top of page

השדים – נחלת השוטים והחטָּאים (חלק ב)

יא. מי המציא את השדים?


מי היו הראשונים שהתייראו מהשדים? מי היו הראשונים שהפיצו סיפורים על השדים? מי היו הראשונים שהשדים הסעירו את דמיונם? ובכן, התשובה לכך נמצאת בדברי רבנו בפירושו למסכת עבודה-זרה (ד, ז), וכֹה דבריו:


"והיסוד לכך [להפצת ההזיות במאגיה ובשדים וכיוצא בהן] הם 'אלצאבה' והם האנשים אשר רָחַק אברהם אבינו מהם, וחָלַק על דעותיהם הנפסדות במה שנתן ה' בליבו מן החכמה. [...] והם שייסדו את משפטי הכוכבים והכשפים והלחשים והורדת-הרוחות והשיחות עם הכוכבים והשדים והאוב והנחש והידעוני לכל מיניהם, ודרישת-המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שלפה תורת-האמת חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה".


לאור דברי רבנו לעיל, שאלה חדה ונוקבת מהדהדת בקרבי: וכי יעלה על הדעת שדת האמת והצדק שנאמרה מפי הגבורה, תקדש מלחמת-חורמה נגד דבר שיש בו ולוּ זיק מן האמת?!


ולעצם דברי רבנו, מדבריו עולה, כי השדים הומצאו לפני אלפי שנים על-ידי עובדי עבודה-זרה קדמונים, וכן כותב רבנו הרמב"ם בספרו מורה-הנבוכים (ג, מו):


"ודע, כי ה'צאבה' היה הדם אצלם טמא מאוד, ועם זאת היו אוכלים אותו בְּדַמּוֹתָם שהוא מזון השדים ["יצורים רעים ורוחות רעות שבדמיון ההוזים" (קאפח)], וכאשר אכלוֹ מי שאכלוֹ כבר נתחבר עם השדים, ויבואו אליו ויודיעוהו העתידות כפי שמדמים ההמון מענייני השדים ["מה שהשוטים מדמים שהשדים פועלים ועושים ומטיבים ומריעים כמפורסם וידוע" (קאפח)]".


מדברי רבנו עולה, כי השדים הם פרי-רוחם המתעתע והמבאיש של עובדי האלילים הקדמונים, והם-השדים ממשיכים לפרות ולרבות בשממת-הדעת המחשבתית שלקו בה מחוסרי הדעת, וביניהם גם המינים עובדי האלילים הנחשבים ל"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות.


יב. סיבת הסכלות שפשׂתה בקרב "חכמי ישראל"


בהמשך דבריו במורה שם (ג, מו), רבנו מבאר, כי איסור אכילת-הדם שנאמר בתורה נועד להרחיק אותנו מעבודת השדים – שה"צאבה" כאמור היו הראשונים לעבדם ולהעריצם – מפני שהדם שימש כלי מרכזי בעבודת השדים, וכֹה דברי רבנו:


"והיו שם אנשים שאכילת-הדם קשה עליהם מפני שהוא דבר שטבע האדם קֵהֶה [=סולד] ממנו, ולפיכך היו שוחטים בעל-חיים ומקבצים דמו בכלי או בגומה, ואוכלים בשר אותו הנשחט סביב אותו הדם, ומדמים בפעולה זו שהשדים אוכלים את אותו הדם שהוא מזונם, והם אוכלים הבשר, ותושג הָרֵעוּת [=עם השדים, "ואין לשאול אם מצטרפין לזימון כי שוטה פטור מלזמן" (קאפח)], כיוון שהכל אכלו על שולחן אחד בקבוצה אחת, ויבואו אליהם בדמיונם אותם השדים בחלום, ויודיעום נעלמות ויעזרו להם. כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותן הזמנים והיו חשובות ומפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמיתתן [כהערצת גדולי האסלה בימינו]".


