר על-ידי שניאור-זלמן מלאדי, מייסד חסידות המינות של חב"ד). את הדברים שלחת כמקשה אחת, להלן אפרקם ואנתחם, ומניתוח הדברים תוסיף ותלמד עד כמה אתה מגשש באפלה, בתעותך אחרי כתבי שוטים מהובלים.


וכך אומר זלמן מלאדי (עיר קטנה בגבולה הצפון-מזרחי של בלארוס עם רוסיה):


"והנה מידת הבינוני היא מידת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך [=יימשך], שֶׁכּל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה [=ואם להיות בינוני ניתן להיות 'בכל עת ובכל שעה', משמע שלא 'בכל עת ובכל שעה' ניתן להיות צדיק, וכדעת האסטרולוגים הוברי שמים, הורסי חומות דת משה], כי הבינוני אינו מואס ברע [כלומר, הבינוני מתאווה לרע, ולכן הוא בגדר של מי ש'אינו מואס ברע', ואינו כצדיק שאינו מתאווה לרע כלל ועיקר] שזהו דבר המסור ללב".


כלומר, כל מי שמתאווה לעבירה כלשהי הוא בגדר "בינוני", וזה טמטום מוחלט, שהרי אין צדיק שיעשה טוב בארץ ולא יחטא בפועל. אולם, לטמטומו הזה יש מטרה מאד מתוחכמת, ואסביר: בהזיה הזו, שכל מי שמתאווה לעבירה הוא בגדר "בינוני", זלמן מחדיר באופן מיידי רגשות נחיתות וכניעה ללב חסידיו השוטים, שהרי כל מי שיקבל את דבריו יחשוב שהוא רק "בינוני", ואילו הוא, זלמן הגוי מלאדי וכל האדמו"רים הפגאניים, הם בוודאי הצדיקים שאינם מתאווים לרע כלל ועיקר, כמו כומרי הנצרות, ולכן חובה להעריצם ולפארם ולעבדם וליראה מהם...


בסוף דבריו זלמן מחזק את התעייתו, באמרוֹ: "שזה דבר המסור ללב", כלומר, יש ביכולת בני האדם שלא להתאוות כלל לשום עבירה שבעולם, שהרי "הדבר מסור ללב". הוי אומר: מי שיטען כנגדו והלא "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קה ז, כ), זלמן ישיב לו: הדבר מסור ללב, כלומר, כן יש בכוח האדם שלא להתאוות כלל ועיקר לשום עבירה שבעולם!


קצרו של דבר, דבריו אלה נועדו לחזק ולבסס את ההזיה שהאדמו"רים הם כאלהים.


עוד הוא אומר שם:


"ולא כל העיתים שוות [וכי יש השפעה לזמנים, דהיינו לאסטרולוגיה, על הליכת האדם בדרך הטובה או הרעה?], אלא, סור מרע ועשה טוב, דהיינו בפועל ממש [פשש.. איזה חידוש, יש לסור מרע ולעשות טוב בפועל ממש! וכי זלמן לא למד את פשטי התורה?], במעשה, דיבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם, לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאוות לבו, כי גם בשעה שהלב חומד ומתאווה איזו תאווה גשמית בהיתר או באיסור ח"ו, יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי באמרו לליבו: אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד חס וחלילה מה' אחד בשום אופן [האמנם? והלא לפי מנדל הטמבל ה' השרה באדמו"ריהם את רוחניותו, הרי שניים: ה' יתברך ומנדל הטמבל, ומצחיק שמי שלא יודע מהו ייחוד ה' מתיימר לייחדו], כדכתיב 'עוונותיכם מבדילים' וגו'".


מדברי זלמן עוד עולה, כי מי שנכשל וחמד תאווה באיסור הוא כבר בגדר "רשע"! וזה היפך מה שאמר לעיל, דהיינו שמי שמתאווה לרע הוא רק בגדר "בינוני". ולעצם השקפתו המהופכת: מדובר בהזיה פרו-נוצרית שעלולה להוציא רבים מן הדת, בחשבם שהם כבר רשעים שאין להם תקנה ותקומה, ויתייאשו ויתפקרו לחלוטין, בגלוי או בחדרי-חדרים, בזימות ובתועבות.


ובהמשך לדבקותו הדמיונית של זלמן ב"ייחודו" של בורא-עולם הוא אומר כך:


"רק אני רוצה לדבקה בו נפשי, רוחי ונשמתי, בהתלבשן בשלושה לבושיו יתברך שהם: מעשה, דיבור ומחשבה בה' ותורתו ומצוותיו".


