top of page

מהם הגורמים לעיווּתה ולמסחוּרה של דת משה?

אחת המשניות המפורסמות ביותר במסכת אבות (ד, ז) היא משנת ר' צדוק אשר נאמר בה מוסר חשוב מאד לדורי דורות: "לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף. הא, כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". לא פחות מפורסם ממשנה זו הוא פירושו הנרחב והמקיף של רבנו למשנה שם, שבו הוא פורשׂ את השקפת דת האמת בדבר האיסור החמור ליהנות מדברי תורה. לא אעסוק כעת באיסור זה, וכבר הרחבתי בבירורו במאמרים רבים במדור "כבוד תורה", כגון: "מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד התורה?"; "כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף", ועוד.


במאמר זה, הנני מבקש לדון בהיבט נוסף בעניין חשוב זה. כידוע, העולם הדתי בימינו מתיר, מעודד ואף תובע תקציבים והקצבות בעבור לימוד התורה ו"שירותי דת". תופעה זו הִכּתה שורש והצמיחה ראש ולענה, עד שאם תשאלו את כומרי העולם הדתי בימינו, לא רק שהם יתייחסו בשוויון נפש לתופעה זו, הם אף יצדיקו אותה בתירוצו המפורסם של יוסוף ג'וחא קארו: "יגדיל תורה ויאדירה". כביכול לקיחת כסף בעבור לימוד התורה או נטילת טובות הנאה בעבור "שירותי דת" – היא מצוה מן התורה, שהרי מי לא רוצה להגדיל תורה ולהאדירה? אך האמת היא שהם משחירים את הדר התורה, מכערים את יפעתהּ ומכבים את זהרהּ (ועל הזייתו זו של קארו ייחדתי סדרת מאמרים מקיפה שכותרתה: "קארו – מגדולי מחללי שם שמים").


רדיפת הבצע והשׂררה השתלטה על כומרי הדת בימינו בפרט ובדורות האחרונים בכלל, מפני שהשיקול הראשון של תופשי הדת בימינו אינו השגת האמת או עשייה לשם שמים או עבודת ה' באמת ובלבב שלם – מטרתם הראשונה ולעתים אף היחידה היא להפיק ולזלול מן הדת את כל מה שניתן, "למקסֵם רווחים" כלשון העם, והדת ומצוותיה במקרה הטוב הם רק שניִים בסולם העדיפויות. יש כאלה שיודעים ומכירים ברשעם ונאטם לבם מלחזור בתשובה, אך יש גם כאלה שנדמה להם שהם עובדים את ה' בשלמות, ואפילו אינם שמים לב כיצד הם הפכו את התורה לקורדום חוצבים, וכיצד תפישת עולמם משועבדת לשיקולים פוליטיים וכלכליים.


בדרך זו לא ניתן להגיע לדרך האמת, לא ניתן לעבוד את ה' בלבב שלם, ולעולם לא ניתן לכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש – כי כאשר שיקולים זרים חודרים למערכות הממסד האורתודוקסי, לעולם שיקולי הכבוד, השׂררה, הכסף וטובות ההנאה, יהיו מעל ומעבר לשיקולי דרך האמת. וכאשר הדת מושתתת על טובות הנאה והפקת רווחים, השוחד מעוור ומסמא לחלוטין את עיני הכומרים, הם מגששים באפלת התאוות, תועים ומתעים – וכדי לשמֵּר את מעמדם, יוקרתם, שׂררתם ומשכורותיהם, הם משכנעים את עצמם ששחוֹר-דרכם לבן הוא, ואף חובלים בזולתם ומתירים את דמם של אוהבי ה' שמעזים לפרסם את דת האמת הטופחת על פניהם.


"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר, הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כ–כא); "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ" (עמוס ה, י); "בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ" (מש' א).


ניתן דוגמה אחת: מונופול הכשרות של הרבנות, זכורני כיצד הרבנים גינו בחריפות את האפשרות להעניק לצוהר סמכות להנפיק תעודות כשרות. רחוק אני מלהיות חסיד של צוהר, ואלה ואלה אינם דברי אלהים חיים... ברם, כאשר סיפרו למשה רבנו שאלדד ומידד מתנבאים במחנה, אמר אדון הנביאים איש האמת: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְיָ נְבִיאִים" (במ' יא, כט). כלומר, אם הממסד הרבני נקי משחיתות, זך משיקולים זרים, עושה לשם שמים בלבד, מדוע שיזעק?! "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְיָ נְבִיאִים"! וגם כאן לכאורה היה ראוי לומר, אדרבה, יגדילו תורה ויאדירוהָ.