ולא רק בימים ההם, גם בימינו רבים הם שעדיין לא השתחררו מהדמיונות וההזיות, ואף שהם בעצמם לא ראו שדים, די להם שהסבא או הסבתא הישישים נשבעים לפניהם שראו שדים ושֵׁדות – די להם בכך כדי לְאַמֶּת את ההבל, ולטעון בעוז כי יש אמת במציאות השדים. ונראה שיש לשנות את נוסח ההגדה של פסח, שלא רק מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו.


קאפח מוסיף בסוף דבריו שם הערה מטלטלת, ובה הוא מגלה לנו את הסיבה להתפתחות השדים ולרחישתם בדמיונות השוטים, וזה לשונו: "מפני שהבינו דרשות חז"ל כפשוטן, כגון הא דבראשית רבה ז, ז". וכבר הזכרתי לעיל את אבי-אבות מעוותי הדרשות והדת, הלא הוא רש"י-שר"י. ובהמשך דבריו קאפח אומר: "וניפחו את מציאותם, בפרט ספרי היסוד של הנוצרים והמוסלמים כידוע, המדברים עליהם כעל מציאות מוחלטת, ואף שימשו להם מנוף רב-כוח להחדרת הזיותיהם להמוני הבערים". ולאחר שקאפח השכיר זרק לחלל האוויר דבר אמת מזעזע, הוא מיד מטשטש אותו בברחוֹ ל"אזור הבטוח" שבגינוי הנוצרים והמוסלמים...


מכל מקום למדנו מדברי קאפח המתעתעים, כי בנוסף לכך שהאמונה בקיום השדים הכעורים אסורה מן התורה משום עבודה-זרה, היא גם משמשת כמנוף להחדרת שלל הזיות והבלים להמונים הנבערים (וככל שההמונים בורים יותר, כך קל יותר לשלוט לתמרן ולנצל אותם), ולכן אמונה רעה זו כל-כך חמורה. ו"חכמי ישראל" מאמיני השדים, לא רק שחטאו והחטיאו את הרבים בעבודה-זרה באמונת השדים, הם גם החדירו באמצעותה רעלים נוספים לדת משה וגרמו לשיבוש מערכות מחשבתי כללי בעם-ישראל, עד שהמתבונן על דת משה בימינו אומר: "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה", עם סכל ונבל שסוטה אחרי אלהים אחרים לעבדם.


"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).


"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).


יג. איסור אכילת הדם – הרחקה מעבודת השדים


לעיל הזכרנו את איסור אכילת הדם ועתה נרחיב בו, וכך אומר רבנו בהמשך דבריו (ג, מו):


"ולכן באה התורה – השלמה אצל יודעיה [דווקא אצל יודעיה, דהיינו אנשי האמת ישרי המחשבה, לא אצל גדולי האסלה אנשי-השם שהפכוה לקורדום חוצבים] – לסלק את אלה החולאים המושרשים, ואסרה אכילת-הדם, והחמירה באיסורו כדרך שעשתה באזהרה על עבודה-זרה בדיוק, אמר יתעלה: 'וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ' [ויק' יז, י], כמו שאמר בנותן מזרעו למולך: 'וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו' [שם כ, ה], ולא נאמר כיוצא בפסוק זה בשום מצוה זולת עבודה-זרה ואכילת הדם, כי אכילתו הייתה מביאה למין מעבודה-זרה והיא עבודת השדים".


נמצא, כי יסוד איסור אכילת-הדם הוא הרחקה מעבודת השדים, והתורה מאיימת בעונש כרת על מי שיאכל דם, לא כי יש בעיה מהותית באכילת הדם עצמו, אלא בגלל שאכילתו הייתה נפוצה בקרב עובדי-האלילים, וטיפחה בקרבם ובקרב עמי-הארץ את האמונה בעבודת השדים. מה נֹאמר אפוא בימינו על עצם האמונה בשדים? אם התורה הרחיקה כל-כך מעבודת השדים עד שאסרה את אכילת-הדם ואיימה על אוכליו בכרת! האם לא ראוי להרחיק מן האמונה בשדים? שהרי כמו שאכילת הדם עלולה לדרדר לעבודת השדים, כך גם האמונה בהם.


