קארו – מגדולי מחללי שם שמים (ח"א)

עודכן: 9 במרץ 2021

בפירושו להלכות תלמוד תורה (ג, י), יוסף קארו מגלה את נבלותו וסכלותו, נבלותו – כי הוא התיר ליהנות מדברי תורה והתעה את הרבים לחלל-שם-שמים, וסכלותו – כי בין תירוציו אנו מוצאים שוב ושוב ראיות עקושות ואף ראיות דמיוניות מפשטי אגדות חז"ל, כאילו יש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, וכאילו ראוי להביא ראיות מן הנמנעות! נראה שהוא לא למד את פירוש רבנו לפרק חלק, שהרי הוא כמעט ואינו מזכיר את פירוש המשנה, או שהוא למד, אך שכלו המזוהם מן הכסף לא הבין מאומה, "לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


נחל אפוא לעיין בדבריו, וזה לשונו בפתיחת פירושו להלכה שם: "רבנו הרחיב פיו ולשונו בפירוש המשנה פ"ד דאבות על ההספקות שנותנין גם לתלמידים וגם לרבנים, וגם נראה מדבריו שרוב חכמי התורה הגדולים שבאותו זמן או כולם היו עושים-כן [העתקתי את כל פירושו של רבנו לפירוש המשנה (ד, ז) בסוף מאמרי: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך"]".


מיד בראש דבריו קארו עוקץ את רבנו עקיצה ברורה, שהרי הוא אומר: "רבנו הרחיב פיו ולשונו", ואף שקאפח מנסה לטשטש את האמת ומפנה לפסוק מספר שמואל א (ב, א), ברור שאין זו כוונתו של קארו. שהרי הפסוק מספר שמואל עוסק בשירת ההודיה הנשׂגבה של חנה לה' יתעלה: "רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ", ולא יעלה על הדעת שקארו, אשר חולק על רבנו וסובר שמותר ליהנות מדברי תורה, יתכוון לפסוק הזה, שהרי אם כוונתו לפסוק הזה, הוא למעשה מודה שרבנו הטהור צדק, והוא-קארו מִמְחללי-שם-שמים ומאויבי ה'.


וברור שלפי האמת קארו אכן כך, דהיינו ממחללי-שם-שמים ומאויבי ה', ואף מגדולי המתעים את העם אחרי ההבל שקמו לעם-ישראל בכל הדורות (ראו מאמרי: "האם השולחן ערוך הוא שמונים אחוז רמב"ם?", וכן מאמר נוסף שנכתב כתשובה לתגובה למאמר, וכן מאמרי: "נזיפה בעקבות השרימפסים של קארו", ועוד). כמו כן ברור, שקאפח לא יתכוון לומר שקארו ממחללי-שם-שמים ומאויבי ה', שהרי קאפח היה רב שכיר בכיר מאד וסוף-סוף קארו מצדיק גם את נטילת משכורותיו של קאפח, ואם קארו הוא מאויבי ה' הוא הדין לקאפח.


אלא, קאפח ניסה לטשטש את העובדה שקארו עוקץ את רבנו, כדי שדבריו של קארו יתקבלו, דהיינו כדי שסברתו של קארו ושלו, שמותר ליהנות מדברי תורה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", תתקבל על ליבם של שוחרי משנת רבנו – שהרי נתח-השוק של קאפח השכיר הוא תלמידי הרמב"ם, ולכן הוא לא היה יכול להציג את קארו כנוכל שעוקץ את רבנו, מפני שדבריו לא היו מתקבלים בקרב נתח-השוק של קאפח השכיר, שהם כאמור תלמידי רבנו, ולכן הוא מעוות את האמת, ומפנה לפסוק מספר שמואל, אף שמדובר בהזיה מוחלטת.


