top of page

שיקוץ קנייבסקי מכה שנית

ביום י במרחשוון תשפ"ב פורסם סרטון על שיקוץ קנייבסקי, ובו הטמבל העילג והמיובל משיב לשאלה: האם הרמב"ם התכוון שילמדו את ספרו "משנה תורה" בלבד, בלי ללמוד גמרא?


והנה לפניכם מהלך הסרטון (לצפייה בסרטון ראו קישור כאן):


וכך עובד האלילים שואל את השיקוץ:


"עוד דבר, ראיתי שמעירים שהרמב"ם עשה את ספרו לפני חכמים ולא לפני הדיוטות, אלא [...] העירו שהרמב"ם עצמו בהקדמה שלו כותב לא ככה. הוא אומר שצריך ללמוד תורה-שבכתב ואחר-כך תקרא רמב"ם ותדע הכל, בלי גמרא".


והשיקוץ משיב:


"לא מכווין בלי גמרא בכלל, הוא מתכוון לדעת את ההלכה בקיצור אז יועיל מה שכתוב פה ומה שכתוב פה, אבל מי שהוא עם-הארץ לא יועיל לו מה שהוא יראה פה".


ועובד האלילים מוסיף:


"לא יועיל לו עד שהוא לא ילמד את הגמרא".


עד כאן הדברים שהובאו בסרטון הקצר.


טרם שנעיין בעצם הדברים שמובאים בסרטון, נתייחס לדבר מדהים לדעתי, והוא: שימו לב כיצד עובד האלילים מקבל את דברי השיקוץ בלי שום מחשבה! דהיינו, אפילו שהוא מודע לכך שרבנו הרמב"ם כותב בהקדמתו שספרו נועד לקטן ולגדול, ואף שהוא יודע היטב שספרו של רבנו הוא ספר קל להבנת כל אדם, עדיין הוא בוחר שלא לראות את האמת! וקופץ לקבל את דברי השיקוץ: שלימוד "משנה תורה" ללא לימוד הגמרא לא יועיל, כאילו זו האמת לאמיתה!


"וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


***

ועתה לעצם שאלת עובד האלילים ותשובת השיקוץ:


ובכן, לפי השיקוץ, הספר "משנה תורה" נכתב אך ורק לתלמידי-החכמים אשר מבקשים לדעת את ההלכה בקיצור, ברם, עמי-הארצות לא יועיל להם ללמוד רמב"ם עד שהם ילמדו גמרא. ובמלים אחרות, אין ללמוד רמב"ם, כי רק על-ידי לימוד הגמרא נעשים "תלמידי חכמים".


ויש לשאול: אם לשונו הזהב של הרמב"ם בספרו "משנה תורה" לא תועיל לעמי-הארצות, איך תועיל להם לשון חז"ל בגמרא? ואם הם לא יבינו את הקל איך יבינו את הקשה והמסובך?


קצרו של דבר, דברי השיקוץ הם שקר וכזב שנועדו להתעות את העם אחרי ההבל, כדי שימשיכו להגות בגמרא המשובשת והמזוהמת של ווילנא הטמאה, וימשיכו לשקוע עוד ועוד באפלת המינות. ועל דעת רבנו בעניין לימוד הגמרא ראו מאמרי: "האם צריך ללמוד גמרא?".


ואחתום את דברי ההקדמה בדברי רבנו המפורסמים בהקדמתו למשנה תורה:


"ומפני זה נערתי חוצני, אני משה בן מיימון הספרדי [=ההדגשה הזו ייסרה קשות את גאוותם של המינים האירופים גסי הרוח, כיתושו של טיטוס בשעתו], ונשענתי על הצור-ברוך-הוא, ובינותי בכל אלו הספרים, וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים, בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני התורה: כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה-שבעל-פה כולה סדורה בפי הכל [=הקטנים והגדולים] – בלא קושיה ולא פירוק, לא זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על-פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים הנמצאים מימות רבנו הקדוש [=ר' יהודה הנשיא] ועד עכשיו.


עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים. כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל. אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה-שבעל-פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם, שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה' לפי שאדם קורא בתורה-שבכתב תחילה, ואחר-כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה-שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".


בספרי "אפיקים להרמב"ם" עסקתי בעניין זה, במאמרי: "פסיקת הלכה לפי הרמב"ם", ושם גם דנתי בתשובת רא"ש הנחש שנראה לקמן (שהיא המקור לדברי השיקוץ) אשר שולל בתשובתו לחלוטין את הלימוד מתוך הספר "משנה תורה" להרמב"ם (עמ' 38 ואילך).


וראיתי לנכון לחזור ולדון בעניין זה ולחדדו היטב, כי הוא משורשי הכפירה בדרך האמת.


הנחש והפוחז – מצא מין את מינו וניעור


המקור המרכזי שעליו סמכו המינים האירופים את טענתם שאין לפסוק הלכה מתוך משנה-תורה, הוא תשובתו של אשר האשכנזי המכונה רא"ש הנחש (אשכנז 1250–1327).


בתשובתו, כתב רא"ש הנחש על רבנו בלגלוג: "אבל הוא כתב ספרו כמתנבא מפי הגבורה". רא"ש הנחש בא לגנות את הרמב"ם אך נמצא משבחו, וכבר קדם לו בדרך זו ובדיוק באותו עניין, דהיינו בשאלה האם ניתן לפסוק הלכות מ"משנה תורה", הפוחז מפוסקיירא, שאף הוא בא לגנות את הרמב"ם ונמצא משבחו, וזה לשונו (בהשׂגה להקדמת רבנו למשנה תורה):


"סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם [...] ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חיבורו של זה המחבר. אם החולק עלי גדול ממני הרי טוב, ואם אני גדול ממנו למה אבטל את דעתי מפני דעתו [...] אין זה אלא 'כָּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ' [דנ' ו, ד]".


