ברכת הלבנה לאורו של הרמב"ם

אחד המנהגים שהפכו להלכה הוא טקס ברכת הלבנה. פעם בחודש אנו רואים התקבצות של הולכי על שתיים למול הלבנה, אוחזים בידיהם סידורים או דפי נוסח-תפילה מהודרים, פונים ללבנה, מביטים בה ומתפללים בדבקות פגאנית. אם נשים לב נראה, שמידי פעם הם "רוקדים" או "מקפצים" כנגד הלבנה, והכל נעשה בחרדת קודש ובכוונה עילאית... אדם שלא הורגל במנהג אורתודוקסי-פגאני זה, עשוי לתמוה על אותו מעמד, מפני שטקס זה ייראה לו כטקס לכבוד וְלִשְׁבָח הלבנה. אותו אדם עשוי לשאול את עצמו: מדוע עם-ישראל, בניו של אברהם אבינו ע"ה, שקרא לכל באי עולם להכיר במציאותו של אל אחד: "בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג), מדוע דווקא הם נתפסים בטקס שנראה לעיני המתבוננים כטקס גס של עבודה-זרה?

א. המטרה הראשונה של התורה

חשוב להדגיש כי אפילו מראית-עין של עבודה-זרה הינה עניין חמור (כל-שכן פנייה ישירה), ומדוע אפילו מראית-עין של עבודה-זרה הינה כל-כך חמורה? ובכן, יש לכך שתי סיבות: א) עבודה-זרה היא כידוע אחת משלוש העבירות החמורות (יחד עם שפיכות דמים וגילוי עריות), שעליהן נצטווינו ליהרג ולא לעבור עליהן בשום מצב; ב) רבנו מלמד, שהמטרה הראשונה של התורה היא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל השייך לה, כלומר התרחקות מוחלטת מכל מה שרק מזכיר אותה. והנה דברי רבנו במורה (ג, כט), בשתי הפְּסקות לקמן:

"ידוע כי אברהם אבינו ע"ה גדל באומת ה'צאבה' [אומת עובדי אלילים ששלטה בעולם באותם הימים], ושיטתם שאין שם אלוה כי אם הכוכבים [...] אלא ששני המאורות [=השמש והירח] יותר גדולים [...] וחושבים [חכמי ה'צאבה' הוזי ההזיות] כי אדם [הראשון] [...] היה נביא שליח-הירח, ושהוא קרא לעבודת הירח [...] ועל-פי אותן ההשקפות של ה'צאבה', העמידו את הצלמים לכוכבים – צלמי הזהב לשמש, וצלמי הכסף לירח [...] ובנו ההיכלות והעמידו בהם הצלמים, ודימו כי כוחות הכוכבים שופעים על אותם הצלמים ואז ידברו איתם הצלמים ויבינו וישכילו, וִינַבְּאוּ את בני אדם, כלומר הצלמים, ויודיעו לבני אדם את תועליותיהם [...]

וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות, כי המטרה הראשונה בכל התורה היא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרהּ וכל מה שמביא לדבר ממעשיה [...] והאזהרה מלהתדמות בדבר ממעשים אלה, כל-שכן לנהות אחריה, ונאמר בפירוש בלשון התורה, שכל מה שחשבוהו עבודה והתקרבות לפניהם [=לפני אלוהיהם], הוא הדבר הַשָּׂנוּי המתועב לפני ה', והוא אמרו: 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם' [דב' יב, לא]".

רבנו הרמב"ם מבאר, שהמטרה הראשונה של התורה היא: לעקור את העבודה-הזרה מן העולם ולמחות את עקבותיה וגרורותיה וכל דבר ששייך לה. ויתרה מזאת, אפילו דבר שהוא רק זכר לעבודה-זרה כלומר שאריותיה, ואפילו דבר שרק עלול לגרור למשהו שיש בו עבודה-זרה, ואפילו דבר שרק דומה לעבודה-זרה – כל אלה נאסרו עלינו מן התורה בלשונות חד-משמעיים, חריפים ונוקבים, ו"כל מה שחשבוהו עבודה והתקרבות לפניהם [=לפני אלוהיהם], הוא הדבר הַשָּׂנוּי המתועב לפני ה', והוא אמרו: 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם'".

ובעניין זה ראו עוד: "הציר שעליו סובבת התורה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה".

העבודה-הזרה לירח הייתה נפוצה מאד בימי קדם וכפי שנראה גם לקמן, וכבר שגו בה אומות רבות במהלך ההיסטוריה. מזאת עלינו ללמוד שיש להיזהר ולהתרחק התרחקות גדולה מאד מן הטקס שעורכים למול הירח: ההִתקבצות ברוב-עם לפניו, הפנייה אליו, הריקודים והתפילות לפניו, אמירת הקדיש לפניו, וכיו"ב. כי אלה הם גם שאריות של העבודה-הזרה הקדומה, גם פעולות שעלולות לגרור לעבודה-זרה, וגם מעשים אשר דומים מאד לעבודה-זרה. ועל שלושת הדברים הללו אומר רבנו הרמב"ם לעיל שכולם הם דברים שנואים ביותר לפני ה' יתברך, ולכן יש להתרחק מהם כמו שמתרחקים מאש: "כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם". ולקמן אף נראה, שלדעת רבנו לא מדובר רק ב"זכר" לעבודה-זרה, ולא רק ב"דבר שעלול לגרור" לעבודה-זרה, ולא רק בדבר ש"דומה" לעבודה-זרה – אלא מדובר בעבודה-זרה גופה!

ב. הרחקת התורה וחז"ל מעבודת הירח

נעבור עתה לעיין בשני מקורות מן התורה-שבעל-פה שבהם יש התייחסות לעבודה-הזרה שעבדו לירח. הדוגמאות הללו מלמדות, שהעבודה-הזרה לירח הייתה ידועה מפורסמת ונפוצה לכל אורך ההיסטוריה האנושית, ומזאת יש ללמוד כי ההתרחקות ממנה צריכה להיות ביתר-שאת. לאחר שנעיין במקורות הללו, נעבור לעיין בהרחקת התורה-שבכתב מעבודת הירח.

