המצוה המרכזית שבה העולם האורתודוקסי הפרו-נוצרי משתמש כדי להראות שיש לו ערכים ועקרונות מלבד רדיפת בצע, שׂררה וכבוד, היא כמובן השבת. קל מאד לעולם האורתודוקסי להילחם כביכול על קדושת השבת, שהרי מי לא בעד יום מנוחה? מי לא בעד יום של בטלה ואכילה ואף זלילה וסביאה? וכמובן שהאורתודוקסים, שרואים בדת כלי להפקת רווחים וטובות הנאה, קפצו כמוצאי-שלל-רב על קדושת השבת, שלא נועדה לזלילה ולסביאה אלא להודיע ולידע שיש בורא-לעולם וללמוד על מציאותו ופעולותיו, ורתמו אותה כדי להראות שיש להם "עקרונות" שהם נלחמים עליהם, דהיינו שיש להם כביכול אידיאולוגיה מעבר לתאוות.
אולם, שמירת השבת, עם כל חשיבותה העצומה איננה בכלל שלושה-עשר יסודות הדת, ומי שמחלל שבת ואפילו בפרהסיה, אינו בגדר מין ואפיקורוס שחובה לשנוא אותו ולהשמידו! להיפך! אפילו שהוא בגדר גוי לכל דבריו, אם הוא בא לבית-הכנסת "לגנוב" מצוות בסתר, חובה להתייחס אליו בכבוד ובחמלה. ברם, האורתודוקסים הפכו את השבת ליסוד הדת, כדי לכסות בכל מחיר על שתי עובדות קשות: על-כך שהם רוצצו במגפיים מסומרים את כל יסודות הדת המחשבתיים, ועל-כך שהיסוד היחיד שיש בדתם הוא רדיפת בצע ותאוות (ועל השחתתם המוחלטת את שלושה-עשר יסודות הדת, ראו: "כך אמרו חכמים: אחרי לבבכם – זו מינות").
קצרו של דבר, האורתודוקסים גם השחיתו את תכליתה של השבת, שהרי תכליתה היא להפנות את כוחות המחשבה לידע ולהכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, והם הפכוה ליום של זלילה וסביאה ורביצה במיטה במשך רובו המוחץ של יום השבת; וגם משתמשים בה כדי להשחית את דת משה, דהיינו כדי לכסות על העובדה המחרידה שאין להם בעצם שום יסודות ועקרונות, לא מחשבתיים ולא הלכתיים, למעט רדיפת בצע, שׂררה, תאוות, וכוח פוליטי: שהרי את כל "עקרונותיהם" הם מעקמים כדי להשיג את העניינים שנמנו בסוף השורה הקודמת.
בשל הפיכת השבת ליסוד הדת החדש, והאילוץ להילחם על עקרון דתי כלשהו, הנכם עשויים למצוא את הוזי ההזיות האורתודוקסים הדורסנים והפשיסטים מתעוררים מדי פעם לפי דמיונם להילחם על קדושת השבת. לאחרונה הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בצעקתם המגוחכת שיש לבטל את עבודות התשתית בשבת, אף שהוסבר להם שהדבר יגרום לנזק כלכלי אדיר למשק של מדינת ישראל, אותו המשק אשר מממן את בטלנותם וסכלותם וכפיות לבם הערֵל.
במאמר זה נראה, שניתן לפתור את הבעיה הזו – שכאמור נוצרה אך ורק כדי לתעתע ולהחדיר את הרושם שהאורתודוקסים הם בעלי עקרונות מלבד רדיפת בצע, וכן כדי לכסות על העובדה שהם רוצצו במגפיים מסומרים את יסודות דתנו – בקלות רבה, וזאת באמצעות מתן העבודות הללו לביצוע על-ידי גויים. כלומר, קבלן יהודי רשאי לשכור עובדים גויים שיבצעו את העבודות בשבת, בתנאים מסוימים, והואיל וממילא כל העובדים בשטח הם ממילא גויים, הדבר לא אמור להיות קשה, אלא קל מאד: פשוט לוודא שגם מנהלי העבודה בשטח הם גויים, ותו לא מִדֵּי.
נחל בתשובה לשאלה שצריכה להישאל: מדוע בכלל אסור לגוי לבצע עבודות בשביל יהודי בשבת? ובכן, חכמים גזרו שאסור לומר לגוי לעשות בשבילנו מלאכה בשבת (דאורייתא), שמא הדבר ידרדר קלי דעת מקרב היהודים, ויגרום להם לפשוע ולעשות בעצמם את המלאכה.
וכֹה דברי רבנו בהלכות שבת (ו, א):
"אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת, אף-על-פי שאינו מצֻווה על השבת, ואף-על-פי שאמר לו מקודם השבת, ואף-על-פי שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת. ודבר זה איסורו מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן, ויבואו לעשות בעצמן".
