מהם הגורמים לעיווּתה ולמסחורה של דת משה?

עודכן ב: 10 ספט 2019

אחת המשניות המפורסמות ביותר במסכת אבות ובש"ס בכלל היא משנת ר' צדוק שמצווה אותנו: "לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם. כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא חָלַף. הא, כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". לא פחות מפורסם ממשנה זו הוא פירושו הארוך של רבנו למשנה שם, ובו הוא פורשׂ את משנתו בדבר האיסור החמור ליהנות מדברי תורה. לא אעסוק כעת באיסור זה, וכבר הארכתי בבירורו במאמרי "מדוע התנגד הרמב"ם ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה?".

במאמר זה, אני מבקש להאיר מנקודה נוספת עניין חשוב זה. כידוע, העולם הדתי בימינו התיר, מעודד ואף תובע תקציבים והקצבות בעבור לימוד התורה ושירותי דת. תופעה זו הִכתה שרש והצמיחה ראש ולענה, עד שאם תשאלו את רבני העולם הדתי בימינו, לא רק שהם יתייחסו בשוויון נפש לתופעה זו, אלא אף יצדיקו אותה בתירוצו המפורסם של ר' יוסף קארו: "יגדיל תורה ויאדירה". כביכול לקיחת כסף בעבור לימוד תורה או נטילת טובות הנאה בעבור שירותי דת ושאר המצוות – היא מצוה מן התורה, שהרי מי לא רוצה להגדיל תורה ולהאדירה? אך האמת היא שהם משחירים את הדר התורה, מכערים את יפעתה ומכבים את זהרה.

תאוות הבצע השתלטה מזמן על נושאי הדת, מפני שהשיקול הראשון במעלה של תופשי הדת בימינו אינו השגת האמת או עשייה לשם שמים או עבודת השם, המטרה הראשונה שלהם היא להפיק מן הדת את כל מה שניתן להפיק, למקסם רווחים כמו שאומרים, והדת ומצוותיה במקרה הטוב הם רק שניים בסולם העדיפויות. יש כאלה שיודעים ומכירים ברשעם ונאטם לבם מלחזור בתשובה, אך יש גם כאלה שנדמה להם שהם עובדים את השם בשלמות, ואפילו אינם שמים לב כיצד הם הפכו את התורה קרדום לחפור בו, וכיצד תפישת עולמם משועבדת לשיקולים פוליטיים וכלכליים.

בדרך זו לא ניתן להגיע לאמת, לא ניתן לעבוד את השם בלבב שלם, ולעולם לא ניתן לכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש, כי כאשר שיקולים זרים חודרים למערכת השיקולים של הממסד הדתי ורבניו, לעולם שיקולי הכבוד, השררה, הכסף וטובות ההנאה, יהיו מעל ומעבר לשיקולי האמת. כי כאשר הדת מושתתת על טובות הנאה והפקת רווחים, השוחד מעוור ומסמא לחלוטין את עיני הרבנים, הם מגששים באפלת התאוות, נכשלים ונחבלים. וכדי לשמֵּר את מעמדם, יוקרתם, שׂררתם וכספם, הם משכנעים את עצמם ששחוֹר דרכם לבן הוא, ואף חובלים בזולתם ומתירים את דמם של אוהבי השם שמעזים לפרסם את דת האמת הטופחת על פניהם.

ניתן דוגמה אחת, מונופול הכשרות של הרבנות, זכורני כיצד הרבנים גינו בחריפות את האפשרות להעניק לצוהר סמכות להנפיק תעודות כשרות. רחוק אני מלהיות חסיד של צוהר, ואלה ואלה אינם דברי אלהים חיים... ברם, כאשר סיפרו למשה רבנו שאלדד ומידד מתנבאים במחנה, מה אמר נביא הנביאים איש האמת? "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים" (במדבר יא, כט). אם הממסד הרבני היה נקי משחיתות, זך משיקולים זרים, עושה לשם שמים בלבד, מדוע שיזעקו?! "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים!" וכאן לכאורה היה ראוי לומר, אדרבה, יגדילו תורה ויאדירוה.