ובספר דניאל נאמר הפסוק שציטט הפוחז לשבח ולרוממות, ראו נא את הכתוב שם: "כָּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָה וּמַנְדַּע וְשָׂכְלְתָנוּ מְפַשַּׁר חֶלְמִין וַאַחֲוָיַת אֲחִידָן וּמְשָׁרֵא קִטְרִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ בְּדָנִיֵּאל". ובמקום אחֵר, בין רסיסי האמת הקלושים אשר הכמין קאפח השכיר, הוא מוסיף: "וכבר נזרקה נבואה מפי הראב"ד שלא לרצונו כי הצלחת רבנו לעשות דבר השווה לקטן ולגדול, וכל אדם בכל רמה שהיא יכול למצוא בו דבר אמת כפי מידתו, הוא מפני 'כי רוח יתירא ביה' האמור בדניאל לשבח מה שלא זכו אחרים לכך" (הקדמה לספר המצוות, הע' 22).


ואין זאת אלא כי טוב בעיני ה' לברך את הרמב"ם, ותהי על הבלעמים רוח אלהים.


ולעצם דברי הפוחז: "ואם אני גדול ממנו", רחוקים הם מאוד ממידותיו של רבנו ומשבילי מחשבתו, מפני שרבנו לא קובע מהי האמת לפי גדולת הפוסק ורוממותו בעיני עצמו או בעיני אחרים. אלא "קבל האמת ממי שאמרו" – הדברים הנאמרים נבחנים לפי תוכנם ואמיתתם ולא לפי מעלתו הדמיונית של אומרם; וכבר הרחבתי בעניין זה במאמרי: "מי גדול ממי?".


גלשנו מעט לעיין בדברי הפוחז מפוסקיירא, כי רוח דבריו סיממה את רא"ש הנחש, ועוררה והניעה אותו לרחוש על הארץ ולכתוב את תשובתו, אשר הלכה למעשה כופרת ושוללת את הלכות התורה-שבעל-פה הטהורות שקיבלנו איש-מפי-איש, מאת משה רבנו בהר סיני.


נעבור עתה אפוא לעצם דברי הנחש בתשובה (פסקי הנחש, מחילה לא, חור ט).


תשובת הנחש הקדמוני – הקדמה


בתשובה זו מתואר מעשה שהיה, ובו שפכו מים שאובים (=מים שנשאבו בידי אדם, ראו הלכות מקוות ד, ד–ז) לתוך מעיין מים קטן, וכתוצאה מכך, זלגו מים מן המעיין למקווה סמוך. מאן דהו בשם מצליח שנזכר בתשובת הנחש, נשאל האם המקווה כשר? מצליח עיין בהלכות מקוות, שגה לאסור את המקווה, והנחש האשים את מצליח שהוא לא הבין את דברי רבנו הרמב"ם (והנני חוזר בי עתה ממה שכתבתי בספרי "אפיקים להרמב"ם" שמצליח צדק בהבנתו). ברם, כפי שנראה לקמן, גם הנחש הקדמוני לא הבין את דברי רבנו, ואין כמעט שום קשר בין ראיותיו של הנחש להתיר את המקווה, לבין המקווה הנדון בשאלה שנשאל מצליח לעיל.


בהמשך נעיין בדברי הנחש, אך די בהלכה אחת פשוטה כדי להוכיח שמצליח שגה:


"מקווה עליון שיש בו ארבעים סאה מים כשרין, והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו [לתוך העליון] עד שֶׁרָּבוּ המים, וירדו למקווה תחתון ארבעים סאה – הרי התחתון כשר" (מקוות ד, י). ברור אפוא מכל-שכן, שֶׁמַּיִם שאובים שנשפכו למעיין וזלגו למקווה אינם פוסלים את המקווה.


ואין צורך במסכת ההזיות המייגעות של הנחש בתשובתו שנראה לקמן, וחוץ מכאב-ראש טורדני לאותם חולי הנפש שאוהבים לסבול, אין שום תועלת בתשובתו של הנחש. אמנם, הנחש צדק בשורה התחתונה, שהרי יש להתיר את המקווה וכמו שראינו לעיל, אך קרוב לוודאי שהנחש החליט שמצליח טעה רק כדי להביא ראיה להשקפת המינות של רשעי אשכנז, ואשר לפיה לא ניתן להבין את הלכות "משנה תורה", וכל מי שיפסוק לפיהן ישגה בוודאות.


ומדוע אני קובע שמדובר בהשערה שהיא קרובה לוודאית? ובכן, כפי שתראו לקמן אין כמעט שום קשר בין ראיותיו של הנחש לבין המסקנה שהמקווה הנדון כשר לטבילה. ויתרה מזאת, מראיותיו ומדבריו של הנחש לקמן, עולָה דווקא המסקנה ההפוכה! דהיינו שהמקווה פסול! נמצא, כי מפלפולו העקוש של הנחש עולה שהמקווה פסול, אך ממסקנתו בסוף דבריו עולה שהמקווה כשר – וטמטום כזה יכול לנבוע רק מסכלות של מינות ומהשקפות זרות אשר חדרו למחשבתו, וכמו שאמרתי לעיל: מטרתו הייתה לקעקע את "משנה תורה", ולכן הוא החליט שמצליח שגה והמקווה כשר; רק שהנחש לא הבין מדוע המקווה כשר, ולכן דבריו מעֻוותים.