1) במשנה מסכת עבודה-זרה נאמר (ג, ג): "המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה [...] – יוליכם לים המלח". ופירש שם רבנו: "צורת חמה ולבנה אין עניינו שימצא עיגול ויאמר זו השמש, או קשת מעיגול ויאמר זה הירח – אלא שאנשי הטליסמאות [=הקמיעות לכל מיניהם] ייחסו לכוכבים צורות, עד שיאמרו צורת שבתאי צורת זקן שחור וישיש, וצורת נוגה צורת נערה יפה עדויה זהב, וצורת השמש צורת מלך שכתר בראשו יושב בעגלה. וככה ייחסו לכל המזלות והכוכבים צורות רבות, והם באותן הצורות נחלקים מחלוקת רבה, מפני שהם דברים כוזבים, והכזב על דבר מה יתרבה ויתרחב בלי ספק [=כמו שאנו רואים את ריבוי המחלוקות ההלכתיות האורתודוקסיות בימינו – וריחוקם מדרך האמת גרם להם לתעות]. ואמרוֹ: 'צורת חמה ולבנה' רוצה בו שימצא הצורה המיוחסת לשמש והצורה המיוחסת לירח, לפי איזו שיטה שתהיה".

2) רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (ג, יח): "וכן אסור ליצור דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומלאכים, שנאמר: 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי' [=אפילו שאתם עובדים גם אותי (שמ' כ, כ)], לא תעשון כדמות שמשין המשמשין לפני במרום ואפילו על הלוח [=אפילו על גבי לוח ציור]".

3) רבנו הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (ג, מו) מלמד אותנו דבר נפלא מאוד. הוא מסב את תשומת לבנו לעובדה, שבכל מקום שנזכר קרבן עוֹלָה בתורה נאמר בו: "אִשֶּׁה לַייָ". כלומר, הודגש שהקרבן הוא לה' מפני שקרבן מסוג עולה לא נאכל על-ידי הכוהנים, אלא קרב ונשרף כולו, ולכן צוין שהוא כולו לה' יתעלה. לעומת זאת, קרבנות מסוג חטאת או שלמים, שנאכלים על-ידי הכוהנים או מביאי הקרבן, בשום מקום בתורה-שבכתב לא נאמר בהם שהם לה', כלומר לא נאמר בהם חַטָּאת לַה' או שלמים לה' – וכֹה דברי רבנו במורה שם (ג, מו):

"והנה ראיתי להעירך כאן על דבר נפלא מאד [...] וטעם הדבר לדעתי ברור מאד [...] העולות הם כולם נִקטרים [=נשרפים כליל], ולפיכך נאמר בהן: אשה לה', ולא נאמר חטאת לה' ולא שלמים לה' כיוון שזה נאכל [=על-ידי הכוהנים או מביאי הקרבן] [...] ולפיכך לא ייתכן לומר בשעירי הרגלים חטאת לה' – כיוון שהם נאכלים ואינם נקטרים כליל".

בהמשך דבריו שם רבנו מציב שאלה: מדוע בחטאת של ראש-חודש נאמר: "חַטָּאת לַייָ"? והלא כאמור, קרבן שנאכל אין לומר עליו שהוא לה'? רבנו משיב ואומר שם: כיוון שבימי-קדם עמים רבים עבדו לירח והקריבו לו בראשי חודשים, היה חשש שמא יטעה אדם מישראל לחשוב שקרבן ראש-חודש הוא לירח, ולכן הודגש בתורה באופן יוצא-מן-הכלל בשעיר של ראש-חודש שהוא לה'. כלומר, נאמר בתורה באופן מיוחד ביחס לחטאת של ראש-חודש: "חַטָּאת לַייָ".

רבנו הרמב"ם מוסיף, שאין חשש שמא יטעו בני ישראל בשאר קרבנות החטאת שהם לשם עבודה-זרה, ולכן לא נאמר בהם שהם לה' – כי כל שאר החטאות, כמו לדוגמה קרבנות החטאת שמקריבים בשלושת הרגלים, נתייחדו לזמנים אלה בשל ציווי התורה בלבד, ואין להם סימן בטבע שמציין את הזמן הקבוע שנבחר להקריב אותם. לעומת זאת, קרבנות החטאת שנקבעו לראשי החודשים יש להם סימן בטבע, והוא הִתחדשות הירח מדי חודש-בחודשו, ולכן התורה הדגישה באופן חריג ויוצא-מן-הכלל, שקרבן חטאת-ראש-חודש הוא לה' בלבד.

וכֹה דברי רבנו במורה שם (ג, מו), בשתי הפְּסקות לקמן:

"והנה ראיתי להעירך כאן על דבר נפלא מאד [...] והוא אמרוֹ בשעיר חטאת-ראש-חדש בלבד 'חַטָּאת לַייָ' [במ' כח, טו], מה שלא אמר בכל שעירי הרגלים ולא בזולתן מן החטאות. [...] וכיוון שהיה חשש שמי-שהוא יְדַמֶּה בשעיר ראש-חודש שהוא קרבן לירח כמו שעושים הקבטים במצרים [=עַם עובדי עבודה-זרה], שמקריבים לירח בראשי החדשים, [לכן] ביאר בו [ה' יתברך] שזה [=הקרבת השעיר שנצטווינו להקריב בראשי חודשים הינה] לציווי ה', לא לירח.