ברם, התורה לא הסתפקה באיסור אכילת-הדם ובעונש הכרת החמור לאוכליו, אלא היא הוסיפה והרחיקה אותנו מעבודת השדים ומן האמונה בהם בשלל ציוויים ואזהרות מגוונות, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (ג, מו):


"וטיהרה [התורה] את הדם [=נגד אמונת ה'צאבה' הפגאנית לפיה הדם טמא מאד כאמור לעיל], ועשאתו מטהר מי שהוּזה בו: 'וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו [...] וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו' [שמ' כט, כא]. וציוותה להזותו על המזבח, ונעשית כל העבודה פיזורו שָׁם לא קיבוצו [=נגד אמונת ה'צאבה' לפיה יש לקבץ את הדם בכלי או בגומה כאמור לעיל], ואמר: 'וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר' [ויק' יז, יא], ושם מתפזר, כמו שאמר: 'וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ' [שם ד, יח], ואמר: 'וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יב, כז]. וציווה לפזר דם כל בהמה הנשחטת ואף-על-פי שאינה קורבן, אמר: 'עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם' [דב' יב, טז;כד]. והזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם, ואמר: 'לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם' [ויק' יט, כו]".


ראו נא כמה פסוקים ציוויים ואזהרות תלויים בהרחקה מעבודת השדים, אך אם חשבתם שראיתם הכל, לא ולא, התורה ממשיכה להוסיף ציוויים ואזהרות שכל תכליתן להרחיק אותנו מעבודת השדים, וכך מבאר רבנו בהמשך דבריו במורה שם (ג, מו):


"וכיון שהתמידו בְּמִרְיָם ונהו אחר המפורסם אשר חונכו עליו מאחוות השדים על-ידי האכילה סביב הדם, ציווה יתעלה שלא יֵאָכֵל בשר תאווה במדבר כלל, אלא יהיה הכל שלָמים. וביאר לנו, כי טעם הדבר כדי לפזר הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו, ואמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַייָ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן, וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַייָ אוֹתָם... וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם' [ויק' יז, ה–ז]. אבל יישאר עניין החיה והעוף, לפי שאין קרבן מן החיה כלל ואין עוף קרב שלמים, ולכן ציווה יתעלה סמוך לכך, שכל חיה ועוף שבשרם מותר באכילה, כאשר נשחטו מכסין את דמן בעפר [שם יז, יג], כדי שלא יתקהלו עליו לאכול סביבו. והנה נגמר העניין ושלמה המטרה להפר האחווה בין השוטים באמת ובין שדיהם".


נמצא, כי האיסור לאכול בשר תאווה במדבר והציווי לאכול בשר שהוקרב לקרבן שלמים בלבד, שניהם נועדו להרחיק אותנו מעבודת השדים! שהרי בהקרבת בשר השלמים היו מחויבים לפזר את דם הקרבן על המזבח כאמור, ואף בעניין החיה והעוף יש ציוויים ואזהרות אשר נוגעים להרחקה מעבודת השדים. כלומר, מפני שאין מביאים קרבן שלמים מן החיה והעוף, נצטווינו מיד לאחר שחיטתם לכסות את דמם כדי שלא יתקבצו לאכול סביב דמם.


רבנו הרמב"ם ממשיך להאיר את עינינו ולטהר את מחשבתנו, ואומר במורה שם (ג, מו):


"ודע, כי האמונה הזו התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחר עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם דברים דמיוניים שאינם מצויים], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]".


נמצא, כי עבודת השדים הייתה נפוצה מאד בימי קדם, והאמונה בשדים ובדמיונות נותרה עד לימינו אנו, אף שרבים הם שכבר מתנערים מן ההבל. וכאמור, מְעניין שרבנו לא גרס בספרֵי שם "קנאה כפולה" כמו שזייפו רש"י וחכמי-יועצי-אשכנז וכפי שראינו בחלק הראשון.