אגב, אם הייתי לומד אז כראוי את ההלכות הרלבנטיות לעניין הנדון בהלכות מקוות, לא הייתי שוגה לחשוב שמצליח צדק (וכמו שכתבתי בספרי שם), כי כמו שראיתם מדובר בהלכה פשוטה מאד, אשר מוכיחה בקלות רבה כיצד יש לפסוק את ההלכה בעניין המקווה הנדון.


תשובת הנחש הקדמוני – חלק א


ועתה, כמו שהבטחנו, נעבור לבחון את דברי הנחש הקדמוני בתשובתו, וזה לשונו:


"מה שכתב רבי מצליח, מעשה שאירע שם שהשליכו מים שאובין בתוך מעיין המים, ועד שהלכו המים למקווה שלא היה בו כלום [=מדובר אפוא במקווה ריק], ואסר אותו. ואמר טעמא: שרבותינו אמרו: אם רבו השאובים עד שהלכו על המעיין, לא לכתחילה; והן עושים לכתחילה, לחלוק עליו. ועוד, שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות מקוואות: 'החופר בצד המעיין, כל זמן שהם באים מתוך המעיין, אף-על-פי שפוסקין וחוזרין ונמשכין – הרי הן כמעיין; פסקו מלהיות נמשכין – הרי הן כמי גבאין'. ובזה העניין שהן נעשין, ודאי פוסקין מלהיות נמשכין; ועוד, שאנו צריכין רבייה והמשכה, ואנה רבייה ואנה המשכה? עד כאן נוסח דבריו [של מצליח]".


ובכן, דברי מצליח שציטט הנחש אינם ברורים ואינם מעניינים, נמשיך אפוא לדברי הנחש:


"ולא יפה כיוון [מצליח לעיל במסקנתו שהמקווה פסול], דמותר הוא [המקווה הנדון כשר], ואפילו לשפוך מים שאובין בתוך מעיין כל שהוא ולטבול בתוכו. כדתנן בפרקא קמא דמקוואות: 'מעיין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין, שווה למקווה לטהר באשבורן, ולמעיין לטהר בכל שהוא'. וכל-שכן בנדון זה, שמושכין המים למקום אחד, דמעיין כל שהוא ומקווה שיש בו ארבעים סאה, אינן נפסלין במים שאובין, אפילו ישליכו לתוכו אלף כורין".


הנחש טען שמקווה רֵיק אשר זלגו לתוכו מים מן המעיין, הוא במעלת טהרה גדולה יותר ממעיין ששפכו לתוכו מים שאובים, שהרי הוא כתב: "ואפילו לשפוך מים שאובין בתוך מעיין כל שהוא ולטבול בתוכו [...] וכל שכן בנדון זה". ודבריו סכלות, שהרי המקווה הנדון, כמו כל מקווה, אינו מטהר בכל שהוא, ואילו המעיין הנדון מטהר בכל שהוא, וכך פוסק רבנו (מקוות ט, ו):


"המעיין שמימיו מועטין, והרבו עליו מים שאובין [בדיוק כמו במקרה הנדון]: שווה למקווה, שאין מיטהרין במים הנמשכין ממנו אלא במים הנקווין ועומדין באשבורן; ושווה למעיין, שהוא מטהר בכל שהוא, שהמעיין אין למימיו שיעור, אפילו כל שהן מטהרין".


אגב, הנחש מצטט את דברי חז"ל המפורשים במשנה: "מעיין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין, שווה למקווה לטהר באשבורן, ולמעיין לטהר בכל שהוא", ואף-על-פי-כן הוא לא הבין, שמעלת הטהרה של המעיין גדולה יותר ממעלת טהרתו של המקווה...


נמשיך, שימו לב, הנחש אומר: "ומקווה שיש בו ארבעים סאה אינן נפסלין במים שאובין" וכו'. אולם, השאלה ההלכתית הנדונה, כלל לא עוסקת במקווה שהוא מלא בארבעים סאה מים! אלא במקווה שהוא ריק לחלוטין! וכדברי מצליח לעיל: "שהלכו המים למקווה שלא היה בו כלום". כמו כן, מה שייך עניין מים שאובים למקווה הנדון? שהרי ברגע שהמים נשפכו למעיין, הם כבר לא בגדר מים שאובים, לפיכך, מדוע הנחש מתעקש להמשיך ולקרוא למים שזלגו מהמעיין "מים שאובים"? וכמו שהוא כותב לעיל: "דמעיין כל שהוא ומקווה שיש בו ארבעים סאה, אינן נפסלין במים שאובין" – והלא המים שזלגו לתוך המקווה אינם בגדר מים שאובים! ואם הם עדיין בגדר מים שאובים וכפי שעולה מדברי הנחש, הרי שהמקווה הוא דווקא פסול, וכדברי מצליח, שהרי מים שאובים שנשפכו למקווה ריק פוסלים אותו לכל הדעות!


זאת ועוד, גם מצד נוסף בדברי הנחש עולה שהמקווה פסול, שהרי הוא כתב: "דמעיין [...] ומקווה שיש בו ארבעים סאה, אינן נפסלין במים שאובין". כלומר, רק מקווה מלא בארבעים סאה אינו נפסל במים שאובים, אך מקווה ריק, כמו בנדון דידן, נפסל במים שאובים! וכאמור, לפי הנחש, המים שזלגו מוגדרים כמים שאובים וגם מצד זה המקווה פסול, וכדברי מצליח!


עוד כותב הנחש לעיל: "וכל שכן בנדון זה, שמושכין המים למקום אחד", ומה שייכת כאן המשכה? שהרי המים שזולגים מן המקווה אינם נמשכין, שהרי הם אינם מים אשר נובעים מן המעיין, אלא הם מים אשר זולגים באופן חד-פעמי ופוסקים לאחר זמן קצר. ובמלים אחרות, מדברי הנחש עולה, שהמקווה הנדון פסול, שהרי לא מדובר כאן בהמשכה, אלא בזליגה.