ולאיזה פסוק מתכוון קארו? ובכן, ייתכן שכוונתו לאמור בתהלים (לה, יט–כא): "אַל יִשְׂמְחוּ לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר שֹׂנְאַי חִנָּם יִקְרְצוּ עָיִן, כִּי לֹא שָׁלוֹם יְדַבֵּרוּ וְעַל רִגְעֵי אֶרֶץ דִּבְרֵי מִרְמוֹת יַחֲשֹׁבוּן, וַיַּרְחִיבוּ עָלַי פִּיהֶם אָמְרוּ הֶאָח-הֶאָח רָאֲתָה עֵינֵינוּ". ברם, נראה יותר שכוונתו לאמור בישעיה, שהרי בישעיה נזכרה גם הרחבת הפה וגם הארכת הלשון, וקארו כאמור מזכיר את שניהם, גם את הפה וגם את הלשון: "רבנו הרחיב פיו ולשונו". והנה לפניכם האמור בישעיה (נז, ג–ה):


"וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה בְּנֵי עֹנְנָה זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה, עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר, הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים" וכו', פסוקים קשים מאד-מאד, ואף ארסיים וקטלניים.


ומכיוון שקארו הרשע החריב את דרך האמת, ואף העז להרחיב פיו ולשונו ולרמוז לפסוקים קשים מאד כאשר הוא מתאר את פירושו הטהור של רבנו לפירוש המשנה, נזכיר שוב את המובאה מספר יחזקאל, אשר בה נזכר השולחן הערוך הטמא של קארו (יח' כג, מא–מה):


"וְיָשַׁבְתְּ עַל מִטָּה כְבוּדָּה וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לְפָנֶיהָ וּקְטָרְתִּי וְשַׁמְנִי שַׂמְתְּ עָלֶיהָ, וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵו בָהּ וְאֶל אֲנָשִׁים מֵרֹב אָדָם מוּבָאִים סָבָאִים מִמִּדְבָּר וַיִּתְּנוּ צְמִידִים אֶל יְדֵיהֶן וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת עַל רָאשֵׁיהֶן, וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים עַתָּה יִזְנוּ תַזְנוּתֶהָ וָהִיא, וַיָּבוֹא אֵלֶיהָ כְּבוֹא אֶל אִשָּׁה זוֹנָה כֵּן בָּאוּ אֶל אָהֳלָה וְאֶל אָהֳלִיבָה אִשֹּׁת הַזִּמָּה, וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִם הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם מִשְׁפַּט נֹאֲפוֹת וּמִשְׁפַּט שֹׁפְכוֹת דָּם כִּי נֹאֲפֹת הֵנָּה וְדָם בִּידֵיהֶן".


ועתה נעבור לבחון את תירוציו של קארו להתיר ליהנות מדברי תורה.


התירוץ הראשון


בתירוצו הראשון להתיר ליהנות מן התורה, קארו מתייחס לדברי רבנו בפירוש המשנה (ד, ז) אשר מתארים את הלל הזקן, וזה לשונו של קארו בפירושו להלכות תלמוד תורה (ג, י):


"והביא [רבנו] שם [=בפירוש המשנה] ראיה מהלל הזקן שהיה חוטב עצים ולומד [תורה], ואין משם ראיה, שזה היה דווקא בתחילת לימודו, ולפי שהיה בזמנם אלפים ורבבות תלמידים אולי לא היו נותנין אלא למפורסמים שבהם, או שכל מי שהיה אפשר לו שלא ליהנות היה עושה, אבל כשזכה לחכמה ולימד דעת את העם, התעלה על דעתך שהיה חוטב עצים?".