נחזור עתה להשלים את דברי רבנו במורה שם (ג, מו), וכֹה דבריו:


"ואחזור למה שאנחנו בו, ודע, שלא נאסר בשר תאווה אלא במדבר בלבד, כי מאותן ההשקפות המפורסמות, שהשדים שוכנים במדברות ושם מְדַבְּרִים ומתגלים, אבל בערים ובישוב אינם נראים, עד שמי שרצה מאנשי-העיר לעשות דבר מאותן ההזיות צריך לצאת מן העיר לישימון ולמקומות השוממים, ולפיכך הותר בשר תאווה אחר שנכנסו לארץ. ועוד, כי תוקף אותו החולי יורד בלי ספק [=במהלך הדורות והתפתחות האנושות], ומתמעטים הנוהים אחר אותן ההשקפות. ועוד, שקשה מאד קרוב להיות נמנע, שיהא כל הרוצה לאכול בשר בהמה יעלה לירושלים, ומחמת כל הסיבות הללו לא נאסרה [שחיטת] בשר תאווה אלא במדבר".


עד כאן דברי רבנו, ומהקטע האחרון למדנו עוד על הזיות מאמיני השדים, ואמונתם שהשדים נמצאים יותר ואולי בעיקר במקומות השוממים, וְשָׁמַם מוחם מדעת ושכלם ממדע. קאפח מוסיף בהערה שם ואומר: "וראה גם תוס' יומא עז ע"ב, ד"ה משום. שם כתבו על רוח רעה מסוימת שאין אותה רוח רעה מצויה באלו המלכיות, ולפיכך אינם נזהרים בכך". וטעו בעלי התוספות גם בזאת, כי היו לא מעט שדים אורתודוקסים באותן המלכויות האירופיות...


והנה לפניכם לשון התוספות: "משום שיבתא – פירש רש"י 'רוח רעה השורה על הידיים שלא נטלן שחרית' [...] ומה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכיות כמו שאין נזהרין על הגילוי ועל הזוגות". נמצא, שגם בעלי התוספות המינים חלו בנגע השֵּׁדים. כמו כן, אם כוונתם בעניין ה"גילוי" לָאיסור לשתות ממים מגולים – טעו גם בזה, שהרי איסור הגילוי הוא משום סכנת נפשות אמיתית (הלכות רוצח ושמירת הנפש יא, הלכה ו ואילך). וכמו שעבירה גוררת עבירה, כך שיבוש רודף שיבוש והזיה רודפת הזיה. ועל עניין הזוגות ראו פסחים קי ע"א, ובמאמר: "אמונתו של רש"י בשדים (חלק ט)" ביארתי את הסוגייה הזו. כמו כן, אין ספק שדעות והשקפות לא מעטות שמובאות בתלמוד יש לסנן ולדחות, ראו: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי – הַוָּיוֹת דאביי ורבא", "האמנם חז"ל היו כסילים?", "בחינת מופעֵי האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי", "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?", ועוד.


וראוי לסיים פרק זה בדברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, שם הוא מסכם את כל ענייני המאגיה וההזיות, והאמונה בשדים בכללן, וכֹה דבריו:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן[מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".

מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים שההבלים ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות.


יד. הפריץ מווילנא מכה על פדחתו


בסוף המאה הי"ח מתח הפריץ מווילנא ביקורת כנגד המלחמה שקידש רבנו כנגד העבודה-הזרה. בנוסף למתיחת ביקורת אלילית חריפה כנגד המלחמה של רבנו במאגיה, הפריץ גם אימץ והחדיר אמונות הבל למכביר, ואף סטה סטייה חמורה אחר המאגיה וההזיות אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה – כך שהוא למעשה האנטי-תזה של רבנו: רבנו קידש מלחמה כנגד המאגיה, ולעומתו הכומר מווילנא קידש מלחמה כנגד האמת, וזה לשונו (יו"ד קעט, יג):


"אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו, שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא, והוא נמשך אחר הפילוסופיה הארורה, ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושֵׁדים וקמיעות הכל שקר. אבל כבר הכו על קדקדו, שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא על-פי שמות וכשפים [...] והפילוסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי [=הליצנות] ולעקור אותם מפשטן".


