רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק יו)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

טרם שנחל את המבוא לחלק זה של המאמר, נאמר מלים אחדות על פירוש מסוים של רש"י, אשר נתקלתי בו לאחרונה במסגרת לימודי בית-המדרש של יום השבת, בדברים (לד, יד) נאמר כך: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל פָּנִים". רש"י פירש שם כך: "שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה, כעניין שנאמר: 'וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְיָ' [שמ' לב, ל], 'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְיָ לָכֶם' [במ' ט, ח]".


כאשר קראתי את הפירוש הזה נחרדתי והזדעזעתי כל-כך עד שקראתי "ברוך דיין האמת"! כי איך ניתן להעלות על הדעת שמשה רבנו, אשר הקב"ה מעיד עליו שהוא "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במ' יב, ג), וכן "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (שם, ז), שמשה רבנו לבו היה גס בהקב"ה?! ופירושו זה כמו רבים אחרים טעון שריפה ויפה שעה אחת קודם.


כדי להבין עד כמה חמור פירושו זה, בדקנו במילון את משמעות הביטוי "לבו גס בו", והנה מה שמצאנו ב"מילון השפה העברית" באינטרנט: "לבו גס בהם – הם קָטְנוּ בעיניו; התרגל אליהם עד שכבר הפסיק להעריך אותם ולפחד מתגובתם", והנה עוד שלוש דוגמאות לשימוש בביטוי הזה: "מפקידין תרומה אצל ישראל עם-הארץ, ואין מפקידין תרומה אצל כהן עם-הארץ מפני שלבו גס בה" (תוספתא ליברמן, דמאי ד, כח); "גוי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו מלוה על אותו היין הרי זה אסור, מפני שלבו גס בו שולח ידו ומנסך" (מאכלות אסורות יב, כג); "אבל חכמים אסרו על מי שנאף עם אשה, לישא אחת משבע נשים קרובותיה כל זמן שהזונה קיימת, מפני שהזונה באה לקרובותיה לבקר אותן, והוא מתייחד עמה ולבו גס בה, ויבוא לידי עבירה שיבעול הערוה" (איסורי ביאה ב, יא).


יסוד הלכות רבנו הללו הוא בפסיקותיהם ובלשונותיהם של חז"ל, והן עוסקות בכהן עם-הארץ, בגוי ובנואף! ואיני מצליח להבין איך רש"י העז לומר שלבו של משה רבנו היה גס בה' יתעלה יתהדר ויתרומם! ורק רשע וסכל מסוגל לומר דברים כאלה, שהרי משה רבנו היה בשיא השיאים של האנושיות ובשיא השיאים של הענווה וההכנעה לפני בורא-עולם. אמירת מלים אלה על משה רבנו הינה חמורה מאד, מטשטשת את גדולתו ואת עוצמת אישיותו הייחודית, ומכשירה את הקרקע להחלפת מוסֵר דת האמת במוסֵר הדת החדשה, הלא הוא רש"י, אשר הנחיל לנו דת חדשה פרו-נוצרית ופרו-אלילית. ועל מגמתם של רש"י וממשיכי דרכו לערער על מעמדו של משה רבנו כאדון הנביאים לצד הפיכתו של רש"י לנביא הדת החדשה, כבר כתבתי בכמה מקומות במאמרי זה, ראו: 1) במבוא לחלק ה; 2) בסוף המבוא לחלק ח; 3) בחלק יב בסוף ניתוח פירוש רש"י לפרשת לך-לך; 4) בחלק יג בדוגמה השלישית (שם רש"י אומר מפורשות שמשה רבנו סילף את התורה!), ועוד.


כמו כן, לפי דעתי יש בביטוי הנדון גם הגשמה, כלומר לא רק ביזיון וחרפה כלפי משה רבנו והכשרת הקרקע להחלפת התורה בדת חדשה, אלא גם גידוף וחירוף כלפי בורא-עולם. כלומר, הביטוי "שהיה לבו גס בו" מצייר למעשה את הקב"ה כדמות אנושית, שהרי בדיוק כמו בני האדם, גם קשר שגרתי עם בורא-עולם גורר עמו להתרגלות אליו ואף לזילות מסוימת! כל-שכן וקל-וחומר כאשר הביטוי "לבו גס בו" מופיע בספרות חז"ל כביטוי מובהק להגדרת סוגי מערכות יחסים שבין בני האדם שפלי החומר והתאוות. ועדיין נפשי הומה מפירושו גס הרוח של הרשע הזה, ועתה, להבדיל בין הטמא ובין הטהור נעבור לאונקלוס.


