בשולחן הגילולים (גו"ח קמה) אומר הקראי: "בימי חכמי הגמרא היו נוהגים לתרגם כדי שיבינו העם [...] האידנא לא נהגו לתרגם, משום דמה תועלת בתרגום כיוון שאין מבינים אותו".
ורק מין מסוגל לטעון שמטרת התרגום היא אך ורק תרגום המלים, ובמלים אחרות, אין שום תועלת אחרת בתרגום אונקלוס – שהוא מסורת תורה-שבעל-פה וכדברי רבנו בספר-המצוות (לאווין קכח): "והוא אמרוֹ יתעלה: 'כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ' [שמ' יב], אמר המבאר את הקבלה [=מסורת התורה-שבעל-פה]: 'כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל דְּיִשְׁתַּמַּד' [אונקלוס שם]". ובניגוד לדברי קארו הקראי, אונקלוס הנחיל לנו יסודות חשובים מאד בהשקפה, במוסר ובפרשנות, והיסוד הגדול מכולם והמרכזי מכולם בתרגומו הוא יסוד שלילת הגשמות, ולא רק אונקלוס, גם יונתן בן עוזיאל בתרגומו לנביאים הלך בדרכו של אונקלוס והרחיק באופן שיטתי ועקבי מן ההגשמה.
והנה לפניכם דברי רבנו הרמב"ם ביסוד השלישי מיסודות דת האמת:
"והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם [במהות המעצבת את הישות] ולא במקרה [בשום מאפיין חיצוני]. ולפיכך שללו ממנו [חכמים] עליהם השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עיפוי'. כלומר, לא פירוד והוא עורף, ולא חיבור, כי עיפוי מן 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' [יש' מ, יח;כה] – ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות, כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם בדרך השאלה, וכמו שאמרו [חכמים]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכבר דיברו בני אדם בעניין זה הרבה, וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], כלומר, לא הִשגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".
אונקלוס – ראש פרשני האמת
תרגומו של אונקלוס נדחק במכֻוון על-ידי מינים אירופים למיניהם, דווקא בשל הסיבה הזו! כלומר, כדי לטשטש ולהכחיד את יסוד שלילת הגשמות ביטלו את חובת קריאת תרגומו של אונקלוס (בשעת קריאת שניים מקרא ואחד תרגום, וכן בשעת קריאת התורה בבית-הכנסת), ובמקומו אף העזו להחדיר את פירוש רש"י, בכזבם שקריאת פירוש רש"י כמוה כקריאת שניים מקרא ואחד תרגום. עלינו להבין, כי מי שלומד היטב את תרגום אונקלוס יבין את חשיבות שלילת הגשמות, ומיד הוא גם יבין את טומאת פרשנויות המינים האירופים כמו רש"י וחבר מרעיו, והדבר אף יפתח בפניו צוהר רב עוצמה להבנת טומאת הדת האורתודוקסית כולה.
כדי להבין את חומרת ביטולו של תרגום אונקלוס על-ידי קארו וחבר מרעיו, אצרף לפניכם מעט דברים שכתבתי במבוא למאמרי על רש"י חלק כג, והנה לפניכם הדברים שהובאו שם:
אחת העוולות הגדולות ביותר שהִחריבו את דתנו ושעודנה מדרדרת את עם-ישראל במדרון המינות והאלילות הינה עיוות הִלכת חז"ל לקרוא מדי שבוע שניים מקרא ואחד תרגום. העיוות בא לידי ביטוי בביטול קריאת התרגום ובהשארת קריאת המקרא בלבד. הצעד הבא אשר חתם את גזר דינם למינות היה המרת תרגום אונקלוס בקריאת פירוש רש"י, וכפי שקארו פוסק להלכה בשולחנו האירופי (או"ח רפה): "אם למד הפרשה בפירוש רש"י חשוב כמו תרגום".