הפריץ הליטאי מתגלה אפוא ככסיל שיכור, ביַחסו אמיתות להבלי הכשפים הלחשים והשדים. יתר-על-כן, הוא טען למעשה שיש אמת בענייני המאגיה! ואיך אפשר לומר שיש אמת בעניינים שהתורה הגדירה אותם כ"תועֵבות"? וכי יש בתועבות הללו משהו מקדושת-האמת?


והנה לפניכם דברי התורה: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).


כמו כן, בהמשך דבריו הכומר מווילנא מוסיף להתפלש ולהתבוסס בזוהמת הסכלות: הוא מגנה את הפילוסופיה כ"ארורה", וחושף את סכלותו וקלונו בפרשׁוֹ את אגדות התלמוד כפשוטן.


ולדעת רבנו: מי שמאמין בהבלים שהזכיר הפריץ מווילנא הוא ממחוסרי-הדעת; בפילוסופיה מתרוממים למעלת ייחוד-השם; ולא אחזור כאן על דעת הרמב"ם ביחס למבינים את אגדות התלמוד כפשוטן ("וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ" – מתוך הקדמת רבנו לפרק חלק). אך חמור מכל, כל שוטה שמאמין באמיתת קיום השדים – שוגה בעבודה-זרה, מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, וכופר בכל התורה כולה! ואם הוא חכם בעיניו ואף גדול בעיני אחרים – הוא גם בגדר המתעים את העם אחרי ההבל שמורידין ולא מעלין.


וכדי להבין עד כמה העכבר המכוער מווילנא תיעב את דרך האמת, נעיין בביטויו: "והפילוסופיא הטתו ברוב לקחה". מקורו הוא בספר משלי (ז, ז–כז): "וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר לֵב [...] וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב [...] הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ [...] דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת". ותמיהה גדולה קמה וניצבה: וכי יעלה על הדעת לדמות את הפילוסופיה (ייחוד ה') לאשת-איש זונה? ואת רבנו הרמב"ם לפתי הסר אליה? וכגודל ביקורתו כך עומק סכלותו, ומי שחטף מכות על קדקדו הוא ההגמון הפריץ עצמו, שהכה בפטיש האלילות על פדחתו שלו, בחושפו לעין-כל את קלונו בהאמינו בהבלי עבודה-זרה.


וברור שכל המקומות בגמרא שנזכרו בהם שדים: או שמדובר בהשקפה דחויה שהייתה נחלת ההמונים הנבערים רדופי ההזיות, או שמדובר במשל ומליצה וכמו שמלמד אותנו הרב שלמה צדוק בספרו 'שולחן שלמה' (ב, עמ' רמח): "ואין ספק שהרמב"ם והגאונים, שלא ייחסו למעשי האוב והכשפים כל אמת, לא יחלקו על דברי חז"ל שבתלמוד בעניינים אלו [...] אלא ודאי בזה לימדונו, שדברי חז"ל אינם כפשוטם, ויש בהם תוך וסוד ובמשל ומליצה ידבֵּרו".


