שיקוץ קנייבסקי מכה שנית

ביום י במרחשוון תשפ"ב פורסם סרטון על שיקוץ קנייבסקי, ובו הטמבל העילג והמיובל משיב לשאלה: האם הרמב"ם התכוון שילמדו את ספרו "משנה תורה" בלבד, בלי ללמוד גמרא?


והנה לפניכם מהלך הסרטון (לצפייה בסרטון ראו קישור כאן):


וכך עובד האלילים שואל את השיקוץ:


"עוד דבר, ראיתי שמעירים שהרמב"ם עשה את ספרו לפני חכמים ולא לפני הדיוטות, אלא [...] העירו שהרמב"ם עצמו בהקדמה שלו כותב לא ככה. הוא אומר שצריך ללמוד תורה-שבכתב ואחר-כך תקרא רמב"ם ותדע הכל, בלי גמרא".


והשיקוץ משיב:


"לא מכווין בלי גמרא בכלל, הוא מתכוון לדעת את ההלכה בקיצור אז יועיל מה שכתוב פה ומה שכתוב פה, אבל מי שהוא עם-הארץ לא יועיל לו מה שהוא יראה פה".


ועובד האלילים מוסיף:


"לא יועיל לו עד שהוא לא ילמד את הגמרא".


עד כאן הדברים שהובאו בסרטון הקצר.


טרם שנעיין בעצם הדברים שמובאים בסרטון, נתייחס לדבר מדהים לדעתי, והוא: שימו לב כיצד עובד האלילים מקבל את דברי השיקוץ בלי שום מחשבה! דהיינו, אפילו שהוא מודע לכך שרבנו הרמב"ם כותב בהקדמתו שספרו נועד לקטן ולגדול, ואף שהוא יודע היטב שספרו של רבנו הוא ספר קל להבנת כל אדם, עדיין הוא בוחר שלא לראות את האמת! וקופץ לקבל את דברי השיקוץ: שלימוד "משנה תורה" ללא לימוד הגמרא לא יועיל, כאילו זו האמת לאמיתה!


"וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


***

ועתה לעצם שאלת עובד האלילים ותשובת השיקוץ:


ובכן, לפי השיקוץ, הספר "משנה תורה" נכתב אך ורק לתלמידי-החכמים אשר מבקשים לדעת את ההלכה בקיצור, ברם, עמי-הארצות לא יועיל להם ללמוד רמב"ם עד שהם ילמדו גמרא. ובמלים אחרות, אין ללמוד רמב"ם, כי רק על-ידי לימוד הגמרא נעשים "תלמידי חכמים".


ויש לשאול: אם לשונו הזהב של הרמב"ם בספרו "משנה תורה" לא תועיל לעמי-הארצות, איך תועיל להם לשון חז"ל בגמרא? ואם הם לא יבינו את הקל איך יבינו את הקשה והמסובך?


קצרו של דבר, דברי השיקוץ הם שקר וכזב שנועדו להתעות את העם אחרי ההבל, כדי שימשיכו להגות בגמרא המשובשת והמזוהמת של ווילנא הטמאה, וימשיכו לשקוע עוד ועוד באפלת המינות. ועל דעת רבנו בעניין לימוד הגמרא ראו מאמרי: "האם צריך ללמוד גמרא?".


ואחתום את דברי ההקדמה בדברי רבנו המפורסמים בהקדמתו למשנה תורה:


"ומפני זה נערתי חוצני, אני משה בן מיימון הספרדי [=ההדגשה הזו ייסרה קשות את גאוותם של המינים האירופים גסי הרוח, כיתושו של טיטוס בשעתו], ונשענתי על הצור-ברוך-הוא, ובינותי בכל אלו הספרים, וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים, בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני התורה: כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה-שבעל-פה כולה סדורה בפי הכל [=הקטנים והגדולים] – בלא קושיה ולא פירוק, לא זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על-פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים הנמצאים מימות רבנו הקדוש [=ר' יהודה הנשיא] ועד עכשיו.


עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים. כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל. אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה-שבעל-פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם, שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה' לפי שאדם קורא בתורה-שבכתב תחילה, ואחר-כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה-שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".


בספרי "אפיקים להרמב"ם" עסקתי בעניין זה, במאמרי: "פסיקת הלכה לפי הרמב"ם", ושם גם דנתי בתשובת רא"ש הנחש שנראה לקמן (שהיא המקור לדברי השיקוץ) אשר שולל בתשובתו לחלוטין את הלימוד מתוך הספר "משנה תורה" להרמב"ם (עמ' 38 ואילך).


וראיתי לנכון לחזור ולדון בעניין זה ולחדדו היטב, כי הוא משורשי הכפירה בדרך האמת.


הנחש והפוחז – מצא מין את מינו וניעור


המקור המרכזי שעליו סמכו המינים האירופים את טענתם שאין לפסוק הלכה מתוך משנה-תורה, הוא תשובתו של אשר האשכנזי המכונה רא"ש הנחש (אשכנז 1250–1327).


בתשובתו, כתב רא"ש הנחש על רבנו בלגלוג: "אבל הוא כתב ספרו כמתנבא מפי הגבורה". רא"ש הנחש בא לגנות את הרמב"ם אך נמצא משבחו, וכבר קדם לו בדרך זו ובדיוק באותו עניין, דהיינו בשאלה האם ניתן לפסוק הלכות מ"משנה תורה", הפוחז מפוסקיירא, שאף הוא בא לגנות את הרמב"ם ונמצא משבחו, וזה לשונו (בהשׂגה להקדמת רבנו למשנה תורה):


"סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם [...] ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חיבורו של זה המחבר. אם החולק עלי גדול ממני הרי טוב, ואם אני גדול ממנו למה אבטל את דעתי מפני דעתו [...] אין זה אלא 'כָּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ' [דנ' ו, ד]".


ובספר דניאל נאמר הפסוק שציטט הפוחז לשבח ולרוממות, ראו נא את הכתוב שם: "כָּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָה וּמַנְדַּע וְשָׂכְלְתָנוּ מְפַשַּׁר חֶלְמִין וַאַחֲוָיַת אֲחִידָן וּמְשָׁרֵא קִטְרִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ בְּדָנִיֵּאל". ובמקום אחֵר, בין רסיסי האמת הקלושים אשר הכמין קאפח השכיר, הוא מוסיף: "וכבר נזרקה נבואה מפי הראב"ד שלא לרצונו כי הצלחת רבנו לעשות דבר השווה לקטן ולגדול, וכל אדם בכל רמה שהיא יכול למצוא בו דבר אמת כפי מידתו, הוא מפני 'כי רוח יתירא ביה' האמור בדניאל לשבח מה שלא זכו אחרים לכך" (הקדמה לספר המצוות, הע' 22).


ואין זאת אלא כי טוב בעיני ה' לברך את הרמב"ם, ותהי על הבלעמים רוח אלהים.


ולעצם דברי הפוחז: "ואם אני גדול ממנו", רחוקים הם מאוד ממידותיו של רבנו ומשבילי מחשבתו, מפני שרבנו לא קובע מהי האמת לפי גדולת הפוסק ורוממותו בעיני עצמו או בעיני אחרים. אלא "קבל האמת ממי שאמרו" – הדברים הנאמרים נבחנים לפי תוכנם ואמיתתם ולא לפי מעלתו הדמיונית של אומרם; וכבר הרחבתי בעניין זה במאמרי: "מי גדול ממי?".


גלשנו מעט לעיין בדברי הפוחז מפוסקיירא, כי רוח דבריו סיממה את רא"ש הנחש, ועוררה והניעה אותו לרחוש על הארץ ולכתוב את תשובתו, אשר הלכה למעשה כופרת ושוללת את הלכות התורה-שבעל-פה הטהורות שקיבלנו איש-מפי-איש, מאת משה רבנו בהר סיני.


נעבור עתה אפוא לעצם דברי הנחש בתשובה (פסקי הנחש, מחילה לא, חור ט).


