רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק יו)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

טרם שנחל את המבוא לחלק זה של המאמר, נאמר מלים אחדות על פירוש מסוים של רש"י, אשר נתקלתי בו לאחרונה במסגרת לימודי בית-המדרש של יום השבת, בדברים (לד, יד) נאמר כך: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל פָּנִים". רש"י פירש שם כך: "שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה, כעניין שנאמר: 'וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְיָ' [שמ' לב, ל], 'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְיָ לָכֶם' [במ' ט, ח]".


כאשר קראתי את הפירוש הזה נחרדתי והזדעזעתי כל-כך עד שקראתי "ברוך דיין האמת"! כי איך ניתן להעלות על הדעת שמשה רבנו, אשר הקב"ה מעיד עליו שהוא "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במ' יב, ג), וכן "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (שם, ז), שמשה רבנו לבו היה גס בהקב"ה?! ופירושו זה כמו רבים אחרים טעון שריפה ויפה שעה אחת קודם.


כדי להבין עד כמה חמור פירושו זה, בדקנו במילון את משמעות הביטוי "לבו גס בו", והנה מה שמצאנו ב"מילון השפה העברית" באינטרנט: "לבו גס בהם – הם קָטְנוּ בעיניו; התרגל אליהם עד שכבר הפסיק להעריך אותם ולפחד מתגובתם", והנה עוד שלוש דוגמאות לשימוש בביטוי הזה: "מפקידין תרומה אצל ישראל עם-הארץ, ואין מפקידין תרומה אצל כהן עם-הארץ מפני שלבו גס בה" (תוספתא ליברמן, דמאי ד, כח); "גוי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו מלוה על אותו היין הרי זה אסור, מפני שלבו גס בו שולח ידו ומנסך" (מאכלות אסורות יב, כג); "אבל חכמים אסרו על מי שנאף עם אשה, לישא אחת משבע נשים קרובותיה כל זמן שהזונה קיימת, מפני שהזונה באה לקרובותיה לבקר אותן, והוא מתייחד עמה ולבו גס בה, ויבוא לידי עבירה שיבעול הערוה" (איסורי ביאה ב, יא).


יסוד הלכות רבנו הללו הוא בפסיקותיהם ובלשונותיהם של חז"ל, והן עוסקות בכהן עם-הארץ, בגוי ובנואף! ואיני מצליח להבין איך רש"י העז לומר שלבו של משה רבנו היה גס בה' יתעלה יתהדר ויתרומם! ורק רשע וסכל מסוגל לומר דברים כאלה, שהרי משה רבנו היה בשיא השיאים של האנושיות ובשיא השיאים של הענווה וההכנעה לפני בורא-עולם. אמירת מלים אלה על משה רבנו הינה חמורה מאד, מטשטשת את גדולתו ואת עוצמת אישיותו הייחודית, ומכשירה את הקרקע להחלפת מוסֵר דת האמת במוסֵר הדת החדשה, הלא הוא רש"י, אשר הנחיל לנו דת חדשה פרו-נוצרית ופרו-אלילית. ועל מגמתם של רש"י וממשיכי דרכו לערער על מעמדו של משה רבנו כאדון הנביאים לצד הפיכתו של רש"י לנביא הדת החדשה, כבר כתבתי בכמה מקומות במאמרי זה, ראו: 1) במבוא לחלק ה; 2) בסוף המבוא לחלק ח; 3) בחלק יב בסוף ניתוח פירוש רש"י לפרשת לך-לך; 4) בחלק יג בדוגמה השלישית (שם רש"י אומר מפורשות שמשה רבנו סילף את התורה!), ועוד.


כמו כן, לפי דעתי יש בביטוי הנדון גם הגשמה, כלומר לא רק ביזיון וחרפה כלפי משה רבנו והכשרת הקרקע להחלפת התורה בדת חדשה, אלא גם גידוף וחירוף כלפי בורא-עולם. כלומר, הביטוי "שהיה לבו גס בו" מצייר למעשה את הקב"ה כדמות אנושית, שהרי בדיוק כמו בני האדם, גם קשר שגרתי עם בורא-עולם גורר עמו להתרגלות אליו ואף לזילות מסוימת! כל-שכן וקל-וחומר כאשר הביטוי "לבו גס בו" מופיע בספרות חז"ל כביטוי מובהק להגדרת סוגי מערכות יחסים שבין בני האדם שפלי החומר והתאוות. ועדיין נפשי הומה מפירושו גס הרוח של הרשע הזה, ועתה, להבדיל בין הטמא ובין הטהור נעבור לאונקלוס.


ישרות מחשבתו של אונקלוס


מן המפורסמות שאונקלוס הרחיק בתרגומו מן ההגשמה במקומות רבים מאד עד שהרחקת ההגשמה הינה אחד המאפיינים המרכזיים והחשובים ביותר בפירושו. נראה די ברור אפוא, כי אונקלוס שם לו למטרה כאשר כתב את תרגומו להרחיק מן ההגשמה באופנים רבים, וכמו שרבנו כותב במורה (א, לו): "ואיני חושב לכופר מי שלא הוכח לו שלילת הגשמות, אך אני חושב לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה, ובפרט עם מציאות תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל עליהם השלום, אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה".


לצד המקור הזה נצרף שני קטעים נוספים מתוך דברי רבנו במורה, ואשר מהם נלמד מעט על ישרות מחשבתו של אונקלוס הגר. הנה הקטע הראשון לפניכם (א, כז):


<