האם מנדל הטמבל יקום לתחייה?

זכורני בהיותי כבן עשרים ומשהו, הזמין אותי אחד משלוחי חב"ד ל"התוועדות" בליל שבת בדירתו השכורה ברמת-אביב. לא שללתי את הזמנתו על הסף, רק ביקשתי ממנו שיסביר לי דבר אחד בלבד: איך אפשר להאמין כי אדם מת עתיד לקום לתחייה ולהיות המשיח של עם-ישראל? ואם הוא היה משיב לי היום שמנדל עתיד לקום לתחייה בתחיית-המתים יחד עם כל הצדיקים, ואז הוא ינהיג את עם-ישראל, הייתי שואלו: והלא משה רבנו ואברהם אבינו וכל גדולי האומה יקומו בתחיית-המתים, מדוע אפוא נזדקק למנחם-מנדל אחד מאיזו גלות טמאה?


אותו שלוח חב"ד השיב לי שאבוא ל"התוועדות" בליל שבת והוא יסביר לי הכל, ברם, מכיוון שהוא לא הצליח להשיב תשובה המניחה את הדעת לא הגעתי ל"התוועדות". לימים, הסביר לי אחד מחבריי, שהיה במשך עשרות רבות בשנים חסיד חב"ד והתפכח מסכלותם, שהשיטה שלהם היא לפטם ולהשקות אותך בשתייה חריפה, ואז כל העקום נדמה לך כמישור...


ביחס למרכזיות השתייה החריפה בחסידות בכלל ובהתוועדויות בפרט: הם הוזים להאמין שהשתייה היא אמצעי הכרחי לביטול מוחלט של האדם ולהגעה לשגב רוממות האפסיות לפני ה' יתעלה. כאילו השחתת השכל ואיבוד צלם האלוה היא רוממות החכמה בינה ודעת! והאמת, שאין זה "ביטול האדם" כי אם ביטול שׂכל האדם, בעיטה גסה בצלם האלוה שהוענק לנו והתדרדרות לשפל הבהמיות – היפך ממטרת ה' בנו שנתקרב אליו תוך חתירה לקדושת המחשבה וטהרתה (ראו: "הרמב"ם נגד הטיפה המרה"). עוד סיפר לי חברי, שאחד מסיפורי המופת שלהם הוא על מייסד הישיבה, שבהיותו כבן 80+ הגיע בהתוועדות לשיא "רוממות" הביטול, תוך שהוא מקיא מרוב שכרותו על שולחן ההתוועדות ולפני החסידים השיכורים, המתלהבים מגדולת התגוללותו בקיאו. "כְּהִתָּעוֹת שִׁכּוֹר בְּקִיאוֹ" (יש' יט, יד); "וְסָפַק מוֹאָב בְּקִיאוֹ וְהָיָה לִשְׂחֹק" (יר' מח, כו); "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (מש' כו, יא).


נחזור למנחם-מנדל, וכי יעלה על הדעת שאדם מת ישוב לעולם-החיים? והלא ישנם פסוקים רבים במקרא שמוֹרים על היסוד הטבעי, המחשבתי והמוסרי, שהאדם לאחר מיתתו לא ישוב לעולם-הזה בשום פנים ואופן (למעט בתחיית המתים לצדיקים, וזאת בתנאי שלא נהג לאבד את שכלו וצלמו בשתייה לשכרה). לדוגמה: "אִם יָמוּת גֶּבֶר הֲיִחְיֶה?" (איוב יד, יד), "כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה" (שם, ז, ט), "בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב" (שם י, כא), "הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה" (תה' פח, יא), "רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב" (שם עח, לט), "מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה" (שם פט, מט). וכאמור, אם הם סבורים שמנחם-מנדל יקום יחד עם כל הצדיקים בתחיית-המתים, איזה צורך יש לנו במנדלי הקטן כאשר משה רבנו, אברהם אבינו, דוד המלך, וכל גדולי האומה באמת, עומדים לפנינו?