וכדי להבין מהי "המשכה" ראו נא את דברי רבנו בהלכות מקוות (ט, ד): "החופר בצד המעיין, כל זמן שהן באין מחמת המעיין, אף-על-פי שפוסקין וחוזרין ומושכין – הרי הן כמי מעיין". נמצא, שהמושג "המשכה" שייך אך ורק למים שנובעים מן המעיין ואינם מפסיקים, אך בנדון דידן אין כלל המשכה, אלא מדובר בזליגה חד-פעמית שנפסקת לחלוטין לאחר זמן קצר.


ראו נא כמה שיבושים יש לנחש בפסקה אחת בלבד! ופסקה זו היא עיקר דבריו!


***

נמשיך עתה לפסקה הבאה בדבריו, וכך אומר הנחש בהמשך תשובתו:


"ומה שהביא מדברי הרמב"ם ז"ל, לא הבין דבריו. כי הוא [הרמב"ם] כתב מתוך התוספתא:


דתניא: ואלו הן מי תמצית: כל זמן שהגשמים יורדין וההרים (רצין) [בוצצין], פסקו הגשמים וההרים (רצין) [בוצצין], הרי הן כמי תמצית; פסקו מלהיות (רצין) [בוצצין], הרי הן כמי גבאין. החופר (בור) בצד הים, בצד הנהר, ומקום הביצין, הרי הן כמי תמצית. החופר בצד המעין, כל זמן שהן באין מחמת המעין, אף על פי שהן פוסקין וחוזרין ונמשכין, הרי הן כמעיין, דמטהר בכל שהו; פסקו מלהיות מושכין, הרי הן כמי תמצית. [עד כאן לשון הברייתא בשיבושים].


מזו הברייתא כתב הרמב"ם ז"ל. ולא איירי לעניין מקווה, אלא לעניין החילוק שיש בין מי גבאין ובין מי תמצית, כדתנן בפרקא קמא דמקוואות: שש מעלות במקוואות" וכו' [ע"כ דבריו].


כל הקטע המייגע הזה שכתב הנחש, לא נועד להביא ראיה מדברי רבנו לכך שהמקווה כשר, אלא לסתור את דברי מצליח, כי מצליח הביא ראיה מהלכות שאינן קשורות לעניין, וכמו שכותב הנחש בסוף הפסקה: "מזו הברייתא כתב הרמב"ם ז"ל [את אותן קבוצת ההלכות שמתוכן הביא מצליח ראיות משובשות לפסול את המקווה], ולא איירי לעניין מקווה [=אותן ההלכות שפוסק רבנו מן הברייתא שצוטטה, כלל אינן עוסקות בעניין מקווה]". וזה נכון, כי כל ההלכות הללו שמופיעות בהלכות מקוות (ט, א–ד), אכן כלל אינן נוגעות למקווה של ארבעים סאה.


מה יוצא אפוא מניתוח התשובה עד כֹּה? ובכן, רק בפסקה הראשונה הנחש מביא ראיות מדברי רבנו לכך שהמקווה כשר, אולם, אין בדבריו שום ראיה אמיתית לכך שהמקווה הנדון אכן כשר! אדרבה! מתוך דבריו בפסקה הראשונה עולה, שהמקווה הוא דווקא פסול! וכמו שהראינו בניתוח הפסקה הראשונה לעיל. וכאמור, הראיה הנכונה היא מההלכה שבראש דברינו.


תשובת הנחש הקדמוני – חלק ב


בחלק השני של תשובתו, הנחש מתייחס באופן ישיר לשאלה: האם מותר לפסוק הלכה מתוך הספר "משנה תורה". הנחש מנופף בשיבושו של מצליח כדוגמה לכך שאסור לפסוק הלכה מן הספר "משנה תורה" באופן מוחלט! וטרם שאעתיק את המשך תשובתו, אומר, שדבריו הם עלבון למוסר האנושי וליושר המחשבתי ההלכתי והאינטלקטואלי, שהרי הנחש קובע על-סמך טעות אחת שאסור לפסוק הלכה לחלוטין מן הספר "משנה תורה"!


ולפי מסקנתו זו, כל-שכן וקל-וחומר שאסור לפסוק הלכה מהגמרא ומפרשני ווילנא העילגים והמהובלים! שהרי הגמרא היא טקסט קשה מאד שאין כמעט אדם אחד שאינו משתבש בו, וכל-שכן המינים וצאצאיהם אשר אינם יודעים ללמוד גמרא, ונדמה להם שכל ההזיות הן מציאות... וחמור מכך הוא מצבם של הטקסטים שכתבו פרשני המינות האירופיים לדורותיהם, והוצמדו למהדורת המינות של ווילנא! ואם אומר בעדינות רבה שהם משובשים להחריד עד כדי גרימת נזק בלתי-הפיך למחשבה, יהיה הדבר בגדר מחמאה גדולה בעבורם.


לאחר שאמרנו זאת, נעבור לעיין בהמשך דברי הנחש, בשתי הפסקות לקמן:


"וכן טועים כל המוֹרים הוראות מתוך דברי הרמב"ם ואינם בקיאים במשנה וגמרא לידע מהיכן הוציא דבריו, טועים להתיר האסור ולאסוֹר המותר. כי לא עשה כשאר המחברים, שהביאו ראיות לדבריהם והראו על המקומות היכן דבריהם בגמרא, ומתוך זה יכול לעמוד על העיקר ועל האמת. אבל הוא כתב ספרו כמתנבא מפי הגבורה, בלא טעם ובלא ראיה. וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואיננו כן, שאם אינו מבין בגמרא אין מבין דבר לאשורו ולאמיתו, וייכשל בדין ובהוראה. לכך לא יסמוך אדם על קריאתו בספרו לדון ולהורות אם לא שימצא ראיה בגמרא.