ברם, פירושו של שר"י הוא למעשה האנטיתזה המובהקת ביותר לתרגום אונקלוס: אונקלוס חותר ללא הרף לפרש את פשוטו של מקרא, ומרחיק מן ההזיות וההגשמה באופן עקבי ושיטתי. זהירותו בכבוד שמים וביסוד ייחוד השם כֹּה רבה עד שהוא מרחיק מן ההגשמה וההזיות אפילו "בדרך רחוקה" כמו שאומר רבנו במורה (א, כח). כלומר, אפילו במקומות שיש חשש רחוק מאד להגשמה, אפילו בהם אונקלוס מרחיק ממנה בתכלית ומשלב בתרגומו ביטויים אשר מלמדים את הקורא עד כמה מכרעת ויסודית היא הרחקת הגשמות בדת משה.
בחלק יו של המאמר על רש"י הרחבתי בחשיבות תרגום אונקלוס ומעלותיו, ושם הדגשתי וראוי לחזור ולהדגיש שאונקלוס בחר להרחיק מן ההגשמה אף-על-פי שחיבורו הוא בגדר תרגום ולא בגדר פירוש. כלומר, אם אונקלוס היה בוחר לתרגם את המקרא מלה במלה, מבלי להתייחס כלל לענייני ההגשמה, לא היינו יכולים לבוא אליו בטענות ובקושיות, ולא היינו יכולים להסיק מכך עליו שהוא היה בהכרח מין ומגשים חלילה, שהרי חיבורו הוא בגדר תרגום בלבד!
לעומתו, רש"י בפירושו, לא רק שהוא לא מרחיק מן ההגשמה (למעט מקומות בודדים ונדירים ביותר ברחבי פירושו), יש לו פירושים לא מעטים שיש בהם הצהרות מגשימות מפורשות! ואף פירושים רבים לאין מספר אשר מובילים ומוליכים ומדרדרים בקלות רבה להשקפות הגשמות, ולעוד השקפות מינות רבות רעות מאד ביחס לתפישׂת אמיתת עצמותו של בורא-עולם, וכבר הבאתי דוגמות רבות להזיותיו ולשיבושיו במאמרים רבים בסדרה זו ובסדרות אחרות.
ובל נשכח, חיבורו של רש"י-שר"י הוא בגדר פירוש ולא בגדר תרגום, כלומר מחויבותו להרחקת ההגשמה וההזיות הינה אלף מונים רבה יותר מאשר תרגום אונקלוס שהוא בגדר תרגום! ואף-על-פי-כן, אונקלוס הטהור, מרוב אהבתו לבורא-עולם ואהבתו לדרך האמת וליסודותיה הקדושים מתאמץ מאד להרחיק מן ההגשמה במקומות רבים, ואילו רש"י, מרוב שקיעתו בסכלות המינות והנצרות, שקע ושיקע את עם-ישראל עימו בדרכי האלילות והמינות.
כמו כן, פירושו של אונקלוס צמוד לפשטי הכתובים והוא אינו משלב עניינים מדרשיים בפירושו (למעט אולי במקרים נדירים ביותר). לעומת זאת, רש"י חותר לפרש את המקרא לפי פשטי המדרשים, ובכך הוא מחדיר שלל הזיות ודמיונות לדת משה, ומזהם את השקפות דת האמת בשיבושים מחרידים עד כדי החרבתה כליל! ולא רק שרש"י-שר"י אינו מפרש את פשוטו של מקרא ואף מחדיר הזיות מאגיות אליליות לדת האמת, הוא זה שהנחיל לעם-ישראל את השיטה האיומה והנוראה של הבנת מדרשי חז"ל ואגדותיהם כפשוטם, וגרר בזאת את עם-ישראל לעמקי תהום הסכלות הרותחת, וכפי שרבנו אומר בהקדמתו לפרק חלק על התופשׂים את אגדות חז"ל כפשוטן: "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה". שיטתו זו של רש"י העניקה השראה למחברי ספרי הקבלה למיניהם ובראשם למחברי ספר האופל שהיו נוכלים ועובדי אלילים, לעצב מחדש את פני היהדות באמצעות שיבוש מדרשים קיימים ופירושם כפשוטם, ועוד יותר באמצעות החדרת הזיות "מדרשיות" אליליות שנתגלעו ונולדו במוחם הקודח והחולני.
