מהם הגורמים לעיווּתה ולמסחוּרה של דת משה?

אחת המשניות המפורסמות ביותר במסכת אבות (ד, ז) היא משנת ר' צדוק אשר נאמר בה מוסר חשוב מאד לדורי דורות: "לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חָלַף. הא, כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". לא פחות מפורסם ממשנה זו הוא פירושו הנרחב והמקיף של רבנו למשנה שם, ובו הוא פורשׂ את השקפת דת האמת בדבר האיסור החמור ליהנות מדברי תורה. לא אעסוק כעת באיסור זה, וכבר הרחבתי בבירורו במאמרים רבים שבמדור "כבוד תורה", כגון: "מדוע התנגד הרמב"ם ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה?"; "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף", ועוד.


במאמר זה, אני מבקש להאיר מנקודה נוספת עניין חשוב זה. כידוע, העולם הדתי בימינו מתיר, מעודד ואף תובע תקציבים והקצבות בעבור לימוד התורה ושירותי דת. תופעה זו הִכּתה שורש והצמיחה ראש ולענה, עד שאם תשאלו את כומרי העולם הדתי בימינו, לא רק שהם יתייחסו בשוויון נפש לתופעה זו, הם אף יצדיקו אותה בתירוצו המפורסם של יוסוף ג'וחא קארו: "יגדיל תורה ויאדירה". כביכול לקיחת כסף בעבור לימוד תורה או נטילת טובות הנאה בעבור שירותי דת ושאר המצוות – היא מצוה מן התורה, שהרי מי לא רוצה להגדיל תורה ולהאדירה? אך האמת היא שהם משחירים את הדר התורה, מכערים את יפעתה ומכבים את זהרה (ועל הזייתו של קארו ייחדתי סדרת מאמרים מקיפה שכותרתה: "קארו – מגדולי מחללי שם שמים").


תאוות הבצע והשׂררה השתלטה על כומרי הדת בימינו בפרט ובדורות האחרונים בכלל, מפני שהשיקול הראשון של תופשי הדת בימינו אינו השגת האמת או עשייה לשם שמים או עבודת ה' באמת ובלבב שלם – מטרתם הראשונה ולעתים אף היחידה היא להפיק מן הדת את כל מה שניתן להפיק, למקסם רווחים כמו שאומרים, והדת ומצוותיה במקרה הטוב הם רק שניִים בסולם העדיפויות. יש כאלה שיודעים ומכירים ברשעם ונאטם לבם מלחזור בתשובה, אך יש גם כאלה שנדמה להם שהם עובדים את ה' בשלמות, ואפילו אינם שמים לב כיצד הם הפכו את התורה לקורדום חוצבים, וכיצד תפישת עולמם משועבדת לשיקולים פוליטיים וכלכליים.


בדרך זו לא ניתן להגיע לדרך האמת, לא ניתן לעבוד את ה' בלבב שלם, ולעולם לא ניתן לכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש, כי כאשר שיקולים זרים חודרים למערכות הממסד הדתי ורבניו – לעולם שיקולי הכבוד, השׂררה, הכסף וטובות ההנאה, יהיו מעל ומעבר לשיקולי האמת. כי כאשר הדת מושתתת על טובות הנאה והפקת רווחים, השוחד מעוור ומסמא לחלוטין את עיני הכומרים, הם מגששים באפלת התאוות, נכשלים ונחבלים – וכדי לשמֵּר את מעמדם, יוקרתם, שׂררתם ומשכורותיהם, הם משכנעים את עצמם ששחוֹר דרכם לבן הוא, ואף חובלים בזולתם ומתירים את דמם של אוהבי ה' שמעזים לפרסם את דת האמת הטופחת על פניהם.