וכן שמעתי מפי אדם גדול בברצלונה, שהיה בקי בתלתא סדרי, ואמר: תמהתי על בני אדם שלא למדו גמרא וקורין בספרי הרמב"ם ומורים ודנים מתוך ספריו וסבורין שיכירו בהם. כי אמר: אני מכיר בעצמי, כי בשלושה סדרים שלמדתי, אני מבין כשאני קורא בספריו, אבל בספריו בהלכות קדשים וזרעים, אינני מבין בהם כלום, וידעתי שכך הוא להם בכל ספריו".


מתוך תשובת הנחש עולה באופן ברור שהוא התכוון לשלול לחלוטין את הספר "משנה תורה", ואוכיח את דבריי בדברים הבאים:


א) נשים לב שהנחש פותח את דבריו לעיל בשלילה כוללת וגורפת: "וכן טועים כל המוֹרים הוראות מתוך דברי הרמב"ם, ואינם בקיאים במשנה וגמרא לידע מהיכן הוציא דבריו, טועים להתיר האסור ולאסוֹר המותר". ובמלים אחרות, אין לפסוק הלכה מתוך "משנה תורה", אלא-אם-כן "בקיאים במשנה וגמרא לידע מהיכן הוציא דבריו". וכמה אנשים כאלה היו באלף השנים האחרונות? כמה אנשים היו גם בקיאים בגמרא וגם ידעו מהיכן רבנו הוציא את דבריו? והלא נדרשו לכך כמעט אלף שנה ומאות פרשנים כדי לדעת מהיכן רבנו הוציא את כל דבריו. ובמלים אחרות, רק אחד או שניים בכל דור רשאים לפסוק הלכה מ"משנה תורה"...


וכל השאר לפי הנחש: "טועים להתיר האסור ולאסוֹר המותר"! עד-כדי-כך! כאילו משנה תורה הוא ספר שנכתב במנדרינית עתיקה לדוברי עברית וארמית! וכל בר-דעת מבין שמדובר בטענת מינות אשכנזית שקרית ומרושעת, שתכליתה הנצחת הבערות והסכלות.


ב) עוד כתב הנחש: "כי לא עשה כשאר המחברים, שהביאו ראיות לדבריהם והראו על המקומות היכן דבריהם בגמרא, ומתוך זה יכול לעמוד על העיקר ועל האמת. אבל הוא כתב ספרו כ'מתנבא מפי הגבורה', בלא טעם ובלא ראיה". כלומר, לפי הנחש, העובדה שרבנו לא ציטט לצד כל הלכה את הסוגיות שבגמרא, גורמת לכך שלא ניתן לעמוד על האמת, וגוררת באופן הכרחי ש"כל המורים הוראות מתוך הרמב"ם טועים להתיר האסור ולאסור המותר". ובמלים אחרות: הנחש טען למעשה שרבנו סילף את פסיקת ההלכה התלמודית! שהרי אם רבנו היה מעתיק את סוגיות התלמוד המוֹרים היו עומדים על האמת, יוצא לפיו שהאמת אינה נמצאת בפסקי רבנו אלא בסוגיות התלמוד, ולכן המורים לא היו טועים להתיר האסור וכו'.


ג) עוד כתב הנחש: "אבל הוא כתב ספרו כ'מתנבא מפי הגבורה', בלא טעם ובלא ראיה". הנחש התכוון לומר שרבנו היה שחצן וגס-רוח אשר התיימר להיות נביא! ובמלים אחרות, רבנו לא כתב טעמים וראיות מתוך יהירות! יוצא אפוא, שהנחש מערער על עצם האופן שבו חובר משנה-תורה, הוא מערער על עצם צִדקת לידתו וקיומו בעולם, ואין ספק לפי דבריו, כי אם היה לאל-ידו הוא היה מעלים את כל ספרי רבנו מן העולם, ומוחק את שמו מספרי ההיסטוריה.


ד) עוד כותב הנחש: "וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואיננו כן, שאם אינו מבין בגמרא אין מבין דבר לאשורו ולאמיתו, וייכשל בדין ובהוראה. לכך לא יסמוך אדם על קריאתו בספרו לדון ולהורות אם לא שימצא ראיה בגמרא". בפסקה זו הנחש אומר למעשה שהספר "משנה תורה" הוא חיזיון תעתועים: "וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואיננו כן"! ואיך אפשר לומר על הלכות התורה-שבעל-פה היקרות שהן למעשה חיזיון תעתועים? ורק המינים מסוגלים לשקר כך.


כמו כן, בפסקה זו הנחש שב ומדגיש, שמי שיפסוק מתוך משנה תורה "ייכשל בדין ובהוראה", וכל האיומים הללו נובעים מן הפחד הגדול שהיה למינים האשכנזים מפני חכמתו וגדוּלתו של רבנו, אשר תשפוך אור על מינותם ותעייתם הגרועה משל הבהמות, וכן-על-כך שהם השחיתו את דת משה ויצרו דת חדשה חשוכה נחותה וטמאה, דת אורתודוקסית פרו-נוצרית ואלילית.


ולעצם דבריו, מדובר בהזיה מוחלטת! שהרי איך יעלה על הדעת שדווקא מי שפוסק לפי הלכות פסוקות יטעה בדין ובהוראה? והלא כמה השתבשו ונחבלו ונכשלו המינים וצאצאיהם בהבנת הגמרא באלף השנים האחרונות?! וכי יש עניין אחד שאין עליו עשר דעות לפחות? והלא ריבוי הפרשנויות מעיד בראש ובראשונה על נחיתות והשתבשות-רבתי של המינים וצאצאיהם! והם עוד מעזים לכזֵּב, שדווקא מי שלומד מתוך הלכות פסוקות זכות וברות, דווקא הוא ישתבש!