ולא חששנו חשש זה בשעירי הרגלים וזולתן, כיוון שאין אותם הימים ראשי חודשים ואין להם סימן המבדילם באופן טבעי [כמו הירח והתחדשותו שהוא סימן בטבע], אלא התורה ייחדתן בקביעתה [בקביעת קרבן החטאת]. אבל ראשי החודשים הירחיים אינן מקביעת התורה [אלא קבועים הם גם בטבע] [...] [ו]העמים [עובדי האלילים] היו מקריבים בהם לירח [...] ולפיכך יצאה מן הכלל ההגדרה בשעיר זה [של ראש-חודש] ונאמר בו [בתורה:] לה' – לסלק את אותם הדמיונות הקשורים באותם הלבבות החולִים אשר חוליָם מושרש, דע גם נפלאה זו".

נשים לב למשפט האחרון שבדברי רבנו, אשר מלמדנו כמה קל לשגות אחר חולִי העבודה-הזרה שקשורה בירח, ועד כמה יש להתרחק מעבודה-זרה בכלל ומכל מה שמזכיר את עבודת הירח בפרט. שהרי הקב"ה שינה את לשון התורה וחרג מכלליה כדי שחלילה לא יבואו לטעוֹת במטרת קרבן ראש-חודש, ולכן הודגש בתורה באופן יוצא-מן-הכלל שהוא קרבן לה'. כל-שכן וקל-וחומר שיש להתרחק מדברים שלא נצטווינו בהם בתורה: כמו כל אותו הנוסח והריקודים והקיפוצים, וההִתקבצות ברוב-עם לפני הירח (ובהמשך נראה שגם בתלמוד הם לא נזכרו כלל) – שהרי סכנת הטעות בעניינים אלה רבה פי-כמה מהסכנה שאנשים ישגו לחשוב שקרבן חטאת של ראש-חודש, שנצטווינו עליו בתורה והוא קרב בבית-המקדש, שהוא לירח.

עד עתה עיינו באופן כללי בהיבטים המחשבתיים של ההרחקה מעבודת הירח ואפילו ממה שרק מזכיר אותה. בהמשך דברינו נעסוק במוצאו ומובאו של נוסח ברכת הלבנה, ננתח כמה מהתוספות המהובלות שהוסיפו לנוסח הברכה, ונבדוק האם הטקס שייחדו ללבנה וכל הפניות הישירות שהוסיפו אליה בתוך נוסח ברכת הלבנה הן בגדר עבודה-זרה ברורה ומפורשת.

ג. מקור ברכת הלבנה

מקור ברכת הלבנה מצוי בתלמוד מסכת ברכות (מב ע"א). ברם, בתלמוד לא נזכר כל הנוסח שנמצא בסידורים הנפוצים בימינו. בתלמוד נזכרה הברכה בלבד, וכל כולה מופנית לה' יתברך, אין בה שום פנייה לירח עצמו, לא ריקודים, לא מזמורי תהלים, לא קטעים משיר השירים, ולא קדישים. וכֹה דברי רבנו הרמב"ם הנאמן לתלמוד ולערכיו (הלכות ברכות י, יט–כ):

"הרואה לבנה בחידושה, מברך: בא"ה אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם, חֹק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידתם, ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, פועלי אמת שפעולתם אמת, וללבנה אמר שתתחדש להיות עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו, ברוך אתה יי מחדש חדשים – וצריך לברך ברכה זו מעומד, שכל המברך על החודש בזמנו כאילו הקביל פני שכינה. ואם לא בירך עליו בלילה הראשון יש לו לברך עליו עד ששה-עשר יום בחודש עד שתמלא פגימתו".

ברור אפוא שלא לחינם אמרו חכמים בתלמוד: "הרואה לבנה בחידושה", והכוונה ברורה: כל מי שרואה את הלבנה, בכל עת שהוא רואה אותה – מיד מברך, ואינו ממתין להתקבצות רוב-עַם, כי המצוה היא לברך עליה מיד בעת ראייתה. וברור שתכלית הברכה היא לנצל את רגעי השמחה וההתפעמות הנפשית למול חידוש הלבנה, במטרה לרתום את הרגשות החזקים הללו לכיוונים חינוכיים של רוממות שבח וגדולה לבורא-עולם. ואם נדחה את הברכה לאמרה ברוב-עם, לא רק שכבר דחקנו וכיבינו את ההתפעלות מחידוש הלבנה ומיצירת הבורא ישתבח, אלא שהפכנו את מעמד ההתפעלות מפעולותיו של בורא-עולם, למעמד של עבודה-זרה.

ודומה הדבר למצות חכמים לקרוע בעת שמיעת שמועה רעה – וכי יעלה על הדעת שאדם ששמע שמועה רעה לו ולחבריו, ימתין עד להתקבצות כל החברים ששמעו שמועה רעה ויברכו ויקרעו ביחד?! והלא כל הרעיון הוא לברך ולהצדיק עלינו את הדין בעת החימום, שלא חלילה תיכנס בלבנו מחשבת תרעומת ותלונה כלפי שמיא, וכן לבטא את צערנו ולתת פורקן ומזור לרגשותינו ההומים והגואים באותו הרגע! ואיך יעלה על הדעת לדחות זאת לעשייה משותפת בהתקבצות בני אדם?! ואין זו אלא סכלות והתרחקות עצומה מהבנת המצוות ונפש האדם.

קאפח מוסיף ומעיר בפירושו להלכה שם, וזה לשונו:

"ובכל אופן גם ברבנו וגם ברס"ג אין את כל ההוספות שבמסכת סופרים, לא הרקידות ולא האמירות, ואשר בסידורי ספרד ואשכנז הוסיפו עליהן כהנה וכהנה אמירות רבות המופנות אל הירח עצמו. בעוד שנוסח הברכה [המקורי] כל כולו מופנה כלפי השם-ברוך-הוא. גם בסידורי תימן העתיקים אין שום אמירות נוספות על הברכה, וכלשון הש"ס והגאונים ורבנו".