ונצרף דוגמה לעניין זה מהספר מורה-הנבוכים (א, ז), וכֹה דברי רבנו:


"וכבר ידעת שכל מי שלא הושגה לו הצורה הזו [=שלא הוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל] [...] שאינו אדם אלא בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו [בהמה בדמות אדם], אלא שיש לו יכולת למיני הנזקים והמצאת הרעות מה שאין לשאר בעלי-החיים, כי המחשבה והסברה שהייתה מעותדת לו [=שה' יתעלה חננוֹ בה וייעד אותה] להשגת השלמות, אשר לא הושגה, משתמש בה [אותו בעל חיים הולך על שתיים] במיני התחבולות המביאות לרעות והמצאת הנזקים, וכאילו הוא דבר הדומה לאדם או חיקויו, וכך היו ולדי אדם אשר קדמו לשֵׁת, ואמרו במדרש [עירובין יח ע"ב]: 'כל אותן מאה ושלשים שנה שהיה אדם נזוף בהן [=בעקבות חטאו בעץ הדעת], היה מוליד רוחות כלומר שדים, וכאשר נִרְצָה [=נמחל לו] הוליד דומה לו'. כלומר בדמותו כצלמו, והוא אמרו: 'וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' [בר' ה, ג]".


ברור כי אותם השדים שחז"ל הזכירו במדרש, מתארים את בניו של אדם הראשון באותן מאה ושלושים שנים, הואיל והם היו לפי חז"ל רעים וחטָּאים מאד ורחקו כרחוק מזרח ממערב מדרגת אדם, מעין חיות ובהמות מתוחכמות, אך למעשה, לפי המדרש, הם היו גרועים מן החיות והבהמות, החיות את חייהן בשלווה וכל מעשיהן ופעולותיהן הם לצורך הישרדותן.


קאפח מוסיף בהערה במורה שם, וזה לשונו: "לפנינו איתא [בגמרא] 'רוחין ושדין ולילין', וייתכן כי בדורות הראשונים היו מין אחד ובדורותינו מינים הרבה"... וכנראה מאן דהו הוסיף בגרסת התלמוד רוחין ולילין, שהרי התלמוד שלפנינו עבר עריכה עיבוד והגהה תחת ידיהם של המינים וצאצאיהם שוחרי המינות המאגיה והטומאה, ולכן רבו בו הגרסאות וההגהות (הכי גרסינן והכי גרסינן); ובעניין המדרש שנזכר ראו מאמרי: "בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו".


ואם הזכרנו את קאפח, אצרף לקמן את תשובתו של השכיר בעניין השדים, וזה לשונו בשו"ת הריב"ד (עמ' קלט): "במחלוקת הגר"א נגד הרמב"ם אם באמת הוא-הוא שכתב מה שכתוב שם בשמו, הדברים ארוכים ואין מקומם כאן, והרמב"ם ותורתו אמת". ואנכי שואל את קאפח: אַיֶּכָּה?! ואם לא עכשיו אימתי?! וחבל מאד שהוא לא ייחד מקום שבו ירכז את דעת רבנו בעניין השדים, אך אימת פטרוניו נפלה עליו, ושחיתותו ומשכורותיו מממסד הכמורה האורתודוקסי מנעו ממנו לדבר נגד הפריץ מווילנא אף שמדובר בהרחקה מעבודה-זרה! ורבנו קידש מלחמה כנגד העבודה-הזרה והמשיך את קריאתו של אברהם אבינו למציאות ה' וטוהר ייחודו.


יה. ואם אמור יאמר העבד: אהבתי את אדוני לא אצא חופשי!


יודע אני גם יודע, כי ישנם הולכי על שתיים נחיתיים, ממעריצי ההבל וההטעיה האדוֹמיים, שיתקפוני באמרם שכבר אמר מאן-דהו שלא הפריץ מווילנא אמר את הדברים לעיל. והנני תמה: הדברים הללו מופיעים בספרו של הפריץ, האם כדי להוציאם מחזקתם לא נדרשת ראיה מפורשת? האם די בהשערת עבד נרצע ששגה לחוס על כבוד אדוניו, עכברי ווילנא?! ויתרה מזאת, האם שמענו קול מפורש ברור ומקיף מקרב חכמי-יועצי-אשכנז, ממשיכי דרכו של הפריץ מווילנא, שהם מתנערים מדברים אלה? או מוחקים אותם מספרו? או אפילו מציינים בהערה שהוא לא כתבם? לא ולא! צא וראה: רובם המכריע והמוחץ אימצו אל חיקם את דברי הפריץ מווילנא כאמת מוחלטת, ואף משתמשים בדבריו כדי לתקוף את דרך האמת ולהנציח את ההבל והשווא. לפיכך, אם תלמידיו הנאמנים סבורים שהוא אכן אמר זאת, ודבקים ונאחזים בעיקשות בדבריו, וכי יעלה על הדעת שאסתור את מסורת אבותיהם ללא ראיה מפורשת?