וכבר התייחס רבנו לסכלותם זו, דהיינו לריבוי הדעות והשיטות, וכֹה דבריו במורה (א, עא):


"וכבר ידעת כי אפילו תורה-שבעל-פה המקובלת לא הייתה כתובה לפנים, כפי הציווי המפורסם באומה: 'דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב' [גיטין ס ע"א; תמורה יד ע"ב], והרי זו היא תכלית החכמה בתורה [=ולכן ההלכות ניתנו על-פה], לפי שהייתה הרחקה ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר ריבוי הסברות והסתעפות השיטות, ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר, ושכחה שתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כיתות ונבוכים במעשה, אלא נמסר הדבר בכל זה לבית דין הגדול, כמו שביארנו בחיבורינו התורתיים וכפי שמורה על-כך לשון התורה. ואם במשפטי ההלכה חשו לקבעם בספר שיהא מסור לכל אדם מחמת מה שיארע בסופו-של-דבר מן ההפסד" וכו'.


ובעניין זה ראו ספרי "אפיקים להרמב"ם", במאמר בעניין התרחבות הכתיבה ההלכתית.


ה) עוד כתב הנחש בתשובתו:


"וכן שמעתי מפי אדם גדול בברצלונה, שהיה בקי בתלתא סדרי, ואמר: תמהתי על בני אדם שלא למדו גמרא וקורין בספרי הרמב"ם ומורים ודנים מתוך ספריו וסבורין שיכירו בהם. כי אמר: אני מכיר בעצמי, כי בשלושה סדרים שלמדתי אני מבין כשאני קורא בספריו, אבל בספריו בהלכות קדשים וזרעים, אינני מבין בהם כלום, וידעתי שכך הוא להם בכל ספריו".


שימו לב, עתה הנחש מביא חיזוק לדבריו מ"אדם גדול בברצלונה", ובזה הוא למעשה סלל את הדרך לכל הספרדים הנרצעים והטיפשים שבכל דור ודור, ורמז להם שמי שיתקוף את רבנו יזכה אצל המינים לכבוד מלכים, וכמו שכבר נהגו המינים עם הרמב"ן הפרו-נוצרי הארור.


ולעצם הדברים: מסופר על "אדם גדול" ממוצא ספרדי אשר קובע כקביעת הנחש, דהיינו שאין להורות מתוך "משנה תורה" ללא הכרה מקיפה של סוגיות הגמרא הרלבנטיות. ושימו לב, ה"אדם הגדול" הזה, מעיד על עצמו שהוא למד שלושה סדרים (מועד, נשים ונזיקין), ולכן הוא מבין אך ורק בהלכות "משנה תורה" אשר נוגעות לסדרים הללו. אולם, בשאר ההלכות שנוגעות לשלושת הסדרים האחרים (זרעים, קדשים, טהרות), הוא אינו מבין מאומה!


ואיני מצליח להבין, אדם שלומד שלושה סדרים משנה וגמרא אינו מסוגל להבין הלכות פשוטות בספר זרעים? ואיזה מין "אדם גדול" הוא זה, אשר אינו מבין מאומה בספר זרעים? ולפיכך, נראה לי ברור שמדובר בעוד שקר וכזב שהנחש שרבט בתשובתו, כי הדבר פשוט לא יעלה על הדעת. כמו כן, שימו לב, ה"אדם הגדול" מברצלונה, אומר למעשה שאסור לפסוק לעולם מספר זרעים וספר טהרה שב"משנה תורה", שהרי אין עליהם מסכתות בתלמוד הבבלי כלל (למעט מסכתות ברכות ונידה), כלומר, אין שום דרך לעולם להתיר לפסוק מהם... וכל מי שילמד ולוּ מעט מ"משנה תורה", יבין עד כמה הנחש וחבר מרעיו הם רשעים ארורים.


אגב, ברור שהמינים האשכנזים לעולם לא היו אומרים דבר כזה על עצמם! שהרי גאוותם לא הייתה מאפשרת להם לומר שהם, הגדוילים האירופיים הגאוותנים, אינם מבינים מאומה? וזו הסיבה לדעתי, שהנחש סיפר את הסיפור הזה על "אדם גדול מברצלונה". כמו כן, הנחש רמס בזה גם את הספרדים באופן כללי, שהרי לפיו אפילו גדוליהם טיפשים מטופשים שאינם יודעים הבנת הנקרא... והספרדים אינם מבינים את רשעות האשכנזים ואף מעריצים אותם.


וכוונת הנחש בדבריו הללו היא לעקור מִדת משה לחלוטין את הספר "משנה תורה", שהרי הוא מביא ראיה לכך שאפילו "אדם גדול" אינו מבין כלום בספרי זרעים וקדשים, ולכן אסור באיסור חמור לפסוק הלכה מ"משנה תורה" ללא ידיעת הסוגיות הרלבנטיות מהתלמוד הבבלי. וכאמור, משמעות הדברים המעשית היא: חיסולו של "משנה תורה" וחיסולה של התורה-שבעל-פה שמסרו לנו מעתיקי השמועה, שהרי אין לפסוק הלכה מתוך "משנה תורה" למעט אחד או שניים בדור, וכמו שהנחש שב ומדגיש ומצטט מדברי ה"אדם הגדול": "אבל בספריו בהלכות קדשים וזרעים, אינני מבין בהם כלום, וידעתי שכך הוא להם בכל ספריו".