ואיך יעלה על הדעת שהמחשבה, המעשה והדיבור הם לבושיו של ה' יתעלה? וכי יש לה' יתעלה שמו איזה "לבוש" שנספח לאמיתת עצמותו האחדותית? והכותב מייחס לה' יתעלה את הריבוי, ולא סתם את הריבוי אלא את הריבוי המשולש, וזו עוד דוגמה להשפעה נוצרית.


עוד משרבט זלמן ואומר כך:


"מאהבה מסותרת שבליבי לה', כמו בלב כללות ישראל שנקראו אוהבי שמך, ואפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה' ולא נופל אנכי ממנו בוודאי, אלא, שנכנס בו רוח שטות ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו, ושאין נשמתו מובדלת מאלהי ישראל, וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בליבו, אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת".


כלומר, לפי זלמן, מי שנכשל וחמד דבר-איסור הוא כבר בגדר מי שיצא מן הדת וכפר באמת! ושוב הוא נכשל באותה הזיה פרו-נוצרית, המטיפה לפרישות בלתי אפשרית אשר גוררת את האדם שנכשל לסבור בהכרח שהוא כבר יצא מן הדת! שהרי אין צדיק שלא יחטא, ומחשבתו שהוא כבר יצא מן הדת, תדרדרוֹ ללא ספק לכל הפשעים, העוונות והתועבות במעשה, והוא לא יישאר רק בחמדת האיסור במחשבה, וכמו אצל כומרי הנוצרים וכומרי חסידות המינות של חב"ד. לעומת זאת, את הדבר שכֵּן מוציא את האדם מן העולם ומגדירו כמין וכרשע, הם התירו! דהיינו, מי שנכשל וסבר שה' יתעלה שמו "התלבש" במנדל-הטמבל – הוא באמת יצא מן הדת וכפר בכמה וכמה יסודות משלושה-עשר היסודות של דתנו, ודינו הוא מורידין ולא מעלין.


עוד אומר זלמן הגוי מלאדי:


"מה-שאין-כן בדבר המסור ללב, דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב ושנאוי בתכלית שנאה או אפילו שלא בתכלית שנאה, הנה זה אי אפשר שיהיה באמת לאמיתו, אלא על-ידי גודל ותוקף האהבה לה' בבחינת אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם-הבא [...] ואין כל אדם זוכה לזה כי זהו כעין קיבול שכר, וכדכתיב: 'עבודת מתנה אתן את כהונתכם' וגו' [מה הקשר?] כמ"ש במ"א. ולכן אמר איוב 'בראת צדיקים' וכו' [=ואין שום פסוק כזה באיוב], וכדאיתא בתיקונים שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות" וכו', עוד ועוד דברים סתומים.


בדבריו האחרונים, זלמן מלאדי קובע, שאי אפשר שהאדם ימאס ברע ממש, ואין כל אדם זוכה לזה, דהיינו רק בודדים ונדירים יחידי סגולה זוכים למאוס ברע... נמצא אפוא, שרוב מוחץ של בני האדם לפי זלמן, הם בגדר כופרים ומינים, שהרי אפילו אדם שחמד דבר אסור במחשבה הרי הוא כבר בגדר רשע, ויוצא מן הדת, וכופר בה'-אלהים-אמת. וצדק בזה זלמן, כי רוב מוחץ של חסידי המינות של חב"ד הם בגדר רשעים, ויוצאים מן הדת, וכופרים בה'-אלהים-אמת.


זאת ועוד, מדבריו עולה, שכדי שהאדם יאהב את בוראו באמת, עליו לזכות לכך באופן מיוחד – ודבריו הבל, כי אהבת ה' יתברך תלויה אך ורק באדם, ואין הקב"ה גוזר על אדם לעשות מצוה או עבירה. משמעה של ההזיה הזו של זלמן הוא "הרס חומות הדת", כדברי רבנו על האסטרולוגיה שהיא ענף מענפי העבודה-הזרה, ולחומרת השקפת האסטרולוגיה ולטמטומו ולגולמיותו של זלמן מלאדי הנבער, ראו הלכות תשובה פרק ה, ונצרף משם הלכה אחת:


"אבל נדע בלא ספק, שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקדוש-ברוך-הוא מושכו ולא גוזר עליו לא לעשות כך ולא שלא לעשות כך. ולא מפני קַבָּלַת הַדָּת [=מסורת שקיבלנו ממשה רבנו ע"ה] בלבד נדע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על כל מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע. וזה העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו".


