בפירושו להלכות תלמוד תורה (ג, י), יוסף קארו מגלה את נבלותו וסכלותו, נבלותו – כי הוא התיר ליהנות מדברי תורה והתעה את הרבים לחלל-שם-שמים, וסכלותו – כי בין תירוציו אנו מוצאים שוב ושוב ראיות עקושות ואף ראיות דמיוניות מפשטי אגדות חז"ל, כאילו יש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, וכאילו ראוי להביא ראיות מן הנמנעות! נראה שהוא לא למד את פירוש רבנו לפרק חלק, שהרי הוא כמעט ואינו מזכיר את פירוש המשנה, או שהוא למד, אך שכלו המזוהם מן הכסף לא הבין מאומה, "לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).
נחל אפוא לעיין בדבריו, וזה לשונו בפתיחת פירושו להלכה שם: "רבנו הרחיב פיו ולשונו בפירוש המשנה פ"ד דאבות על ההספקות שנותנין גם לתלמידים וגם לרבנים, וגם נראה מדבריו שרוב חכמי התורה הגדולים שבאותו זמן או כולם היו עושים-כן [העתקתי את כל פירושו של רבנו לפירוש המשנה (ד, ז) בסוף מאמרי: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך"]".
מיד בראש דבריו קארו עוקץ את רבנו עקיצה ברורה, שהרי הוא אומר: "רבנו הרחיב פיו ולשונו", ואף שקאפח מנסה לטשטש את האמת ומפנה לפסוק מספר שמואל א (ב, א), ברור שאין זו כוונתו של קארו. שהרי הפסוק מספר שמואל עוסק בשירת ההודיה הנשׂגבה של חנה לה' יתעלה: "רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ", ולא יעלה על הדעת שקארו, אשר חולק על רבנו וסובר שמותר ליהנות מדברי תורה, יתכוון לפסוק הזה, שהרי אם כוונתו לפסוק הזה, הוא למעשה מודה שרבנו הטהור צדק, והוא-קארו מִמְחללי-שם-שמים ומאויבי ה'.
וברור שלפי האמת קארו אכן כך, דהיינו ממחללי-שם-שמים ומאויבי ה', ואף מגדולי המתעים את העם אחרי ההבל שקמו לעם-ישראל בכל הדורות (ראו מאמרי: "האם השולחן ערוך הוא שמונים אחוז רמב"ם?", וכן מאמר נוסף שנכתב כתשובה לתגובה למאמר, וכן מאמרי: "נזיפה בעקבות השרימפסים של קארו", ועוד). כמו כן ברור, שקאפח לא יתכוון לומר שקארו ממחללי-שם-שמים ומאויבי ה', שהרי קאפח היה רב שכיר בכיר מאד וסוף-סוף קארו מצדיק גם את נטילת משכורותיו של קאפח, ואם קארו הוא מאויבי ה' הוא הדין לקאפח.
אלא, קאפח ניסה לטשטש את העובדה שקארו עוקץ את רבנו, כדי שדבריו של קארו יתקבלו, דהיינו כדי שסברתו של קארו ושלו, שמותר ליהנות מדברי תורה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", תתקבל על ליבם של שוחרי משנת רבנו – שהרי נתח-השוק של קאפח השכיר הוא תלמידי הרמב"ם, ולכן הוא לא היה יכול להציג את קארו כנוכל שעוקץ את רבנו, מפני שדבריו לא היו מתקבלים בקרב נתח-השוק של קאפח השכיר, שהם כאמור תלמידי רבנו, ולכן הוא מעוות את האמת, ומפנה לפסוק מספר שמואל, אף שמדובר בהזיה מוחלטת.
ולאיזה פסוק מתכוון קארו? ובכן, ייתכן שכוונתו לאמור בתהלים (לה, יט–כא): "אַל יִשְׂמְחוּ לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר שֹׂנְאַי חִנָּם יִקְרְצוּ עָיִן, כִּי לֹא שָׁלוֹם יְדַבֵּרוּ וְעַל רִגְעֵי אֶרֶץ דִּבְרֵי מִרְמוֹת יַחֲשֹׁבוּן, וַיַּרְחִיבוּ עָלַי פִּיהֶם אָמְרוּ הֶאָח-הֶאָח רָאֲתָה עֵינֵינוּ". ברם, נראה יותר שכוונתו לאמור בישעיה, שהרי בישעיה נזכרה גם הרחבת הפה וגם הארכת הלשון, וקארו כאמור מזכיר את שניהם, גם את הפה וגם את הלשון: "רבנו הרחיב פיו ולשונו". והנה לפניכם האמור בישעיה (נז, ג–ה):
"וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה בְּנֵי עֹנְנָה זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה, עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר, הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים" וכו', פסוקים קשים מאד-מאד, ואף ארסיים וקטלניים.