תחילה נתייחס להשערה של קארו: "אולי לא היו נותנין אלא למפורסמים שבהם", וכי יעלה על הדעת שחכמי המשנה חילקו משכורות לפי מידת הפרסום של החכם? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! ודבריו הינם ביטוי לתפישה אשכנזית פרו-נוצרית מובהקת, כאילו חכמת האדם ורוממותו נמדדים לפי מידת פרסומו ויוקרתו! ולא לפי תוכן דבריו ואמיתת השקפותיו! וכאשר חכמת האדם ומעלתו נמדדת לפי מידת הפרסום ולא לפי אמיתת ההשקפות, ניתן לעוות את הדת כחומר-ביד-היוצר, שהרי "גדולי הדור" אשר מעצבים את פני הדת, נקבעים לפי תכסיסי פרסום ושיווק של בעלי עניין המפיצים שקרים והזיות שמפליאים בהם את ההמונים!


ובמלים אחרות, יש כאן ראיה לנקודה מאד חשובה שכבר הרחבתי בה במאמריי שנזכרו לעיל, והיא, שקארו היה אשכנזי במהותו ולשדו, ובעורמה רבה הוא החדיר בעוול לספרדים את השקפות המינות של חכמי-יועצי-אשכנז במסווה של נאמנות לפסקי חז"ל והרמב"ם. והוא הדין להולכים אחריו בימינו, כולם הינם למעשה אשכנזים עוטי גלימות וחובשי תרבושים.


עוד אומר קארו: "או שכל מי שהיה אפשר לו [מחכמי המשנה והתלמוד] שלא ליהנות, היה עושה [=היה עובד למלאכתו]". ודבריו הינם התעיה גמורה, שהרי לכל אדם יש אפשרות שלא ליהנות מדברי תורה, לכל אדם! ולא מדובר בכורח-המציאות כמו שהוא מנסה להתעות, שהרי אין שום הכרח אשר כופה על האדם לחלל-שם-שמים וליהנות מדברי תורה, אלא, זו בחירה של האדם לעטות גלימת כומרים ולחבוש כובע מינקים טמאים, ולברוח מהצבא, ולא ללמוד מלאכה, ולהפנות עורף לחובתו לפרנס את ביתו – כל זה בחירה של האדם.


ואם הלל הזקן היה יכול לחטוב עצים והיה בתכלית העניות, ואם ר' יהושע שהיה אב-בית-דין היה יכול לעבוד בתור פחמי, ואם קרנא ורב הונא שהיו אף הם דיינים בכל ארץ-ישראל, והיו יכולים לעבוד בשאיבת מים, ועוד רבים – כל אחד ואחד מסוגל ומחויב. וכל מי ששואל "וממה אתפרנס?" או "ומתי אלמד תורה?", סימן הוא לו שהוא אינו אוהב את ה' יתעלה!


וראו נא את פסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, יב):


"גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים, ומהן שואבי מים, ומהן סומין, ואף-על-פי-כן היו עוסקים בתורה ביום ובלילה. והן מכלל מעתיקי השמועה, איש מפי איש מפי משה רבנו".


ועתה נעבור לעיין בתשובתו של קאפח אשר נוהג לכנות את קארו בפירושו: "מרן", "רבן", "אדיר העולם", "קדוש עליון", וכיו"ב, וזה לשונו של קאפח השכיר המלקק, בפירושו שם:


"מה שכתב [קארו] שזה היה בתחילת לימודו [כלומר, שהלל הזקן עבד כחוטב עצים רק בתחילת לימודו], זוהי השערה ללא שום ראיה, בעוד שדברי הרמב"ם מפורשים, והבא להגביל את תקופת החטיבה עליו להביא ראיה. ותמיהתו 'התעלה על דעתך' וכו', אינה תמיה, שכבר מצאנו ר' פנחס הכהן שהיה גדול מאחיו בחכמה וביראה, וכאשר רצו למנותו כהן גדול הלכו ומצאוהו חוצב אבנים בהר. ור' יהושע דיין של כל ארץ ישראל והיה פחמי. אלא שיהירות הדורות [לא יהירותו של קארו?] יצרה על עשיית המלאכה מושגים מעֻוותים לדעת רבנו".


