ברכת הלבנה לאורו של הרמב"ם

אחד המנהגים שהפכו להלכה הוא טקס ברכת הלבנה. פעם בחודש אנו רואים התקבצות של בני אדם למול הלבנה, אוחזים בידיהם סידורים או דפי נוסח תפילה מהודרים, פונים ללבנה, מביטים בה ומתפללים בדבקות. אם נשים לב נראה, שמידי פעם הם "רוקדים" או "מקפצים" כנגד הלבנה, והכל נעשה בחרדת קודש ובכוונה עילאית. אדם שלא הורגל במנהג זה, גוי או אדם שאינו דתי, עשוי לתמוה על אותו מעמד, מפני שטקס זה ייראה לו כטקס לכבוד וְלִשְׁבָח הלבנה. אותו אדם עשוי לשאול את עצמו: מדוע עם-ישראל, בניו של אברהם אבינו שקרא לכל באי עולם להכיר במציאותו של אל אחד: "בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג), מדוע דווקא הם נתפסים בטקס שנראה למראית עין כטקס גס של עבודה-זרה?


א. מטרת העל של התורה


חשוב להדגיש, כי מראית עין של עבודה-זרה איננה דבר פשוט כלל, ולא ניתן לדעת הרמב"ם לעבור על כך לסדר היום. ושתי סיבות יש לכך: א) חומרת איסור עבודה-זרה, שכידוע היא אחת משלוש העבירות החמורות (יחד עם שפיכות דמים וגילוי עריות), ועליהן ה' ציווה אותנו ליהרג ולא לעבור בכל מצב; ב) לדעת הרמב"ם, מטרת העל של התורה, מטרת כל המטרות, היא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל השייך לה, כלומר התרחקות מכל מה שמזכיר אותה. והנה דברי רבנו בספרו "מורה הנבוכים" (ג, כט):


"ידוע כי אברהם אבינו ע"ה גדל באומת ה'צאבה', ושיטתם שאין שם אלוה כי אם הכוכבים [...], אלא ששני המאורות [=השמש והירח] יותר גדולים [...], וחושבים [חכמי ה'צאבה'] כי אדם [הראשון] [...] היה נביא שליח הירח, ושהוא קרא לעבודת הירח [...]. ועל-פי אותם ההשקפות של ה'צאבה', העמידו את הצלמים לכוכבים – צלמי הזהב לשמש, וצלמי הכסף לירח [...]. ובנו ההיכלות והעמידו בהם הצלמים, ודימו כי כוחות הכוכבים שופעים על אותם הצלמים ואז ידברו איתם הצלמים ויבינו וישכילו, וִינַבְּאוּ את בני אדם, כלומר הצלמים, ויודיעו לבני אדם תועליותיהם [...].


וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות, כי המטרה הראשונה בכל התורה היא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרהּ וכל מה שמביא לדבר ממעשיה [...] והאזהרה מלהתדמות בדבר ממעשים אלה, כל שכן לנהות אחריה, ונאמר בפירוש בלשון התורה, שכל מה שחשבוהו עבודה והתקרבות לפניהם [=לפני אלוהיהם], הוא הדבר הַשָּׂנוּי המתועב לפני ה', הוא אמרו: 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם' [דב' יב, לא]".


רבנו הרמב"ם מבאר, שמטרת העל של התורה היא: לעקור את העבודה-הזרה מן העולם ולמחות את עקבותיה וכל דבר ששייך לה. ויתרה מזאת, אפילו דבר שהוא רק זכר לעבודה-זרה כלומר שאריותיה, ואפילו דבר שרק עלול לגרור למשהו שיש בו עבודה-זרה, ואפילו דבר שרק דומה לעבודה-זרה – כל אלה נאסרו עלינו מן התורה בלשונות חד-משמעיים, חריפים ונוקבים, ו"כל מה שחשבוהו עבודה והתקרבות לפניהם [=לפני אלוהיהם], הוא הדבר הַשָּׂנוּי המתועב לפני ה', הוא אמרו: 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם'".


