אמונתו של רש"י בשדים – חלק יג

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

כג. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת בבא קמא


בגמרא שם (כא ע"א) נאמר: "אמר רב סחורה אמר רב הונא אמר רב: הדר בחצר חברו שלא מדעתו, אין צריך להעלות לו שכר, משום שנאמר: '[נִשְׁאַר בָּעִיר שַׁמָּה] וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר' [יש' כד, יב], אמר מר בר רב אשי: לדידי חזי ליה ומנגח כי תורא". לפי הדברים הללו, מי שדר בחצר חברו שלא מדעתו, ומדובר בחצר שאינה עומדת לשכירות (תנאי זה נאמר לפני-כן בגמרא) – הדייר אינו צריך לשלם לבעל הבית, כי הוא למעשה דואג לצרכי הבית שלא יתמוטט, כי השאיה – השממה וההזנחה, עלולים לגרום לנזקים גדולים לבית.


והנה פסק רבנו בעניין זה בהלכות גזלה ואבדה (ג, י):


"הדר בחצר חברו שלא מדעתו, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר – אינו צריך להעלות לו שכר, אף-על-פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה לא חסר. ואם החצר עשויה לשכר – אף-על-פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר שהרי חיסרו ממון".


נמצא שרבנו התעלם לחלוטין מן הטעם האגדי שהשיממון מכה את הבית כשור המנגח, ובחר בכלל ההלכתי של "זה נהנה וזה לא חסר" שאף הוא מופיע בגמרא שם (כ ע"ב). ונראה ברור שיש להתעלם מן הטעם האגדי לכאורה, כי לא כל הבתים שווים, יש בית שזקוק להשגחה לניקיון ולטיפול, ויש בית שיכול לעמוד ימים רבים ללא שום נזק שיארע לו – כך שאם נבוא לפסוֹק לפי הטעם האגדי, נאלץ לבחון כל מקרה ובית לגופו, והאם הדייר אכן הועיל במגוריו לבית או לחצר שדר בהם, ואלו דברים שקשה מאד להעריך אותם אם בכלל ניתן, ויגרמו למחלוקת רבה בלי ספק.


לעומת זאת, הכלל ההלכתי מחנך גם לעניין מוסרי חשוב מאין כמותו, והוא שעל האדם להיות רחב לב, ולא חלילה צר עין. ולכן, אם מישהו התגורר בחצר השייכת לו בלא ידיעתו, וחצר זו אינה עומדת להשכרה ממילא, שלא יקפיד ויהיה צר עין לרדוף אחר הממון, שהרי ממילא הוא לא התכוון להרוויח מאותה החצר. ברם, כמובן שמכאן ואילך, אם בעל החצר ירצה לגבות כסף בעבור שכירות החצר הוא רשאי, וזכותו למנוע מן הדייר להמשיך ולהתגורר בחצר.


וכן מבאר שטיינזלץ הלכה זו שם: "כתב הרא"ש שטעמים אלה המובאים בגמרא אינם עיקר כלל, אלא הטעם העיקרי הוא שרב הונא סבור כי זה נהנה וזה לא חסר – פטור, ומשום כך אין הדייר צריך לשלם אם אינו גורם הפסד לבעלים, וכן הובא להלכה ברמב"ם ובשו"ע". ומעניין שבדבר זה התנערו חכמי ישראל לחלוטין מדברי רש"י שנראה לקמן, ורובם הגדול יישרו קו עם דרכו הטהורה של רבנו.


נחזור עתה לגמרא, מר ב"ר אשי אומר שם על הפסוק שהובא מישעיה: "לדידי חזי ליה ומנגח כתורא", פשט הדברים הוא שבנו של רב אשי מעיד שראה כיצד השיממון מכה בבית ומנגח בו כמו השור. בגיליון שם מוסיף ר' יוסף עמר: "כתב נימוקי יוסף בשם הרמ"ה ז"ל, דעל העש המרקיב את העצים ואת הקורות קאמר, ודבר הבאי [=גוזמא] אמר [=מר ב"ר אשי] שראה שההפסד בבית הפסד גדול כאילו היה שור נגח מנגח בתקרת הבית ובקירותיו".