ועד היום, רובם המכריע של אנשי הדת למיניהם דורשים את מדרשי חז"ל כפשוטם בעקבות שיטתו של רש"י וחבר מרעיו שהלכו בדרכי המינים. מפִּשטי מדרשי חז"ל ומפִּשטי מדרשי הוזי ההזיות המאגיות הקבליות, לומדים בימינו הלכות והשקפות, פרשנות, מוסר ודרך-ארץ, מיסטיקה ודמיונות ואפילו מדעים, ומה בעצם לא? אימון המחשבה ואילופה לדרכי ההזיות החל אפוא בשיטות חכמי-יועצי-אשכנז הראשונים ובראשם פירוש רש"י-שר"י, שהרי כל מי שקורא את פירושיו של רש"י מכשיר ומעוות את מחשבתו להבין את אגדות חז"ל כפשוטן ולקבל כל הזיה כאמת מוחלטת. כלומר, זיהום המחשבה בטומאת המאגיה שפשׂתה בפירושו של רש"י פותחת פתח רחב לחדירת אינסוף הזיות מאגיות אליליות לדת משה, והופכת את דת עם חכם ונבון לדת עם סכל ונבל אלילי וטיפש, ומעוותת את דת האמת לדת הזייתית פרו-נוצרית.
קארו הקראי, שהיה אירופי במהותו ובדרך חשיבתו המאגית האשכנזית הטיפוסית, סָכַל מלהבין את התהום העמוקה הפעורה בין גישת אונקלוס לתורה ולהשקפותיה לבין גישתו הרקובה של רש"י, ובשל עיוורונו הוא ממשיך ופוסק בחיבורו שם כך (גו"ח רפה): "אם למד הפרשה בפירוש רש"י חשוב כמו תרגום, וירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש"י".
ואיך ניתן להעלות על הדעת שתרגום אונקלוס הטהור, אשר הרים על נס את ייחוד ה' והרחקת הגשמות והאלילות, יחיה בשלום עם פירוש רש"י המאגי המגשים והאלילי? ברור אפוא, שרי"ק אכן היה רֵיק וחלול ולא ידע מאומה בענייני מחשבה ומדע, וכמו שרבנו אומר במאמר תחיית המתים (עמ' עב): "כי הלמידות על אותם היסודות [=יסודות הדת] דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה" (ולא פלא אפוא שהקראי אינו מזכיר את המורה ולוּ פעם אחת בכל רחבי פירושו ל'משנה תורה'), וכך אומר עליהם הנביא מלאכי (ב, ח–ט):
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה [מלעיטים ומזהמים את עם-ישראל בתורת מינות פרו-נוצרית ארורה]" (מלאכי ב, ח–ט).
ביטול התרגום – מלחמה בתורה-שבעל-פה
ביטול התרגום אינו מבטא רק מלחמה בייחוד ה' ובהשקפות דת משה הטהורות, הוא אינו מבטא רק נטייה חריפה אחרי ההגשמה והעבודה-הזרה, הוא אינו מבטא רק התרחקות מפשטי המקראות ונטייה אחרי המאגיה והדמיונות – הוא למעשה הסמל המובהק ביותר ליצירת דת חדשה פרו-נוצרית ופרו-אלילית. ומדוע? התרגום הינו למעשה הביטוי המובהק ביותר של מסורת התורה-שבעל-פה שנמסרה לנו איש-מפי-איש במשך דורות רבים, מסורת שהחלה אצל משה רבנו ע"ה בקבלת התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה בהר סיני. כך שמי שמערער על התרגום ומבטלוֹ מבקש הלכה למעשה להחליף את התורה-שבעל-פה בתורה חדשה!
ואכן, הראשונים אשר ביטלו את התרגום היו המינים! אשר יצאו בסוף בית שני וכפרו בתורה. כך שאך טבעי הדבר שצאצאיהם ההולכים בדרכם יבַטלוּ במהלך הדורות את קריאת התרגום ואף יעגנו את ביטולו בספרי הלכה שנחשבים לספרי הלכה נאמנים! וכמו שראינו לעיל את פסיקת ההלכה של הקראי בשולחנו הנגעל אשר מנציח את דרכי המינים, ובימינו הכמורה הראשית לישראל קיבלה על עצמה את ספריו כחיבורים הנלמדים לשם הסמכת "רבנים"...