ישרות מחשבתו של אונקלוס


מן המפורסמות שאונקלוס הרחיק בתרגומו מן ההגשמה במקומות רבים מאד עד שהרחקת ההגשמה הינה אחד המאפיינים המרכזיים והחשובים ביותר בפירושו. נראה די ברור אפוא, כי אונקלוס שם לו למטרה כאשר כתב את תרגומו להרחיק מן ההגשמה באופנים רבים, וכמו שרבנו כותב במורה (א, לו): "ואיני חושב לכופר מי שלא הוכח לו שלילת הגשמות, אך אני חושב לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה, ובפרט עם מציאות תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל עליהם השלום, אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה".


לצד המקור הזה נצרף שני קטעים נוספים מתוך דברי רבנו במורה, ואשר מהם נלמד מעט על ישרות מחשבתו של אונקלוס הגר. הנה הקטע הראשון לפניכם (א, כז):


א) "אונקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית, וכבר נתן דעתו לסילוק הגשמות, וכל תואר שמתאר הכתוב המביא לידי גשמות [וכל-שכן תיאור גשמות מפורש] מבארוֹ כפי עניינו, וכל שהוא מוצא מן השמות הללו המורים על מין ממיני התנועה [ביחס להקב"ה] עושה עניין התנועה התגלות והופעת אור נברא, כלומר שכינה או השגחה, [והנה שלוש דוגמאות:] [א.1] וכך תרגם 'יֵרֵד יְיָ' – 'יִתְגְּלֵי יְיָ' [שמ' יט, יא]; [א.2] [וכן תרגם] 'וַיֵּרֶד יְיָ' – 'וְאִתְגְּלִי יְיָ' [שם יט, כ], ולא אמר 'וּנְחַת יְיָ'; [א.3] [וכן תרגם] 'אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה' – 'אַתְגְּלֵי כְעַן וַאֲדוּן' [בר' יח, כא], וזה נמשך בתרגומו".


והנה הקטע השני לפניכם (א, כח), וכֹה דברי רבנו שם בשתי הפסקות הבאות:


ב) "אבל אמרו 'וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר' [שמ' כד, י], הרי פירוש אונקלוס בו [...] שהוא עשה כינוי 'רַגְלָיו' מוסב על הכיסא [כלומר במקום לומר "תחת רגליו" אמר "תחת הכסא"] ואמר: 'וּתְחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ'. והבן והתפלא על התרחקות אונקלוס מן הגשמות ומכל מה שמביא לכך ואפילו בדרך רחוקה, לפי שלא אמר 'וּתְחוֹת כּוּרְסֵיהּ' [כלומר אונקלוס לא הסתפק בהרחקה אחת מן הגשמות, דהיינו בהפיכת הרגליים לכיסא], לפי שאם ייחס לו [=להקב"ה] את הכיסא [והיה מסתפק באמירת "וּתְחוֹת כּוּרְסֵיהּ"] [...], היה משמע שהוא [=הקב"ה] נח על גוף [כלומר על הכיסא שהוא גוף], ויחייב [להקב"ה] גשמות [שהרי רק גוף נח על גוף], לפיכך ייחס את הכסא ליקריה, כלומר לשכינה שהיא אור נברא.


וכך אמר בתרגום 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' [שמ' יז, יט], אמר: 'מִן קֳדָם דְּחִילָא דִּשְׁכִינְתֵיהּ עַל כּוּרְסֵי יְקָרָא' [כלומר שבועה היא מלפני היראוי (=הוא הקב"ה, שהכל יראים מפניו), ששכינתו על כסא הכבוד]. וכך תמצא בלשון כל האומה 'כסא הכבוד' [כלומר הכיסא אינו של הקב"ה שהרי תתחייב מכך גשמות, אלא של כבודו – האור הנברא]. [...] אלא שתכלית הדברים שהוא [=אונקלוס] שלל את הגשמות [...], כי שלילת הגשמות דבר שהוכח, הכרחי באמונה ["כלומר, שאין הבורא גוף וגווייה כבר הוכח בבירור, ודבר זה הכרחי באמונה, כי הפכו כפירה מוחלטת" (מָרי שם)], ולפיכך החליט בו [אונקלוס] ופירש על-פיו".


הבאתי כמה דוגמאות בודדות, ויש עוד דוגמאות למכביר שבהן אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, וראינו רבות מהן במהלך ניתוח פירוש רש"י והשוואתו לתרגום אונקלוס במאמרים השונים. מכל מקום, למפורסמות אין צריך להביא ראיה או לכל הפחות אין צריך להביא ראיות רבות, והרחקת אונקלוס מן הגשמות היא מן המפורסמות.