למדנו אפוא, שבתלמוד נזכר שיש לומר רק את הברכה, ותוספות הריקודים והאמירות המוזרות – רובן נמצאו במסכת סופרים ויש שנוספו במשך הדורות. חשוב לציין, שמסכת סופרים איננה חלק מן התלמוד, היא מסכת מאוחרת שטוענים שהתחברה בתקופת הגאונים. ויש לשאול, אם היא אכן נתחברה בתקופת הגאונים, מדוע רס"ג לא אימץ את נוסח ברכת הלבנה כפי שהובא במסכת סופרים? ולהלן נראה שיש בנוסחה מאפיינים פגאניים מובהקים (וכבר הוכחתי בכמה ראיות ש'מסכת' זו יצאה מתחת ידי המינים, ראו: 'מסכת סופרי המינים').

ד. מעט על משמעות הברכה

טרם שננתח מעט מהאמירות המופיעות בברכה, נֹאמר משהו על משמעות הברכה. הברכה פותחת בתיאור של שבח לבורא-עולם על בריאת גרמי השמיים, שאינם משנים את תפקידם, ועושים את תפקידם בשמחה ובאמת, וכמובן שמטרת תיאור גרמי השמים כעבדים נאמנים ומסורים לה' יתעלה היא לעורר אותנו בני האדם לנהוג כמותם ולעבוד את יוצרנו בדרכים אלה. לאחר מכן מתוארת בריאת הלבנה, שתכלית חידושה מדי-חודש-בחודשו לרמוז על עם-ישראל שהם עתידים להתחדש, לשוב לצור מחצבתם ולייעודם, ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו.

וביתר ביאור: חשוב להבין שתיאור גרמי השמים: "שאינם משנים את תפקידתם", "ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם", "פועלי אמת שפעולתן אמת", כל התיאורים הללו שקבעו לנו חכמים ואשר קרובים לתיאורי עבודה ורוממות מצד בני האדם שוכני-בתי-חומר, נועדו לרמוז לעם-ישראל על האופנים שיש לעבוד בהם את ה' יתברך: עבודה מתוך שמחה ומתוך שאיפה ואהבה לאמת, ושלא ישנו את ייעודם: להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, אור לאנושות.

ה. "סימן טוב תהא לנו ולכל ישראל"

אחד הקטעים המפורסמים בנוסח ברכת הלבנה הוא אמירת המשפט שבכותרת, וחוזרים עליו מיד לאחר אמירת הברכה שלוש פעמים, ולאחר כמה משפטים נוספים חוזרים עליו שוב שתי פעמים. ויש לבדוק, האם משפט זה, שמופיע במסכת סופרים, תואם את דרך האמת ואת משנתו המחשבתית של רבנו? ומה דעת התורה ביחס לעשיית סימנים לעתיד לבוא?

חז"ל ורבנו הרמב"ם קובעים ב"משנה תורה" שעשיית סימנים: "אם יארע לי דבר כך-וכך – אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי – לא אעשה", היא בגדר ניחוש שאסור מכוח מצות לא תעשה מן התורה. ברם, עשיית סימן לדבר שכבר היה – מותרת, כגון: "מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב הייתה עלי". בסוף דבריו רבנו קובע כלל: כל סימן שאדם עשה לדבר שכבר אירע – מותר, מכיוון שאין כאן חשש שמא האדם יכוון את מעשיו לאפיק מסוים מתוך מחשבה שהסימן שראה או שעשה, יסייע לו. ברם, סימן שנעשה לדברים שעתידים להיות – אסור.

אין ספק, שהסימן שנקבע בנוסח ברכת הלבנה הוא לעתיד לבוא, כלומר ראייתה בחידושה תהיה לנו סימן טוב לעתיד לבוא באותו החודש (='סימן טוב תהא לנו' – בלשון עתיד), ולכן אסור מן התורה לעשות סימן כזה. והנה פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ד–ה):

[ד] "אין מנחשין כגויים שנאמר: 'לֹא תְנַחֲשׁוּ' [ויק' יט, כו] [...] וכן הַמֵּשִׂים לעצמו סימנים, אם יארע לי דבר כך וכך – אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי – לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכל כיוצא בדברים האלו – הכל אסור. וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו – לוקה".

[ה] "מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב הייתה עלי. אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת הייתה, מעת שקניתיה העשרתי. וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה למד, אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר: 'זה סימן טוב'. כל אלו וכיוצא בהן מותר, הואיל ולא כיוון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה – הרי זה מותר".

ועל עשיית סימנים לשעבר שנזכרו בהלכה האחרונה, אומר קאפח בהערה 53 במורה (ג, לז): "ודברים הללו מותרים אף-על-פי שהם הזיות שווא, ראה: הלכות עבודה-זרה יא, ה". ואל יהא קל בעיניכם עשיית סימנים להבא, דהיינו עוון הניחוש שנוגע לעבודה-זרה, שהרי נאמרו בתורה איומים חמורים מאד בענייני העוננות והניחוש הקוסמים והמכשפים וכו', וכֹה דְבר ה' לנו:

"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג). רבנו אף פוסק בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, שכל ההזיות הפגאניות הללו גורמות לנטישת דרך האמת ולעזיבת דרך ה' יתעלה:

"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].

כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".

מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים שההבלים ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיוּת.