כדי להבין עניין זה מהיבט נוסף הבה נעיין בפסק רבנו בהלכות תפילה (יב, י):
"מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו העם עניין הדברים. והקורא קורא פסוק אחד בלבד ושותק עד שיתרגם אותו התורגמן, וחוזר וקורא פסוק שני. ואין הקורא רשאי לקרות לתורגמן יותר מפסוק אחד".
והוסיף והסביר שם קאפח בפירושו: "ודייק רבנו לכתוב: 'כדי שיבינו עניין הדברים', כי אין התרגום כדי להבין את המלים אלא את העניין, כלומר קבלת חז"ל כפי שקיבלו ממשה בפירושי המקרא, והיינו תורה-שבעל-פה. ולפיכך אמרו שם במגילה (דף ג): 'תרגום שלתורה אונקלוס הגֵּר אמרו מפי ר' אליעזר ור' יהושע'. ואילו היה פירוש מלים לא היה אונקלוס זקוק לנושאי הקבלה ר' אליעזר ור' יהושע. וכאשר יצאו המינים [!] בסוף ימי הבית השני וכפרו בתורה-שבעל-פה ביטלו את התרגום, והם-הם שהתחילו בביטולו בעת קריאת התורה".
הנכם רואים אפוא שלא לחינם הנני נוהג לקרות לרבים מאשכנזֵי ימינו "צאצאי המינים", כי מלבד נהייתם אחרי דתם החדשה ושלל הזיותיהם המאגיות האליליות, ומלבד הפיכתם את דת אלהים לקורדום חוצבים וחילול-שם-השמים הנורא שעולה מכך, הם גם ממשיכי דרכם של המינים הראשונים אשר ביטלו את קריאת התרגום כחלק ממלחמתם בתורה-שבעל-פה. וכאמור, כדי להחליף את דת משה הטהורה, יש צורך הכרחי להחליף את התורה-שבעל-פה, וכך עשו, החליפו את השקפות דת האמת והלכותיה בהזיות ובחומרות סגפניות פרו-נוצריות. וביארתי במאמרים אחרים, שלצורך זאת הם גם החליפו את "רבן של ישראל", והחליפו את משה רבנו ברש"י הצרפתי הארור והחליטו שראשי התיבות של שמו הם: "רבן של ישראל". ואך טבעי ואף הכרחי שמי שמחליף את התורה-שבעל-פה יחליף גם את מוֹסֵר התורה.
ולקראת סוף פרק זה אוסיף, כי לאחרונה התגלגלה לידי רשימה שנתפרסמה בעיתון "בשבע" (כה בתשרי תש"ף), כותרתה היא: "החזרת עטרת רש"י למקומה". ברשימה זו, קושר הידוע בציבור "הרב" פרופ' נריה גוטל שבחים רבים לרש"י, ואצרף רק כמה מהם, וזה לשונו:
"רש"י ופירושו זכו לשבחים נדירים שכמעט אין דוגמתם. זאת ועוד, פירוש רש"י לתורה הוא היחיד שעליו הוכרע הלכה למעשה (שו"ע או"ח סימן רפה) שבכל הנוגע לחובת אמירת 'שנים מקרא ואחד תרגום', אפשר להמיר את התרגום בפירוש רש"י [=ולא לחינם נקט בלשון 'להמיר' – 'וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב' (תה' קו), ומי שיקצץ מעט מרגלה של האות וא"ו במילת 'שׁוֹר' יגלה את תיבות רש"י; והמילה רשי היא גם היפך המילה ישר לרמוז לכך שפירושו הינו ההיפך הגמור מן האמת, תכלית המינות והעקמימות: 'וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים', 'וַיַּעַשׂ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר וְהָאֱמֶת לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהָיו' (נח' ט; דה"ב לא)]".