עוד אומר זלמן מלאדי:


"ובזה יובן כפל לשון השבועה: 'תהי צדיק ואל תהי רשע', דלכאורה תמוה: כי מאחר שמשביעים אותו: 'תהי צדיק', למה צריכים להשביעו עוד: 'שלא יהיה רשע' [באגדה במסכת נדה (ל ע"ב) נאמר שמשביעין את האדם לפני צאתו לעולם: 'תהי צדיק ואל תהי רשע', וברור כשמש שהטמבל מלאדי הבין את האגדה כפשוטה, ולא ארחיב במאמר זה על חומרת סכלותו ומינותו שבתפישת אגדות חז"ל כפשוטן]. אלא משום שאין כל אדם זוכה להיות צדיק, ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל-כך, להתענג על ה' באמת ושיהיה הרע מאוס ממש באמת".


וכי אין לאדם יכולת לבחור להיות צדיק? רק האדמו"רים האליליים זוכים להיות "צדיקים"? ובדברים אלה הוא שוב מחריב את יסוד הבחירה שבדתנו, שהוא "עמוד התורה והמצוה", ושוב הוא מחדיר לחסידיו השוטים רגשי נחיתות וכניעה, במטרה לפתח אצלם הערצה פגאנית.


והוא ממשיך:


"ולכן משביעים שנית 'אל תהי רשע' על-כל-פנים, שבזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם למשול ברוח תאוותו שבליבו, ולכבוש יצרו שלא יהיה רשע אפילו שעה אחת כל ימיו, בין בבחירת סור מרע בין בבחירת ועשה טוב".


בנוסף להבנת אגדות חז"ל כפשוטן, זלמן מוסיף לההביל ואף נכשל בתכלית הסכלות! שהרי אם אין לאדם בחירה ויכולת "להתענג על ה' באמת ושיהיה הרע מאוס ממש באמת", כלשונו לעיל, מדוע משביעים אותו שלא יהיה רשע? וכי הקב"ה מכשיל את בני האדם בדבר שהם אינם מסוגלים לעמוד בו? ואף גורם להם להישבע שבועת שווא ולחלל-שם-שמים?


וברור שהאגדה הזו היא משל לכך שאסור לאדם להסתפק במצוות עשה או במצוות לא תעשה בלבד, אלא חובה עליו גם לסור מן הרע בהישמעות למצוות לא תעשה, וגם לעשות טוב בקיום מצוות עשה, וכדברי דוד המלך בתהלים במזמורים לד ו-לז: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב". ובמלים אחרות, על האדם לא רק לקיים "שב ואל תעשה", אלא עליו גם לקיים "קום עשה".


זאת ועוד, בסמוך לעיל זלמן אמר שאין לאדם יכולת בחירה להיות צדיק: "שאין כל אדם זוכה להיות צדיק, ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל-כך", וכאן הוא אומר שהאדם יכול שלא להיות רשע אפילו שעה אחת כל ימי חייו: "והרשות נתונה לכל אדם למשול ברוח תאוותו שבליבו, ולכבוש יצרו שלא יהיה רשע אפילו שעה אחת כל ימיו" – ושוב הוא מתהפך כגלגל. כמו כן, שוב הוא חוזר על ההזיה שמי שנכשל פעם אחת והִתאווה לדבר אסור הוא כבר בגדר "רשע", וזו השקפה פרו-נוצרית רעה מאד, והרחבתי כבר בתוצאותיה הרעות והחמורות לעיל.


עוד אומר זלמן:


"אך אף-על-פי-כן, צריך לקבוע לו עתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע [למרות שהאדם לא מסוגל למאוס ברע כאמור, עליו בכל זאת לנסות וללכת נגד טבעו?] כגון בעצת חכמינו ז"ל 'אשה חמת מלאה צואה' כו' [=זלמן רומז לבהמיותם ולזימתם של חסידיו השוטים, אשר מתאווים לזימות ולתועבות, ולכן הוא מזכיר את המוסר הזה. ומהיכרותו ארוכת השנים עם עצמו הוא מכיר היטב גם את נפש חסידיו הבהמיים] וכהאי גוונא. וכן כל מיני מטעמים ומעדנים נעשים, כך 'חמת מלא' כו' [וכי כל המטעמים והמעדנים אסורים ומגונים?]".