ומכיוון שקארו הרשע החריב את דרך האמת, ואף העז להרחיב פיו ולשונו ולרמוז לפסוקים קשים מאד כאשר הוא מתאר את פירושו הטהור של רבנו לפירוש המשנה, נזכיר שוב את המובאה מספר יחזקאל, אשר בה נזכר השולחן הערוך הטמא של קארו (יח' כג, מא–מה):
"וְיָשַׁבְתְּ עַל מִטָּה כְבוּדָּה וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לְפָנֶיהָ וּקְטָרְתִּי וְשַׁמְנִי שַׂמְתְּ עָלֶיהָ, וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵו בָהּ וְאֶל אֲנָשִׁים מֵרֹב אָדָם מוּבָאִים סָבָאִים מִמִּדְבָּר וַיִּתְּנוּ צְמִידִים אֶל יְדֵיהֶן וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת עַל רָאשֵׁיהֶן, וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים עַתָּה יִזְנוּ תַזְנוּתֶהָ וָהִיא, וַיָּבוֹא אֵלֶיהָ כְּבוֹא אֶל אִשָּׁה זוֹנָה כֵּן בָּאוּ אֶל אָהֳלָה וְאֶל אָהֳלִיבָה אִשֹּׁת הַזִּמָּה, וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִם הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם מִשְׁפַּט נֹאֲפוֹת וּמִשְׁפַּט שֹׁפְכוֹת דָּם כִּי נֹאֲפֹת הֵנָּה וְדָם בִּידֵיהֶן".
ועתה נעבור לבחון את תירוציו של קארו להתיר ליהנות מדברי תורה.
התירוץ הראשון
בתירוצו הראשון להתיר ליהנות מן התורה, קארו מתייחס לדברי רבנו בפירוש המשנה (ד, ז) אשר מתארים את הלל הזקן, וזה לשונו של קארו בפירושו להלכות תלמוד תורה (ג, י):
"והביא [רבנו] שם [=בפירוש המשנה] ראיה מהלל הזקן שהיה חוטב עצים ולומד [תורה], ואין משם ראיה, שזה היה דווקא בתחילת לימודו, ולפי שהיה בזמנם אלפים ורבבות תלמידים אולי לא היו נותנין אלא למפורסמים שבהם, או שכל מי שהיה אפשר לו שלא ליהנות היה עושה, אבל כשזכה לחכמה ולימד דעת את העם, התעלה על דעתך שהיה חוטב עצים?".
תחילה נתייחס להשערה של קארו: "אולי לא היו נותנין אלא למפורסמים שבהם", וכי יעלה על הדעת שחכמי המשנה חילקו משכורות לפי מידת הפרסום של החכם? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! ודבריו הינם ביטוי לתפישה אשכנזית פרו-נוצרית מובהקת, כאילו חכמת האדם ורוממותו נמדדים לפי מידת פרסומו ויוקרתו! ולא לפי תוכן דבריו ואמיתת השקפותיו! וכאשר חכמת האדם ומעלתו נמדדת לפי מידת הפרסום ולא לפי אמיתת ההשקפות, ניתן לעוות את הדת כחומר-ביד-היוצר, שהרי "גדולי הדור" אשר מעצבים את פני הדת, נקבעים לפי תכסיסי פרסום ושיווק של בעלי עניין המפיצים שקרים והזיות שמפליאים בהם את ההמונים!
ובמלים אחרות, יש כאן ראיה לנקודה מאד חשובה שכבר הרחבתי בה במאמריי שנזכרו לעיל, והיא, שקארו היה אשכנזי במהותו ולשדו, ובעורמה רבה הוא החדיר בעוול לספרדים את השקפות המינות של חכמי-יועצי-אשכנז במסווה של נאמנות לפסקי חז"ל והרמב"ם. והוא הדין להולכים אחריו בימינו, כולם הינם למעשה אשכנזים עוטי גלימות וחובשי תרבושים.
עוד אומר קארו: "או שכל מי שהיה אפשר לו [מחכמי המשנה והתלמוד] שלא ליהנות, היה עושה [=היה עובד למלאכתו]". ודבריו הינם התעיה גמורה, שהרי לכל אדם יש אפשרות שלא ליהנות מדברי תורה, לכל אדם! ולא מדובר בכורח-המציאות כמו שהוא מנסה להתעות, שהרי אין שום הכרח אשר כופה על האדם לחלל-שם-שמים וליהנות מדברי תורה, אלא, זו בחירה של האדם לעטות גלימת כומרים ולחבוש כובע מינקים טמאים, ולברוח מהצבא, ולא ללמוד מלאכה, ולהפנות עורף לחובתו לפרנס את ביתו – כל זה בחירה של האדם.