נקודה נוספת מעניינת שעולה מדבריו היא, שעד היום לא נכתב שום ספר השגות על רש"י! על רבנו הרמב"ם נכתבו השגות למכביר, זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה, לעומת זאת, על רש"י לא נכתבו השגות! אולי בעלי התוספות וההזיות חולקים עליו פה ושם, אך השגות שמטרתן לערער באופן משמעותי על אישיות הפוסק, ישרותו, מוסריותו, חוכמתו וצדקתו, זאת לא ראינו! ואין לי שום צל של ספק, כי יש כאן קשר אשכנזי מובהק, אשר מגן בחירוף נפש על גדול אלילי אשכנז. כי אם יתגלה ויתברר שרש"י לא היה "רבן של ישראל" אלא "רשעם של ישראל" – אנה יוליכו את חרפתם? איך יוותרו על שלטונם ותאוותם? איך ישפילו את גאוותם?
"וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָי נִמְצָא קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, שָׁבוּ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם, הֵפֵרוּ בֵית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם. לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם, וְהָלְכוּ עָרֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְזָעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הֵם מְקַטְּרִים לָהֶם [=אל כל האלילים והאדמו"רים למיניהם] וְהוֹשֵׁעַ לֹא יוֹשִׁיעוּ לָהֶם בְּעֵת רָעָתָם [בעת שואתם], כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה [=ועד היום לכל עיירה עלובה בפולין יש איזה אליל שנקרא על שמה אשר מקבץ אחריו כת חסידים] [...] וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ בְּעֵת קָרְאָם אֵלַי בְּעַד רָעָתָם" (יר' יא, ט–יד).
"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי [=מקדשים את החיצוניות הנבובה] וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [=נעדרי ידיעת ה' ונעדרי ישרות מחשבה ומוסר] וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [=ריקים מהשקפות טהורות ונפוחים בהזיות מאגיות אליליות], לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר [=עד שאפילו אנשי מדע, 'רבנים' ופרופסורים נתעוורו לחלוטין ואינם רואים את אור האמת הבהיר]" (יש' כט, יג–יד).
ישרות מחשבתו של אונקלוס
כאמור, מן המפורסמות שאונקלוס הרחיק בתרגומו מן ההגשמה במקומות רבים מאד עד שהרחקת ההגשמה הינה אחד המאפיינים המרכזיים והחשובים ביותר בפירושו. נראה די ברור אפוא, כי אונקלוס שם לו למטרה כאשר הוא כתב את תרגומו להרחיק מן ההגשמה באופנים רבים, וכמו שרבנו כותב במורה (א, לו): "ואיני חושב לכופר מי שלא הוּכח לו שלילת הגשמות, אך אני חושב לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה, ובפרט עם מציאות תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל עליהם השלום, אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה".
חשוב לציין, כי רש"י הכיר את תרגום אונקלוס היטב והוא מזכיר אותו לעתים בפירושו, כך שאין שום מקום לדון אותו לכף זכות על הגשמתו, וכמו שרבנו כותב במורה (א, לו) שאין לדון לכף זכות את המינים והמגשימים בשום פנים ואופן: "ובפרט עם מציאות תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל עליהם השלום, אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה".
אולם, שאלה גדולה קמה וניצבה, מדוע אונקלוס ע"ה בכלל טורח להרחיק מן ההגשמה? והלא חיבורו של אונקלוס מוגדר כתרגום ולא כפירוש? כלומר, אם אונקלוס היה מתרגם את התורה מילה במילה לארמית, לא היה כוח בידי שום אדם לחשוד בו בהגשמה ובמינות, שהרי חיבורו מוגדר במפורש בקרב חז"ל כתרגום ולא כפירוש! וכמו שרבנו פוסק להלכה בעקבות חז"ל (הלכות ברכות יג, כה): "אף-על-פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שנתו בציבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שניים מקרא ואחד תרגום".