ברם, הם נכשלו בתפקידם, ומתנהגים ככל מונופול מסחרי דורסני שמטרתו הפקת רווחים וטובות הנאה, כי הורתו ולידתו של הממסד הרבני הייתה בחטא, מפני שהוא הושתת על קבלת טובות הנאה מן הדת "לשם שמים". וגם אם היו בהם בתחילת דרכם "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות יח, כא), כאשר אדם ניזון מהממסד הרבני הוא עתיד, במוקדם או במאוחר, לסטות מדרך האמת, כי אי אפשר ללכת נגד דבר ה' בתורת משה: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט).

מהם הגורמים לעיוותה ולמסחורה של דת משה?

מדוע דת משה נכשלה בתפקידה? מדוע במשך אלפי שנים סבלנו ונתייסרנו בייסורי הגלות? מדוע דת משה הייתה למרמס במשך כל כך הרבה שנים? מדוע איננו מצליחים להתרומם ולרומם את כל באי עולם לידע את ה' יתעלה? מדוע איננו מצליחים להמשיך את קריאתו של אברהם אבינו (בראשית כא, לג): "בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם"?

התשובה המרכזית לשאלות אלה היא: מסחורה של דת משה, במקום להראות לנצרות ולאסלאם את הדרך, להראות להם כיצד חכמינו ואנשי הדת של דת האמת, פועלים לשם שמים בלבד, וכפי שנהג אלישע הנביא כאשר סירב לקחת מנעמן שכר בעבור ריפויו מצרעתו (מלכים ב, ה), וכפי שנהג אברהם אבינו באמרו למלך סדום: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" (בראשית יד, כג). במקום להראות לכל באי עולם את הדרך לידיעת השם ולעבודתו באמת ובלבב שלם, למדנו מן הגויים את הרע והמכוער, למדנו להשתמש בדת ככלי מסחרי להפקת רווחים אסורים, וככלי פסיכולוגי לשליטה בהמונים ולניצולם.

הדת הפכה להיות קרדום לחפור בה, ומפני שמשתמשים בה כאחרון האמצעים השפלים להפקת רווחים וטובות הנאה, היא עוּותה לבלי היכר, כדי להתאים למטרתה החדשה: מקור מסחרי להפקת רווחים אסורים. אנשים מתוחכמים משתמשים בדת כדי לזכות באהדת ההמונים המסכנים, ובעיקר, כדי לפתוח את ארנקם ופנקסי הצ'קים שלהם, לטובת אנשי הדת עוזריהם עסקניהם וסייעניהם. כיצד באה עלינו הצרה הזאת? מהם הגורמים לכך? היכן במהלך ההיסטוריה החלה הסטייה מדרך האמת? ומה גרם לה?

על שתי השאלות הראשונות עונה רבנו הרמב"ם בספרו מורה-הנבוכים (א, ה), וזה לשונו: "אבל אצילי בני-ישראל פרצו ושלחו מחשבתם והשיגו [את ה' יתעלה], אלא שהייתה השגה בלתי-שלמה, ולפיכך נאמר בהם: 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו' וכו' [שמות כד, י], ולא אמר 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' בלבד, [...] כיוון שלא בא אלא להקפיד עליהם על אופן השגתם אשר כללה מן הגשמיות מה שכללה, [...] ונתחייבו הכליה, ונתפלל עליהם [משה רבנו] ע"ה, והאריך להם עד שנשרפו בתבערה".

הרמב"ם מלמדנו, כי אצילי בני ישראל שגו באופן השגתם את ה' יתעלה, ושגיאתם הייתה כה חמורה עד שנתחייבו מיתה! מהי אפוא שגיאתם? שגיאתם הייתה שנתערבבו אצלם מושגים גשמיים ומוחשיים בהשגת ה' יתעלה, שאין לו גוף ואינו כוח בגוף, יתעלה ויתרומם לעילא לעילא מעל כל מושגי החומר. כלומר, המלים "וְתַחַת רַגְלָיו" מלמדות על כך שהם שגו בהגשמת הבורא, שהרי אין רגליים אלא לבעל גוף ותמונה.