העבודה-הזרה לירח הייתה נפוצה מאוד בימי קדם (כפי שנראה לקמן), וכבר שגו בה אומות רבות במהלך ההיסטוריה. מזאת עלינו ללמוד שיש להיזהר ולהתרחק התרחקות גדולה מן הטקס שעורכים למול הירח: ההתקבצות ברוב עם לפניו, הפנייה אליו, הריקודים והתפילות לפניו, אמירת הקדיש לפניו, וכיו"ב. כי אלה הם גם שאריות של העבודה-הזרה הקדומה, גם פעולות שעלולות לגרור לעבודה-זרה, וגם מעשים אשר דומים מאד לעבודה-זרה. ועל שלושת הדברים הללו אומר הרמב"ם לעיל שכולם הם דברים שנואים ביותר לפני ה' יתברך, ולכן יש להתרחק מהם כמו שמתרחקים מאש: "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם". ולקמן אף נראה שלדעת רבנו לא מדובר רק ב"זכר" לעבודה-זרה, ולא רק ב"דבר שעלול לגרור" לעבודה-זרה, ולא רק בדבר ש"דומה" לעבודה-זרה – אלא בעבודה-זרה גופא!


ב. הרחקת התורה וחז"ל מעבודת הירח


עתה נעבור לעיין בשני מקורות שבהם יש התייחסות לעבודה-הזרה שעבדו לירח. הדוגמאות הללו מלמדות, שהעבודה-הזרה לירח הייתה ידועה מפורסמת ונפוצה לכל אורך ההיסטוריה האנושית, ומזאת יש ללמוד כי ההתרחקות ממנה צריכה להיות ביתר שאת. לאחר שנעיין במקורות הללו, נעבור לעיין בהרחקת התורה מעבודת הירח.


1) במשנה מסכת עבודה-זרה נאמר (ג, ג): "המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה [...] – יוליכם לים המלח". ופירש שם רבנו: "צורת חמה ולבנה אין עניינו שימצא עיגול ויאמר זו השמש, או קשת מעיגול ויאמר זה הירח – אלא שאנשי הטליסמאות [=קמיעות] ייחסו לכוכבים צורות, עד שיאמרו צורת שבתאי צורת זקן שחור וישיש, וצורת נוגה צורת נערה יפה עדויה זהב, וצורת השמש צורת מלך שכתר בראשו יושב בעגלה. וככה ייחסו לכל המזלות והכוכבים צורות רבות, והם באותן הצורות נחלקים מחלוקת רבה, מפני שהם דברים כוזבים, והכזב על דבר מה יתרבה ויתרחב בלי ספק [=כמו שאנו רואים את ריבוי המחלוקות ההלכתיות בימינו, וריחוקם מדרך האמת גרם להם]. ואמרו: 'צורת חמה ולבנה' רוצה בו שימצא הצורה המיוחסת לשמש והצורה המיוחסת לירח, לפי איזו שיטה שתהיה".


2) רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (ג, יח): "וכן אסור ליצור דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומלאכים, שנאמר 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי' [=אפילו שאתם עובדים גם אותי (שמ' כ, כ)], לא תעשון כדמות שמשין המשמשין לפני במרום ואפילו על הלוח [=אפילו על גבי לוח ציור]".


3) רבנו הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (ג, מו) מלמד אותנו דבר נפלא מאוד. הוא מסב את תשומת לבנו לעובדה, שבכל מקום שנזכר קרבן עוֹלָה בתורה נאמר בו "אִשֶּׁה לַה'". כלומר, הודגש שהקרבן הוא לה' מפני שקרבן מסוג עולה לא נאכל על ידי הכוהנים, אלא קרב ונשרף כולו, ולכן צוין שהוא כולו לה'. לעומת זאת, קרבנות מסוג חטאת או שלמים, שנאכלים על ידי הכוהנים או מביאי הקרבן, בשום מקום לא נאמר בהם שהם לה', כלומר לא נאמר בהם חַטָּאת לַה' או שלמים לה' – וכֹה דברי רבנו שם:


"והנה ראיתי להעירך כאן על דבר נפלא מאד [...], וטעם הדבר לדעתי ברור מאד [...], העולות הם כולם נִקטרים [=נשרפים כליל], ולפיכך נאמר בהן: אשה לה', ולא נאמר חטאת לה' ולא שלמים לה' כיון שזה נאכל [=על-ידי הכוהנים או מביאי הקרבן] [...]. ולפיכך לא ייתכן לומר בשעירי הרגלים חטאת לה' – כיוון שהן נאכלין ואינן נקטרין כליל".