ו. פנייה לכוכבים ומלאכים

במאמר שנכתב בעניין הפיוט "שלום עליכם" הראינו לדעת, כי הפיוט "שלום עליכם" הוא בגדר עבודה-זרה, מפני שיש בו פנייה מפורשת למלאכים: חולקים להם כבוד באמירת שיר שבח והלל לכבודם, ואפילו מבקשים מהם לברך אותנו ואת ביתנו בשלום. כלומר, לדעת רבנו הרמב"ם, כל פניית שבח והלל למלאכים או לכל ישות זולת הבורא יתעלה היא בגדר עבודה-זרה, וכל-שכן פנייה של כבוד שיש עמה בקשות. בשל חשיבות הדברים נצרף שוב את פסקי רבנו, בתארוֹ כיצד צמחה העבודה-הזרה הקדומה (הלכות עבודה-זרה א–ב; א–ג, א–ב):

[א] "בימי אנוש [=נכדו של אדם הראשון] טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים. וזו הייתה טעותם: אמרו, הואיל והאל ברא כוכבים אלו [...] להנהיג את העולם ונתנם במרום חלק להם כבוד, והן שמשין המשמשין לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל-ברוך-הוא לגדל ולכבד מי שֶׁגִּדְּלוֹ וְכִבְּדוֹ, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו והעומדים לפניו וזה הוא כבודו של מלך".

[ב] "כיוון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להן קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות [ולרקוד] למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה – וזה היה עיקר עבודה-זרה".

[ג] "וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה, הוא שירמיה אומר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ, וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא' [י, ז–ח]. כלומר, הכל יודעים שאתה הוא האל לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא".

[א] "עיקר הציווי בעבודה-זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך [...] ולא כוכב [...] ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף-על-פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה – הרי זה עובד עבודה-זרה".

[ב] "ועניין זה הוא שהזהירה תורה עליו ואמרה [דב' ד, יט]: 'וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים [...] וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם' [...]. כלומר, שמא תשוט בעין ליבך [=במחשבתך] ותראה שאלו הן המנהיגים את העולם [...] ותאמר שראוי להשתחוות להן ולעבדן. ובעניין זה ציווה ואמר: 'הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' [שם יא, טז], כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אֵלּוּ להיותן סרסור ביניכם ובין הבורא".

וכן כותב רבנו בספרו "מורה הנבוכים" (א, לו):

"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה. ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו, ולא יְדַמֶּה מן העתידיים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים – אותה הצורה בראה את השמים והארץ והיא המנהיגה אותם. ולא עבדום אלא על דרך שהם דמות לדבר שהוא אמצעי בינו לבין ה', כמו שביאר ואמר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ. וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא' [יר' י, ז–ח], ואמר: 'כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה, כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר יְיָ צְבָאוֹת' [מלאכי א, יא] – רומז על הסיבה הראשונה לדעתם [=ה' יתעלה]. וכבר ביארנו את זה בחיבורנו הגדול [='משנה תורה' בהלכות עבודה-זרה שראינו לעיל], וזה ממה שאין מתווכח בו אף אחד מאנשי תורתנו".

ז. פנייה לירח – עבודה זרה!

למדנו אפוא, כי פנייה לכוכבים או למלאכים או לכל גורם אחר מבלעדי הקב"ה, אם יש באותה הפנייה שבח הלל ורוממות לכבוד אותו גורם (אשר מצוי בטבע או בדמיון) – היא בגדר עבודה-זרה. נותר לנו לבדוק את הפנייה לירח בנוסח ברכת הלבנה: האם הפנייה לירח בנוסח הברכה היא פנייה של כבוד, שבח ורוממות? נעיין אפוא בפניות הישירות שנמצאות בתוך הנוסח:

"ברוך יוצריך ברוך עושיך, ברוך קוניך, ברוך בוראיך. כשם שאנו מרקדים כנגדיך ואין אנו יכולים ליגע ביך, כך אם ירקדו אחרים כנגדנו להזיקנו לא יוכלו ליגע בנו". זוהי אפוא פנייה ישירה אל הלבנה, ונראה ברור שפנייה זו היא פניית שבח ורוממות, שהרי אנו פונים ללבנה ומשבחים את בורא-עולם שברא אותה, משמע שאנו משבחים אותה על הטובה שהיא משפיעה עלינו. ולמה הדבר דומה? לאדם שיאמר לחברו: "תודה לה' שהביא אותך היום לביתי", יחד עם השבח לאל, יש כאן שבח ברור ומפורש לחבר על החסד והידידות שהוא שופע ומביע כלפינו.

זאת ועוד, בביצוע הריקוד והקיפוץ: "כשם שאנו מרקדים כנגדיך ואין אנו יכולים ליגע ביך, כך אם ירקדו אחרים כנגדנו להזיקנו לא יוכלו ליגע בנו" – יש שבח גדול ללבנה! שהרי למדנו מדוד המלך שריקוד הוא ביטוי של שבח ורוממות לאותו שמרקדים כנגדו, וכפי שתואר דוד "מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְיָ" (ש"ב ו, טז). ולכן, פעולת הקיפוץ לפני הלבנה כלל איננה ראויה שהרי אין לפזז ולרקד אלא לפני בורא-עולם. ויתרה מזאת, יש בריקוד מקום רב לשגות ולחשוב, שעצם הריקוד הוא הסגולה שבאמצעותה נינצל מפגיעת אויבינו, וגם זה הבל מהובל ועבודה-זרה.

זאת ועוד, במסכת סופרים הוסיפו המינים: "ותולה עיניו כנגדה, ומיישר את רגליו", וזאת כדי שלא יהיה ספק שהמברך פונה ללבנה... כלומר, המינים האירופים הדגישו באופן ברור ומובהק שאינו משתמע לשני פנים, שכוונתם הכעורה בברכה הזו היא להלל ולשבח את הלבנה!

ויתרה וגדולה מכולן, עצם ההִתקבצות ברוב-עם כנגדה, אמירת מזמורי תהלים כנגדה, אמירת קטע משיר השירים כנגדה, הריקוד כנגדה, אמירת קדיש כנגדה, השבח העקיף שמשבחים אותה באמירת ברוך יוצריך וכו' כאמור – כל אלה יחדיו מבטאים יקר וכבוד ושבח ורוממות ללבנה עצמה! וכבר למדנו בהלכות עבודה-זרה לעיל, ששבח ורוממות למלאך או לכוכב בפנייה ישירה אליו היא בגדר עבודה-זרה, ואף שהשבח למלאך או לכוכב הוא מתוך מטרה לשבח ולהלל את מלך מלכי המלכים הקב"ה – אף שבח מסוג זה הוא בגדר עבודה-זרה.