תפישתם של חסידי חב"ד שמנחם-מנדל עפר מן האדמה יקום לתחייה או שהוא כבר חי בינינו ב"רוחניותו" ורוחו משוטטת בכל הארץ – היא עבודת אלילים חמורה ביותר! וכבר גילה לי אותו חסיד חב"ד לשעבר, שכאמור עשרות שנים תעה בחסידות ועד היום בניו הם "שלוחים", שרוב השוטים הללו מאמינים שמנחם-מנדל חי וקיים או עתיד לקום לתחייה, אך כולם מאמינים שרוחו חיה וקיימת משוטטת ומשפיעה, אפילו יותר מאשר בחייו, על החיים ועל העולם-הזה! הוויכוח הפנימי בתוך חב"ד הוא רק בשאלה האם ראוי לפרסם את אמונותיהם הללו ברבים.


ולא מעניין אותי מנחמדותם וחיוכיהם החיצוניים או פועלם בחו"ל לקיום המצוות לפי דמיונם, ואפילו לא מעניין אותי שהם גורסים רמב"ם כלחש לסגולה, ולא לחינם אמר הנביא הושע (יד, ד): "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". והסיבה ש"זיכוי הרבים" ועשיית המצוות על-ידם אינם מעניינים אותי כלל היא מפני שהם עובדי גילולים! ובדיוק בזאת מצווה עלינו התורה: "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דב' יג, ט). כלומר, אפילו אם לכאורה יש להם זכויות, אפילו אם הם "נחמדים", אפילו אם הם מקיימים מצוות, אסור לחמול עליהם ואסור ללמד עליהם זכות. ושאול המלך חמל רק על אגג ורק על מיטב הצאן והבקר כדי להקריבם לה' יתעלה, ואף-על-פי-כן נקרעה ממנו המלוכה!


חב"ד אינם עובדי האלילים היחידים אשר לומדים תורה ועושים טוב למען החברה, גם הנוצרים לומדים תנ"ך וגם הם פועלים גדולות ונצורות למען החברה ולמען החלשים והמסכנים – האם בכך שעובדי גילולים פועלים פעולות חברתיות נעלות, אשר נועדו לכסות על תועבותיהם ורשעותם, יש בכך הצדקה והכשרה לשיקוציהם? האם התורה גילתה באיזה מקום התחשבות או חמלה כלפי עובדי אלילים? טוב, אז אם הם נחמדים או רצים אחריך שתניח תפילין או עושים לך סדר בפסח, אז נוותר להם ולא נקיים בהם את מצות ה'?! "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם, כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם" (שמ' כג, כד).


א. "וַיַּאֲמִינוּ בַּייָ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"


אם תשאלו את שלוחי חב"ד איך הם מאמינים בשיקוץ מנחם-מנדל שהוא חי וקיים ושהוא המשיח, הם עשויים לצטט כתשובה את הפסוק "וַיַּאֲמִינוּ בַּייָ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמ' יד, לא), וכוונתם לומר ששיקוץ מנחם-מנדל חי וקיים והוא במעלתו של משה רבנו ע"ה או אפילו גדול ממנו ("התפשטותא דמשה"). וחמור מכך, חברי הסביר לי, שהם למעשה מאמינים שמנחם-מנדל הוא "עצמוּת בגוף", כלומר, ה' יתעלה ויתרומם מסכלותם, התגלם והתגשם בגופו של מנחם-מנדל שסופו הרימה והתולעה! וזו מינות מפורשת ועבודת גילולים נוצרית מובהקת!