רעיון זה אינו חידוש של רבנו הרמב"ם, אלא מקורו בספרות חז"ל, וכך מובא ב"מדרש הגדול" (שם): "ותחת רגליו – מלמד שהגיסו דעתן והשוו עליונים לתחתונים". כלומר, הם השוו את הקב"ה ומלאכיו עושי דברו המעורטלים מן הגשמות, לבני האדם בעלי-הגופות העשויים מחומר הבהמות, "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" (קהלת ג, כ).

שגיאה חמורה זו הובילה לשגיאה חמורה נוספת, וזה לשון הרמב"ם בהמשך דבריו שם: "ואחזור להשלים מה שהתחלתי לבאר, ואומר, כי אצילי בני ישראל, עם מה שאירע להם מן המכשולות בהשגתם, נתבלבלו מחמת כך גם מעשיהם ונטו כלפי הדברים הגופניים מחמת שיבוש ההשגה, ולפיכך אמר 'וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ' [שמות כד, יא]".


כלומר, הגשמתם את הבורא גרמה להם להתרחק ממנו עד כדי סטייה אחר התאוות! וזו באה לידי ביטוי במלים: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", ועל שגיאתם במושגי האלהות וסטייתם אחר התאוות נתחייבו כליה, וכמו שאומר מָרי יוסף קאפח שם: "ורבנו מפרש, שמחמת התרופפות מגעם עם המושכלות באמת או אף ניתוק מגע זה לגמרי, שקעו במה ששקע אדם הראשון לאחר החטא [=הנטייה אחר התאוות]. כי חוק הוא במציאות, אם מלאה – הָחֳרָבָה: אם מלאה זו חרבה זו, ואם מלאה זו חרבה זו". נמצא, כי הגשמת הבורא והשחתת ייחוד השם גורמים בהכרח לניתוק מן המושכלות ולשקיעה בתהום התאוות, כי אם מלאה – הָחֳרָבָה.


ומכאן המסקנה המטלטלת: הגשמת הבורא וריחוק מדעות והשקפות נכונות, גרמו לאנשי הדת באלף השנים האחרונות לנטות ולסטות אחר התאוות, ולאחר שנפרצה הפרצה לדמיונות ולהזיות המאגיות האליליות ונפתח פתח רחב לתאוות – מכאן הדרך קצרה ביותר וכמעט בלתי-נמנעת לתוצר הסופי, והוא עיוות הדת ומסחורה בתחכום הולך וגובר תוך לימוד שיטות הנצרות, ורכישת ניסיון במשך מאות שנים בהפקת טובות הנאה מן הדת.

תהליך מסחור הדת חִיֵּב אימוץ שיבושים רבים נוספים, ונציין כאן רק אחד מהם. כדי לאמֵּת את השקר וההבל, התעורר צורך ליצור בקרב ההמון הערצה אלילית כלפי ה"גדולים". כי ללא יצירת הערצה זו, השקר לא היה מחזיק מעמד, כי לאמת יש כוח חזק מאד אפילו בקרב ההמון. ולכן, עבירה גוררת עבירה, והם נאלצו לעבור על איסור עבודה-זרה ולתאר את גדוליהם כאלילים ממש! עד שאינם טועים לעולם, וכל דבריהם צודקים ישרים ונאמרים מפי הגבורה. ובמלים אחרות, גדוליהם גדולים יותר ממשה רבנו!

וזכורני ביום השנה לפטירתו של הרב אלישיב, ספדו לו ותיארו את מעלותיו לפי דעתם, אחד הדברים המרכזיים שבו תיארו אותו הייתה העובדה שהוא לעולם לא טעה! והסיבה לכך, מפני שכל חייו היו בקדושה, ומי שכל חייו בקדושה לעולם לא טועה! אין ספק שמדובר כאן בעבודה-זרה, כי יש רק אחד יחיד ומיוחד שאינו טועה, והתורה מתאמצת ומשתדלת מאד להרחיק אותנו מהשקפה רעה זו, ומתארת בפרוטרוט את חטאי אבותינו, נביאינו וגדולי האומה באמת.