וזלמן מוסיף ואומר:


"וכן כל תענוגי עולם-הזה החכם רואה הנולד מהן, שסופן לרקוב ולהיות רמה ואשפה [וכי כל תענוגי העולם-הזה אסורים? והלא רק ההפרזה בהן אסורה, ושוב גישת פרישוּת פרו-נוצרית שמובילה להפקרות ולהתפקרות ולשקיעה בתועבות חמורות], וההיפך, להתענג ולשמוח בה' על-ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך-הוא כפי יכולתו [ומעניין איך הטיפשים הללו מתבוננים ב'גדולת אין סוף'? ואין לי ספק שהם מדמיינים הזיות מינות], אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו כי אם בדמיונות [כלומר, למרות שהוא יגיע רק להזיות, בכל זאת הוא צריך להתאמץ להגיע לאותן ההזיות? וכי יש מעלה בהזיות? ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וברור שמטרתו היא להזכיר לחסידיו שהם ג'וקים קטנים לעומת הוד רוממותו של האדמו"ר]".


עוד אומר הגוי זלמן שניאור מלאדי:


"אף-על-פי-כן הוא יעשה את שלו לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק, וה' יעשה הטוב בעיניו [ואיך ייתכן כאמור, שה' ישביע את האדם בשבועת שווא? דהיינו בדבר שאין בידו לקיים? וזו תכלית הסכלות, ואף חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא]. ועוד, שההרגל על כל דבר שלטון ונעשה טבע שני. וכשירגיל למאוס את הרע יהיה נמאס קצת באמת".


כלומר, לפי זלמן, אם האדם יתרגל למאוס את הרע, הוא יצליח בסופו-של-דבר למאוס את הרע רק "קצת באמת". כלומר, על החסיד השוטה נגזר להתגולל בתועבות כל ימיו! ובדבריו אלה הוא התיר למעשה את כל התועבות, שהרי אין לאדם יכולת למאוס ברע, רק "קצת באמת". וכל זה בחסידים השוטים, אך האדמו"רים, הרי הם כאלהים אשר מואסים ברע בתכלית...


עוד אומר זלמן הגוי מלאדי:


"וכשירגיל לשמח נפשו בה' על-ידי התבוננות בגדולת ה' [ומצחיק לראות הוזי הזיות נבערים אשר מתיימרים לידע את ה' יתעלה, בעוד שהם מינים וכופרים ארורים אשר יותר תועים מן הבהמות] הרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא".


וכי האדם מעורר את בוראו? וזו גם סכלות וגם מינות, ראו: "לעורר רחמי שמים?".


וזלמן מלאדי ממשיך לחרף ולגדף:


"וכולי האי ואולי יערה עליו רוח ממרום, ויזכה לבחינת רוח משורש איזה צדיק שתתעבֵּר בו לעבוד ה' בשמחה אמיתית, כדכתיב 'שמחו צדיקים בה'', ותתקיים בו באמת השבועה שמשביעים 'תהי צדיק' [ואיך תתקיים בו השבועה אם הוא לא מסוגל לקיימה? ובכן, רק באמצעות גלגולי 'הצדיקים', אך בלעדי 'הצדיקים' לא ניתן לעבוד את ה' כפי שנצטווינו]".


וביתר ביאור: זלמן טוען, שאם החסיד השוטה יתאמץ מאד בהזיות, אולי ה' יערה עליו רוח ממרומים, אך לא רוח הקודש או רוח הדעת וההשכֵּל, אלא רוח של איזה "צדיק שתתעבֵּר בו", ואז הרוח הזאת תסייע לו לעבוד את ה' בשמחה. לפי הזייתו של לאדי, ייתכן שתהיינה לו לאדם שתי נשמות: אחת גלגול מגולגל של איזה חוטא שניתנה לו מראשית יצירתו כדי לתקן כל מיני עוונות ופשעים בגלגולים קודמים וכו', ועוד נשמה של איזה "צדיק" שתתגלגל ותתעבר בו, וזאת אך ורק אם הוא יזכה להזות הזיות ולדמיין דמיונות כדבעי – ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.


כמו כן, בהזיה הזו, זלמן גם מטמטם את חסידיו בסכלות פגאנית, שהרי הזיה מאגית שכזו הורסת את חומות הדעת ומחריבה את השכל הישר – וגם מדרדר את חסידיו לשפל השפלות, שהרי הוא מחדיר להם את ההזיה, שגם אם הם יצליחו מעט בעבודת ה', אין זה בזכותם אלא בזכות איזה "צדיק", וכך המינים מחדירים לתועים את רגשות היראה, ההערצה והסגידה לצדיקים הדמיוניים שלהם, וקושרים את חסידיהם אליהם בקשרי מינות מתועבים.