ואף ששיקוץ מנדל לא טען באופן מילולי שהוא "עצמוּת בגוף" כלומר התגשמות הבורא בעולם, הוא למעשה אמר זאת במפורש, כי אם הוא אומר על כל אבותיו שקדמו לו שהם "עצמוּת בגוף", והוא למעשה הגדול מכולם כי הוא השביעי בשושלת הטומאה – למעשה הוא אומר שהוא ה"עצמוּת בגוף" הנעלה ביותר מכל אבותיו שהיו "עצמוּת בגוף". משל היה זאוס האלילי וכל שאר אבותיו אלילי-המשנה בפנתיאון החב"דניקי הדמיוני. בהזיות הללו שיקוץ מנדל הסית והדיח את הרבים למינות – וכך פוסק רבנו ביחס למתעים את העם אחרי ההבל (סנהדרין יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


כמו כן, במה עוסק הפסוק הנדון? עם-ישראל האמין במשה רבנו בקריעת ים סוף לאחר שראו את כל הנסים במצרים, אך עדיין אמונתם בו לא הייתה שלמה עד מעמד הר סיני – דהיינו רק לאחר שראו ושמעו את האותות והמופתים בעיניהם ובאוזניהם יחד עם משה רבנו ע"ה. האם שיקוץ מנדל עשה אותות ומופתים כמשה רבנו? האם הוא עלה להר ארבעים יום וארבעים לילה? האם שמענו את הקולות וראינו את הלפידים מעל ביתו האדום באדמת נכר?


ואם יספרו לי סיפורים על "נבואות" שהתגשמו, אשיבם, עליכם להביא ראיות לכך, ואין די בסיפורי עלי-בבא כדי להצדיק הזיה אלילית כל-כך חמורה. אלא, כדי להצדיק את גדולתו הדמיונית בעיניהם שהוא גדול ממשה רבנו ע"ה, אנו זקוקים לראות אותות ומופתים לעיני כל ישראל כמו שראינו במעמד הר סיני, ולא רק סיפורי מעשיות של הוזי הזיות בעלי עניין.


והנה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א ואילך (בשלוש הפסקות לקמן):


"משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה [...] ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני: שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחֵר – האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים: 'משה, משה, לך אמור להם כך וכך'. וכן הוא אומר 'פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ עִמָּכֶם' [דב' ה, ד] [...]


ומניין שבמעמד הר סיני לבדו, היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר: 'הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ [ולא על סמך סיפורים עממיים של הוזים ושיכורים] וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם' [שמ' יט, ט] – מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה [=אפילו משה רבנו, שהוציא את בני ישראל ממצרים וקרע להם את הים, לא האמינו בו עד מעמד הר סיני!].


נמצאו אלו שֶׁשּׁוּלָּח להם [כלומר, עם-ישראל שמשה רבנו נשלח להנהיגם], הם העדים על נבואתו שהיא אמת, ואינו צריך לעשות להן אות: שהם והוא אחד בדבר, כשני עדים שראו דבר אחד ביחד, שכל אחד מהן עד לחברו שהוא אומר אמת, ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחברו. כך משה רבנו – כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני, ואינו צריך לעשות להם אות".


גם ב"איגרת תימן" רבנו מבאר את חשיבותו של מעמד הר סיני לאומתנו (עמ' כח–כט), והנה דבריו החשובים שם לפניכם בארבע הפְּסקות הבאות:


"וזכרו מעמד הר סיני אשר ציוונו ה' לזכרו תמיד, והזהירנו מלשכחו וחייבנו להודיעוֹ לבנינו כדי שיגדלו בידיעתו: [...] 'הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב' [דב' ד, ט–י] [...] ותספרו בכל קהל רוממותו וחשיבותו, כי הוא ציר הדת וההוכחה המובילה אל הנכון [אל דת האמת והצדק שניתנה למשה בסיני], ורוממוהו מאד, כפי שרוממוֹ ה' ואמר: 'כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ [...] [הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ] הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ [כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי]' [דב' ד, לב–לג].