ברם, הכומרים האורתודוקסים תועים, מתעים, מתעתעים, מועלים ומחללים שם שמים, הואיל והם נוהגים ככל מונופול מסחרי ודורסני שמטרתו רדיפת בצע וטובות הנאה. שחיתותו של הממסד האורתודוקסי הפרו-נוצרי נובעת מראשיתו: עצם הורתו ולידתו היו בחטא, מפני שהוא הושתת על קבלת טובות הנאה מן הדת "לשם שמים". וגם אם נתעקש להניח שהיו ביניהם בתחילת דרכם: "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמ' יח, כא) – כל מי שניזון מממסד הכמורה האורתודוקסי עתיד, קל מהרה, לסטות סטייה חמורה מדרך האמת והיושר, כי אי אפשר להתנגד לדבר ה' יתעלה: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט), ואי-אפשר להתחבר לטומאה רצוצה ולהישאר טהור, כי המחובר לטמא – טמא.


מהם הגורמים לעיווּתה ולמסחוּרה של דת משה?


מדוע נושאי דת משה נכשלו בתפקידם? מדוע במשך אלפי שנים סבלנו ונתייסרנו בייסורי הגלות? מדוע דת משה הייתה לביזה ולמרמס במשך כל-כך הרבה שנים? מדוע איננו מצליחים להתרומם ולרומם את כל באי עולם לידע את ה' יתעלה? מדוע איננו מצליחים להמשיך את קריאתו של אברהם אבינו (בר' כא, לג): "בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" ולעבוד את ה' שכם אחד?


התשובה המרכזית לכל השאלות הללו היא: עיוותה ומסחורה של דת משה, במקום להראות לנצרות ולאסלאם את הדרך, להראות להם כיצד חכמינו הם אנשי אמת אשר פועלים לשם שמים בלבד, וכפי שנהג אלישע הנביא כאשר סירב לקחת מנעמן שכר בעבור ריפויו מצרעתו (מ"ב, פרק ה), וכפי שנהג אברהם אבינו באמרוֹ למלך סדום: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" (בר' יד, כג). במקום להראות לכל באי עולם את הדרך לידיעת ה' ולעבודתו באמת ובלבב שלם, למדנו מן הגויים את הרע והמכוער, למדנו להשתמש בדת ככלי מסחרי ופוליטי להפקת רווחים אסורים, וככלי פסיכולוגי לשליטה בהמונים ולניצולם המחפיר.


הדת הפכה להיות קורדום אימתני לחפור ולחצוב בו טובות הנאה, ומפני שמשתמשים בה כאחרון האמצעים השפלים להפקת רווחים וטובות הנאה, היא עוּותה לבלי היכר, וזאת כדי להתאים אותה למטרתה החדשה: מקור מסחרי להפקת רווחים אסורים. אנשים מתוחכמים משתמשים בדת כדי לזכות באהדת ההמונים, ובעיקר, כדי לפתוח את ארנקם ופנקסי הצ'קים שלהם, לטובת אנשי הדת עוזריהם עסקניהם וסייעניהם. כיצד אפוא באה עלינו הצרה הזאת? ומה גרם לה? וכן: מתי במהלך ההיסטוריה החלה הסטייה מדרך האמת? ומה גרם לה?


על שתי השאלות הראשונות משיב רבנו הרמב"ם במורה (א, ה), וכֹה דבריו:


"אבל אצילי בני-ישראל פרצו ושלחו מחשבתם והשיגו [את ה' יתעלה], אלא שהייתה השגתם בלתי-שלמה, ולפיכך נאמר בהם: 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו' וכו' [שמ' כד, י], ולא אמר: 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' בלבד [...] כיוון שלא בא אלא להקפיד עליהם על אופן השגתם אשר כללה מן הגשמיות מה שכללה[...] ונתחייבו הכליה, ונתפלל עליהם [משה רבנו] ע"ה, והאריך להם [עונשם נדחה] עד שנשרפו בתבערה".