בהמשך דבריו שם רבנו מציב שאלה: מדוע בחטאת של ראש-חודש נאמר: "חַטָּאת לַה'"? והלא כאמור, קרבן שנאכל אין לומר עליו שהוא לה'? רבנו משיב: כיוון שעמים רבים עבדו לירח והקריבו לו בראשי חודשים, היה חשש שמא יטעה אדם לחשוב שקרבן ראש-חודש הוא לירח, ולכן התורה הדגישה בו באופן יוצא מן הכלל שהוא לה', וכתבה באופן מיוחד ביחס לחטאת ראש-חודש "חַטָּאת לַה'".


הרמב"ם מוסיף, שאין חשש שמא יטעו בני האדם בשאר קרבנות החטאת שהם לשם עבודה-זרה, ולכן לא נאמר בהם שהם לה' – כי כל שאר החטאות, כמו לדוגמה קרבנות החטאת שמקריבים בשלושת הרגלים, נתייחדו לזמנים אלה לפי ציווי התורה בלבד, ואין להם סימן בטבע שמציין את הזמן הקבוע להקריב אותם. לעומת זאת, קרבנות החטאת שנקבעו לראשי החודשים יש להם סימן בטבע, והוא התחדשות הירח מדי חודש-בחודשו, ולכן התורה הדגישה באופן יוצא מן הכלל, שקרבן חטאת ראש-חודש הוא לה'.


וכֹה דברי רבנו שם:


"והנה ראיתי להעירך כאן על דבר נפלא מאד [...] והוא אמרוֹ בשעיר חטאת ראש-חדש בלבד "חַטָּאת לַה'" [במ' כח, טו], מה שלא אמר בכל שעירי הרגלים ולא בזולתן מן החטאות. [...] וכיוון שהיה חשש שמי שהוא יְדַמֶּה בשעיר ראש-חודש שהוא קרבן לירח כמו שעושים הקבטים במצרים [=עַם עובדי עבודה-זרה], שמקריבים לירח בראשי החדשים, באר בו [ה'] שזה לציווי ה', לא לירח.


ולא חששנו חשש זה בשעירי הרגלים וזולתן, כיוון שאין אותם הימים ראשי חדשים ואין להם סימן המבדילם באופן טבעי [כמו הירח שהוא סימן בטבע], אלא התורה ייחדתן בקביעתה. אבל ראשי החדשים הירחיים אינן מקביעת התורה [אלא קבועים הם גם בטבע], [...] [ו]העמים [עובדי האלילים] היו מקריבין בהם לירח [...]. ולפיכך יצאה מן הכלל ההגדרה בשעיר זה [של ראש-חודש] ונאמר בו לה' – לסלק את אותם הדמיונות הקשורים באותם הלבבות החולים אשר חוליָם מושרש, דע גם נפלאה זו".


נשים לב למשפט האחרון שבדברי הרמב"ם, אשר מלמדנו עד כמה קל לשגות אחר חולִי העבודה-הזרה שקשורה בירח, ועד כמה יש להתרחק מעבודה-זרה בכלל ומכל מה שמזכיר את עבודת הירח בפרט. שהרי התורה שינתה את לשונה וחרגה מכלליה כדי שחלילה לא יבואו לטעות במטרת קרבן ראש-חודש, והדגישה שהוא לה' באופן יוצא מן הכלל. כל שכן וקל וחומר שיש להתרחק מדברים שלא נצטווינו בהם בתורה: כמו כל אותו הנוסח והריקודים והאמירות (ובהמשך נראה שלא נזכרו בתלמוד כלל), וההתקבצות ברוב עם לפני הירח – שהרי סכנת הטעות בהם רבה פי כמה מהסכנה שאנשים ישגו לחשוב שקרבן חטאת של ראש-חודש, אשר נצטווינו עליו בתורה וקרב בבית-המקדש, הוא לירח.


עד עתה עיינו בהיבטים המחשבתיים של ההרחקה מעבודת הירח ומכל מה שמזכיר אותה. בהמשך דברינו נעסוק במוצאה ומובאה של ברכת הלבנה, ננתח כמה מן התוספות שהוסיפו בנוסחה, ונבדוק האם הטקס שייחדו ללבנה וכל הפניות שהוסיפו אליה בתוך נוסח ברכת הלבנה הם בגדר עבודה-זרה.