ודעו אחינו, [...] כי הדבר הגדול הזה [...] אשר העיד עליו הטוב שבעדים [=ה' יתעלה] שלא היה לפניו כמוהו ולא יהיה אחריו, והוא שתשמע אומה בכללותה דבר ה' יתעלה ותראה זהרו עין בעין – לא נעשה זה אלא כדי לחזק את האמונה חוזק שלא יִשְׁנֵהוּ מִשְׁנֶה [=שלא יהיה כמותו לעולם], ויושג לנו בו מן האמת מה שמייצב את רגלינו בעתים הללו הקשים, עם כובד השמדות והכפייה הגמורה [=וגם בימינו אנו בגדר אנוסים לעבודה-זרה, ומשומדים בכפייה לדת האשכנזית האירופית החדשה] [...] כדי שתתחזקו בעת כל ניסיון [...] ולא תסטו ולא תטעו [אחרי ההבל]. ולכן חזקו אחינו בבריתכם, ואמצו בביטחונכם, ועמדו באמונתכם.


וכבר המשיל שלמה ע"ה את האומה לאשה יפה כלילת הדמות, שאין בה מום, כאמרוֹ: 'כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ' [שיה"ש ד, ז], והמשיל בעלי הדתות והדעות הללו [כל השיטות הפרו-נוצריות ובראשן החסידויות האירופיות הטמאות למיניהן שהוכו מכת אכזרי בשואה], הרוצים למשכה אליהם ולהשיבה לשיטותיהם – לפושעים המסיתים המפתים את הנשים הכבודות להשיג מהן תיעוב. כך הללו מסיתים אותה להשיבה אליהם, אולי נקבל את דתם ונסבור את דעותיהם. וענה בחכמתו בלשון האומה, כאילו היא אומרת לאותם הרוצים להסיתה ולהחשיב דעותיהם בעיניה, מדוע אתם מחזיקים בי? התוכלו להמציא לי כשמחת המחניים?


כלומר, שהיא [=כנסת ישראל] מתווכחת עמהם ואומרת להם: המציאו לי כמו מעמד הר סיני שהיה בו מחנה ישראל ומחנה אלהים זה לעומת זה, ואחזור להשקפתכם. והוא אמרוֹ על דרך המשל: 'שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם' [שם ז, א], ועניין הַשּׁוּלַמִּית – הנעלה [=כנסת ישראל]. וּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם היא שמחת מעמד הר סיני, שהיו בו מחנה ישראל כאמרוֹ: 'וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה' [שמ' יט, יז] ומחנה אלהים כמו שבאר ואמר: 'רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן' [תה' סח, יח]".


האם שיקוץ מנדל המציא לנו כשמחת המחניים? האם שיקוץ מנדל עמד בין מחנה שכינה למחנה ישראל? האם הוא עשה אותות ומופתים אמיתיים הדומים במשהו למופתיו של משה רבנו? במקום זאת הוא חילק דולרים והקים אימפריית גילולים של שלוחים עובדי אלילים אשר מתפרנסים מתרומות ונדבות וכבוד תורה, ומתעים את העם אחר ההבל, וכאמור, אין בכוחה של שום מצוה להכשיר את שרץ העבודה-הזרה. ולצערנו הרב, המגזר החסידי והחרדי למדו להכשיר ולהעלים גם מקרים מזעזעים של פדופיליה ומכסים על עוונות שמחריבים נפשות של ילדים וילדות, בטענה שתורתם או תרומותיהם של בעלי התאווה מכפרים על עוונותיהם.


ונסיים פרק זה בדברי רבנו שם (עמ' כז):


"וכבר הבטיח ה' יתעלה, ודי בהבטחתו, והודיענו, שכל מי שעמד במעמד הר סיני – מְאַמְּתִים, [דהיינו] מאמינים בנבואת משה רבנו ובכל מה שבא על-ידו, הם ובניהם ובני בניהם לדורות עולם. ולפיכך יידע כל מי שסטה מדת זה שניתן באותו המעמד הגדול, שאינו מזרע אותם האנשים [מזרע ישראל], וכך אומרים [חכמים] ע"ה במפקפק