רבנו הרמב"ם מלמד, כי אצילי בני ישראל שגו באופן השגתם את ה' יתעלה, ושגיאתם הייתה כֹּה חמורה עד שנתחייבו מיתה! מהי אפוא שגיאתם? ובכן, שגיאתם הייתה שנתערבּבו אצלם מושגים גשמיים ומוחשיים בהשגת ה' יתעלה, שאין לו גוף ודמות הגוף ואינו כוח בגוף, יתעלה ויתרומם לעילא-לעילא מעל כל מושגי החומר. כלומר, המלים "וְתַחַת רַגְלָיו" שבפסוק מלמדות על-כך שאצילי בני ישראל שגו בהגשמת הבורא, שהרי אין רגליים אלא לבעל גוף ותמונה.


רעיון זה אינו חידוש של רבנו הרמב"ם, אלא נראה שמקורו כבר בספרות חז"ל, וכך מובא ב"מדרש הגדול" (שם): "ותחת רגליו – מלמד שהגיסו דעתן והִשוו עליונים לתחתונים". כלומר, הם הִשוו את אמיתת הקב"ה ומלאכיו עושי דברו המעורטלים מן הגשמות לחלוטין, לבני האדם בעלי-הגופות העשויים מחומר הבהמות: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" (קה' ג, כ).


שגיאתם החמורה הזו הובילה לשגיאה חמורה נוספת, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם:


"ואחזור להשלים מה שהתחלתי לבאר, ואומר, כי אצילי בני ישראל, עם מה שאירע להם מן המכשולות בהשגתם, נתבלבלו מחמת כך גם מעשיהם ונטו כלפי הדברים הגופניים מחמת שיבוש ההשגה, ולפיכך אמר 'וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ' [שמ' כד, יא]".


כלומר, הגשמתם את הבורא גרמה להם להתרחק ממנו עד כדי סטייה אחר התאוות! וזו באה לידי ביטוי במלים: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", ועל שגיאתם במושגי האלהות וסטייתם אחר התאוות נתחייבו כליה, וכמו שאומר קאפח השכיר שם: "ורבנו מפרש, שמחמת התרופפות מגעם עם המושכלות באמת או אף ניתוק מגע זה לגמרי, שקעו במה ששקע אדם הראשון לאחר החטא [=הנטייה אחר התאוות]. כי חוק הוא במציאות, אם מלאה – הָחֳרָבָה: אם מלאה זו חרבה זו, ואם מלאה זו חרבה זו". נמצא, כי הגשמת הבורא והשחתת יסוד ייחוד ה' הכרחיים לניתוק מן המושכלות ולשקיעה בתהום התאוות, כי רק בהחרבת צלם האלוה תתמלא תהום התאוות.


ומכאן המסקנה המטלטלת: רדיפת התאוות שקיננה בקרב נושאי הדת גררה אותם להשקפות מינות שתאפשרנה להם לשקוע בבהמיות. כלומר, אימוץ השקפות מינות פתחה את הפתח לכומרי הדת באלף השנים האחרונות לסטות אחרי התאוות, שהרי רק לאחר שנפרצת הפרצה לדמיונות ולהזיות המאגיות האליליות, נפתח פתח רחב לתאוות הבהמיוֹת – ומכאן הדרך קצרה ביותר וכמעט בלתי-נמנעת עד לתוצר הסופי: עיוות הדת והפיכתה לדת של סכלות ומינות.


יש להבהיר, שתהליך עיוות הדת ומסחורה אינו תהליך שהחל והסתיים, אלא, מדובר בתהליך דינמי שהולך וגובר ומתפשט, תוך לימוד ושכלול שיטות הנצרות – שהרי רודף בצע לא ישבע בצע, ותוך רכישת ניסיון רב במשך מאות רבות בשנים בהפקת טובות הנאה מן הדת.


תהליך מסחור הדת חִיֵּב אימוץ שיבושים רבים נוספים, ונציין כאן רק אחד מהם: כדי לאמֵּת את השקר וההבל, התעורר צורך הכרחי לעורר בקרב ההמון הערצה אלילית כלפי ה"גדולים" או כפי שראוי לקרוא להם: גדולי האסלה. ומדוע? ובכן, ללא ההערצה הזו שקריהם והזיותיהם לא היו מחזיקים מעמד, שהרי מי שיבחן את דבריהם של גדולי טחורי האסלה בעין ביקורתית יזהה מיד את סכלותם ונבלותם. ולכן, עבירה גוררת עבירה, והם נאלצו לעבור גם על איסור עבודה-זרה ביחסם אלוהות לגדוליהם! כגון שאינם טועים לעולם ושכל דבריהם צודקים וישרים ונאמרים מפי הגבורה, וכל זאת כדי לחסום כל אפשרות של עיון מדעי וביקורתי בדבריהם.