ואם הלל הזקן היה יכול לחטוב עצים והיה בתכלית העניות, ואם ר' יהושע שהיה אב-בית-דין היה יכול לעבוד בתור פחמי, ואם קרנא ורב הונא שהיו אף הם דיינים בכל ארץ-ישראל, והיו יכולים לעבוד בשאיבת מים, ועוד רבים – כל אחד ואחד מסוגל ומחויב. וכל מי ששואל "וממה אתפרנס?" או "ומתי אלמד תורה?", סימן הוא לו שהוא אינו אוהב את ה' יתעלה!
וראו נא את פסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, יב):
"גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים, ומהן שואבי מים, ומהן סומין, ואף-על-פי-כן היו עוסקים בתורה ביום ובלילה. והן מכלל מעתיקי השמועה, איש מפי איש מפי משה רבנו".
ועתה נעבור לעיין בתשובתו של קאפח אשר נוהג לכנות את קארו בפירושו: "מרן", "רבן", "אדיר העולם", "קדוש עליון", וכיו"ב, וזה לשונו של קאפח השכיר המלקק, בפירושו שם:
"מה שכתב [קארו] שזה היה בתחילת לימודו [כלומר, שהלל הזקן עבד כחוטב עצים רק בתחילת לימודו], זוהי השערה ללא שום ראיה, בעוד שדברי הרמב"ם מפורשים, והבא להגביל את תקופת החטיבה עליו להביא ראיה. ותמיהתו 'התעלה על דעתך' וכו', אינה תמיה, שכבר מצאנו ר' פנחס הכהן שהיה גדול מאחיו בחכמה וביראה, וכאשר רצו למנותו כהן גדול הלכו ומצאוהו חוצב אבנים בהר. ור' יהושע דיין של כל ארץ ישראל והיה פחמי. אלא שיהירות הדורות [לא יהירותו של קארו?] יצרה על עשיית המלאכה מושגים מעֻוותים לדעת רבנו".
ברם, לא רק שעל קארו להביא ראיה, יש גם ראיה כנגדו מתוך דברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז), מפני שמדברי רבנו שם עולה, שהלל הזקן עבד בחטיבת עצים גם לאחר שהגיע למעלה רמה ונשׂגבה בתורה והעמיד תלמידים גדולים וחכמים: "וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו, חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת, ומעלתו ידועה, ותלמידיו הם אשר נמשלו במשה ויהושע, וקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי, ולא יסתפק בן דעת שאילו הוא הסכים לבני אדם להיטיב לו, כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים".
ואין צורך לומר שבתחילת דרכו של הלל הזקן הניחו לו לחטוב עצים, שהרי מה הוא שונה מכל תלמיד חכמים אחר? ולא על זה יֹאמר רבנו בפירושו: "ולא יסתפק בן דעת שאילו הוא הסכים לבני אדם להיטיב לו, כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים". אלא, ברור שמדובר לאחר שהוא הגיע למעלה גדולה ורמה, וביקשו אנשים להיטיב לו ולרוממו, וגם אז, ברום מעלתו, הלל הזקן לא הסכים להשתמש בכתרה של תורה והמשיך במלאכתו! כמו כן, המשפט בו רבנו אומר: "ולא יסתפק בן דעת" וכו', נאמר לאחר שהוא אומר "ותלמידיו הם אשר נמשלו" וכו', משמע, שגם לאחר שהיו לו תלמידים גדולים וחכמים, הוא עדיין היה חוטב עצים!
ומה שתמה קארו על רבנו "התעלה על דעתך" וכו', יש להפנות את התמיהה עליו, שהרי איך יעלה על הדעת שהלל הזקן, אשר קידש מלחמה כנגד הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, באמרוֹ במסכת אבות (ד, ז): "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חָלַף", איך יעלה על הדעת שהלל הזקן היה נהנה מדברי תורה? וכי הוא היה צבוע ומתחסד חלילה?
התירוץ השני
התירוץ השני של קארו נוגע לדברי רבנו בפירוש המשנה בעניין חנניה בן דוסא, וכֹה דברי רבנו שם: "וחנניה בן דוסא, אשר מכריזין: כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני, וחנניה בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, ולא ביקש מבני אדם".