ברם, חכמים התירו ליהודי להורות לגוי לבצע מלאכה דאורייתא, במקום שיש בדבר משום יישוב ארץ-ישראל! והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות שבת (ו, י):
"הלוקח בית בארץ ישראל, מותר לו לומר לגוי לכתוב לו השטר בשבת, שאמירה לגוי איסורה מדברי סופרים [כאמור בהלכה הקודמת], ומשום יישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה. וכן הלוקח בית מהם בסוריה, שסוריה כארץ ישראל לדבר זה [ואפילו בסוריה הקלו!]".
נמצא, ש"משום יישוב ארץ-ישראל לא גזרו בדבר זה", דהיינו לא אסרו לומר לגוי לבצע מלאכה דאורייתא! וחכמים לא חילקו בהיתרם הזה בין בצנעה לבין בפרהסיה, אלא, לעולם מותר להורות לגוי לבצע מלאכה דאורייתא בשבת, כאשר המטרה היא יישובה ופיתוחה של ארץ-ישראל הטובה. ולכן, די בהלכה זו כדי להתיר בשופי להורות ולבצע עבודות תשתית בשבת על-ידי גויים, ודי למַנות את אחד המפקחים שהוא גם ירא שמים, כדי לפקח על הדבר הזה.
וכל מי שמתנגד ומפקפק בהלכה זו חשוד לדעתי על המינות, שמא מטרתו בתפישׂת התורה איננה למלא את ייעודו של עם-ישראל בארץ-ישראל, ואיננה לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש. כי ייעוד זה לא יתקיים אלא בפיתוחה, בשגשוגה ובפריחתה המדעית והפיסית של ארץ-ישראל. יתר-על-כן, כל מי שמחמיר מעבר להוראות חז"ל וגזירותיהם חטא גדול בידו, כל-שכן בעניין שכזה, דהיינו בעניין שנוגע לפיתוחה ולשגשוגה של ארץ-ישראל, שהיא היסוד למילוי ייעודו של עם-ישראל. והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות מאכלות אסורות (יז, כא), וכֹה דבריו:
"שמן של גויים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהִמרה על-פי בית-דין שהתירוהו. ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר, ואינו נאסר: לא מפני בישולי גויים, מפני שנאכל כמות שהוא חי; ולא מפני גיעולי גויים, מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו".
כלומר, מי שאוסר את מה שהתירו חכמים חוטא בחטא גדול וממרה את פי הסנהדרין! ודי והותֵר בכל האמור, אך הואיל והמינים הפכו את השבת לעבודה-זרה, אצרף ראיה נוספת:
בהלכות שבת (ו, יא–יב) פוסק רבנו כך:
"פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים והגוי עושה לעצמו, ואף-על-פי שהוא עושה בשבת – מותר; וכן השוכר את הגוי לימים הרבה – מותר, אף-על-פי שהוא עושה בשבת. כיצד? כגון ששכר את הגוי לשנה או לשתיים, שיכתוב לו או שיארוג לו – הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר, כאילו קצץ עימו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה. והוא שלא יחשֵּׁב עימו יום יום. במה דברים אמורים? בצנעה, שאין הכול מכירין שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם הייתה ידועה וגלויה ומפורסמת – אסורה, שהרואה את הגוי עושה, אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר הגוי לעשות לו בשבת".
מהלכות אלה למדנו שני כללים חשובים לענייננו:
א) אפילו במקום שאינו נוגע לצורך הרבים ולפיתוחה ולשגשוגה וליישובה של ארץ-ישראל, מותר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא בעבור היהודי בתנאי שישלם לו את שכרו באופן גלובלי כגון משכורת חודשית, בעבור כלל ימי העבודה: ימי החול השבת יחדיו. שהרי אם יחשֵּׁב עם העובד שכר כל יום ויום, נמצא שהוא שכר את הגוי לעשות מלאכה דאורייתא בשבת.
עוד עולה מכלל זה, שהאיסור שחכמים קבעו לפיו שאסור לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא ליהודי אינו כלל ברזל (כמו לדוגמה האיסור ליהנות מדברי תורה, שבו שילבו חכמים גינויים ואיומים חריפים מאד), אלא בהחלט ניתן לכופף אותו כאשר יש צורך רבים גדול מאד, וכל-שכן כאשר מדובר בפיתוחה ובשגשוגה וביישובה של ארץ-ישראל שהיא היסוד לקיום ייעודנו.
ב) חכמים אסרו להשתמש בגוי לביצוע מלאכה דאורייתא, כאשר המלאכה נעשית בפרהסיה, והסיבה לכך היא: שמא יתבוננו היהודים על הגוי שעושה את המלאכה, ויחשדו ביהודי שמא הוא עובר על גזירת חכמים ביד רמה כירבעם, ושוכר לו גוי לעשות לו מלאכה בשבת.