קצרו של דבר, אליליהם המהובלים המיובלים והמשוקצים גדולים יותר ממשה רבנו!


וזכורני ביום השנה לפטירת החשמן אלישיב, ספדו לו ותיארו את מעלותיו לפי דמיונם, והעניין המרכזי שבו תיארוהו היה שהוא לעולם לא טעה! והסיבה לכך, מפני שכל חייו היו "בקדושה", ומי שכל חייו בקדושה לעולם לא טועה! אין ספק שהשקפה זו היא עבודה-זרה, כי יש רק אחד יחיד ומיוחד שאינו טועה, והתורה אף מתאמצת ומשתדלת מאד להרחיק אותנו מן ההשקפה הרעה הזו, ולכן היא מתארת בפרוטרוט את חטאי אבותינו, נביאינו וגדולי האומה באמת.


זאת ועוד, אם העכברוש אלישיב לא טעה לעולם, משמעות הדבר שהוא גדול ממשה רבנו! ואם הוא גדול ממשה רבנו, הרי שחובה לשמוע לכל אשר יאמר מבלי להרהר אחר דבריו! שהרי הוא גדול אפילו יותר ממשה רבנו שחטא ושגה, וכך מחליפים את מוסֵר התורה הנאמן במין כעור, וכמובן, כך גם מחליפים את התורה עצמה: מתורת משה לתורת כומרים מתועבים.


אגב, שמעתי פעם ביאור נפלא מפי אחד מתלמידיו של ד"ר אורי מלמד, ולפיו, אחת ממטרותיה המרכזיות של התורה בהרחקת הגשמות היא ללמדנו שאין אלוה בשר ודם. כלומר, הרחקת הגשמות נועדה גם להרחיק אותנו מעבודת ומהערצת בשר ודם ולקרב אותנו לעבודת ה' אלהים אמת – אלוה יחיד ומיוחד שאין זולתו ואין-כיוצא-בו, וכל גדולה אדנות ורוממות בעולם הזה, ואפילו אמיתית, אינה אלא אפס מאופס ומוחלט באפסיותו, ביחס לרוממותו יתעלה.


נעבור עתה להשיב על שתי השאלות האחרונות: מתי במהלך ההיסטוריה החלה הסטייה מדרך האמת? ומה גרם לה?


מי היו הראשונים לשגות בהגשמת הבורא יתעלה?


הראשונים ששגו בהגשמת הבורא יתעלה והחלו בתהליך שיטתי וממוסד של מסחור דת משה, היו ראשוני אשכנז, וכבר כתבתי על-כך מאמרים לא מעטים, כגון: "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה", "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז", "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל", ועוד. שאיפת ראשוני אשכנז לשקוע בתאוות דרדרה אותם לסטות מדרך האמת, שהרי לא ניתן ללכת בדרכי יושר ועם זאת לממש זימות ותועבות. סטייתם מדרך האמת באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בשקיעה בהשקפות מינות אשר מרחיקות את האדם מבוראו ומרוצצות במגפיים מסומרים את יראת השמים שבנפשו, ולאחר שהם התרחקו בתכלית הריחוק מבורא-עולם נפתח הפתח להתבהמות ולמימוש תאוותיהם וזימותיהם.


שקיעתם של ראשוני אשכנז בבהמיות ובתאוות והחדרת השקפות מינות לדת משה, הובילו לעיוות נרחב בכל תחומי ההלכה והמחשבה, ואחד העניינים המרכזיים ביותר שהוחדרו לדתנו, במטרה לאפשר למינים הללו להתבוסס בתאוותיהם, הוא הפיכת דת משה לקורדום חוצבים פגאני. זאת ועוד, לא רק שהם הכשירו את מסחורה של הדת, ולא רק שהם הפכו את הפקת הרווחים מן הדת לאמנות משוכללת דורסנית ולגיטימית – הם הפכוה למצוה גדולה מן התורה! ולא סתם מצוה גדולה, אלא אחת משלוש החמורות שחובה למסור את הנפש עליהן!


