קארו – מגדולי מחללי שם שמים (ח"א)

עודכן: 9 במרץ 2021

בפירושו להלכות תלמוד תורה (ג, י), יוסף קארו מגלה את נבלותו וסכלותו, נבלותו – כי הוא התיר ליהנות מדברי תורה והתעה את הרבים לחלל-שם-שמים, וסכלותו – כי בין תירוציו אנו מוצאים שוב ושוב ראיות עקושות ואף ראיות דמיוניות מפשטי אגדות חז"ל, כאילו יש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, וכאילו ראוי להביא ראיות מן הנמנעות! נראה שהוא לא למד את פירוש רבנו לפרק חלק, שהרי הוא כמעט ואינו מזכיר את פירוש המשנה, או שהוא למד, אך שכלו המזוהם מן הכסף לא הבין מאומה, "לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


נחל אפוא לעיין בדבריו, וזה לשונו בפתיחת פירושו להלכה שם: "רבנו הרחיב פיו ולשונו בפירוש המשנה פ"ד דאבות על ההספקות שנותנין גם לתלמידים וגם לרבנים, וגם נראה מדבריו שרוב חכמי התורה הגדולים שבאותו זמן או כולם היו עושים-כן [העתקתי את כל פירושו של רבנו לפירוש המשנה (ד, ז) בסוף מאמרי: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך"]".


מיד בראש דבריו קארו עוקץ את רבנו עקיצה ברורה, שהרי הוא אומר: "רבנו הרחיב פיו ולשונו", ואף שקאפח מנסה לטשטש את האמת ומפנה לפסוק מספר שמואל א (ב, א), ברור שאין זו כוונתו של קארו. שהרי הפסוק מספר שמואל עוסק בשירת ההודיה הנשׂגבה של חנה לה' יתעלה: "רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ", ולא יעלה על הדעת שקארו, אשר חולק על רבנו וסובר שמותר ליהנות מדברי תורה, יתכוון לפסוק הזה, שהרי אם כוונתו לפסוק הזה, הוא למעשה מודה שרבנו הטהור צדק, והוא-קארו מִמְחללי-שם-שמים ומאויבי ה'.


וברור שלפי האמת קארו אכן כך, דהיינו ממחללי-שם-שמים ומאויבי ה', ואף מגדולי המתעים את העם אחרי ההבל שקמו לעם-ישראל בכל הדורות (ראו מאמרי: "האם השולחן ערוך הוא שמונים אחוז רמב"ם?", וכן מאמר נוסף שנכתב כתשובה לתגובה למאמר, וכן מאמרי: "נזיפה בעקבות השרימפסים של קארו", ועוד). כמו כן ברור, שקאפח לא יתכוון לומר שקארו ממחללי-שם-שמים ומאויבי ה', שהרי קאפח היה רב שכיר בכיר מאד וסוף-סוף קארו מצדיק גם את נטילת משכורותיו של קאפח, ואם קארו הוא מאויבי ה' הוא הדין לקאפח.


אלא, קאפח ניסה לטשטש את העובדה שקארו עוקץ את רבנו, כדי שדבריו של קארו יתקבלו, דהיינו כדי שסברתו של קארו ושלו, שמותר ליהנות מדברי תורה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", תתקבל על ליבם של שוחרי משנת רבנו – שהרי נתח-השוק של קאפח השכיר הוא תלמידי הרמב"ם, ולכן הוא לא היה יכול להציג את קארו כנוכל שעוקץ את רבנו, מפני שדבריו לא היו מתקבלים בקרב נתח-השוק של קאפח השכיר, שהם כאמור תלמידי רבנו, ולכן הוא מעוות את האמת, ומפנה לפסוק מספר שמואל, אף שמדובר בהזיה מוחלטת.


ולאיזה פסוק מתכוון קארו? ובכן, ייתכן שכוונתו לאמור בתהלים (לה, יט–כא): "אַל יִשְׂמְחוּ לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר שֹׂנְאַי חִנָּם יִקְרְצוּ עָיִן, כִּי לֹא שָׁלוֹם יְדַבֵּרוּ וְעַל רִגְעֵי אֶרֶץ דִּבְרֵי מִרְמוֹת יַחֲשֹׁבוּן, וַיַּרְחִיבוּ עָלַי פִּיהֶם אָמְרוּ הֶאָח-הֶאָח רָאֲתָה עֵינֵינוּ". ברם, נראה יותר שכוונתו לאמור בישעיה, שהרי בישעיה נזכרה גם הרחבת הפה וגם הארכת הלשון, וקארו כאמור מזכיר את שניהם, גם את הפה וגם את הלשון: "רבנו הרחיב פיו ולשונו". והנה לפניכם האמור בישעיה (נז, ג–ה):


"וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה בְּנֵי עֹנְנָה זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה, עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר, הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים" וכו', פסוקים קשים מאד-מאד, ואף ארסיים וקטלניים.