תשובת הנחש הקדמוני – הקדמה


בתשובה זו מתואר מעשה שהיה, ובו שפכו מים שאובים (=מים שנשאבו בידי אדם, ראו הלכות מקוות ד, ד–ז) לתוך מעיין מים קטן, וכתוצאה מכך, זלגו מים מן המעיין למקווה סמוך. מאן דהו בשם מצליח שנזכר בתשובת הנחש, נשאל האם המקווה כשר? מצליח עיין בהלכות מקוות, שגה לאסור את המקווה, והנחש האשים את מצליח שהוא לא הבין את דברי רבנו הרמב"ם (והנני חוזר בי עתה ממה שכתבתי בספרי "אפיקים להרמב"ם" שמצליח צדק בהבנתו). ברם, כפי שנראה לקמן, גם הנחש הקדמוני לא הבין את דברי רבנו, ואין כמעט שום קשר בין ראיותיו של הנחש להתיר את המקווה, לבין המקווה הנדון בשאלה שנשאל מצליח לעיל.


בהמשך נעיין בדברי הנחש, אך די בהלכה אחת פשוטה כדי להוכיח שמצליח שגה:


"מקווה עליון שיש בו ארבעים סאה מים כשרין, והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו [לתוך העליון] עד שֶׁרָּבוּ המים, וירדו למקווה תחתון ארבעים סאה – הרי התחתון כשר" (מקוות ד, י). ברור אפוא מכל-שכן, שֶׁמַּיִם שאובים שנשפכו למעיין וזלגו למקווה אינם פוסלים את המקווה.


ואין צורך במסכת ההזיות המייגעות של הנחש בתשובתו שנראה לקמן, וחוץ מכאב-ראש טורדני לאותם חולי הנפש שאוהבים לסבול, אין שום תועלת בתשובתו של הנחש. אמנם, הנחש צדק בשורה התחתונה, שהרי יש להתיר את המקווה וכמו שראינו לעיל, אך קרוב לוודאי שהנחש החליט שמצליח טעה רק כדי להביא ראיה להשקפת המינות של רשעי אשכנז, ואשר לפיה לא ניתן להבין את הלכות "משנה תורה", וכל מי שיפסוק לפיהן ישגה בוודאות.


ומדוע אני קובע שמדובר בהשערה שהיא קרובה לוודאית? ובכן, כפי שתראו לקמן אין כמעט שום קשר בין ראיותיו של הנחש לבין המסקנה שהמקווה הנדון כשר לטבילה. ויתרה מזאת, מראיותיו ומדבריו של הנחש לקמן, עולָה דווקא המסקנה ההפוכה! דהיינו שהמקווה פסול! נמצא, כי מפלפולו העקוש של הנחש עולה שהמקווה פסול, אך ממסקנתו בסוף דבריו עולה שהמקווה כשר – וטמטום כזה יכול לנבוע רק מסכלות של מינות ומהשקפות זרות אשר חדרו למחשבתו, וכמו שאמרתי לעיל: מטרתו הייתה לקעקע את "משנה תורה", ולכן הוא החליט שמצליח שגה והמקווה כשר; רק שהנחש לא הבין מדוע המקווה כשר, ולכן דבריו מעֻוותים.


אגב, אם הייתי לומד אז כראוי את ההלכות הרלבנטיות לעניין הנדון בהלכות מקוות, לא הייתי שוגה לחשוב שמצליח צדק (וכמו שכתבתי בספרי שם), כי כמו שראיתם מדובר בהלכה פשוטה מאד, אשר מוכיחה בקלות רבה כיצד יש לפסוק את ההלכה בעניין המקווה הנדון.


תשובת הנחש הקדמוני – חלק א


ועתה, כמו שהבטחנו, נעבור לבחון את דברי הנחש הקדמוני בתשובתו, וזה לשונו:


"מה שכתב רבי מצליח, מעשה שאירע שם שהשליכו מים שאובין בתוך מעיין המים, ועד שהלכו המים למקווה שלא היה בו כלום [=מדובר אפוא במקווה ריק], ו