ג. מקור ברכת הלבנה


מקור ברכת הלבנה מצוי בתלמוד מסכת ברכות (מב ע"א). ברם, בתלמוד לא נזכר כל הנוסח שנמצא בסידורים. בתלמוד נזכרה הברכה בלבד, וכל כולה מופנית לה' יתברך, אין בה שום פנייה לירח עצמו, לא ריקודים, לא מזמורי תהלים, לא קטעים משיר השירים, ולא קדישים. וזה לשון פסק רבנו הרמב"ם הנאמן לתלמוד ולערכיו (הלכות ברכות י, יט–כ):


"הרואה לבנה בחידושה, מברך: ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר במאמרו בראש שחקים, וברוח פיו כל צבאם, חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידתם, ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, פועלי אמת שפעולתם אמת, וללבנה אמר שתתחדש להיות עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו, ברוך אתה יי מחדש חדשים – וצריך לברך ברכה זו מעומד, שכל המברך על החודש בזמנו כאילו הקביל פני שכינה. ואם לא ברך עליו בלילה הראשון יש לו לברך עליו עד ששה-עשר יום בחודש עד שתמלא פגימתו".


ואלה דברי מָרי בפירושו שם:


"ובכל אופן גם ברבנו וגם ברס"ג אין כל ההוספות שבמסכת סופרים, לא הרקידות ולא האמירות, ואשר בסידורי ספרד ואשכנז הוסיפו עליהן כהנה וכהנה אמירות רבות המופנות אל הירח עצמו. בעוד שנוסח הברכה כל כולו מופנה כלפי ה' ברוך הוא. גם בסידורי תימן העתיקים אין שום אמירות נוספות על הברכה, וכלשון הש"ס והגאונים ורבנו".


למדנו אפוא, שבתלמוד נזכר שיש לומר רק את הברכה, ותוספות הריקודים והאמירות – חלקן נמצאו במסכת סופרים וחלקן נוספו במשך הדורות. חשוב לציין, שמסכת סופרים איננה חלק מן התלמוד, היא מסכת מאוחרת שטוענים שהתחברה בתקופת הגאונים. ויש לשאול, אם היא אכן נתחברה בתקופת הגאונים, מדוע רס"ג לא אימץ את נוסח ברכת הלבנה כפי שהובאה במסכת סופרים? ולהלן נראה שגם רבנו התנגד מפורשות לרעיונות המובאים במסכת מאוחרת זו.


זאת ועוד, נראה כי לא לחינם נאמר בתלמוד: "הרואה לבנה בחידושה", והכוונה ברורה: כל מי שרואה את הלבנה בכל עת שהוא רואה אותה – מיד מברך, ואינו ממתין להתקבצות רוב עם, כי המצוה היא לברך עליה מיד בעת ראייתה. והמטרה היא לנצל את רגע השמחה וההתפעמות הנפשית למול חידוש הלבנה, ולרתום את הרגשות הללו לכיוונים של רוממות שבח וגדולה לבורא-עולם. ואם נדחה את הברכה למועד אחר, לא רק שכבר הדחקנו וכיבינו את ההתפעלות מחידוש הלבנה ויצירת הבורא, אלא שהפכנו את מעמד ההתפעלות מפעולותיו של בורא-עולם למעמד של עבודה-זרה.


וכמו שציוו חכמים לקרוע בעת שמועה רעה – וכי יעלה על הדעת שאדם ששמע שמועה רעה לו ולחבריו, ימתין עד להתקבצות כל אותם ששמעו שמועה רעה ויברכו ויקרעו ביחד?! והלא כל הרעיון הוא לברך ולהצדיק עלינו את הדין בעת החימום, שלא חלילה תיכנס בלבנו מחשבת תרעומת ותלונה כלפי שמיא, וכן לבטא את צערנו ולתת פורקן לרגשותינו ההומים באותו הרגע! ואיך יעלה על הדעת לדחות זאת לעשייה משותפת בהתקבצות בני אדם?! ואין זו אלא סכלות והתרחקות עצומה מהבנת המצוות ונפש האדם.


ד. מעט על משמעות הברכה


טרם שננתח מעט מהאמירות המופיעות בברכה, נאמר כמה מלים על משמעות הברכה. הברכה פותחת בתיאור שבח לבורא עולם על בריאת גרמי השמיים, שאינם משנים את תפקידם, ועושים את תפקידם בשמחה ובאמת. לאחר מכן מתוארת בריאת הלבנה, שתכלית חידושה מדי חודש-בחודשו לרמוז על עם-ישראל שהם עתידים להתחדש, לשוב לצור מחצבתם, ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו.