ראו לדוגמה את מאבקה של חברת המינות החרדית כנגד שירות בצה"ל, עד כדי הפצת משׂטמה חריפה ונוקבת בהזיה שיש למסור את הנפש ולא להתגייס להגנת ארץ-ישראל! וכבר עסקתי בסכלותם ובגסות-רוחם, ובכפירתם בטובת המפרנסים אותם והמגנים עליהם, ראו: "שירות בצה"ל ליושבי הישיבות". ומי שכופר בטובת בשר ודם, סופו לכפור בטובת מי-שאמר-והיה-העולם. כי מי שאינו מסוגל להודות לאדם שעיניו רואות, לעולם לא ישכיל להודות לאל נשגב ונסתר שלא נראה בעיני הבשר, והשגתו שמוּרה ונצוּרה רק לאוהביו וליודעי שמו.


נחזור לראשוני אשכנז, שֵׁם ספרו של הפוחז מפוסקיירא (צרפת, המאה הי"א): "בעלי הנפש", רומז לנו על דרכם ועלילותם, ספר זה עוסק בהלכות נדה, וכוונתו "לצדיקים בעלי הנפש [...] אדונים לתאוותם" (שם, עמ' יג), אך הוא שגה בהבנת הביטוי "בעלי הנפש": הוא התכוון לומר שהספר מיועד לאנשים גדולים וקדושים שפורשים מנשותיהם כמו משה רבנו, וכך אכן עולה מהתפשטות חומרות האשכנזים בהלכות נדה... אך כל זאת הצגה חיצונית, כי הקב"ה יודע את איזון טבע האדם, וכל התיימרות ללכת נגד איזוני התורה וטבע האדם אינה אלא הצגה.


ומהי האמת? ובכן, האמת היא שמקור הביטוי הוא בספר משלי (כג, ב): "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה", ופירושו האמיתי של הביטוי "בעלי הנפש" הוא "בעלי התאווה" ובדיוק כמו שמפרש רס"ג שם, וכֹה דבריו (עמ' קעו): "ושים סכין בגרונך אם אתה בעל תאווה".


כלומר, אם אתה יודע על עצמך שנטית אחרי התאוות, הצמד סכין לגרונך שיאיים עליך וירתיעך שלא להימשך אחר בהמיותך אשר מאיימת להתגבר עליך. ושמא ה' יתעלה גרם לפוחז היהיר לשגות בעניין כֹּה פשוט, כדי שנדע את האמת על צאצאיו של יפת, בעלי הנפש והגאווה.


כדי לכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש, חובה עלינו להבין היכן שגו אבותינו, שהרי כל דור שלא נבנה בימיו – כאילו נחרב בימיו. וכדי לתקן את שגיאותיהם של אבותינו חובה עלינו לעקרן משורשן ומיסוד התפתחותן, אחרת לא נצליח להתרומם ולעבוד את ה' בשמחה אמיתית, דהיינו לעבדו באמת וללא שאיפת הפקת רווחים וקבלת טובות הנאה. וכבר נענשו אבותינו על-כך בעונשים חמורים ביותר במהלך הגלות, על שלא עבדו את ה' בשמחה ובטוב לבב, אלא ביקשו שכר וטובות הנאה בעבור המצוות: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דב' כח, מז). העונשים המחרידים והמזעזעים מפורטים בתוכחה שם, וראינו אותם לצערנו בהתקיימם במלוא עוזם ומוראם בשואה המחרידה שפקדה את עמנו לא מכבר.


יהי רצון מלפני בורא-עולם, שכשם שנתקיימו נבואות הפורענות שבתוכחה, כך תתקיימנה נבואות הנחמה והרוממות לעם-ישראל, רוממות מדינית ורוממות רוחנית, עד שכל באי עולם יאמרו בהודיה ובהתפעלות: "אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט), "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).


דוגמה נוספת למסחור הדת


להלן התנאים הבסיסיים וההכרחיים לדיין בישראל בבית-דין מצומצם של שלושה דיינים, וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהלכות סנהדרין (ב, ו-ט):


"בית דין של שלושה, אף-על-פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים, צריך שיהיה בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן: חכמה, ויראה, וענווה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב. [...] 'שֹׂנְאֵי בָצַע' – אפילו ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון: שכל מי שהוא 'נִבְהָל לַהוֹן [אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי] חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ' [מש' כח, כב]".


ובימינו, הדיינים ומקורביהם נלחמים מלחמת חורמה כדי לזכות במינוי, ומפעילים קשרים פוליטיים ברמה הבכירה ביותר, עד שמתמנים רק הבנים של והאחים של וכיו"ב, וכולם לוטשים את עיניהם למשכורות השמנות של הדיינים הממונים, וכן אל הכבוד והשׂררה ואף אל הכוח הפוליטי והחברתי שנלווים למעמד. ואני הקטן שנחשב לאיִן שואל: הזאת דת משה? הזאת דת האמת? האם הגענו באמת לדרך שתוליכנו להקמת ממלכת כוהנים וגוי קדוש, כאשר הדיינים רודפי שלמונים ושוחרי טובות הנאה ושׂררה? ולא לחינם אמר שלמה המלך: "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע" (קה' ג, טז). "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט – וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה – וְהִנֵּה צְעָקָה" (יש' ה, ז).