כלומר, היו מחכמי ישראל אשר הבינו שמדובר במשל, ומכיוון שהעש או מזיקים אחרים, מכלים את הבית באופן כל כך קשה ומפליא, דימו את נזקם לנזק של שור אשר נוגח בבית. כדברים האלה כותב גם שטיינזלץ בגיליון שם:


"רב האי גאון פירש שהכוונה היא לתולעת האוכלת את העצים, שתולעת זו הורסת את הבית, והוא שאמר רב אשי שהתבונן בדבר וראה שרבים נזקיה (למרות שאינה נראית כרגיל על-פני השטח) כשור המנגח. [...] לפי פירוש הגאונים, שמדובר כאן בתולעת העץ, מובן מדוע החורבן מתחיל בשער ובסף – חלקים אלה העשויים עץ הם הראשונים להיפגע, ואחר כך מתמוטטות הקורות הסומכות את התקרה. נבירתן של תולעי העץ נשמעת כסדרה של הקשות רצופות, ואולי מכאן הדימוי של 'מנגח כתורא'".


לאחר שלמדנו היטב את דברי הגמרא ורעיונם, נעבור לראות את פירוש רש"י, וכך הוא מפרש שם: "וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר – שד ששמו 'שאיה' מכתת את שער הבית שאין בני אדם דרין בו, והלכך זה שעמד בו ההנהו; לישנא אחרינא, בית שהוא שאוי [=שומם] ויחיד מאין אדם, 'יֻכַּת שָׁעַר' – מזיקין מכתתין אותו". כלומר, לפי רש"י הנביא ישעיה מלמד אותנו על שד ששמו "שאיה" אשר מקצץ את שערי הבתים השוממים, ולכן הדייר אינו צריך לשלם לבעל הבית כי הוא "ההנהו" – גרם לו להנאה בכך ששמר על ביתו מנזקי השד ששמו "שאיה".


גם בפירושו השני רש"י רומז אל השדים, שהרי הוא אומר: "מזיקין מכתתין אותו", וברוב המקומות שרש"י מזכיר מזיקים ואולי אף בכולם – כוונתו היא לשדים. נמצא, שרש"י החדיר שדים מאגיים מזוהמים לתוך סוגיה הלכתית טהורה לחלוטין, שאין לה כמעט שום זיקה אגדית (שהרי טעמו של מר ב"ר אשי התברר כמשל פשוט ביותר), מתוך נטייה אישית אחר הדמיונות וההזיות. החדרת שדים לתוך סוגיה הלכתית מעשית חמורה עוד יותר מהחדרת שדים לתוך סוגיה אגדית, כי סוגיה הלכתית מעשית נוגעת לחיי היום-יום המציאותיים, וזיהומה בשדים מחדיר את השקפות קיום השדים האליליות ביתר-שאת לדת משה ולמחשבות בני האדם, כי היא עוסקת בחיי היום-יום המציאותיים.


בהמשך הגמרא שם (צז ע"א), נזכר שוב הטעם הדחוי, האגדי לכאורה, להלכה שאנו עוסקים בה, וגם שם רש"י דבק בשדים ובדמיונות, וכך הוא אומר שם: "וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר – שד הוא ושמו שאיה מכתת שערים וכותלי בית שאין אדם דר בתוכה". ויש לומר מלה טובה על רש"י – שהוא היה עקבי מאד בנהייתו אחר התהו ובדבקותו בדמיונות השדים והרוחות.


"הֵן כֻּלָּם אָוֶן, אֶפֶס מַעֲשֵׂיהֶם, רוּחַ וָתֹהוּ נִסְכֵּיהֶם" (יש' מא, כט).