נעבור עתה לעיין בתירוצו של קארו, וזה לשונו:
"גם מה שהביא [רבנו] ראיה מרבי חנניה בן דוסא בברכות יז [ע"ב], אינה ראיה, שאם היה [רבי חנניה] רצה להתעשר לא היה צריך לשאול מבני אדם, רק [=שהרי] מן השמים היו נותנין לו כמוזכר בתענית דף כה [ע"א], אבל הוא [=רבי חנניה] ז"ל לא רצה ליהנות מן העולם-הזה, ואין דברינו אלא ברוצים ליהנות מן העולם-הזה אבל שלא באיסור".
בברכות יז ע"ב נאמר כך: "אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנניה בני, וחנניה בני, די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת". רבנו העתיק את הקטע המדרשי הזה לתוך פירושו למשנה, כדי ללמד על-כך שחנניה היה מסתפק בחיי עניות מרודים מאד, ולא ביקש מאומה מבני אדם. נשים גם לב, שבמקום לומר "בת קול" רבנו אומר "מכריזין", כדי שלא להחדיר הזיות מיותרות וכדי ללמוד מהמדרש את העיקר, כאמור.
בהמשך דבריו, קארו מזכיר את הסוגיה בתענית כה ע"א, ושם מובאים שוב הדברים שנאמרו במסכת ברכות על חנניה בן דוסא, ומוסיפים שם עוד כמה אגדות. מכל מקום, דברי קארו לעיל: "מן השמים היו נותנין לו" וכו', נוגעים לאחת מהאגדות שם שנאמרו על ר' חנניה.
להלן סיפור האגדה האמורה על ר' חנניה, בתרגום ובביאור קל וקולח כפי הבנתי:
באגדה שם סופר, שאשתו של חנניה שאלה אותו: "עד מתי נצטער בעניות?", וחנניה השיב לה: ומה נעשה? אמרה לו אשתו: נבקש רחמים שיתנו לך משהו מן השמים. ביקשו רחמים ויצאה "כמין פיסת יד" מן השמים ונתנה להם רגל של שולחן שכולה זהב. לאחר-מכן, בחלום הלילה, ראתה אשתו של חנניה את הצדיקים בעולם-הבא, אשר אוכלים על שולחן-זהב שיש לו שלוש רגליים, ואילו היא ור' חנניה אוכלים על שולחן שיש לו שתי רגליים. סיפרה את חלומה לר' חנניה, והוא שאל אותה: האם נוח לך שכל הצדיקים אוכלים על שולחן מתוקן ואנחנו על שולחן חסר? השיבה לו אשתו: "ומה נעשה?", אמר לה: נבקש רחמים מן השמים שייקחו את רגל הזהב. ביקשו רחמים, ומן השמים לקחו את רגל הזהב. ואמרו חכמים שגדול היה הנס האחרון מן הנס הראשון, כי מן השמים נותנים לו לאדם אך לא לוקחים...
למדנו אפוא, שקארו למד את המדרש על ר' חנניה כפשוטו! כאילו יצאה "כמין פיסת יד" מן השמים ונתנה לחנניה רגל של שולחן שכולה עשויה מזהב... ומזה קארו הביא ראיה לסברתו שאין ללמוד מר' חנניה שאסור ליהנות מדברי תורה, שהרי לפי דמיונו של קארו, חנניה היה רשאי ליהנות מדברי תורה אם הוא היה רוצה, שהרי מן השמים נתנו לו... משמע שמותר ליהנות מדברי תורה, אף שחנניה העדיף את העניות מפני שהוא "לא רצה ליהנות מן העולם-הזה". מסקנה, לפי קארו, מי שרוצה ליהנות מדברי תורה, מותר לו ליהנות מדברי תורה.
וקאפח כבר השיב לקארו, אך הוא עשה זאת בנימה מתרפסת, כאילו קארו הוא משה רבנו! ואיני מבין, והלא קארו מחלל-שם-שמים ומשתמש בכתרה של תורה! ואיך קאפח העז לדבר אליו בלשון מתרפסת ונכנעת, ואף לתעתע ולכזב כאילו מדובר בתקלה רגעית של קארו?
והנה דברי קאפח שם:
"ראייתו מההיא דתענית תמוהה מאד במחיצת רבנו, ואחר הסליחה רבתי אשתמיטתיה לרגע דברי רבנו בפירוש המשנה סנהדרין פרק י, בשלוש כיתות קוראי אגדות חז"ל".