ונצרף שניים מפסקי חז"ל ורבנו, וכֹה דבריהם בהלכות סנהדרין (ג, ט; כו, ו):


"אמרו חכמים: שמא תאמר [...] איש פלוני קרובִי אושיבנו דיין [כמו שנהגו ונוהגים כומרי הדת האורתודוקסים] [...] לכך נאמר: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט' [דב' א, יז]. ועוד אמרו חכמים: כל המעמיד להן לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה, שנאמר: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב] [...] כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".


"כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר. אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שניים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תַּחְתָּי עד שאדון לכם', או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר. והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר. וייטול משניהם בשווה זה בפני זה, כגון זה מותר".


כלומר, אם הדיין מרוויח לפרנסתו 50 ש"ח לשעה לדוגמה, מותר לשלם לו שכר זה לפי שעה בעבור השעות שהוא נאלץ להתבטל מעבודתו כדי לדון. אך אם הוא אינו עובד לפרנסתו, ואם אנו לא מבטלים אותו בפועל מעבודה שהוא נאלץ לבטל, אין לשלם לו שכר כלל! כך שלפי רבנו כל פסקי דייני זמננו, שמקבלים משכורות מנופחות ושלל טובות הנאה, בטלים ומבוטלים!


ואם כומרי הדת לא היו מינים ורשעים, אלא גדולי תורה באמת: "יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע", מזמן היה נוהג במדינתנו דין תורה וסרו יגון ואנחה, ואז היינו זוכים להתגשמות דבר ה' יתעלה בהתפעלות כל הרואים אותנו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).


והנה לפניכם דרך האמת של תורת משה, דרכם של חז"ל ורבנו, בסוף הלכות מתנות עניים:


[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם: 'חכם אני וגדול אני וכהן אני, פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".


[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".


[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".


[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".


סוף דבר


לסיום אצרף שאלה שנשאלתי בעניין מאמר זה לאחר פרסומו לראשונה:


בוקר טוב וחודש טוב, קראתי את המאמר ועלתה לי שאלה לגבי התנהלותו של אברהם אבינו ע"ה, שלגבי מלך סדום סירב לקבל שכר (שהיה מגיע לו בדין), ואילו לגבי פרעה לא סירב לקבל את כל מה שפרעה נתן לו. מה ההבדל?


להלן תשובתי:


שלום עליכם וחודש מבורך,


אם אברהם אבינו לא היה לוקח מפרעה את הצאן והבקר וכו' הדבר היה נתפשׂ כביזוי חמוּר של המלך, ואינו דומה מלך פרעה למלך סדום: אברהם זה עתה הציל את מלך סדום ואת כל מלכותו! ולכן אברהם אבינו היה יכול לדבר אליו כפי האמת ובלשון חדה ונחרצת, שהרי מלך סדום חב לו את חייו ואת מלכותו. לעומת זאת, אצל פרעה אברהם אבינו היה גם אורח וגם מצוי בסכנת חיים גדולה ומיידית: "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי" (בר' כ, יא).


כמו כן, אם אברהם אבינו לא היה לוקח את כל הטובין מפרעה, פרעה היה חושד בו שהוא מתרעם עליו ואולי אף היה מגלה ששרה היא אשתו, וקרוב לוודאי שאם פרעה היה סובר שאברהם מתרעם עליו על שלקח את אחותו הוא היה הורגו. נמצא, כי בעצם לקיחתו את הטובין מפרעה, אברהם למעשה הביע את הסכמתו ללקיחת שרה, ואימֵּת את גרסתו שמדובר באחותו ולא באשתו. קצרו של דבר, סירובו לקחת היה נתפש כאי-הסכמה ומסכן את חייו.


והנה הפסוקים לפניך (בר' יב, יד–כ):


"וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים. וַיְנַגַּע יְיָ אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי? לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא? לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ".

מהם הגורמים לעיווּתה ולמסחורה של דת משה
.pdf
הורידו את PDF • 222KB

254 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page