ניתן דוגמה אחת, מונופול הכשרות של הרבנות, זכורני כיצד הרבנים גינו בחריפות את האפשרות להעניק לצוהר סמכות להנפיק תעודות כשרות. רחוק אני מלהיות חסיד של צוהר, ואלה ואלה אינם דברי אלהים חיים... ברם, כאשר סיפרו למשה רבנו שאלדד ומידד מתנבאים במחנה, אמר אדון הנביאים איש האמת: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְיָ נְבִיאִים" (במ' יא, כט). כלומר, אם הממסד הרבני נקי משחיתות, זך משיקולים זרים, עושה לשם שמים בלבד, מדוע שיזעק?! "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְיָ נְבִיאִים", וגם כאן לכאורה היה ראוי לומר, אדרבה, יגדילו תורה ויאדירוהָ.


ברם, כומרי הדת האורתודוקסית תועים מתעים ומועלים, מחללים-שם-שמים ומתנהגים ככל מונופול מסחרי דורסני שמטרתו היא הפקת רווחים וטובות הנאה, וזאת כי עצם הורתו ולידתו של הממסד הפרו-נוצרי הזה הייתה בחטא, שהרי הוא הושתת על קבלת טובות הנאה מן הדת "לשם שמים". וגם אם נניח הנחה מופרכת, שהיו ביניהם בתחילת דרכם "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמ' יח, כא) – כל מי שניזון מממסד הכמורה האורתודוקסי עתיד, במוקדם או במאוחר, לסטות סטייה חמורה מדרך האמת והיושר, כי אי אפשר להתנגד לדבר ה' בתורת משה: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט).


מהם הגורמים לעיווּתה ולמסחוּרה של דת משה?


מדוע דת משה נכשלה בתפקידה? מדוע במשך אלפי שנים סבלנו ונתייסרנו בייסורי הגלות? מדוע דת משה הייתה למרמס במשך כל-כך הרבה שנים? מדוע איננו מצליחים להתרומם ולרומם את כל באי עולם לידע את ה' יתעלה? מדוע איננו מצליחים להמשיך את קריאתו של אברהם אבינו (בר' כא, לג): "בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם"? ולעבוד את ה' שכם אחד?


התשובה המרכזית לכל השאלות הללו היא: עיוותה ומסחורה של דת משה, במקום להראות לנצרות ולאסלאם את הדרך, להראות להם כיצד חכמינו הם אנשי אמת אשר פועלים לשם שמים בלבד, וכפי שנהג אלישע הנביא כאשר סירב לקחת מנעמן שכר בעבור ריפויו מצרעתו (מ"ב, פרק ה), וכפי שנהג אברהם אבינו באמרוֹ למלך סדום: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" (בר' יד, כג). במקום להראות לכל באי עולם את הדרך לידיעת ה' ולעבודתו באמת ובלבב שלם, למדנו מן הגויים את הרע והמכוער, למדנו להשתמש בדת ככלי מסחרי ופוליטי להפקת רווחים אסורים, וככלי פסיכולוגי לשליטה בהמונים ולניצולם המחפיר.


הדת הפכה להיות קורדום אימתני לחפור ולחצוב בו טובות הנאה, ומפני שמשתמשים בה כאחרון האמצעים השפלים להפקת רווחים וטובות הנאה, היא עוּותה לבלי היכר, וזאת כדי להתאים אותה למטרתה החדשה: מקור מסחרי להפקת רווחים אסורים. אנשים מתוחכמים משתמשים בדת כדי לזכות באהדת ההמונים, ובעיקר, כדי לפתוח את ארנקם ופנקסי הצ'קים שלהם, לטובת אנשי הדת עוזריהם עסקניהם וסייעניהם. כיצד אפוא באה עלינו הצרה הזאת? מהם הגורמים לכך? מתי במהלך ההיסטוריה החלה הסטייה מדרך האמת? ומה גרם לה?


על שתי השאלות הראשונות עונה רבנו הרמב"ם במורה (א, ה), וכֹה דבריו:


"אבל אצילי בני-ישראל פרצו ושלחו מחשבתם והשיגו [את ה' יתעלה], אלא שהייתה השגתם בלתי-שלמה, ולפיכך נאמר בהם: 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו' וכו' [שמ' כד, י], ולא אמר: 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' בלבד [...] כיוון שלא בא אלא להקפיד עליהם על אופן השגתם אשר כללה מן הגשמיות מה שכללה [...] ונתחייבו הכליה, ונתפלל עליהם [משה רבנו] ע"ה, והאריך להם [עונשם נדחה] עד שנשרפו בתבערה".