תעייתו ותעתועו של קאפח


קאפח טען, שהנחש לא התכוון לאסור לפסוק מתוך הלכות מפורשות, אלא רק לימוד דבר-מתוך-דבר, דהיינו לְדַמות-עניין-לעניין לאור מערכת הכללים המשוכללת שב"משנה תורה", כדי לתת מענה לשאלה בעניין מחודש שצץ ועלה במשך הדורות. ברם, קאפח סמך את הזייתו הזו על שתי מלים בלבד בדבריו של הנחש לעיל: "ולכן לא יסמוך אדם על קריאתו בספרוֹ [של הרמב"ם] לדון ולהורות", והנה לפניכם דברי קאפח במבואו לספר המדע (עמ' יט):


"לא נתכוון הרא"ש אלא שלא להורות במה שאינו מבואר ברמב"ם, והמוֹרה [=פּוֹסֵק ההלכה] מְדַמֶּה מקרהוּ למה שנפסק ברמב"ם [=לומד ממשנה-תורה למקרה חדש שבא לפניו]. רק מזה מנע הרא"ש, אבל לפסוק מהרמב"ם בדברים המפורשים שם [=בספרו] ואין צורך [בהם] לדמויי מילתא למילתא [=לדמות דבר לדבר], לא עלתה על לב הרא"ש למנוע זאת".


"לא עלתה על לב הנחש למנוע זאת"? האמנם? וכי קאפח היה עד-כדי-כך עבד טיפש ומשוחד, עד שהוא לא הבין מאומה מן הדברים הפשוטים והנכוחים לעיל אשר זועקים עד לב השמים? וסכלות כזו אצל אדם שלמד כל-כך הרבה, יכולה לנבוע רק מרדיפת בצע ותאוות שוחד ושׂררה, דהיינו ממשכורות השחיתות ושלל המענקים והשילומים שהוא נטל במשך יובל שנים.


וכמו שקאפח בחר להתמקד במילים "לדון ולהורות" הוא היה יכול באותה המידה להתמקד במילים: "מורים ודנים מתוך ספריו" וכו' שמובאות בהמשך, אשר משמען שמורין מתוך הלכות פסוקות וגם דנים דבר מתוך דבר, דהיינו שמטרת הנחש היא לאסור את שני הדברים. אך כאמור, רדיפת הבצע והשׂררה השחיתה את שכלו ועיוורה אותו מלראות נכוחה.


ואף שהדברים ברורים לכל נבון שלא זיהם את מחשבתו בדעות קדומות, נוסיף ונשלול את דברי הבלע המחפירים של קאפח, אשר מחניף בזה לאשכנזים ומשתוקק כל-כך ללטיפתם:


א) הנחש כתב כך: "וכן טועים כל המורים הוראות מתוך דברי הרמב"ם" וכו'. מילת הפתיחה של המשפט "וכן", באה להוסיף עניין על האמור לעיל בחציה הראשון של התשובה. כלומר, ברור שהוא בא לשלול לא רק את מי שמדמים-דבר-לדבר אלא לשלול באופן גורף ומכליל.


ב) גם ניסוחו "וכן טועים כל המורים הוראות" הוא ניסוח מכליל ביותר, וממנו עולה שכוונתו לשלול פסיקה והוראה גורפת ומוחלטת מתוך "משנה תורה", בין אם הדינים מפורשים ובין אם הם עלו בלמידת דבר-מתוך-דבר.


ג) בהמשך דבריו הנחש מציין במפורש את הסיבה שהוא אוסר לפסוק מתוך הרמב"ם, והיא כלל איננה קשורה להבחנה הדמיונית של קאפח בין הלכה מפורשת ללמידת-דבר-מדבר, וזה לשונו של הנחש: "כי לא עשה כשאר המחברים, שהביאו ראיות לדבריהם והראו על המקומות היכן דבריהם בגמרא, ומתוך זה יכול לעמוד על העיקר ועל האמת. אבל הוא כתב ספרו כמתנבא מפי הגבורה, בלא טעם ובלא ראיה". כלומר, הנחש מערער על עצם האופן שבו חובר משנה-תורה, הוא מערער על עצם צִדקת לידתו וקיומו בעולם, ואין ספק לפי דבריו, כי אם היה לאל-ידו הוא היה מעלים את כל ספרי רבנו מן העולם, ומוחק את שמו מספרי ההיסטוריה.


ד) עוד כתב הנחש: "וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואינו כן, שאם אינו בקי בגמרא, אין מבין דבר לאשורו ולאמיתו, וייכשל בדין ובהוראה. לכן לא יסמוך אדם על קריאתו בספרו לדון ולהורות, אם לא שימצא ראיה בגמרא". ושוב הנחש נוקט בלשון מכלילה וגורפת: "וכל הקורא בו", כלומר, לא רק עיון מעמיק שיש בה דימוי-דבר-לדבר, אלא "כל הקורא בו", אף קריאת ההלכות המפורשות לא תובן לפי הנחש ללא בקיאות בגמרא. זאת ועוד, ממה שהוא אמר "וייכשל בדין ובהוראה" משמע בכל הדינים וההוראות, המפורשים ושאינם מפורשים.


ה) גם מה שקאפח טען, שהמלים "לדון ולהורות" מצומצמות אך ורק ללמידת דבר מתוך דבר, אינו הכרחי, שהרי הנחש לא היה מן המדייקים בלשונם, כמו רבנו, ואף לא קרוב לכך, כך שאין לדייק בדבריו כאילו הוא היה חכם אמיתי. והראיה לכך שאין ללמוד מצמד המלים הללו מאומה, היא משלל הראיות המנוגדות לחלוטין למסקנה הדמיונית של קאפח בעניין כוונת הנחש.