נקודה מעניינת היא תיאור גרמי השמיים "שאינם משנים את תפקידתם", "ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם", "פועלי אמת שפעולתן אמת", מדוע תיארו את גרמי השמיים באופנים אנושיים אלה? נראה לבאר, כי בנוסח הברכה הזה רצו חכמים לרמוז לבני האדם מהם האופנים שיש לעבוד את ה' יתברך: עבודה מתוך שמחה ומתוך שאיפה ואהבה לאמת, ושלא ישנו את ייעודם בעולם – להיות אור לגויים, ממלכת כוהנים וגוי קדוש.


ה. "סימן טוב תהא לנו ולכל ישראל"


אחד הקטעים המפורסמים בנוסח ברכת הלבנה הוא אמירת המשפט שבכותרת, וחוזרים עליו מיד לאחר אמירת הברכה שלוש פעמים, ולאחר כמה משפטים נוספים חוזרים עליו שוב שתי פעמים. ויש לבדוק האם משפט זה, שמופיע במסכת סופרים, תואם את משנתו המחשבתית של רבנו? ומה דעתו ביחס לעשיית סימנים לעתיד לבוא?


הרמב"ם קובע ב"משנה תורה" שעשיית סימנים: "אם יארע לי דבר כך וכך – אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי – לא אעשה", היא בגדר ניחוש שהוא מצות לא תעשה מן התורה. ברם, עשיית סימן לדבר שכבר היה – מותרת, כגון: "מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב הייתה עלי". בסוף דבריו רבנו קובע כלל: כל סימן שאדם עשה לדבר שכבר אירע – מותר, מכיוון שאין כאן חשש שמא יכוון את מעשיו לאפיק מסוים, מתוך מחשבה שהסימן שראה או שעשה יסייע לו. ברם, סימן שנעשה לדברים שעתידים להיות – אסור.


אין ספק, שהסימן שנקבע בנוסח ברכת הלבנה הוא לעתיד לבוא, כלומר שראייתה בחידושה תהא לנו סימן טוב לעתיד לבוא באותו החודש (="סימן טוב תהא לנו" – בלשון עתיד), ולכן אסור מן התורה לעשות סימן כזה. והנה פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ד–ה):


[ד] "אין מנחשין כגויים שנאמר: 'לֹא תְנַחֲשׁוּ' [ויק' יט, כו] [...]. וכן הַמֵּשִׂים לעצמו סימנים, אם יארע לי דבר כך וכך – אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי – לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכל כיוצא בדברים האלו – הכל אסור. וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו – לוקה".


[ה] "מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי. אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה, מעת שקניתיה העשרתי. וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה למד, אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב. כל אלו וכיוצא בהן מותר, הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה – הרי זה מותר".


ועל עשיית סימנים לשעבר שנזכרו בהלכה האחרונה, אומר מָרי בהערה 53 במורה (ג, לז): "ודברים הללו מותרים אף-על-פי שהם הזיות שווא, ראה: הלכות עבודה-זרה יא, ה".


ו. פנייה לכוכבים ומלאכים


במאמר שכתבתי בעניין הפיוט "שלום עליכם" הראנו לדעת, כי הפיוט "שלום עליכם" הוא בגדר עבודה-זרה, מפני שיש בו פנייה מפורשת למלאכים: חולקים להם כבוד באמירת שיר שבח והלל לכבודם, ואפילו מבקשים מהם לברך אותנו ואת ביתנו בשלום. כלומר, לדעת רבנו הרמב"ם, כל פניית שבח והלל למלאכים או לכל עצמות זולת הבורא היא בגדר עבודה-זרה, וכל שכן פנייה של כבוד שיש עמה בקשות. בשל חשיבות הדברים נצרף שוב את פסק רבנו בתארוֹ כיצד צמחה העבודה-הזרה הקדומה (הלכות עבודה-זרה א–ב, א–ג; א–ב):


[א] "בימי אנוש [=נכדו של אדם הראשון] טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים. וזו היתה טעותם: אמרו, הואיל והאל ברא כוכבים אלו [...] להנהיג את העולם ונתנם במרום חלק להם כבוד, והן שמשין המשמשין לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שֶׁגִּדְּלוֹ וְכִבְּדוֹ, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו והעומדים לפניו וזה הוא כבודו של מלך".


[ב] "כיון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להן קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות [ולרקוד] למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה – וזה היה עיקר עבודה-זרה".


[ג] "וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה, הוא שירמיה אומר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ, וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא' [י, ז–ח]. כלומר, הכל יודעים שאתה הוא האל לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא".


