ברכת הלבנה לאורו של הרמב"ם

אחד המנהגים שהפכו להלכה הוא טקס ברכת הלבנה. פעם בחודש אנו רואים התקבצות של הולכי על שתיים למול הלבנה, אוחזים בידיהם סידורים או דפי נוסח תפילה מהודרים, פונים ללבנה, מביטים בה ומתפללים בדבקות פגאנית. אם נשים לב נראה, שמידי פעם הם "רוקדים" או "מקפצים" כנגד הלבנה, והכל נעשה בחרדת קודש ובכוונה עילאית... אדם שלא הורגל במנהג זה, גוי או אדם שאינו דתי, עשוי לתמוה על אותו מעמד, מפני שטקס זה ייראה לו כטקס לכבוד וְלִשְׁבָח הלבנה. אותו אדם עשוי לשאול את עצמו: מדוע עם-ישראל, בניו של אברהם אבינו ע"ה, שקרא לכל באי עולם להכיר במציאותו של אל אחד: "בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג), מדוע דווקא הם נתפסים בטקס שנראה לעיני המתבוננים כטקס גס של עבודה-זרה?


א. מטרת העל של התורה


חשוב להדגיש כי אפילו מראית-עין של עבודה-זרה הינה עניין חמור (כל-שכן פנייה ישירה), לפיכך, לא ניתן לדעת רבנו הרמב"ם לעבור על-כך לסדר היום, ושתי סיבות יש לכך: א) חומרת איסור עבודה-זרה, שהיא כידוע אחת משלוש העבירות החמורות (יחד עם שפיכות דמים וגילוי עריות), ועליהן ה' ציווה אותנו ליהרג ולא לעבור בשום מצב; ב) לדעת רבנו, מטרת-העל של התורה, מטרת כל המטרות, היא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל השייך לה, כלומר התרחקות מכל מה שמזכיר אותה. והנה דברי רבנו במורה (ג, כט), בשתי הפְּסקות לקמן:


"ידוע כי אברהם אבינו ע"ה גדל באומת ה'צאבה', ושיטתם שאין שם אלוה כי אם הכוכבים [...] אלא ששני המאורות [=השמש והירח] יותר גדולים [...] וחושבים [חכמי ה"צאבה" הוזי ההזיות] כי אדם [הראשון] [...] היה נביא שליח הירח, ושהוא קרא לעבודת הירח [...] ועל-פי אותן ההשקפות של ה'צאבה', העמידו את הצלמים לכוכבים – צלמי הזהב לשמש, וצלמי הכסף לירח [...] ובנו ההיכלות והעמידו בהם הצלמים, ודימו כי כוחות הכוכבים שופעים על אותם הצלמים ואז ידברו איתם הצלמים ויבינו וישכילו, וִינַבְּאוּ את בני אדם, כלומר הצלמים, ויודיעו לבני אדם תועליותיהם [...]


וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות, כי המטרה הראשונה בכל התורה היא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרהּ וכל מה שמביא לדבר ממעשיה [...] והאזהרה מלהתדמות בדבר ממעשים אלה, כל-שכן לנהות אחריה, ונאמר בפירוש בלשון התורה, שכל מה שחשבוהו עבודה והתקרבות לפניהם [=לפני אלוהיהם], הוא הדבר הַשָּׂנוּי המתועב לפני ה', הוא אמרו: 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם' [דב' יב, לא]".


רבנו הרמב"ם מבאר, שמטרת-העל של התורה היא: לעקור את העבודה-הזרה מן העולם ולמחות את עקבותיה וגרורותיה וכל דבר ששייך לה. ויתרה מזאת, אפילו דבר שהוא רק זכר לעבודה-זרה כלומר שאריותיה, ואפילו דבר שרק עלול לגרור למשהו שיש בו עבודה-זרה, ואפילו דבר שרק דומה לעבודה-זרה – כל אלה נאסרו עלינו מן התורה בלשונות חד-משמעיים, חריפים ונוקבים, ו"כל מה שחשבוהו עבודה והתקרבות לפניהם [=לפני אלוהיהם], הוא הדבר הַשָּׂנוּי המתועב לפני ה', והוא אמרו: 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם'".


ובעניין זה ראו עוד: "הציר שעליו סובבת התורה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה".


העבודה-הזרה לירח הייתה נפוצה מאד בימי קדם וכפי שנראה גם לקמן, וכבר שגו בה אומות רבות במהלך ההיסטוריה. מזאת עלינו ללמוד שיש להיזהר ולהתרחק התרחקות גדולה מאד מן הטקס שעורכים למול הירח: ההתקבצות ברוב עם לפניו, הפנייה אליו, הריקודים והתפילות לפניו, אמירת הקדיש לפניו, וכיו"ב. כי אלה הם גם שאריות של העבודה-הזרה הקדומה, גם פעולות שעלולות לגרור לעבודה-זרה, וגם מעשים אשר דומים מאד לעבודה-זרה. ועל שלושת הדברים הללו אומר רבנו הרמב"ם לעיל שכולם הם דברים שנואים ביותר לפני ה' יתברך, ולכן יש להתרחק מהם כמו שמתרחקים מאש: "כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם". ולקמן אף נראה שלדעת רבנו לא מדובר רק ב"זכר" לעבודה-זרה, ולא רק ב"דבר שעלול לגרור" לעבודה-זרה, ולא רק בדבר ש"דומה" לעבודה-זרה – אלא מדובר בעבודה-זרה גופה!