האיסור הזה נובע מכך שהיהודי שרואה את הגוי עובד בשבת, אינו יודע שהמעסיק קצץ עם הגוי, דהיינו סיכם עמו מראש לעשות לו עבודה לתקופה ממושכת. ברם, איסור זה אמנם קיים כאשר מדובר באדם פרטי, אך כלל אינו קיים כאשר מדובר בגוף ציבורי ענק כמו המדינה. שהרי אם הרבנים האורתודוקסים המושחתים יפרסמו גילוי דעת בעניין, כל העֵדר של עובדי האלילים האילמים לא יצייצו מלה אחת בעניין, וכנראה שלא שיחדו אותם מספיק כדי שהם ינפיקו גילוי דעת שכזה. ואין לי ספק שניתן לפתור את העניין בכסף ובשלמונים כמו כל עניין אצלם.
זאת ועוד, גזירת חז"ל מיסודה אינה חלה על בית-הדין או על גוף ציבורי, אלא על אדם פרטי, ואין צל של ספק, שבמקום שמדובר בגוף ציבורי ענק ובצורך רבים גדול מאד, ואף במעלה נעלה ונשגבה של פיתוחה ויישובה ושגשוגה של ארץ-ישראל האהובה – מותר ואף מצוה רבה. ואין שום חשש מה יאמרו היהודים האורתודוקסים, כי אין להתחשב בעובדי אלילים אילמים אשר לא עלו לארץ-ישראל אלא לאחר שהקב"ה היכה בהם מכת אכזרי אנושה, ועד היום אינם חפצים בשגשוגה של ארץ-ישראל: משתמטים מעבודה ומצבא ורק מבקשים לחיות חיי גלות פרזיטים וטפילים, על חשבון בני האדם שמפריחים את הארץ ומקדמים אותנו לייעודנו.
קצרו של דבר, המינות טמטמה את חשיבתם של כומרי הדת האורתודוקסים, והם התעוורו עד שאינם רוצים להבין שניתן לפתור את העניין בקלות רבה מאד. אלא, הם אוחזים בהשקפות המינות שלהם בדבקות פגאנית – כדי לכסות על-כך שהם השחיתו את יסודות הדת וכן שאין להם באמת שום ערכים ועקרונות – ואף תוקעים מקלות בגלגליה של המדינה לעבר ייעודה.
סוף דבר
אסיים בסיפור שימחיש כיצד האורתודוקסים הפכו את השבת לעבודה-זרה: ליד ביתי יש ישיבת הסדר "חסידית", ולעתים הנני שומע את תפילתם, או יותר נכון את זעקותיהם כאשר הנני עובר בגינה שמחוץ לישיבה. ובכן, בשבת האחרונה, שבת וראש חודש אייר תשפ"ג, שמעתים מתגודדים כמנהגם וזועקים שיר בקולי קולות בן שתי מלים בלבד: "שאבעס קוידש". הם חוזרים כמו אחוזי שיגעון על שתי המלים הללו, עולים ויורדים כחולי הנפשות, יעלו שמים ירדו תהומות, וזועקים לשבת! כאילו יש לשבת ישות פגאנית והיא זו אשר מתפללים אליה! כל החיזיון הזה של הזעקה ל"שאבעס קוידש" ארך דקות ארוכות, ואין ספק שאדם שאינו מלומד בהנהגותיהם המשוגעות, יסבור שהאלוה שעובדים בישיבה הזו הוא: "שאבעס קוידש".
ואין גבול לתאוותם של המינים וצאצאיהם לעבוד עבודה-זרה, עד שהפכו גם את השבת לישות בעלת מודעות, וכל זאת גרמו להם הפניית ערפם לה'-אלהים-אמת, והחרבת יסודות הדת.
"הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד [ולא לאלוה הדמיוני שנקרא: 'שאבעס קוידש']" (יש' מה, כא–כב).
"וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם" (מ"א יח, כח).
ואחתום בדברי רבנו ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דבריו:
"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה, הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [=וכן אין פונים אל 'שאבעס קוידש' בזעקות אימים במשך עשרות דקות בתפילת הציבור של ערב שבת, עד שהזועקים נדמים לנביאי הבעל שזועקים לאלהיהם], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו [=ובעניין 'שאבעס קוידש' אפילו לא מדובר במתווך, שהרי הם פונים ישירות ובזעקות כפייתיות שוב ושוב ל'שאבעס קוידש', פשוט השיגעון בהתגלמותו], אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [=כלומר, אין להעריץ ולזעוק למאומה מבלעדי ה']. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה. [...]
וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
"עֲנֵנִי יְיָ עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְיָ הָאֱלֹהִים" (מ"א יח, לז).