האמנם? האמנם יש לבקש "סליחה רבתי" ממחלל-שם-שמים? ורק מחלל-שם-שמים בעצמו ייכנע ויתרפס ויבקש סליחה רבתי ממחלל-שם-שמים אחֵר. זאת ועוד, האמנם רק "אשתמיטתיה לרגע דברי רבנו בפירוש המשנה"? והלא בהמשך המאמר נראה ששוב ושוב קארו מביא ראיות ממעשיות ואגדות שהובאו בתלמוד, כדי להצדיק חילול-שם-שמים.
ורבנו כבר זיהה את הסכלות הזו של תופשי התורה בפירושו למסכת אבות (ד, ז):
"וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים [רוב תופשי התורה בימינו ואולי אפילו כולם] ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד".
לפיכך אמינא, ארור קארו וארור קאפח, וארורים תלמידיהם אשר מחללים-שם-שמים.
ומכיוון שקאפח ביקש לטשטש את האמת ואמר על קארו: "ואחר הסליחה רבתי אשתמיטתיה לרגע דברי רבנו [...] בשלוש כיתות קוראי אגדות חז"ל", נצרף את דברי רבנו בכת המסוימת שאליה נשתייך קארו, וכל המינים וצאצאיהם תלמידי רש"י-שר"י:
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".
ולאחר שראינו את כל זאת, נותר לנו להאיר את האגדה על ר' חנניה בָּאוֹר הנכון, ובכן, נראה לי ברור, כי חכמים ביקשו לחנך את תלמידי החכמים שלא יצטערו על העניות, מפני שכל העולם-הזה הוא עולם של הבל מהובל החולף כרוח קלה, וְכוֹלֶה ונעלם לתהום הנשייה. לפיכך, אין להתאוות לחיי עושר ורווחה, אשר מסיטים את האדם ממטרתו בעולם-הזה, והיא לעסוק בתורה ולהגות בחוכמתה, כדי להשיג ולידע את מי-שאמר-והיה-העולם.
כמו כן, בסוף האגדה מובא רעיון מעניין לפיו הנס האחרון גדול יותר מן הראשון, דהיינו שמִן השמים נותנים אך לא לוקחים, ובכן, כאן ייתכנו שתי אפשרויות ביאור למיטב הבנתי: או שיש כאן רמז על מידותיו של הקב"ה שהוא נוהג בחמלה ובחנינה, ואם נגזרה גזירה לטוב אין הקב"ה שב ממנה, אלא-אם-כן האדם נכשל בעוון חמור (שמא יגרום החטא); או שיש כאן רמז על טבע האדם, אשר לאחר שהוא השמין והעשיר הוא בועט וכופר, וכבר אינו מבקש מה' יתעלה שירחיק ממנו את חיי ההבל ורעות-הרוח, כדי שיוכל לזכות בחיי העולם-הבא.
"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קה' א, ב).
התירוץ השלישי
תירוצו השלישי של קארו נוגע לדברי רבנו בפירוש המשנה בעניין קרנא הדיין, וכֹה דברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז):
"וקרנא, דיין בכל ארץ ישראל, והוא היה שואב מים, וכשהיו בעלי הדין באין לפניו אומר להם: או שתתנו לי מי שישאב במקומי בזמן שאני עסוק עמכם, או שתתנו לי כדי מה שאני בטל מעבודתי ואדון לכם".
וכך אומר קארו על ראָייתו של רבנו: "וקרנא בכתובות דף קה שהיה מרוויח שהיה בודק באוצרות יין איזה ראוי להתקיים, אותה אומנות יפה היא ובלי טורח גדול, ואין ספק שמי שחננו השם יתברך שיתפרנס ממלאכתו, אסור לו ליטול".
ראשית, רבנו לא אמר שמלאכתו של קרנא הייתה בדיקת אוצרות יין, אלא שהוא היה שואב מים, ונראה שקרנא עבד בשתי המלאכות הללו, שהרי בדיקת אוצרות יין אינה מלאכה יום-יומית, אלא מלאכה שנדרשים לה אחת לזמן מרובה. ואיני מבין, וכי קארו חשב שניתן להתפרנס רק מבדיקת אוצרות יין? וכמה אוצרות יין היו? וכמה פעמים יש לבדקם? כמו כן, אין להתפלא על-כך שקארו השמיט את מלאכת שאיבת המים של קרנא, שהרי מטרתו לעוות את האמת ולהכשיר ליהנות מכבוד תורה, ואם קרנא הדיין היה שואב מים, אין לך ראיה גדולה מזו כדי להשתיק את קארו ולשלוח גִּירָּא לתוך עיניו ולתוך עיני תלמידיו שבכל דור ודור.