ובמלים אחרות, נראה במחשבה ראשונה, שרק מחבר שכותב חיבור שמוגדר כפירוש מחויב להרחיק מן ההגשמה, כי בחיבור שהוא בגדר פירוש, המחבר משלב את דעותיו והשקפותיו ומבאר את פסוקי התורה, מה-שאין-כן בתרגום מילה במילה, שבו המחבר אינו מבטא את דעותיו כלל, אלא מתרגם את פסוקי התורה מילה במילה ותו לא. כלומר, לכאורה לא ניתן ללמוד מתרגום שהוא מדויק מילה במילה מאומה על דעותיו והשקפותיו של המחבר.
עובדה זו, שאונקלוס טורח ושולל את ההגשמה בעקביות אף-על-פי שחיבורו מוגדר כתרגום מלמדת אותנו על חשיבות שלילת הגשמות! כלומר, למרות שהוא היה יכול לתרגם מילה במילה בכל מקום ועם זאת להיות נקי מן ההגשמה, אונקלוס בוחר בכל המקומות להרחיק מן ההגשמה! אמנם, יש מקומות שההגשמה בהם היא מפורשת יותר, ולכן ההרחקה מן הגשמות בתרגום היא בשינויי מלים ומשפטים, ויש מעט מקומות שההגשמה רחוקה יותר, ולכן אונקלוס פחות הרגיש בהם מחויבות להרחיק מן הגשמות – שהרי אנחנו כבר מכירים את שיטתו ודרכו, והאדם הנבון ממילא כבר יבין את המשל המובא בפסוק גם ללא הרחקת הגשמות.
ברם, פרשן אינו יכול לנהוג בדרך זו, וזכות הבחירה אימתי להותיר את פסוקי התורה כפשוטם ואימתי להרחיק מן הגשמות באופנים חריפים נתונה אך ורק למחבר שכותב תרגום. לעומת זאת, פרשן שכותב פירוש לתורה מחויב להרחיק מן הגשמות, כי כאמור לא מדובר בחיבור שהוא תרגום מלה במלה, אלא בחיבור אשר מבטא השקפות אמונות ודעות, ובו המחבר-הפרשן מדריך את עם-ישראל ליסודות דת משה. מסיבה זו, כפי שראינו בשלל מקומות, רס"ג ראה חובה לעצמו להרחיק מן ההגשמה באופנים עוד יותר עמוקים מאשר אונקלוס.
ולעיון בדוגמאות בעניין זה וליתר הרחבה ראו מאמרי על רש"י חלק יו, והבאתי רק מעט. חשוב גם לציין את התקפת הרמב"ן על רבנו הרמב"ם ועל תרגום אונקלוס בעניין הרחקת הגשמות, וכבר תיארתי את התקפתו והשבתי עליה בהרחבה במאמר: "הרמב"ן – הַמִּין שלא יבין".
ואין בדברים הללו די כדי לבטא את רוממות פעולתו של אונקלוס ע"ה, ולכן ראיתי לנכון לכתוב סדרת מאמרים שתרכז את כל הרחקות הגשמות של אונקלוס, כדי שניטיב להבין עד כמה הרחקת הגשמות חשובה בדת משה, ועד כמה היא הייתה חשובה לאונקלוס ולחז"ל.
מאמר יפה מאד!
המינים שהחליפו את התרגום הם הצדוקים? כי לפי הרמב"ם בהלכות תשובה כופר בתורה שבעל פה אינו זהה למין.
נכון שהם לא ערערו על אישיותו אבל לדעתי זה ברור שמטרת ראשני אשכנז כמו הרשב"ם ורבי יוסף בכור שור בפירושם לתורה היא בעצם להחליף את פירוש רש"י שהוא בכלל לא קשור לפשט, והרשב"ם כתב בתחילת פרשת וישב שהוא התוכח עם סבו רש"י ואמר לו שהוא מפרש לפי הפשט והודה לו.
עד היום בישיבות ובתלמודי התורה לא רק שלא לומדים את רס"ג ואבן עזרא אלא אפילו את ראשוני אשכנז.
לדוגמא כתוב על יעקב אבינו שהוא יושב אוהלים רש"י אומר אוהל של שם ועבר מעין אברך משתמט שחי על כספי ציבור,
ואילו הרשב"ם כתב שזה כמו אבי יושב אוהל ומקנה זאת…