אגב, בסוף טקס ברכת הלבנה נוהגים לומר זה לזה שלוש פעמים "שלום עליכם", ואולי יש כאן רמז למכנה המשותף האלילי שבין הפיוט "שלום עליכם" לבין נוסח ברכת הלבנה – שבשניהם פונים מעל ה' יתעלה וישתבח ומהללים ומשבחים ומפארים אלהים אחרים.

ח. ברכת הלבנה ברוב עם?

עד עתה למדנו שאסור באיסור חמור ומוחלט לומר את נוסח ברכת הלבנה, אלא יש להתמקד באמירת הברכה מיד בעת ראותנו את הלבנה בחידושה, וזו אף מטרת המצוה הראשונה. ועדיין יש לברר: האם עדיף לברך ברכה זו לבדה ברוב-עם, כפי הכלל ההלכתי – ברוב-עם הדרת מלך, או שמא ברכת הלבנה יוצאת דופן בשל החשש לתקלה שעלולה לצאת ממנה, ולכן אין להתכוון לְבָרְכָהּ ברוב-עם, אלא באופן ספונטני: בראותנו את הלבנה נְבָרְכָהּ ונשמח על חידושה.

נראה אפוא ברור, שאסור לכוון ולומר ברכה זו ברוב-עם דווקא ואפילו בלא כל הנוסח הנלווה אליה, מפני שההִתקבצות הזו עלולה להתפרש כהִתקבצות לכבוד הירח. זאת ועוד, נאמר ב"משנה תורה" (על-פי התלמוד): "שכל המברך על החודש בזמנו כאילו הקביל פני שכינה". האם יעלה על הדעת שאדם שזכה לראות את הלבנה בחידושה, והוא כ"מקביל פני שכינה", שהוא ידחה את הברכה ואת "הקבלת פני השכינה" כדי שיתקבצו בני אדם? והלא אם היה מדובר במלך בשר ודם, האם היה מעז שלא להתייחס אליו ולרחוש לו כבוד מיד בפגישתו עמו? האם לא ראוי שלכל הפחות יכבד את בורא-עולם כמו שהוא היה מכבד מלך בשר ודם?

ט. מסכת סופרים

ראוי לייחד פרק נפרד לנוסח ברכת הלבנה כפי שהוא מופיע במסכת סופרים (יט, י):

"ואין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת, כשהוא מבושם, ובכלים נאים, ותולה עיניו כנגדה, ומיישר את רגליו, ומברך: אשר במאמרו ברא שחקים [וכו'] [...] ואומר שלש פעמים: סימן טוב, סימן טוב, סימן טוב, תיהוי לכל ישראל, ברוך בוראך, ברוך יוצרך, ברוך מקדשך, ורוקד שלוש רקידות כנגדה, ואומר שלוש פעמים: כשם שאני רוקד כנגדך ואיני נוגע בך, כך אם ירקדו בני אדם כנגדי לא יגעו בי, תיפול עליהם אימתה ופחד, ולמפרע, אמן אמן אמן, סלה הללויה. ואומר לחבירו שלש פעמים שלום עליך, וילך לביתו בלב טוב. והדה היא מפסיקין לראשי חדשים".

ב"מסכת" סופרים הודגש שיש לברך על הירח דווקא במוצאי שבת, דבר שאין לו שום זכר בתלמוד הבבלי וכולו המצאה אירופית של חכמי-יועצי-אשכנז. כמו כן, הטמבלים הללו הוסיפו שיש לברך על הלבנה "כשהוא מבושם", ואיך ייתכן כדבר הזה? והלא חכמים הורו לנו (ראו הלכות דעות ה, יח) שלא ייצא תלמיד חכמים לשוק כשהוא מבושם מפני החשד! והמינים אף הוסיפו: "ותולה עיניו כנגדה ומיישר את רגליו", כדי שלא יהיה ספק שהמברך פונה ללבנה... כלומר, הם הדגישו באופן ברור ומובהק שכוונתם בברכה זו להלל ולשבח את הלבנה! וכבר ראינו לעיל שפנייה ללבנה היא בגדר עיקר עבודה-זרה, עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה!

זאת ועוד, הייתכן שיש לברך על הלבנה דווקא ב"כלים נאים"? והלא לפי התלמוד כל הרואה לבנה בחידושה מברך! וכי יעלה על הדעת שיש ללבוש "כלים נאים" כדי לברך ברכת הלבנה? ואפילו לתפילה לפני ה' יתעלה אין חובה לעמוד ב"כלים נאים"! והוראה זו מאד מקוממת, מפני שהיא מרוממת את עבודת הלבנה יותר מאשר את עבודת אל אמת. "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי" (דב' יז, ג).

ובל נשכח את החזרה הפרו-נוצרית המשולשת על כל אמירה, חזרה שנועדה לשמש כמנטרה פגאנית להשגת תועלת מאגית דמיונית, כאילו יש סגולה באמירת הבלים שלוש פעמים, ובדומה לטקסי גירושי השדים שחוזרים עליהם שלוש פעמים, ושאר הבלים והזיות כעורות. וכבר הרחבתי לעיל ביחס לשאר ההזיות הפגאניות שנזכרו ב"מסכת סופרים": אמירת ברכת הלבנה במוצאי שבת וברוב-עם, אמירת "סימן טוב" שלוש פעמים, אמירת "ברוך בוראך, ברוך יוצרך, ברוך מקדשך", הריקוד כנגדה שלוש פעמים, וההזיה שהריקוד הוא סגולה לשמירה.

ט. סיכום ומסקנות

אסור להתקבץ לפני הלבנה ולומר לפניה מזמורי הלל שבח ורוממות, משמונה הסיבות הבאות: א) המטרה הראשונה של התורה – רבנו קובע, שהמטרה הראשונה של התורה היא לעקור את העבודה-הזרה ולמחות את עקבותיה וגרורותיה, וכל דבר ששייך לה. ואפילו דבר שהוא רק זכר לעבודה-זרה כלומר שאריותיה, ואפילו דבר שרק עלול לגרור למשהו שיש בו עבודה-זרה, ואפילו דבר שרק דומה לעבודה-זרה – כל אלה נאסרו עלינו בתורה בלשונות חד-משמעיים, חריפים ונוקבים, ו"כל מה שחשבוהו עבודה והתקרבות לפניהם [=לפני אלוהיהם], הוא הדבר הַשָּׂנוּי המתועב לפני ה', והוא אמרוֹ: 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם'".

ב) עבודת הירח היא עבודה-זרה קדומה – העבודה-הזרה לירח הייתה נפוצה מאוד בימי קדם, וכבר שגו בה אומות רבות במהלך ההיסטוריה. מזאת עלינו ללמוד שיש להיזהר ולהתרחק התרחקות גדולה מן הטקס הפגאני שעורכים למול הירח: ההִתקבצות ברוב-עם לפניו, הפנייה אליו, הריקודים והקיפוצים, כל האמירות המגוחכות שנאמרות לפניו, אמירת הקדיש לפניו, וכיו"ב. כי כל אלה הם גם שאריות של העבודה-הזרה הקדומה, גם פעולות שעלולות לגרור לעבודה-זרה, וגם מעשים אשר דומים מאד לפולחנים פגאניים של עבודה-זרה. ועל שלושת הדברים הללו אומר רבנו הרמב"ם לעיל שכולם הם דברים שנואים ביותר לפני ה' יתברך, ולכן יש להתרחק מהם כמו שמתרחקים מאש: "כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם".

ג) הרחקת התורה מכל מה שעלול לגרור לעבודת הירח ואפילו בדרך רחוקה – לא נאמר על קרבנות החטאת שהם לה', כי הם נאכלים לכהנים ואינם נשרפים כליל על גבי המזבח. ברם, על קרבן חטאת של ראש-חודש נאמר במיוחד: "חטאת לייָ" כדי להרחיק מעבודה-זרה! כלומר, בימי קדם רבים מקרב העמים עובדי האלילים הקריבו לירח בראשי החודשים, והיה חשש שמא אדם מישראל ישגה לחשוב שקרבן ראש-חודש הוא לירח, לכן נאמר בו ואך ורק בו שהוא לה'! ואומר רבנו במורה: "ולפיכך יצאה מן הכלל ההגדרה בשעיר זה [של ראש-חודש] ונאמר בו לה', לסלק את אותם הדמיונות הקשורים באותם הלבבות החולים אשר חוליָם מושרש".

האם לא ראוי שנתבונן בהרחקה זו של התורה? האם לא ראוי שנלך בעקבות התורה ונתרחק מכל סממן שעלול להזכיר עבודה-זרה לירח ואפילו בדרך רחוקה? כלומר, אם התורה הזהירה מעבודת הלבנה במקדש, ובדברים שה' ציווה אותנו בהם (=הקרבת שעיר של ראש-חודש) – האם לא ראוי לחשוש ליותר מכך: לדברים שהתורה לא ציוותה עליהם כלל (=כל הריקודים והאמירות והתושבחות ללבנה), ואף אינם נאמרים בבית-המקדש לפני ה' יתעלה שמו?

ד) בתלמוד לא נזכר כל הנוסח שנמצא בסידורים, נזכרה בו רק הברכה, וכל כולה מופנית לה' יתברך, אין בה לא ריקודים וקיפוצים מגוחכים, לא מזמורי תהלים, לא קטעים משיר השירים, ולא קדישים. זאת ועוד, בתלמוד נאמר: "הרואה לבנה בחידושה" והכוונה ברורה: כל מי שרואה את הלבנה, בכל עת שהוא רואה אותה, מיד מברך ואינו ממתין להתקבצות רוב-עם, כי המצוה היא לברך עליה מיד בעת ראייתה. והמטרה לנצל את רגע השמחה וההתפעלות הנפשית למול חידוש הלבנה, ולרתום את הרגשות הללו כדי לעורר בקרבנו אהבה ויראה כלפי בורא-עולם.

ה) בנוסח ברכת הלבנה קיים איסור ניחוש, שהרי נאמר והודגש בו חמש פעמים: "סימן טוב תהא לנו ולכל ישראל" – כלומר בהזיה הזו קובעים את טקס ברכת הלבנה לסימן לעתיד לבוא לפיו החודש הזה יהיה חודש מבורך – וזו היא עבירה על מצות לא תעשה מפורשת בתורה, ולא סתם מצות לא תעשה, מצות לא תעשה שנאמר עליה בתורה במפורש שהיא תועבה!

והנה אזהרת התורה בעניין זה לפניכם: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).

ו) בנוסח הטקס שעורכים לפני הלבנה יש פניות של שבח הלל ורוממות ללבנה עצמה, וזו עבודה-זרה לכל דבר ועניין! ולא רק הפניות הישירות: ההִתקבצות ברוב עם כנגדה, אמירת מזמורי תהלים כנגדה, אמירת קטע משיר השירים כנגדה, הריקוד כנגדה, ואמירת קדיש כנגדה – כל אלה מבטאים יקר וכבוד ושבח ורוממות ללבנה עצמה. וכל שבח ורוממות למלאך או לכוכב בפנייה ישירה אליו הם בגדר עיקר עבודה-זרה, ואף שהשבח למלאך או לכוכב נאמר במטרה לשבֵּח ולהלל את ה' יתעלה – כבר למדנו לעיל ששבח שכזה הוא עיקר עבודה-זרה!

ז) בתלמוד נאמר: "כל המברך על החודש בזמנו כאילו הקביל פני שכינה" – האם יעלה על הדעת שאדם שזכה לראות את הלבנה בחידושה, והוא כ"מקביל פני שכינה", שהוא ידחה את הברכה ואת "הקבלת פני השכינה" כדי שיתקבצו בני אדם? והלא אם היה מדובר במלך בשר ודם – וכי הוא היה מעז שלא להתייחס אליו ולרחוש לו כבוד והכנעה מיד בפגישתו עמו? האם לא ראוי שלכל הפחות האדם יכבד את בורא-עולם כמו שהוא היה מכבד מלך בשר ודם?

ח) מקור נוסח "ברכת הלבנה" המורחב והפגאני הוא ב"מסכת סופרים", וכבר הוּכח בכמה ראיות חשובות שהיא מסכת שיצאה מתחת ידי המינים, ראו: "מסכת סופרי המינים". ובל נשכח את תוספת המינים לברכת הלבנה: "ותולה עיניו כנגדה, ומיישר את רגליו", כדי שלא יהיה ספק שהמברך פונה ללבנה... כלומר, הודגש באופן ברור שכוונתם בברכה זו להלל ולשבח את הלבנה! ופנייה זו היא עיקר עבודה-זרה, עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה!

לכן, לאור כל הטעמים שהובאו לעיל, כבר זמן רב שאיני מצטרף לקהל שמתקבץ לפני הלבנה, ואפילו אם עדיין לא ברכתי את ברכת הלבנה – הנני מעדיף לברך את הלבנה ביחיד ולא להתקבץ בקיבוצי השוטים המקפצים, אשר מתקבצים ומקפצים לפני הלבנה בטקס שכל כולו ספוג בסממני אלילות מובהקים. "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' ד, יט).

סוף דבר

בעבר נשאלתי בעניין מאמר זה: "מהו טעם המצוה בדרך השכלית?", וכך השבתי:

נראה לי שחז"ל ביקשו לרתום את רגשות השמחה ההתרגשות וההתפעלות מהתחדשות החודש ומראיית הלבנה בחידושה, ולנתבם לרגשות של כניעה והכנעה לפני בורא-עולם, ולרגשות שיובילו לאהבתו ולהערצתו. וכמו שאומר דוד המלך בהתפעלות באהבה ובהערצה כלפי בורא-עולם: "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה" (תה' ח, ד). וכן הוא אומר: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ" (תה' קד, כד).

כמו כן, יש בברכה זו עידוד וחינוך להתבונן בבריאה ולהתפעל ממנה באופן שירומם את האדם לאהבת ה' ולידיעתו, וכמו שאומר הנביא ישעיה (מ, כו): "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר". כלומר, התבוננו בבריאה ובמדעים, ובמיוחד בגרמי השמים, ומתוכם תכירו את מי-שאמר-והיה-העולם.

זאת ועוד, נוסח הברכה שתיקנו חז"ל הוא: "וללבנה אמר שתתחדש להיות עטרת תפארת לעמוסי בטן [=עם ישראל] שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו". מנוסח זה עולה, שחכמים ע"ה ביקשו גם לחזק בקרב עם-ישראל את התקווה לגאולה הרוחנית ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור ליהודה ואור לאנושות כולה. בבחינת "הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא). כלומר, אנא ה' יתעלה, הנחֵה אותנו והנהֵג אותנו באופנים מחוכמים אשר יעוררו אותנו וירוממו אותנו לשוב בתשובה שלמה לפניך.

קצרו של דבר, המצוה הזו נועדה לנתב את רגשות ההתפעלות מהתחדשות הבריאה לנתיבי האהבה וההערצה כלפי האל, וכן לעורר את האדם להתבונן ולידע את בוראו. ולא פחות חשוב, להחדיר את ההשקפה בשיבת עם-ישראל לארצו ולאלהיו, וקריאה בלב אחד בשם ה' אל עולם. "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).

ואחתום בחשיבות העצומה של הבנת טעמי המצוות, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, נא):

"וכן כל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]". ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפני הפסוק הזה הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחריו מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:

"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר ליבם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה". ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעותם המחרידה של הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה. אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).

נספח א: פסוקים בעניין חומרת עבודת-הירח והכוכבים

אצרף לפניכם פסוקים אשר מבטאים את חומרת עבודת הירח והכוכבים:

"כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ [...] אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי. וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל. וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ. [...] וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דב' יז, ב–ז).

"וַיְצַו הַמֶּלֶךְ [...] לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְיָ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׁרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל. וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם" (מ"ב כג, ד–ה).

"בָּעֵת הַהִיא נְאֻם יְיָ יוֹצִיאוּ אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת עַצְמוֹת שָׂרָיו וְאֶת עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם מִקִּבְרֵיהֶם. וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ" (יר' ח, א–ב).

נספח ב: פסוקים בעניין חומרת הפנייה לזולת ה' יתעלה

והנה לפניכם גם פסוקים שמבטאים את חומרת הפנייה לזולת ה' יתעלה ויתרומם שמו:

"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ [...] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לה;לט).

"כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ" (ש"ב כב, לב).

"לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מ"א ח, ס).

"אָנֹכִי אָנֹכִי יְיָ וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ" (יש' מג, יא).

"כֹּה אָמַר יְיָ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְיָ צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים [...] הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי" (יש' מד, ו;ח).

"אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [...] לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד [...] וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (יש' מה, ה–ו, יד).

"הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).

"זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי" (יש' מו, ט).

"כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ" (תה' יח, לב).

ברכת הלבנה לאורו של הרמב''ם

.pdf

הורידו את PDF • 281KB