חשוב לציין, כי רש"י הכיר את תרגום אונקלוס היטב והוא מזכיר אותו לעתים בפירושו, כך שאין שום מקום לדון אותו לכף זכות על הגשמתו, וכמו שרבנו כותב בראש דברינו שאין לדון לכף זכות את המגשימים באופן כללי, "ובפרט עם מציאות תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל עליהם השלום, אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה".


שאלה גדולה קמה וניצבה


אולם, שאלה גדולה קמה וניצבה, מדוע אונקלוס בכלל טורח להרחיק מן ההגשמה? והלא חיבורו של אונקלוס מוגדר כתרגום ולא כפירוש? כלומר, אם אונקלוס היה מתרגם את התורה מילה במילה לארמית, לא היה כוח בידי שום אדם לחשוד בו בהגשמה, שהרי חיבורו מוגדר במפורש בקרב חז"ל כתרגום ולא כפירוש! וכמו שרבנו פוסק להלכה בעקבות חז"ל (ברכות יג, כה): "אף-על-פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שנתו בציבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שניים מקרא ואחד תרגום".


ובמלים אחרות, רק מחבר שכותב חיבור שמוגדר כפירוש מחויב להרחיק מן ההגשמה, כי בחיבור שהוא פירוש, המחבר משלב את דעותיו והשקפותיו ומבאר את פסוקי התורה, מה-שאין-כן בתרגום מלה במלה, שבו המחבר אינו מבטא את דעותיו כלל, אלא מתרגם את פסוקי התורה מלה במלה ותו לא. כלומר, לא ניתן ללמוד מתרגום שהוא מדויק מלה במלה מאומה על דעותיו והשקפותיו של המחבר.


עובדה זו, שאונקלוס טורח להרחיק מן הגשמות אף-על-פי שחיבורו מוגדר כתרגום מלמדת אותנו על חשיבות הרחקת הגשמות, כלומר למרות שהוא היה יכול לתרגם מלה במלה בכל מקום ועם זאת להיות נקי מן ההגשמה, אונקלוס בוחר בכל המקומות להרחיק מן ההגשמה! אמנם, יש מקומות שההגשמה בהם היא מפורשת יותר, ולכן ההרחקה מן הגשמות בתרגום היא בשינויי מלים ומשפטים, ויש מקומות שההגשמה רחוקה יותר, ולכן אונקלוס פחות הרגיש בהם מחויבות להרחיק מן הגשמות – שהרי אנחנו כבר מכירים את שיטתו ודרכו, והאדם הנבון ממילא כבר יבין את המשל המובא בפסוק גם ללא הרחקת הגשמות.


ברם, פרשן אינו יכול לנהוג בדרך זו, וזכות הבחירה אימתי להותיר את פסוקי התורה כפשוטם ואימתי להרחיק מן הגשמות באופנים חריפים נתונה אך ורק למחבר שכותב תרגום. לעומת זאת, פרשן שכותב פירוש לתורה מחויב להרחיק מן הגשמות, כי כאמור לא מדובר בחיבור שהוא תרגום מלה במלה, אלא בחיבור אשר מבטא השקפות אמונות ודעות, ובו המחבר-הפרשן מדריך את עם-ישראל ליסודות דת משה. מסיבה זו, כפי שנראה בהמשך, רס"ג ראה חובה לעצמו להרחיק מן ההגשמה באופנים עוד יותר עמוקים מאשר אונקלוס.


נעבור עתה לראות שש דוגמאות לרעיונות ולטענות שהעלינו לעיל.


דוגמה ראשונה


בבראשית (יח, כא) נאמר כך: "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה", ושם אונקלוס תרגם: אֶתְגְּלֵי כְעַן וַאֲדוּן". כלומר, אונקלוס מעביר את לשון הירידה ללשון "התגלות" ואת לשון הראייה ללשון "שפיטה", וברור כי מטרת שתי העברות-הלשון הללו היא להרחיק מן ההגשמה (שלא חלילה יעלה על דעתנו שהקב"ה ירד באופן פיסי מן השמים, ושלא יעלה על דעתנו שיש לו כלים גופניים כגון עיניים שהוא רואה בהן), וכמו שרבנו כותב לעיל במורה (א, כז): "וכל שהוא [=אונקלוס] מוצא מן השמות הללו המורים על מין ממיני התנועה [ביחס להקב"ה] עושה עניין התנועה התגלו