כד. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת בבא מציעא


בגמרא שם (פו ע"א), בתוך סיפור אגדי ארוך על מיתתו של רבה בר נחמני ועל האירועים שקדמו לה, מסופר על בריחתו של רבה בר נחמני מאימת המלכות. במהלך בריחתו הסתתר רבה אצל אדם אחד בפומבדיתא, וכאשר שליח המלך הגיע לאותו בית לחפש את רבה, השקו אותו שתי כוסות יין והתהפך ראשו לאחוריו: "איקלע פריסתקא דמלכא לההוא אושפיזא דרבה, קריבו תכא מקמיה ואשקוהו תרי כסי ודליוהו לתכא מקמיה – הדר פרצופיה לאחוריה", לאחר מכן ריפאו אותו בשתיית עוד כוס יין ואז חזר ראשו למקומו.


רש"י מפרש שם: "אשקיה תרין כסי ודליוה לתכא – ושדים הממונים על הזוגות מזיקין את השותה זוגות, ובני הבית לא נתכוונו לכך", וכבר הרחבנו בביאור ענייני הזוגות בסוף החלק השישי, ובעיקר בחלק ט בפרק שעוסק במסכת פסחים. מכל מקום, החשוב לענייננו הוא, שרש"י קיבל דברים אלו כפשוטם המוחלט, שהרי הוא פירש: "ובני הבית לא התכוונו לכך", כלומר הוא מסביר שבני הבית לא ידעו ששתיית יין בזוגות תגרום לשדים להזיק לאותו שליח המלך – כאילו הסיפור הזה אירע במציאות כהווייתו! ומזאת אנו למדים כי רש"י סבר שכל האגדה הזו, וכל תיאורי הנסיבות והאירועים הדמיוניים שנזכרו בה, התרחשו במציאות האמיתית, שהרי אם רש"י היה סבור שמדובר באגדה דמיונית, הוא לא היה טורח להסביר לנו קושי שעולה מפשט הסיפור – כי הרי ידוע לנבונים שדרכן של האגדות להביא עניינים שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות האמיתית.


אוסיף ואומר, נראה שיש להתעלם מכל הקטע הזה באגדה שם, ותפקידו הוא לשמש כתפאורה בלבד לשאר הפרטים בסיפור, כי קטע זה נועד להסביר איך גילה שליח המלך שרבה אכן מסתתר שם, ולאחר שראשו נתהפך וחזר, הוא הבין שנסים כאלה אינם באים לחינם, וכנראה רבה מתחבא באותו בית – כל זאת לפי פשט האגדה כאמור, אך אם נתבונן בדברים אלו כפשוטם נגיע מיד לסתירה פנימית, שהרי אם השדים מזיקים למי ששותה כוסות יין בזוגות, איך המארח של רבה לא ידע מכך, ואיך שליח המלך לא ידע מכך וחשב שמדובר בנסים מן השמים? וכי מעולם הם לא שתו שתי כוסות יין? או לא שמעו על אדם שניזוק מן השדים בכך? ואין צורך לומר שאין ללמוד מאומה מפשט האגדה הזו.


אמנם, יש לבדוק מה חז"ל ביקשו ללמד בכללות האגדה שם, ואשאיר את זה למקום אחר, אם יהיה אלהים עמדי, כי אגדה מורכבת זו אינה נוגעת לשדים, ונראה שעיקר תפקידה ללמד על עניינים הקשורים לנזקי הרכילות ומסירת יהודים למלכות.


כה. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת בבא בתרא


דוגמה ראשונה


בגמרא שם (כה ע"א) מובא מדרש: "אמר רב יהודה: מאי דכתיב 'יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי'? זו רוח מערבית שבאה מערפו של עולם; 'תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי' – זו רוח צפונית שמזלת את הזהב, וכן הוא אומר: 'הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס' [יש' מו, ו]; 'כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא' – זו רוח מזרחית שמסערת את כל העולם כשעיר; 'וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב' – זו רוח דרומית שהיא מעלה רביבים ומגדלת עשבים".


רב יהודה דורש את הפסוק בדברים (לב, ב): "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב", לעניין הרוחות הנושבות מארבע רוחות השמים. המערב נקרא גם "אחור": "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי" (תה' קלט, ה), ולכן הוא דורש "יַעֲרֹף" – זו רוח מערבית, מלשון עורף שהוא אחור. הרוח הצפונית אינה טובה לחקלאות, וגורמת לעליית מחירי המזון ולירידת מח