אגב, שמעתי ביאור נפלא מפי תלמיד של ד"ר אורי מלמד הי"ו, שאחת ממטרותיה המרכזיות של התורה בהרחקת הגשמות היא ללמדנו שאין אלוה בשר ודם. כלומר להרחיק אותנו מעבודת בשר ודם, ולקרב אותנו לעבודת השם יתעלה – אלוה יחיד ומיוחד שאין זולתו ואין כיוצא בו, וכל גדלות בעולם הזה ואפילו גדלות אמתית, אינה אלא אפס מאופס ביחס לרוממותו. נעבור עתה להשיב על שתי השאלות האחרונות: היכן במהלך ההיסטוריה החלה הסטייה מדרך האמת? ומה גרם לה?

מי היו הראשונים לשגות בהגשמת הבורא יתעלה?

הראשונים מקרב עם-ישראל ששגו בהגשמת הבורא יתעלה והחלו בתהליך מסחור הדת, היו ראשוני אשכנז, וכבר כתבתי על כך מאמרים לא מעטים, כגון: "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה", "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז – חלקים א–ג", "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל", ועוד (ראו באתר אור הרמב"ם). הגשמתם את הבורא גרמה להם לנטייה חמורה אחר התאוות, ונטייה זו גרמה להם להכשיר את מסחורה של דת משה, ולהפוך את הפקת הרווחים מן הדת – לאמנות לגיטימית עד כדי מצוה מן התורה, ולא סתם מצוה מן התורה, אלא כאחת משלוש העבירות החמורות שחובה למסור את הנפש עליהן!

ראו לדוגמה את מאבקם של החרדים כנגד שירות בצה"ל, ואמירותיהם שיש למסור את הנפש ולא להתגייס, וכבר כתבתי מאמר מקיף על סכלותם ויהירותם, וכפירתם בטובת המפרנסים אותם והמגנים עליהם: "שירות בצה"ל ליושבי הישיבות במשנת הרמב"ם". ומי שכופר בטובת בשר ודם, סופו לכפור בטובת מי שאמר והיה העולם. כי מי שאינו מסוגל להודות לבשר ודם שעיניו רואות, לא ישכיל להודות לאל נשגב ונסתר שלא נראה בעיני הבשר, והשגתו שמוּרה ונצוּרה לאוהביו וליודעי שמו.

נחזור לענייננו, שם ספרו של הראב"ד (צרפת, המאה הי"א) רומז לנו על דרכם ועלילותם, שם ספרו הוא "בעלי הנפש" שעוסק בהלכות נדה, וכוונתו "לצדיקים בעלי הנפש [...] אדונים לתאוותם" (שם, עמ' יג), אך הוא שגה בהבנת הביטוי "בעלי הנפש": הוא התכוון לומר שהספר מיועד לאנשים גדולים וקדושים שפורשים מנשותיהם כמו משה רבנו, וכך באמת עולה מהשתלשלות חומרות האשכנזים בהלכות נדה (וכל זה הצגה חיצונית, כי התורה יודעת את איזון טבע האדם, וכל התיימרות ללכת נגד איזוני התורה וטבע האדם אינה אלא הצגה).

ברם, האמת היא שמקור ביטוי זה הוא בספר משלי (כג, ב): וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה" (משלי כג, ב), ופירושו האמתי של הביטוי "בעלי הנפש" הוא "בעלי התאווה" ובדיוק כמו שמפרש רס"ג שם, וזה לשונו (עמ' קעו): "ושים סכין בגרונך אם אתה בעל תאווה". כלומר, אם יודע אתה על עצמך שנטית אחרי התאוות, הצמד סכין לגרונך שיאיים עליך וירתיעך שלא להִמשך אחר בהמיותך. ושמא ה' יתעלה גרם לראב"ד לשגות בעניין כה פשוט, כדי שנדע את האמת על בעלי הנפש והגאווה...