רבנו הרמב"ם מלמדנו, כי אצילי בני ישראל שגו באופן השגתם את ה' יתעלה, ושגיאתם הייתה כה חמורה עד שנתחייבו מיתה! מהי אפוא שגיאתם? שגיאתם הייתה שנתערבבו אצלם מושגים גשמיים ומוחשיים בהשגת ה' יתעלה, שאין לו גוף ודמות הגוף ואינו כוח בגוף, יתעלה ויתרומם לעילא-לעילא מעל כל מושגי החומר. כלומר, המלים "וְתַחַת רַגְלָיו" שבפסוק מלמדות על-כך שאצילי בני ישראל שגו בהגשמת הבורא, שהרי אין רגליים אלא לבעל גוף ותמונה.


רעיון זה אינו חידוש של רבנו הרמב"ם, אלא נראה שמקורו כבר בספרות חז"ל, וכך מובא ב"מדרש הגדול" (שם): "ותחת רגליו – מלמד שהגיסו דעתן והִשוו עליונים לתחתונים". כלומר, הם הִשוו את הקב"ה ומלאכיו עושי דברו המעורטלים מן הגשמות לחלוטין, לבני האדם בעלי-הגופות העשויים מחומר הבהמות: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" (קה' ג, כ).


שגיאה חמורה זו הובילה לשגיאה חמורה נוספת, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם:


"ואחזור להשלים מה שהתחלתי לבאר, ואומר, כי אצילי בני ישראל, עם מה שאירע להם מן המכשולות בהשגתם, נתבלבלו מחמת כך גם מעשיהם ונטו כלפי הדברים הגופניים מחמת שיבוש ההשגה, ולפיכך אמר 'וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ' [שמ' כד, יא]".


כלומר, הגשמתם את הבורא גרמה להם להתרחק ממנו עד כדי סטייה אחר התאוות! וזו באה לידי ביטוי במלים: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", ועל שגיאתם במושגי האלהות וסטייתם אחר התאוות נתחייבו כליה, וכמו שאומר קאפח השכיר שם: "ורבנו מפרש, שמחמת התרופפות מגעם עם המושכלות באמת או אף ניתוק מגע זה לגמרי, שקעו במה ששקע אדם הראשון לאחר החטא [=הנטייה אחר התאוות]. כי חוק הוא במציאות, אם מלאה – הָחֳרָבָה: אם מלאה זו חרבה זו, ואם מלאה זו חרבה זו". נמצא, כי הגשמת הבורא והשחתת ייחוד השם גורמים בהכרח לניתוק מן המושכלות ולשקיעה בתהום התאוות, כי אם מלאה תהום התאוות, נחרב השכל הישר.


ומכאן המסקנה המטלטלת: הגשמת הבורא ואימוץ דעות רעות ומשובשות, גרמו לאנשי הדת באלף השנים האחרונות לנטות ולסטות אחר התאוות, ולאחר שנפרצה הפרצה לדמיונות ולהזיות המאגיות האליליות – נפתח פתח רחב לתאוות המטמטמות. ומכאן הדרך קצרה ביותר וכמעט בלתי-נמנעת לתוצר הסופי: עיוות הדת ומסחורה בתחכום הולך וגובר תוך לימוד שיטות הנצרות, ורכישת ניסיון רב במשך מאות רבות בשנים בהפקת טובות הנאה מן הדת.


תהליך מסחור הדת חִיֵּב אימוץ שיבושים רבים נוספים, ונציין כאן רק אחד מהם: כדי לאמֵּת את השקר וההבל, התעורר צורך ליצור בקרב ההמון הערצה אלילית כלפי ה"גדולים" או כפי שראוי לקרוא להם: גדולי האסלה. כי ללא ההערצה הזו השקר לא היה מחזיק מעמד, שהרי לאמת יש כוח חזק מאד ואפילו בקרב ההמון, ולכן, ע