ב. הרחקת התורה וחז"ל מעבודת הירח


נעבור עתה לעיין בשני מקורות מן התורה-שבעל-פה שבהם יש התייחסות לעבודה-הזרה שעבדו לירח. הדוגמאות הללו מלמדות, שהעבודה-הזרה לירח הייתה ידועה מפורסמת ונפוצה לכל אורך ההיסטוריה האנושית, ומזאת יש ללמוד כי ההתרחקות ממנה צריכה להיות ביתר-שאת. לאחר שנעיין במקורות הללו, נעבור לעיין בהרחקת התורה-שבכתב מעבודת הירח.


1) במשנה מסכת עבודה-זרה נאמר (ג, ג): "המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה [...] – יוליכם לים המלח". ופירש שם רבנו: "צורת חמה ולבנה אין עניינו שימצא עיגול ויאמר זו השמש, או קשת מעיגול ויאמר זה הירח – אלא שאנשי הטליסמאות [=הקמיעות לכל מיניהם] ייחסו לכוכבים צורות, עד שיאמרו צורת שבתאי צורת זקן שחור וישיש, וצורת נוגה צורת נערה יפה עדויה זהב, וצורת השמש צורת מלך שכתר בראשו יושב בעגלה. וככה ייחסו לכל המזלות והכוכבים צורות רבות, והם באותן הצורות נחלקים מחלוקת רבה, מפני שהם דברים כוזבים,והכזב על דבר מה יתרבה ויתרחב בלי ספק [=כמו שאנו רואים את ריבוי המחלוקות ההלכתיות האורתודוקסיות בימינו – וריחוקם מדרך האמת גרם להם לתעות]. ואמרוֹ: 'צורת חמה ולבנה' רוצה בו שימצא הצורה המיוחסת לשמש והצורה המיוחסת לירח, לפי איזו שיטה שתהיה".


2) רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (ג, יח): "וכן אסור ליצור דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומלאכים, שנאמר: 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי' [=אפילו שאתם עובדים גם אותי (שמ' כ, כ)], לא תעשון כדמות שמשין המשמשין לפני במרום ואפילו על הלוח [=אפילו על גבי לוח ציור]".


3) רבנו הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (ג, מו) מלמד אותנו דבר נפלא מאוד. הוא מסב את תשומת לבנו לעובדה, שבכל מקום שנזכר קרבן עוֹלָה בתורה נאמר בו: "אִשֶּׁה לַייָ". כלומר, הודגש שהקרבן הוא לה' מפני שקרבן מסוג עולה לא נאכל על-ידי הכוהנים, אלא קרב ונשרף כולו, ולכן צוין שהוא כולו לה' יתעלה. לעומת זאת, קרבנות מסוג חטאת או שלמים, שנאכלים על ידי הכוהנים או מביאי הקרבן, בשום מקום בתורה-שבכתב לא נאמר בהם שהם לה', כלומר לא נאמר בהם חַטָּאת לַה' או שלמים לה' – וכֹה דברי רבנו במורה שם (ג, מו):


"והנה ראיתי להעירך כאן על דבר נפלא מאד [...] וטעם הדבר לדעתי ברור מאד [...] העולות הם כולם נִקטרים [=נשרפים כליל], ולפיכך נאמר בהן: אשה לה', ולא נאמר חטאת לה' ולא שלמים לה' כיוון שזה נאכל [=על-ידי הכוהנים או מביאי הקרבן] [...] ולפיכך לא ייתכן לומר בשעירי הרגלים חטאת לה' – כיוון שהם נאכלים ואינם נקטרים כליל".


בהמשך דבריו שם רבנו מציב שאלה: מדוע בחטאת של ראש-חודש נאמר: "חַטָּאת לַייָ"? והלא כאמור, קרבן שנאכל אין לומר עליו שהוא לה'? רבנו משיב ואומר שם: כיוון שבימי-קדם עמים רבים עבדו לירח והקריבו לו בראשי חודשים, היה חשש שמא יטעה אדם מישראל לחשוב שקרבן ראש-חודש הוא לירח, ולכן הודגש בתורה באופן יוצא-מן-הכלל בשעיר של ראש-חודש שהוא לה', כלומר, נאמר בתורה באופן מיוחד ביחס לחטאת של ראש-חודש: "חַטָּאת לַייָ".


רבנו הרמב"ם מוסיף, שאין חשש שמא יטעו בני ישראל בשאר קרבנות החטאת שהם לשם עבודה-זרה, ולכן לא נאמר בהם שהם לה' – כי כל שאר החטאות, כמו לדוגמה קרבנות החטאת שמקריבים בשלושת הרגלים, נתייחדו לזמנים אלה בשל ציווי התורה בלבד, ואין להם סימן בטבע שמציין את הזמן הקבוע שנבחר להקריב אותם. לעומת זאת, קרבנות החטאת שנקבעו לראשי החודשים יש להם סימן בטבע, והוא הִתחדשות הירח מדי חודש-בחודשו, ולכן התורה הדגישה באופן חריג ויוצא-מן-הכלל, שקרבן חטאת-ראש-חודש הוא לה' בלבד.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (ג, מו), בשתי הפְּסקות לקמן:


"והנה ראיתי להעירך כאן על דבר נפלא מאד [...] והוא אמרוֹ בשעיר חטאת-ראש-חדש בלבד 'חַטָּאת לַייָ' [במ' כח, טו], מה שלא אמר בכל שעירי הרגלים ולא בזולתן מן החטאות. [...] וכיוון שהיה חשש שמי שהוא יְדַמֶּה בשעיר ראש-חודש שהוא קרבן לירח כמו שעושים הקבטים במצרים [=עַם עובדי עבודה-זרה], שמקריבים לירח בראשי החדשים, באר בו [ה' יתברך] שזה [=הקרבת השעיר שנצטווינו להקריב בראשי חודשים הינה] לציווי ה', לא לירח.