נושאים (שבעים) פנים בתורה

במאמרי: "אלו ואלו דברי אלהים חיים" למדנו על האמירה המוסרית הזו שנזכרה בספרות חז"ל, ואשר סולפה ועוותה והפכה לכלי בידיהם של הפתאים ואנשי השקר לחזק ולאשש ולהוכיח את דרכם העקומה. כלומר, כאשר דרך האמת מוצגת לפני התועים למיניהם, הם דוחים אותה באמירה ש"אלו ואלו דברים אלהים חיים", דהיינו גם דברי התועים והמינים וגם להבדיל דברי אנשי האמת המעטים, כולם לפי דמיונם הם דברי אמת ישרים ונכוחים.


מטרת האמירה הזו היא לא לאמֵּת את דרך האמת, כי דרך האמת כלל אינה מעניינת אותם, אלא מטרתה היא להחדיר את השקר ואת הספק, ובסופו-של-תהליך גם להחריב כליל את דרך האמת, שהרי החדרת הספק לתוך דת האמת מובילה בסופו-של-דבר לעיוותה ולשיבושה, וליצירת דת חדשה, כמו הנצרות והאסלאם אשר שיבשו את היהדות ויצרו דתות חדשות.


אותם התועים אשר מתעים את עצמם ואת זולתם בנפנוף באמירה "אלו ואלו דברי אלהים חיים", מתעלמים מאחד היסודות החשובים ביותר בדת האמת והוא: "קבל האמת ממי שאמרו", כלומר, על כל אדם באשר הוא חלה חובה עליונה לחתור אל האמת בכל דרכיו. על האדם להבין, שכמו שיש אמת אחת בלימודי המדעים, כך הוא ביסודות הדת ובהשקפותיה.


לא יעלה על הדעת שיהיו שתי אמיתות בענייני השקפה כֹּה יסודיים וכֹה מנוגדים, לדוגמה: לא יעלה על הדעת שהשקפת שלילת הגשמות וייחוד הבורא היא "דברי אלהים חיים" ולעומתה השקפות השיתוף או המינות שבספר הזוהר אף הן "דברי אלהים חיים", או שאיסור הפנייה לאלוה-מתווך היא מינות מצד אחד, ומצד שני היא "דברי אלהים חיים" ואף מצוה רבה.


בדומה לאמירה: "אלו ואלו דברי אלהים חיים" ישנה אמירה נוספת, שמטרתה היא אותה המטרה: החדרת השקר לתוך דת האמת – שהרי החדרת השקר לבדו היא בלתי אפשרית, כלומר, קשה מאד להחדיר להמוני ישראל את השקר והאלילות לצד שלילת האמת. לעומת זאת, החדרת השקר והאלילות לצד האמת, זה דבר שעשוי בהחלט להתקבל, וההיסטוריה אף מוכיחה זאת – ואין זה אלא תירוץ כדי להחריב את דת האמת באופנים מתוחכמים מאד.


האמירה הדומה לאמירה "אלו ואלו דברי אלהים חיים" היא האמירה: "שבעים פנים לתורה". כאשר הפתאים והתועים מגיעים לנקודה שבה מעמתים אותם עם שתי השקפות מנוגדות: מן העבר האחד השקפת-אמת ומן העבר השני השקפת-מינות-אלילית, הם ימלטו את עצמם באמירה שיש "שבעים פנים לתורה". כלומר, התורה כביכול מכילה ריבוי דעות מנוגדות ואפילו בענייני יסודי התורה! משמעות האמירה הזו היא למעשה ביטול יסודות הדת, שהרי יסודות הדת מטיפים ומאיימים בחומרה רבה כנגד החדרת השקפות מינות, וכאשר מחדירים אותן בכל זאת, מוחקים למעשה את יסודות דת האמת. ובמלים אחרות, אין באמירה "שבעים פנים לתורה" או "אלו ואלו דברי אלהים חיים", שום הודאה על האמת, שהרי בפועל הן מאמתות את ההבל ודורסות במגפיים מסומרים את יסודות הדת שקיבלנו מאת ה' בהר סיני.


א. מקור האמירה "שבעים פנים לתורה"


מקור האמירה הזו הוא במדרש במדבר רבה פרשת נשא (יג, טו). מדובר במדרש מאוחר מאד אשר נערך במאה הי"ב או הי"ג בפרובנס שבצרפת. ובמלים אחרות, מדובר במדרש פרו-נוצרי שיצא מבית מדרשם של המינים וצאצאיהם, שהרי כידוע, לפרובנס, ולצרפת בכלל בתקופה ההיא, יש היסטוריה ארוכה של מינות והגשמה. ראו לדוגמה את השגת הפוחז מפוסקיירא שבפרובנס (המאה הי"א) על הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, טו). הפוחז קובל על רבנו הרמב"ם מדוע הוא מגדיר את המגשימים כמינים, שהרי רבותיו הם מגשימים! והנה לפניכם דבריו:


"ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ הלכו בזו המחשבה" וכו'. ובמלים אחרות, רבותיו של הפוחז היו מינים ומגשימים.


ולא רק הפוחז מפוסקיירא, חוגים רבים באשכנז נטו אחרי המינות וההזיות, ותוכלו לקרוא על-כך במאמרי של ידידי נאור טויטו "היחס של הרמב"ם לקבלה", וכמובן, גולת הכותרת של יהדות אשכנז, הלא הוא רש"י-שר"י, שבעצמו היה מין ופרשנויותיו נוטפות מאגיה אלילות ומינות.


כאמור, מדרש במדבר רבה הוא מדרש מפוקפק ביותר, ואף-על-פי-כן, המינים וצאצאיהם הצליחו להתעות את עם-ישראל ולהחדיר לנו אותו וכן מדרשים פרו-נוצריים אחרים במסווה של קדמות, דהיינו, הם החדירו את השקפותיהם ושיטותיהם למדרשים מאוחרים ושייכו את המדרשים הללו לחז"ל! ובמלים אחרות, הם זייפו את התורה-שבעל-פה! ראו לדוגמה כיצד בפרויקט השו"ת של אוניברסיטת-בר-אילן, כוללים את המדרש הנדון וכן את כל המדרשים האירופים המאוחרים למיניהם, בתוך הקטגוריה של "ספרות חז"ל", כאילו רבותיהם של יושבי האקדמיה האשכנזים – הם חז"ל! ואם כך באוניברסיטה, אשר יש בה עוד איזה מקום לביקורת ולבקרה מדעית, כל-שכן וקל-וחומר בקרב המינים וצאצאיהם הפרימיטיביים, שם בכלל אין על מה לדבר, ברור כשמש שכל המדרשים ההזויים שנספחו לדת משה הם כולם מפי הגבורה...


לאחר דברי ההקדמה הקצרים נעבור לבחון את האמור במדרש הנדון (יג, טו):


"שבעים שקל בשקל הקודש למה? כשם שיין חשבונו שבעים כך יש שבעים פנים בתורה".


כלומר, לפי המדרש מה שנאמר בפסוקים שוב ושוב בפרשת קרבנות הנשיאים: "שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ", נועד ללמד אותנו שיש שבעים פנים לתורה, וגם אם המדרש הזה היה יוצא מחז"ל ברור שהוא מדרש קלוש מאד-מאד, ואין בו אפילו ריח של ראיה כדי לסתור את דרך האמת או כדי להחדיר את השקפות ההבל והמינות במקום האמת. ובמלים אחרות, התועים והמתעים למיניהם נסמכים על מדרש מאוחר וקלוש מאד-מאד אשר יצא מתוך חברה שיש לה היסטוריה ענפה של מינות ואלילות והזיות מאגיות, כדי לשבש ולהחריב את דת האמת!


כמו כן, נשים לב כי יש במדרש הזה רמז עבה למקור המים הרעים שהוא יצא ממנו: תשובת המדרש לשאלה מדוע נאמר בתורה שבעים שקל בשקל הקודש היא: "כשם שיין חשבונו שבעים כך יש שבעים פנים בתורה", ואיני מצליח להבין, מדוע מחבר המדרש הכניס את היין לעניין? איפה בפסוק או בכל פרשת הנשיאים נזכר יין? ומי החליט שהיין "חשבונו שבעים"?


ראו נא את הפסוק אשר מתאר את קרבנות הנשיאים וחוזר על עצמו בפרשה שם שנים-עשר פעמים לכל אחד ואחד מקרבנות נשיאי ישראל (במ' ז, יג): "וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה". נאמר שהמזרק הזה, שמשקלו הוא שבעים שקל בשקל הקודש, היה מלא בסולת בלולה בשמן למנחה, כלומר, המלים "שבעים שקל בשקל הקודש" כלל אינם קשורים ליין!


מדוע אפוא מחבר המדרש הזכיר יין? ובכן, דומני שהקב"ה שיבש את דעתו של מחבר המדרש הזה, כדי שנדע לזהות את הסכלות והמינות אשר מחריבים את דתנו, כלומר, רמז יש בזה לשכרותו של המחבר, שאהבתו ליין גרמה לו לכרוך את דרשתו ליין ש"חשבונו שבעים".


קצרו של דבר, אין שום ראיה מן המדרש הזה, למעט לאהבת היין של המינים האירופים.


מקור נוסף הוא בספר הזוהר שם מופיע הביטוי "שבעים פנים לתורה" פעמים מספר, אך אין צורך לעיין בו כלל, כי כל בר-דעת אשר למד מדעים ולמד את ספר המדע מבין, שמדובר בספר טמא ואלילי מאד שאין צורך בכלל להתייחס אליו, פשוט מקשה אחת של טמטום. אגב, בפרויקט השו"ת הצמידו את ספר הזוהר לספרות חז"ל, לפני ספרות הגאונים... פשוט הזוי!


ועל המינים האירופים למיניהם אומר הנביא מלאכי את דברי התוכחה הקשים (ב, ח–ט):


"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת, וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה".


אך במקום "וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה", יש לומר: "וְנֹשְׂאִים (שבעים) פָּנִים בַּתּוֹרָה".


ב. "וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע"


התועים והמתעים למיניהם מביאים מקור נוסף לשיבוש התורה בהזייתם, במקור הזה כלל לא נאמר הביטוי: "שבעים פנים לתורה", אך לפי דמיונם נאמרו בו דברים דומים. מדובר בסוגיה במסכת סנהדרין לד ע"א. בסוגיה שם דנים בעניין פסיקת דיני נפשות, ונקבע ששני דיינים שהביאו לאותו טעם שני מקראות שונים, דבריהם נחשבים לטעם אחד – וכן נפסק בהלכות סנהדרין (י, ג): "שניים שאמרו טעם אחד, אפילו משני מקראות, אין נמנין אלא באחד".