ולסיום, אצרף לפניכם את הנאמר בעמוד הראשון של "שולחן ערוך הרב", שהוא ספר הלכות שחיבר זלמן הגוי מלאדי הטמאה, במתכונת "השולחן ערוך" של טור האבן וקארו הקראי.


וכך נאמר שם בעמוד הראשון (שו"ע הגוי, וורשה הטמאה תרל"ה, 1875):


"ספר שולחן ערוך [...] מכבוד קדושת אדונינו, מורינו ורבינו, הגדול, הגאון, האלהי, החסיד המפורסם, אור עולם, מופת הדור, נזר ישראל ותפארתו, קדוש ה', מרנא ורבנא, מוה' [=מורנו הרב] שניאור זלמן נבג"מ [=נשמתו בגנזי מרומים] [...] ווארשא, שנת תרל"ה [...] 1875".


"הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא).


"כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה, חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יר' ד, כב); "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).


"שַׁמָּה וְשַׁעֲרוּרָה נִהְיְתָה בָּאָרֶץ, הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר וְהַכֹּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן, וּמַה תַּעֲשׂוּ לְאַחֲרִיתָהּ [איך תקדמו את פני הרעה בבוא חרון-אף ה' עליכם?]" (יר' ה, ל–לא).


"הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).


ולאחר השואה והרעה: "וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל" (יר' ג, טו).


***

על הדברים הללו השיב החסיד השוטה כך: "התחלתי קצת לקרוא את דבריך, נשמע שאתה אדם חולה נפש!!!! רפואה שלימה ומהירה אמן-כן-יהי-רצון!".


וזו תשובתי: אם אני כל-כך... כדבריך, מדוע אינך מסוגל לקעקע את דבריי? מדוע כל דבריך הינם חרפות ונאצות נבובות מכל ריח של ראיה והוכחה? שהרי אם אנכי כל-כך... כדבריך, היה עליך לסתור את דבריי בקלות רבה...


מדוע אינך שואל את עצמך: מדוע איני יכול להשיב תשובה ראויה? מדוע הנני כל-כך סכל עד שכל מה שאני מסוגל לעשות הוא לחרף ולגדף? מדוע לא עולה בדעתך שמא אתה עובד אלילים אילמים ולכן אינך יכול להשיב?


ואין לי צל של ספק שאתה שקוע כל-כך עמוק בהזיות מינות, עד שאינך מצליח להבין את הדברים שאנכי כותב, אתה פשוט קובע את דבריך על-סמך כמה מלים פה ושם ותו לא.


אוי לך ואוי לסכלותך, ואוי לך שאינך מסוגל לזהות את החושך הסמיך שאתה נכשל ונחבל בתוכו. ואוי לך שכאשר מאירים באור האמת כנגד פניך, האור נראה לך כחושך. "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (יש' ה, כ).


ועל ברכתך הנני משיב: המברך יתברך.

שיג ושיח עם חסיד של מנדל הטמבל
.pdf
Download PDF • 285KB

153 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


על הדברים הללו השיב החסיד השוטה כך: "התחלתי קצת לקרוא את דבריך, נשמע שאתה אדם חולה נפש!!!! רפואה שלימה ומהירה אמן-כן-יהי-רצון!".


וזו תשובתי: אם אני כל-כך... כדבריך, מדוע אינך מסוגל לקעקע את דבריי? מדוע כל דבריך הינם חרפות ונאצות נבובות מכל ריח של ראיה והוכחה? שהרי אם אנכי כל-כך... כדבריך, היה עליך לסתור את דבריי בקלות רבה...


מדוע אינך שואל את עצמך: מדוע איני יכול להשיב תשובה ראויה? מדוע הנני כל-כך סכל עד שכל מה שאני מסוגל לעשות הוא לחרף ולגדף? מדוע לא עולה בדעתך שמא אתה עובד אלילים אילמים ולכן אינך יכול להשיב?


ואין לי צל של ספק שאתה שקוע כל-כך עמוק בהזיות מינות, עד שאינך מצליח להבין את הדברים שאנכי כותב, אתה פשוט קובע את דבריך על-סמך כמה…


Like
bottom of page