[א] "עיקר הציווי בעבודה-זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך [...] ולא כוכב [...] ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף-על-פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה – הרי זה עובד עבודה-זרה".


[ב] "וענין זה הוא שהזהירה תורה עליו ואמרה [דב' ד, יט]: 'וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים [...] וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם' [...]. כלומר, שמא תשוט בעין לבך [=במחשבתך] ותראה שאלו הן המנהיגים את העולם [...], ותאמר שראוי להשתחוות להן ולעבדן. ובעניין זה ציווה ואמר: 'הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' [שם יא, טז], כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אֵלּוּ להיותן סרסור ביניכם ובין הבורא".


וכן כותב רבנו בספרו "מורה הנבוכים" (א, לו):


"ואתה יודע שכל מי שעבד עבודה-זרה לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה. ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו, ולא ידמה מן העתידים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים – אותה הצורה בראה את השמים והארץ והיא המנהיגה אותם. ולא עבדום אלא על דרך שהם דמות לדבר שהוא אמצעי בינו לבין ה', כמו שבאר ואמר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ. וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא' [יר' י, ז–ח], ואמר: 'כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה, כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת' [מלאכי א, יא] – רומז על הסיבה הראשונה לדעתם [=ה' יתעלה]. וכבר ביארנו את זה בחיבורנו הגדול [="משנה תורה"], וזה ממה שאין מתווכח בו אף אחד מאנשי תורתנו".


ז. פנייה לירח – עבודה זרה?


למדנו אפוא, כי פנייה לכוכבים או למלאכים או לכל גורם אחר מבלעדי הקב"ה, אם יש באותה הפנייה שבח הלל ורוממות לכבוד אותו גורם – היא בגדר עבודה-זרה. נותר לנו לבדוק את הפנייה לירח: האם הפנייה לירח היא פנייה של כבוד, שבח ורוממות? נעיין בפניות הישירות שנמצאות בתוך הנוסח:


"ברוך יוצריך ברוך עושיך, ברוך קוניך, ברוך בוראיך. כשם שאנו מרקדים כנגדיך ואין אנו יכולים ליגע ביך, כך אם ירקדו אחרים כנגדנו להזיקנו לא יוכלו ליגע בנו". זוהי פנייה ישירה אל הלבנה, ונראה ברור שפנייה זו היא פניית שבח, שהרי אנו פונים ללבנה ומשבחים את בורא עולם שברא אותה, משמע שאנו משבחים אותה על הטובה שהיא משפיעה עלינו. וכמו שנֹאמר לחבר: "תודה לאל שהביא אותך היום לביתי" – יחד עם השבח לאל, יש כאן שבח ברור לחבר על החסד והידידות שהוא שופע ומביע כלפינו.


זאת ועוד, בביצוע הריקוד: "כשם שאנו מרקדים כנגדיך ואין אנו יכולים ליגע ביך, כך אם ירקדו אחרים כנגדנו להזיקנו לא יוכלו ליגע בנו" – יש שבח גדול ללבנה! שהרי למדנו מדוד המלך שריקוד הוא ביטוי של שבח ורוממות לאותו שמרקדים כנגדו, וכפי שתואר דוד "מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יי" (ש"ב ו, טז). ולכן, פעולת הריקוד לפני הלבנה כלל איננה ראויה שאין לפזז ולרקד אלא לפני בורא-עולם. ויתרה מזאת, יש בריקוד מקום רב לשגות ולחשוב, שעצם הריקוד הוא הסגולה שבאמצעותה נינצל מפגיעת אויבינו וזה הבל ועבודה-זרה.


ויתרה וגדולה מכולן, עצם ההתקבצות ברוב עם כנגדה, אמירת מזמורי תהלים כנגדה, אמירת קטע משיר השירים כנגדה, הריקוד כנגדה, אמירת קדיש כנגדה, השבח העקיף שמשבחים אותה באמירת ברוך יוצריך וכו' כאמור כל אלה יחדיו מבטאים יקר וכבוד ושבח ורוממות ללבנה עצמה! וכבר למדנו בהלכות לעיל, ששבח ורוממות למלאך או לכוכב בפנייה ישירה אליו היא בגדר עבודה-זרה, ואף שהשבח למלאך או לכוכב הוא מתוך מטרה לשבח ולהלל את מלך מלכי המלכים הקב"ה, אף שבח מסוג זה הוא בגדר עבודה-זרה.