שנית, קארו אומר על בדיקת אוצרות יין: "אותה אומנות יפה היא ובלי טורח גדול", ואיני יודע מה הוא אומר? והלא כל חכמי התלמוד עבדו בכל סוגי העבודות, "יפות" ו"לא יפות", בעלות "טורח גדול" ושלא בעלות "טורח גדול". קארו גם רומז, שאם לא היה מדובר במלאכה יפה שטורחה מועט קרנא הדיין לא היה עובד בה... ולא רצה ליתן דעתו לדברי רבנו שאמר שקרנא היה שואב מים! ובאותם הימים שקרנא היה שואב מים הוא היה דיין בכל ארץ-ישראל!
וראו נא את שני פסקי רבנו בהלכות מתנות עניים (י, טז–יז):
"לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הצבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות'. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני', פרנסוני, ובכך ציוו חכמים".
"גדולי החכמים היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי מים לגינות, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלו מן הצבור, ולא קבלו מהן כשנתנו להן".
שלישית, קארו אומר: "ואין ספק שמי שחננו השם יתברך שיתפרנס ממלאכתו אסור לו ליטול". ואיני יודע מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! וכי הקב"ה חונן את האדם בפרנסה מן השמים? והלא יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך! וכי הקב"ה יחון את האדם בפרנסה אם האדם לא ילמד מקצוע? אם הוא לא יתאמץ לרכוש ניסיון? אם הוא לא יקום מוקדם לצאת למלאכתו? אם הוא לא ייתן שירות טוב ללקוחות? אם הוא לא ישכיל לשכלל את מקצועו?
והלא כדי להיות בעל מלאכה על האדם ללמוד ולהשכיל להתאמץ ולהתנסות, ורק לאחר מכן, על האדם לייחל להקב"ה שיסייע לו ויזמין לו את פרנסתו. ואילו לפי קארו, על האדם ללכת ללמוד תורה בכוייללי המינות הפרו-נוצריים, ולקחת ממון בעבור לימודו, ולראות, אם מן השמים ישלחו לו פרנסה "טובה ויפה" שאין בה "טורח גדול", רק אז הוא מחויב ללכת לעבוד שעה-שעתיים ביום ולחזור לחמם את הכיסא בישיבה, אך אם הקב"ה לא שלח לו פרנסה קלה נוחה ויפה שאין בה "טורח גדול" – הוא רשאי להמשיך ולחלל-שם-שמים בישיבה.
ולסיום נקודה זו, אצרף רשימה חלקית של המקצועות שבהם עבדו חכמי המשנה והתלמוד:
הלל – חוטב עצים (יומא לה ע"ב); שמאי – בנאי (שבת לא ע"א); רב הונא – שואב מים, קרנא – תהי אקנקני (כתובות קה ע"א); שמעון הפקולי – נפץ, ר' יוחנן – סנדלר, ר' מאיר – לבלר (עירובין יג ע"א); ר' יהודה – סבל (נדרים מט ע"ב); ר' יוסי – שלח (שבת מט ע"ב); רב הונא ורב אושעיה – רצענין (פסחים קיג ע"ב); ר' אבא בר חנינא – חייט (ירוש' שביעית ד, ג); רב פפא – גנן (ב"מ קט ע"א); רב אחא – רועה (ב"מ צג ע"ב); אבא אושעיא – כובס (ירוש' ב"ק י, י); רב יוסף – סבל, רב ששת – טוחן (גטין סז ע"ב); רב כהנא – רוכל (קדושין מ); ר' חייא הגדול – בדד (ירוש' פסחים ד, ט); ר' חייא בר אבא – סוחר קטנית (כתובות כא ע"ב); ר' יהודה בן בתירא – חלפן (יבמות קב ע"א); אבא בר זמינא – חייט (ירושלמי סנהדרין ג); ר' דניאל – חייט (ויק"ר לב); ר' לוי – מוכר חלתית, רב עמרם חסידא – מוכר תכלת, רבנא אחוה דר' חיא בר אבא – מוכר תכלת (ע"ז לט ע"א); ר' שמעון – שזורי (דמאי א, א); ר' יהושע – נפח (ברכות כח); ר' יוסי – עושה מצודות (מנחות לז); ר' יהודה – נחתום (ב"ב קלב); ר' אדא – מודד קרקעות (ב"מ קז); ועוד ועוד (מתוך פירושו של קאפח להלכות תלמוד תורה שם).
התירוץ הרביעי
עוד אומר שם קארו: "ורב הונא דהוה דלי דולא [=שואב מים, ואף רב הונא היה דיין גדול מאד], כבר פירש רש"י, שהיה דולה להשקות שדותיו ובזה אין גנאי, גם כי כפי זה כבר היו לו קרקעות לא היה צריך ליטול".