כדי לכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש, חובה עלינו להבין היכן שגו אבותינו, שהרי כל דור שלא נבנה בימיו – כאילו נחרב בימיו. וכדי לתקן את שגיאותיהם יש לעקרן משורשן ומיסוד התפתחותן, אחרת לא נצליח להתרומם לעבוד את השם בשמחה אמתית, כלומר ללא קבלת טובות הנאה. וכבר נענשו אבותינו על כך בעונשים חמורים ביותר במהלך הגלות, על שלא עבדו את ה' בשמחה ובטוב לבב, אלא ביקשו שכר וטובות הנאה בעבור המצוות: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" [דברים כח, מז]. העונשים המחרידים מפורטים בתוכחה שם, וראינו אותם לצערנו בהתקיימם במלוא עוזם ומוראם בשואה המחרידה שפקדה את עמנו.

יהי רצון מלפני בורא-עולם ויוסד ארץ, שכשם שנתקיימו נבואות הפורענות שבתוכחה, כך תתקיימנה נבואות הנחמה והרוממות לעם-ישראל, רוממות מדינית ורוממות רוחנית, עד שכל באי עולם יאמרו בהודיה ובהתפעלות: "אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (ירמיה טז, יט).

דוגמה נוספת למסחור הדת

להלן התנאים הבסיסיים וההכרחיים לדיין בישראל בבית-דין של שלושה, וזה לשון רבנו הרמב"ם בהלכות סנהדרין (ב, ו-ט): "בית דין של שלושה, אף-על-פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים, צריך שיהיה בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן: חכמה, ויראה, וענווה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב". [...] 'שֹׂנְאֵי בָצַע' – אפילו ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון: שכל מי שהוא 'נִבְהָל לַהוֹן [אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי] חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ' [משלי כח, כב]".

ובימינו הדיינים ומקורביהם נלחמים מלחמת חורמה כדי לזכות במינוי, ומפעילים קשרים פוליטיים ברמה הבכירה ביותר, עד שמתמנים רק הבנים של והאחים של, וכולם לוטשים עיניהם למשכורת השמנה של הדיינים הממונים, והכבוד והשררה שנלווים למעמד. ואני הקטן שנחשב לאיִן שואל: הזאת דת משה? הזאת דת האמת? האם הגענו באמת לדרך שתוליכנו להקמת ממלכת כוהנים וגוי קדוש, כאשר הדיינים רודפי ממון? ולא לחינם אמר שלמה המלך (קהלת ג, טז): "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע". "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט – וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה – וְהִנֵּה צְעָקָה" (ישעיה ה, ז).

ונצרף את דברי רבנו המדברים בעד עצמם, וזה לשונו שם (ג, ט): "אמרו חכמים, שמא תאמר [...] איש פלוני קרובִי אושיבנו דיין [כמו שנהגו ונוהגים] [...] לכך נאמר: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט' [דברים א, יז]. ועוד אמרו חכמים, כל המעמיד להן לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה, שנאמר: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ' [שם טז, כב]. [...]. כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".

ונסיים מאמר זה בפסיקת הרמב"ם החד-משמעית (שם כג, ו): "כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר. אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שנים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תַּחְתָּי עד שאדון לכם', או 'תנו לי שכר בטלתי', הרי זה מותר. והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר. וייטול משניהם בשווה זה בפני זה, כגון זה מותר".

כלומר, אם הדיין מרוויח לפרנסתו 50 ₪ לשעה, מותר לשלם לו בעבור השעות שהוא נאלץ להתבטל מעבודתו כדי לדון. אך אם אינו עובד לפרנסתו, ואם לא מבטלים אותו בפועל מעבודה, אין לשלם לו שכר כלל! כך שלפי הרמב"ם פסקי דייני זמננו שמקבלים משכורות מנופחות ושלל טובות הנאה בטלים ומבוטלים! ואם היו "גדולי התורה" נוהגים כהלכה והיו "יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע", מזמן היה נוהג במדינתנו דין תורה, ואז היינו זוכים להתגשמות דבר ה' בהתפעלות כל הרואים אותנו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו).


#ייחודהשם #ידיעתהשם #צדק #דיינים #כסף #אמת #רמב

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!