אגב, בסוף טקס ברכת הלבנה נוהגים לומר זה לזה שלוש פעמים "שלום עליכם", ואולי יש כאן רמז למכנה המשותף האלילי שבין הפיוט "שלום עליכם" לבין נוסח ברכת הלבנה – שבשניהם פונים מעל ה' יתעלה ומהללים ומשבחים ומפארים עצמוּת זרה.


ח. ברכת הלבנה ברוב עם?


עד עתה למדנו שראוי שלא לומר כלל את נוסח ברכת הלבנה, אלא יש להסתפק באמירת הברכה מיד בעת ראותנו את הלבנה בחידושה. ועדיין יש לברר, האם עדיף לברך ברכה זו לבדה ברוב עם, כפי הכלל ההלכתי – ברוב עם הדרת מלך, או שמא ברכת הלבנה יוצאת דופן בשל חשש התקלה שעלולה לצאת ממנה, ולכן אין להתכוון לְבָרְכָהּ ברוב עם, אלא באופן ספונטני: בראותנו את הלבנה נְבָרְכָהּ ונשמח על חידושה.


נראה ברור, שאין לכוון ולומר ברכה זו אפילו בלא כל הנוסח הנלווה אליה, ברוב עם דווקא, מפני שזה עלול להתפרש כהתקבצות לכבוד הירח. זאת ועוד, נאמר ב"משנה תורה" (על-פי התלמוד): "שכל המברך על החודש בזמנו כאילו הקביל פני שכינה". האם יעלה על הדעת שאדם שזכה לראות את הלבנה בחידושה, והוא כ"מקביל פני שכינה", שהוא ידחה את הברכה ואת "הקבלת פני השכינה" כדי שיתקבצו בני אדם? והלא אם היה מדובר במלך בשר ודם, האם היה מעז שלא להתייחס אליו ולרחוש לו כבוד מיד בפגישתו עמו? האם לא ראוי שלכל הפחות יכבד את בורא עולם כמו שהיה מכבד מלך בשר ודם?


ט. סיכום ומסקנות


לדעת רבנו אסור להתקבץ לפני הלבנה ולומר מזמורי הלל שבח ורוממות, מן הסיבות הבאות:


א) מטרת העל של התורה – רבנו הרמב"ם מבאר במורה, שמטרת העל של התורה היא: לעקור את העבודה-הזרה ולמחות את עקבותיה וכל דבר ששייך לה. ואפילו דבר שהוא רק זכר לעבודה-זרה כלומר שאריותיה, ואפילו דבר שרק עלול לגרור למשהו שיש בו עבודה-זרה, ואפילו דבר שרק דומה לעבודה-זרה – כל אלה נאסרו עלינו בלשונות חד-משמעיים, חריפים ונוקבים, ו"כל מה שחשבוהו עבודה והתקרבות לפניהם [=לפני אלוהיהם], הוא הדבר הַשָּׂנוּי המתועב לפני ה', הוא אמרו: 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם'".


ב) עבודת הירח היא עבודה-זרה קדומה – העבודה-הזרה לירח הייתה נפוצה מאוד בימי קדם, וכבר שגו בה אומות רבות במהלך ההיסטוריה. מזאת עלינו ללמוד שיש להיזהר ולהתרחק התרחקות גדולה מן הטקס שעורכים למול הירח: ההתקבצות ברוב עם לפניו, הפנייה אליו, הריקודים והתפילות לפניו, אמירת הקדיש לפניו, וכיו"ב. כי אלה הם גם שאריות של העבודה-הזרה הקדומה, גם פעולות שעלולות לגרור לעבודה-זרה, וגם מעשים אשר דומים מאד לעבודה-זרה. ועל שלושת הדברים הללו אומר הרמב"ם לעיל שכולם הם דברים שנואים ביותר לפני ה' יתברך, ולכן יש להתרחק מהם כמו שמתרחקים מאש: "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם".


ג) הרחקת התורה מכל מה שעלול לגרור לעבודת הירח ואפילו בדרך רחוקה – לא נאמר על קרבנות החטאת שהם לה', כי הם נאכלים לכהנים ואינם נשרפים כליל על גבי המזבח. ברם, על קרבן חטאת של ראש-חודש נאמר במיוחד: "חטאת לה'" כדי להרחיק מעבודה-זרה! כלומר, בימי קדם עמים רבים הקריבו לירח בראשי חודשים, והיה חשש שמא יטעה אדם לחשוב שקרבן ראש-חודש הוא לירח, לכן נאמר בו ורק בו שהוא לה'! ואומר רבנו במורה: "ולפיכך יצאה מן הכלל ההגדרה בשעיר זה [של ראש-חודש] ונאמר בו לה', לסלק את אותם הדמיונות הקשורים באותם הלבבות החולים אשר חוליָם מושרש".