ברם, לא רק שעל קארו להביא ראיה, יש גם ראיה כנגדו מתוך דברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז), מפני שמדברי רבנו שם עולה, שהלל הזקן עבד בחטיבת עצים גם לאחר שהגיע למעלה רמה ונשׂגבה בתורה והעמיד תלמידים גדולים וחכמים: "וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו, חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת, ומעלתו ידועה, ותלמידיו הם אשר נמשלו במשה ויהושע, וקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי, ולא יסתפק בן דעת שאילו הוא הסכים לבני אדם להיטיב לו, כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים".


ואין צורך לומר שבתחילת דרכו של הלל הזקן הניחו לו לחטוב עצים, שהרי מה הוא שונה מכל תלמיד חכמים אחר? ולא על זה יֹאמר רבנו בפירושו: "ולא יסתפק בן דעת שאילו הוא הסכים לבני אדם להיטיב לו, כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים". אלא, ברור שמדובר לאחר שהוא הגיע למעלה גדולה ורמה, וביקשו אנשים להיטיב לו ולרוממו, וגם אז, ברום מעלתו, הלל הזקן לא הסכים להשתמש בכתרה של תורה והמשיך במלאכתו! כמו כן, המשפט בו רבנו אומר: "ולא יסתפק בן דעת" וכו', נאמר לאחר שהוא אומר "ותלמידיו הם אשר נמשלו" וכו', משמע, שגם לאחר שהיו לו תלמידים גדולים וחכמים, הוא עדיין היה חוטב עצים!


ומה שתמה קארו על רבנו "התעלה על דעתך" וכו', יש להפנות את התמיהה עליו, שהרי איך יעלה על הדעת שהלל הזקן, אשר קידש מלחמה כנגד הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, באמרוֹ במסכת אבות (ד, ז): "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חָלַף", איך יעלה על הדעת שהלל הזקן היה נהנה מדברי תורה? וכי הוא היה צבוע ומתחסד חלילה?


התירוץ השני


התירוץ השני של קארו נוגע לדברי רבנו בפירוש המשנה בעניין חנניה בן דוסא, וכֹה דברי רבנו שם: "וחנניה בן דוסא, אשר מכריזין: כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני, וחנניה בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, ולא ביקש מבני אדם".


נעבור עתה לעיין בתירוצו של קארו, וזה לשונו:


"גם מה שהביא [רבנו] ראיה מרבי חנניה בן דוסא בברכות יז [ע"ב], אינה ראיה, שאם היה [רבי חנניה] רצה להתעשר לא היה צריך לשאול מבני אדם, רק [=שהרי] מן השמים היו נותנין לו כמוזכר בתענית דף כה [ע"א], אבל הוא [=רבי חנניה] ז"ל לא רצה ליהנות מן העולם-הזה, ואין דברינו אלא ברוצים ליהנות מן העולם-הזה אבל שלא באיסור".


בברכות יז ע"ב נאמר כך: "אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנניה בני, וחנניה בני, די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת". רבנו העתיק את הקטע המדרשי הזה לתוך פירושו למשנה, כדי ללמד על-כך שחנניה היה מסתפק בחיי עניות מרודים מאד, ולא ביקש מאומה מבני אדם. נשים גם לב, שבמקום לומר "בת קול" רבנו אומר "מכריזין", כדי שלא להחדיר הזיות מיותרות וכדי ללמוד מהמדרש את העיקר, כאמור.


בהמשך דבריו, קארו מזכיר את הסוגיה בתענית כה ע"א, ושם מובאים שוב הדברים שנאמרו במסכת ברכות על חנניה בן דוסא, ומוסיפים שם עוד כמה אגדות. מכל מקום, דברי קארו לעיל: "מן השמים היו נותנין לו" וכו', נוגעים לאחת מהאגדות שם שנאמרו על ר' חנניה.


להלן סיפור האגדה האמורה על ר' חנניה, בתרגום ובביאור קל וקולח כפי הבנתי: