ההלל של לילי פסחים


בליל פסח (תשפ"ב) התפללתי כהרגלי במניין ספרדי. אחר תפילת העמידה של ערבית החזן בירך "לגמור את ההלל" כמנהג הספרדים, והקהל החל לומר את ההלל. אולם, אני יצאתי מבית הכנסת מכיוון שבסידור "אור הרמב"ם" לא הופיע נוסח של הלל אחר תפילת ערבית.


בבדיקה שערכתי ראיתי שרבנו הרמב"ם לא הזכיר בשום מקום שיש מנהג לומר הלל אחר ערבית בבית-הכנסת, כמו כן מנהג זה לא מופיע בסידורי רס"ג ורע"ג. המשכתי לעיין בדברי הגאונים ומצאתי שאף לא אחד מהם הזכיר מנהג של אמירת הלל בליל פסח בבית-הכנסת אחר תפלת ערבית, אלא להיפך, מדבריהם עולה בבירור שהם כלל לא הכירו מנהג מעין זה.


וכך נכתב בתשובת הגאונים שהובאה בספר "שערי תשובה" בשם רבינו יהוסף ז"ל, בעניין ההלל שנאמר בהגדה של פסח:


"הלכתא, הלל [שבהגדה] בלילי פסח אינו צריך ברכה לפניו, וכך מנהג ומעשה. ורב עמרם ורב צמח ז"ל כתבו: 'ולגמור את הלל בלילי פסחים אין מברכין. ולמה, מפני שחולקין אותו באמצע', ורבנו האיי ז"ל [אמר] דמלתא כדקאמר [שמה שאמר] רב צמח ז"ל שאין מברכין עליו בלילי פסחים 'לגמור', ואין אנו אומרים אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה [...] וכן מנהג כל ישראל, ולפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו [!]".


נמצא, שאין כל זכר לאמירת הלל בלילי פסחים לאחר תפילת ערבית, ואף נאמר במפורש שאין לברך על ההלל שנאמר בהגדה של פסח מפני "שחולקין אותו באמצע".


וכך כתב בתשובה גם ר' יוסף מיגאש, תלמידו של הרי"ף ורבו של ר' מיימון בר יוסף הדיין, אביו של רבנו הרמב"ם, וז"ל (סימן מד):


"וששאלת למה אין מברכין בלילי הפסח [בהגדה] על ההלל. דבר זה אין לו טעם אלא שכך תקנו חז"ל. ונראין הדברים דהיינו טעמא שאין מברכין על ההלל אלא ביום, משום דמצוה היא לקראו ביום, כמו שהיו עושים במקדש שהיו ישראל קורין את ההלל על קרבנותיהן, אבל בלילי פסחים קריאת ההלל לאו מצוה היא שהרי לא היו עושים קרבנותיהם בלילה, אלא כעין שמחת בעלים היא ונתינת שבח והודאה לפני המקום ואין מקום לברכה".


ומכיוון שהר"י מיגאש כותב על ההלל: "שכך תקנו חז"ל", ברור שכוונתו להלל שנאמר בהגדה של פסח, שהרי אין שום תקנה של חכמים לומר את ההלל בלילי פסחים לאחר תפילת ערבית.

מכל מקום, לאחר כל זאת תהיתי לעצמי: אם כן, על מה סומכים כל הספרדים כאשר הם אומרים את ההלל בלילי פסחים לאחר תפילת ערבית, ועוד בברכה?! והלא ברכה לבטלה ביחיד וכל שכן בציבור היא חמורה מאד מצד נשיאת שם ה' לשווא, ואיך העזו לעשות כן?


פתחתי את הספר "חזון עובדיה פסח" וחשכו עיני, וכך נאמר שם:


"מנהג קהילות ספרד בכל תפוצותיהם לגמור את ההלל בבית-הכנסת בליל יום טוב הראשון של פסח אחר העמידה של תפילת ערבית. ומברכים לפניו 'לגמור את ההלל' ולאחריו 'יהללוך'. ומנהג זה יסודתו בהררי קודש".


וכעת תהייתי גברה: איך פשט מנהג זה בכל קהילות הספרדים, בעוד שהוא אינו מופיע בסידורי הגאונים והרמב"ם?! וכיצד ניתן לומר על מנהג זה שיסודתו בהררי קודש, בעוד שאין לו מקור מהימן?


המשכתי לעיין שם במקורות שהביא ה"חזון עובדיה", וז"ל:


[א] ירושלמי (ברכות א, ה) שאם שמע ההלל בבית הכנסת יצא [...]


[ב] ובתוספתא (סוכה ג, ב): "שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין בהן את ההלל. ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח ולילו, ויום טוב שלעצרת".


[ג] וכן הוא במסכת סופרים (כ, ט).


עד כאן הדברים המובאים בספר שנזכר לעיל, ונשיב על ראשון-ראשון ועל אחרון-אחרון:


א. ירושלמי ברכות


בירושלמי ברכות (א, ה) נאמר כלל: "כל הברכות פותחין בהן ב'ברוך', ואם הייתה ברכה סמוכה לחברתה, כגון קרית-שמע ותפילה, אין פותחין בהן ב'ברוך'". על הכלל הזה מנסים להקשות מצדדים שונים ומגוונים. אחת מן הקושיות שהוקשו על הכלל הזה הייתה מֵעניין הקידוש של ליל שבת, שהרי ברכת הקידוש נאמרת לאחר ברכת הגפן, ואף-על-פי-כן היא פותחת ב"ברוך". והשיבו שם: שברכת הקידוש שונה, מפני שיש מציאות שאדם יושב ושותה מבעוד עוד, והשבת נכנסה והוא שותה, ובכן, אותו אדם אינו מחויב לומר את ברכת הגפן, ודי לו לומר את ברכת הקידוש. ובמלים אחרות, מפני שיש מציאות, ואפילו רחוקה מאד, שבה ברכת הקידוש נאמרת בפני עצמה, תיקנו חכמים שלעולם ברכת הקידוש תפתח ב"ברוך", גם אם ברכת הגפן סמוכה לפניה. וכך נאמר בירושלמי שם: "הא קדושה! שנייא היא, שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאינו אומר בורא פרי הגפן".


ועתה נגיע לענייננו, דהיינו לעניין אמירת ההלל בלילי פסחים:


על הכלל שהובא לעיל הִקשו בירושלמי מצד נוסף: "והא גאולה!" כלומר, והרי ברכת הגאולה, שנאמרת בתוך ההגדה לפני-ובסמוך לסעודה, פותחת בברוך, אף-על-פי שהיא נאמרת לאחר אמירת שני בתים מן ההלל! [אגב, מזאת משמע שההלל נחשב כברכה בפני עצמה]. ומשיבים שם, שאף ברכת הגאולה יוצאת דופן, "דאמר רבי יוחנן: הלל, אם שמעה בבית הכנסת – יצא".

כלומר, הואיל ויש מציאות, ואפילו רחוקה מאד (כמו בברכת הקידוש), שאדם כבר אמר את ההלל בבית-הכנסת ויצא ידי חובתו (כפי שנכתוב בסמוך) – לפיכך חכמים חייבו לעולם לומר בראשה "ברוך".


נמצא, שמציאות אמירת ההלל בלילי פסחים בבית-הכנסת הייתה מציאות רחוקה מאד. וראיה לכך מלשון הברייתא עצמה, שכך אמר רבי יוחנן: "אם שמעה", היינו לשון תנאי, וכן בהמשך נאמר: "יצא", היינו לשון דיעבד, ומכאן שמדובר במציאות רחוקה-מאד.


מזאת יש להסיק, שהיו אומרים את ההלל בלילי פסחים רק בנסיבות מיוחדות מאד, כגון לקטנים שהם יתומים או לבני אדם יחידים שאינם יודעים לקרוא, שהיו נשארים בבית-הכנסת לאחר התפילה לאמירת ההלל, וכיו"ב – ואז אותו אדם שקרא להם את ההלל כבר יצא ידי חובה, ולאחר מכן, כאשר בא לקרוא ההגדה בביתו, מברך ברכת גאולה לבדה.


ואם תבקשו להבין על-סמך מה קבעתי שמדובר בקטנים או ביתומים? ובכן, קבעתי זאת על-סמך התוספתא בפסחים (י, ח) אשר מתארת מציאות כזו בדיוק! והנה לפניכם התוספתא:


"בני העיר שאין להן מי שֶׁיְּקַּרַא את ההלל [שיקרא את ההלל ויענו אחריו "הללויה" 123 פעמים כפי המנהג התלמודי הקדום], הולכין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון [=על-פי דעת בית שמאי במשנה פסחים י, ו] והולכין ואוכלין ושותין, וחוזרין ובאין [לבית הכנסת] וגומרין את כולו, ואם אי אפשר להן [ללכת לבית ולחזור שוב לבית הכנסת] – גומרין את כולו".