האם לא ראוי שנתבונן בהרחקה זו של התורה? האם לא ראוי שנלך בעקבות התורה ונתרחק מכל סממן שעלול להזכיר עבודה-זרה ואפילו בדרך רחוקה? כלומר, אם התורה הזהירה מעבודת הלבנה במקדש, ובדברים שה' ציווה אותנו בהם (=הקרבת שעיר של ראש-חודש) – האם לא ראוי לחשוש ליותר מכך: לדברים שהתורה לא ציוותה עליהם כלל (=כל הריקודים והאמירות והתשבחות ללבנה), ואף אינם נאמרים בבית-המקדש לפני ה' יתעלה?


ד) בתלמוד לא נזכר כל הנוסח שנמצא בסידורים, נזכרה שם הברכה בלבד, וכל כולה מופנית לה' יתברך, אין בה לא ריקודים, לא מזמורי תהלים, לא קטעים משיר השירים, ולא קדישים. זאת ועוד, בתלמוד נאמר: "הרואה לבנה בחידושה" והכוונה ברורה: כל מי שרואה את הלבנה בכל עת שהוא רואה אותה – מיד מברך ואינו ממתין להתקבצות רוב עם, כי המצוה היא לברך מיד בעת ראייתה. והמטרה לנצל את רגע השמחה וההתפעלות הנפשית למול חידוש הלבנה, ולרתום את הרגשות הללו לרוממות שבח וגדולה לבורא עולם.


ה) בברכת הלבנה קיים איסור ניחוש, שהרי אנו אומרים ומדגישים חמש פעמים: "סימן טוב תהא לנו ולכל ישראל" – כלומר אנחנו קובעים לנו את טקס ברכת הלבנה לסימן לעתיד לבוא שהחודש הזה יהיה חודש מבורך – וזו היא עבירה על מצות לא תעשה מפורשת בתורה.


ו) בנוסח הטקס שעורכים לפני הלבנה יש פניות של שבח הלל ורוממות ללבנה עצמה, וזו עבודה-זרה לכל דבר ועניין! ולא רק הפניות הישירות: ההתקבצות ברוב עם כנגדה, אמירת מזמורי תהלים כנגדה, אמירת קטע משיר השירים כנגדה, הריקוד כנגדה, ואמירת קדיש כנגדה – כל אלה מבטאים יקר וכבוד ושבח ורוממות ללבנה עצמה. וכל שבח ורוממות למלאך או לכוכב בפנייה ישירה אליו היא בגדר עבודה-זרה, ואף שהשבח למלאך או לכוכב נאמר במטרה לשבח ולהלל את ה' יתעלה – אף שבח מסוג זה הוא בגדר עבודה-זרה.


ז) בתלמוד נאמר: "כל המברך על החודש בזמנו כאילו הקביל פני שכינה" – האם יעלה על הדעת שאדם שזכה לראות את הלבנה בחידושה, והוא כ"מקביל פני שכינה", שהוא ידחה את הברכה ואת "הקבלת פני השכינה" כדי שיתקבצו בני אדם? והלא אם היה מדובר במלך בשר ודם, האם היה מעז שלא להתייחס אליו ולרחוש לו כבוד מיד בפגישתו עמו? האם לא ראוי שלכל הפחות יכבד את בורא עולם כמו שהיה מכבד מלך בשר ודם?


ולכן, לאור כל הטעמים שהובאו לעיל, כבר זמן רב שאיני מצטרף לקהל שמתקבץ לפני הלבנה, ואפילו אם עדיין לא ברכתי את ברכת הלבנה – אני מעדיף לברך את הלבנה ביחיד ולא להתקבץ ולקפץ לפניה בטקס שכל כולו ספוג בסממנים אליליים מובהקים.


סוף דבר


"כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי. וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל. וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ. [...] וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים יז, ב–ז).


"וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל ה' אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׁרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל. וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם" (מ"ב כג, ד–ה).


"בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יוֹצִיאוּ אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת עַצְמוֹת שָׂרָיו וְאֶת עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם מִקִּבְרֵיהֶם. וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ" (ירמיה ח, א–ב).


"כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה" (תהלים ח, ד).



144 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!