ובכן, הבה ונבחן את הסוגיה בכתובות קה ע"א, שאותה מזכיר קארו, וכך נאמר שם: "כי הא דרב הונא, כי הוה אתי דינא לקמיה, אמר להו: הבו לי גברא דדאלי בהריקאי [=שידלה וישקה במקומי את השדה], ואידון לכו דינא".
ורש"י-שר"י פירש שם: "הבו לי גברא דדאלי – מיא משקה שדותי".
נחזור לדברי קארו, היכן נאמר בגמרא שרב הונא היה דולה ומשקה את שדותיו? כל שנאמר הוא: "הבו לי גברא דדאלי בהריקאי" ותו לא. ורש"י הוא זה אשר פירש שרב הונא היה משקה את שדותיו, כדי שלא נעלה בדעתנו שרב הונא הדיין הגדול היה עובד לפרנסתו כשכיר יום. זאת ועוד, מדוע קארו אומר: "שהיה דולה להשקות שדותיו ובזה אין גנאי"? וכי יש גנאי בהשקיית שדה? וכי אין גנאי בהשקיית השדה אם הוא שלך? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! ובמלים אחרות, מלאכת ההשקיה הינה גנאי, אך אם השדה שלך העושר מכסה על הגנאי... והמינים וצאצאיהם מחקו כתוב מפורש: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תה' קכח, ב).
וראיה גדולה יש בדברי התלמוד לכך שרש"י-שר"י שיבש את התלמוד כדי להצדיק ליהנות מדברי תורה, שהרי בגמרא נאמר: "כי הא דרב הונא, כי הוה אתי דינא לקמיה, אמר להו: הבו לי גברא דדאלי בהריקאי, ואידון לכו דינא". כלומר, מדובר בסוגית-המשך לסוגיה שקדמה לה, והסוגיה שקדמה לה דנה בקרנא שהיה דיין בכל ארץ-ישראל והיה עובד שכיר! משמע בבירור כי גם רב הונא היה עובד שכיר, ולכן נאמר מיד בהמשך: "כי הא דרב הונא" וכו'. וכבר הרחבתי בביאור הסוגיה בכתובות במאמרי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף" (חלק ג).
כמו כן, לפי קארו, רב הונא היה עשיר גדול: "כבר היו לו קרקעות", ולכן לפי קארו הוא לא היה צריך ליטול... וזה התירוץ ההזוי ביותר מכולם! וכי אדם שרודף בצע ונהנה מן התורה אף-על-פי שמדובר בחילול-שם-שמים, יחדול אי-פעם מלחצוב בה טובות הנאה? והלא רבים מאד הם הכומרים השכירים לדורותיהם, כולל קאפח, אשר קיבלו משכורות עתֵק במשך עשרות ולעתים אף יובל שנים (במקרה של קאפח), ולעולם הם לא אמרו "די לי", "יש לי כדי מחייתי ואיני זקוק עוד למשכורות", אדרבה, הם לקחו ולקחו את כל הכספים, גם מענקי פרישה, גם פנסיות, גם שילומי פרסים למיניהם, גם טובות הנאה מן הציבור, ועוד-ועוד לאין מספר.
וכבר אמר לנו שלמה המלך את האמת והיא ש"אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קה' ה, ט).
אגב, קאפח שם השתבש בתשובתו לקארו, ולא הצליח לומר דברים מבוררים, וזה לשונו:
"ורבנו לא יסכים לפירוש רש"י, כי אילו היו שדותיו, אמאי לא עשה כקרנא ליטול שכר בטלה, ולמה היה זקוק למחליף? אלא, רב הונא לא היה אלא שכיר יום, ובעל השדה סמך עליו להשקות כל השדה באותו היום, ואם יפסיק הרי הוא מפסיד את בעל השדה וזרעיו יתקלקלו, אף-על-פי שהיה מנכה לבעל השדה מה שקיבל בשכר הדין, אין הדבר מועיל לשוכרו".
קאפח סותר את עצמו, שהרי בתחילה הוא שואל מדוע רב הונא היה זקוק למחליף? וזו ראיה כביכול לכך שהשדה לא הייתה שלו. אך לבסוף הוא סותר את ראייתו מבלי לשים לב, שהרי הוא אומר, שאם השדה לא הייתה מושקית באותו היום הזרעים היו מתקלקלים. נמצא, שגם אם השדה הייתה שלו, עדיין הוא היה זקוק למחליף, ודבריו אינם סותרים את פירוש רש"י.