ו) בסוף תשובתו הנחש מְספר כאמור על מה ששמע מ"אדם גדול" בברצלונה:


"וכן שמעתי מפי אדם גדול בברצלונה שהיה בקי בתלתא סדרי, ואמר: תמהתי על בני אדם שלא למדו גמרא וקורין בספרי הרמב"ם ז"ל ומורים ודנים מתוך ספריו וסבורין שיכירו בהם. כי אמר: אני מכיר בעצמי, כי בשלושה סדרים שלמדתי, אני מבין כשאני קורא בספריו, אבל בספריו בהלכות קדשים וזרעים, אינני מבין בהם כלום, וידעתי שכך הוא להם בכל ספריו".


משמעות המלה "ומורים" היא, שמוֹרים הלכה מתוך ההלכות המפורשות ולאו דווקא בלמידת דבר-מתוך-דבר. ויתרה מזאת! הנחש ציטט ש"הגדול מברצלונה" אינו מבין כלום בהלכות קדשים וזרעים, ומזאת יש ללמוד, שהוא לא הבין גם את ההלכות המפורשות, ולא רק עניינים שנלמדים בלמידת-דבר-מדבר. כלומר, הרא"ש מביא ראיה לשיטתו ממי שלא הבין באופן גורף את כלל ההלכות המפורשות, וזאת במטרה לקבוע שאין לפסוק לחלוטין מתוך משנה-תורה!


ז) הנחש כתב את תשובתו בנימה נסתרת של ביטול וזלזול: "אבל הוא כתב ספרו כ'מתנבא מפי הגבורה' [דהיינו, מי אתה הרמב"ם לחלוק על דרך שאר המחברים האשכנזים?] בלא טעם ובלא ראיה [האמנם?] וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואינו כן [=כביכול היה משנה-תורה ספר שמתעתע בקוראו, שרק נדמה לו שהוא מבין בו אך למעשה הוא משתבש בו]". כמו כן, גם מה שהעתיק הנחש מדברי הגדול מברצלונה יש בו נימה גלויה של זלזול וביטול: "אבל בספריו בהלכות קדשים וזרעים, אינני מבין בהם כלום, וידעתי שכך הוא להם בכל ספריו".


ח) אין ספק שהנחש הושפע מהשׂגת הפוחז המבטלת והמזלזלת שהובאה לעיל, שהרי טענות הנחש הועתקו מדברי הפוחז, וזה לשון הפוחז שם: "סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם [...] ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חיבורו של זה המחבר". וכמו שהפוחז ביקש לערער בדבריו אלה על עצם צִדקת קיומו של משנה-תורה, כך עשה הנחש ממשיך דרכו.


***

לאור כל האמור לעיל שאלה קמה וניצבה: מדוע קאפח נדחק כפי שנדחק ונכנס בפרצה שמשירה צרורות וחורצת שריטות? מדוע הוא לא אמר את האמת: שהנחש התכוון לשלול לפסוק לחלוטין ממשנה-תורה, כפי שבאמת עולה מרובה המוחץ והמכריע של תשובת הנחש, ואפילו אם היה מדובר בספק, יש ללכת אחר רוב הראיות. אלא ברור ששותפותו בממסד הכומרים השכירים זיהמה את שכלו ולא אפשרה לו לראות את האמת נכוחה, עד שהוא טמטם את עצמו לרצות להאמין שהנחש לא שלל לחלוטין לפסוק מתוך הספר "משנה תורה".


ולי אני עבדכם הדברים נראים פשוטים בתכלית: אין כל צורך לקבל "הסכמה" או "הכשר" מהנחש או מהפוחז או מכל מין אירופי לפסוק ממשנה-תורה, וכל הדוחַק של קאפח מיותר ואף משפיל ומבזה: מדוע עלינו להתאמץ לקבל גושפנקא מן המינים האירופיים המתועבים? ומִצדי שכל גדולי-האסלה למיניהם יצווחו השכם-והערב שאין לפסוק ממשנה-תורה, נו אז מה?


רבנו קובע ופוסק באופן מפורש נחרץ ברור ובהיר, שרצוי ואף חובה לפסוק הלכה למעשה מתוך ספרוֹ, ולתלמידי החכמים שלומדים באופן יסודי את דבריו אף הורה, שניתן לְדַמּוֹת מקרה מחודש להלכה מפורשת – ודי בהיתרו של איש האמת רבנו הרמב"ם כדי להתיר את שני הדברים בשוֹפי. וכל החולק על דעתנו חולק על הרמב"ם, וכל החולק על הרמב"ם כחולק על חכמי המשנה והתלמוד, וכל החולק על פסיקותיהם של חכמי המשנה והתלמוד כחולק על התורה-שבעל-פה שניתנה לנו מפי הגבורה, והוא נמנה על המינים שמורידין ולא מעלין.


וכל מי שזיכּהוּ הקב"ה להכיר את דרך האמת של הרמב"ם ופוסק הלכה מתוך ספרו משנה-תורה, זוכה ללכת בדרך הסלולה והישרה, דרך חכמי המשנה והתלמוד, דרך האמת הצדק והיושר. "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם" (הושע יד, י).

שיקוץ קנייבסקי מכה שנית
.pdf
Download PDF • 213KB

283 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


תלמיד-משה
תלמיד-משה
Oct 21, 2021

אם מישהו מכם תוהה מדוע ראש הנחש הרעיל אמר 'ז"ל' על הרמב"ם, תוכלו למצוא את התשובה בקישור הזה:

https://www.orharambam.com/forum/98815b5f/hm-rsh-y-vhtvspvt-hyv-gdvlym-yvtr-mhrmb-m


Like
bottom of page