אגב, קאפח גם מחדיר התעיה: "אף-על-פי שהיה מנכה לבעל השדה מה שקיבל בשכר הדין" – ואין דבר כזה "שכר הדין"! כי אסור באיסור חמור לקחת שכר בעבור פסיקת דינים, והדבר בגדר "ארור לוקח שוחד", והיה עליו לדייק ולומר "שכר בטלה". אלא, שעיניו של קאפח נסמאו מן השוחד, שהרי הוא גם סתר את עצמו באותו קטע קצר, וגם נכשל והחדיר מושג הלכתי שאין לו שום יסוד ובסיס, ואף יש בו כדי להתעות את הרבים שמותר לקחת שכר בעבור פסיקת דינים, וכאמור, מדובר בעוון חמור מאד שעליו נאמר: "ארור לוקח שוחד".
ומי שיעיין בסוגיה שם, יראה כמה דקדקו חכמים בהגדרת "שכר בטלה", וכמה הם דקדקו בזוז אחד שקיבל קרנא, וחקרו ודרשו האם היה מותר לו לקבלו ומהם התנאים הייחודיים שבהם היה מותר לו לקבל זוז אחד בלבד! ואילו קאפח, מחציף להתעות וכותב: "שכר הדין", ואם חכמים שם היו רואים את דבריו היו קורעים בגדיהם! ולעיון מקיף בסוגיה האמורה, ראו מאמרי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף" (חלק ג). והמשכילים יבינו.
"וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (דנ' יב, י).
סוף דבר
אחתום חלק זה של מאמרי בקטעים נבחרים מתוך דברי הגמרא בכתובות (קה ע"א–ע"ב):
"אמר רבי אבהו: בא וראה כמה סמויות עיניהן של מקבלי שוחד, אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא, ספק מתרפא ספק אינו מתרפא, והם [=נוטלי השוחד] נוטלין שווה פרוטה [וכל-שכן משכורות שחיתות במשך יובל שנים, ופנסיות, ועוד שילומֵי-שילומים לאין מספר] ומסמין עיניהם, שנאמר: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים' [שמ' כג, ח]. תנו רבנן: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים' [דב' טז, יט] – קל וחומר לטיפשים, 'וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם' [שם] – קל וחומר לרשעים. מידי טיפשים ורשעים בני דינא נינהו? [וכי טיפשים ורשעים מתמנים לדיינים? ובימינו אי-אפשר היה להעמיד דרשה זו] אלא הכי קאמר: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים' – אפילו חכם גדול ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב; 'וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם' – אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא טירוף הדעת. כי אתא רב דימי אמר: דרש רב נחמן בר כהן, מאי דכתיב [מש' כט, ד]: 'מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה'? אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום – יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות – יהרסנה".
ואסיים בהערה על הדרשה האחרונה, כי רש"י פירש שם: "אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום – שהוא עשיר ואין צריך להחניף". דהיינו, לפי רש"י יש איסור למנות דיין שאינו עשיר כמו מלך, כי אם הוא לא עשיר גדול הוא בהכרח יחניף לבני האדם במטרה לקבל מהם שוחד וטובות הנאה! וכנראה שרש"י לא שמע על יראת שמים, ולא ידע שכל אדם מבאי העולם ובמיוחד הדיינים מחויבים בה, ולא משנה מהי שורת חשבון-הבנק שלהם... אך מי שמודד את הכל בכסף, כמו רש"י-שר"י, יפרש הכל מתוך התבוננות מבעד החור של הגרוש.
ולא רק מבחינה מוסרית פירושו שגוי מאד, גם מבחינה הלכתית, מפני שאין שום מניעה למנות דיין שאינו עשיר, ואפילו יהיה עני דך מך, מותר וראוי ורצוי למנותו, וכמו ר' יהושע שהיה פחמי, וכמו קרנא ורב הונא שעבדו בתור שכירים, וכמו הלל הזקן וכל חכמי האמת.
אלא, חכמים בדרשה האחרונה מבקשים ללמֵּד אותנו שמי שהוא רודף בצע אינו ראוי להתמנות לדיין, כמו הכהנים שמחזרים על הגרנות, וכמו הכומרים השכירים האורתודוקסים בימינו. וכך יש להבין את הדרשה: אם הדיין דומה למלך שאינו צריך כלום, כלומר, אם הדיין מרגיש את עצמו שהוא עשיר כמלך, בבחינת: איזהו עשיר – השמח בחלקו, ואינו זקוק לשום אדם, ויראת ה' היא אוצרו: דיין כזה – יעמיד ארץ, ורודף בצע כמו רש"י-שר"י – יהרסנה.
"וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ יִצְפְּנוּ לְנַפְשֹׁתָם, כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח" (מש' א, יח–יט).