ויתרה מכולן, בספר "עליות אליהו" שחיבר יהושע הֵישיל הטמבל על ההגמון הארור מווילנא (ווילנא הטמאה תרל"ד, עמ' יג), הוא כותב כך:


"אמר המו"ל [=יהושע הֵישיל] ראיתי להעתיק בכאן המכתב שכתב הרב ר' שמואל לוריא, אשר הוציא לאור-הדפוס מספרי הגר"א זצ"ל ובכל כתבי-יד קדשו נאמן הוא, אל הרב המחבר. וזה לשון המכתב אות באות: 'בע"ה יום ה' תענית אסתר תרכ"ח, ווילנא. [...] כבוד [...] יהושע העשיל [...] מצאתי חובה לנפשי לעורר [...] ולהודיע בשער-בת-רבים [...] כי מה שכתב בביאור הגר"א יו"ד סימן קעט ס"ק יג [...] על הרמב"ם ז"ל בעניין כישוף ושדים וכו', וכבר הכו על קדקדו וכו', הן-הן הדברים שזכינו לראות בגוף כתב-יד-קדשו של הגר"א ז"ל, והם נמצאים באוצר כל כלי חמדה [...] ומצאנו וראינו כי הוא כתוב שמה אות באות כמו שהוא נדפס בבאור הגר"א שלפנינו. ולכן מה שכתב [בספר 'קריה נאמנה' שהדברים לא יצאו מפי הגר"א] [...] שקר ענה [...]. ובעיניי ראיתי עתה בכי"ק, ואין בזה שום ספק כלל [...]. [ע"כ המכתב]".


ומי שרוצה לראות דוגמה למנגנון התעמולה האשכנזי המטופש, יעיין בספר "עליות אליהו" ויראה כיצד הופכים מכשף בהמי לאליל משוקץ! כ-100 עמ' מייגעים של אותיות זעירות וכעורות, וכולן דברי הלל ושבח וסיפורי מעשיות ומופתים הזויים על העכבר המכוער מווילנא – "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר" (מש' יד, טו). ואעתיק משם דוגמה אחת שקשורה לענייננו (עמ' כד ואילך): "חכמת הפילוסופיא יָדַע לתכליתה, ויאמר שהוציא ממנה שני דברים טובים והם: שבעים כוחות שבאדם [=מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?!] ועוד דבר אחד. לא הייתה חכמה אשר שָׂגבה ממנו, חכמות טבעיות ולימודיות, כי בַּכֹּל משלה ידו החזקה, גם חכמת הכישוף אשר ידעוה הסנהדרין והתנאים [...] רק היה חסר לו מעשה העשבים וכל גמר מעשיהם". וכמה אפשר לההביל?! ולדעת רבנו הרמב"ם, המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק, וחייב סקילה.


יו. "וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת" (מש' י, לב)


בסוף דבריו על השדים, הפריץ מווילנא מתהפך ושוב מתהפך, כי לאחר שהוא תקף את רבנו הרמב"ם בחריפות כל-כך גדולה על ביטול השדים והזיות עובדי-האלילים, הוא אומר כך:


"וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם, אלא כל הדברים הם כפשטן, אלא שיש בהם פנימיוּת לא פנימיות של בעלי הפילוסופיא שהם חיצוניות אלא של בעלי האמת".


ואיני מבין, איך יכול להיות שהדברים כפשוטן ויחד עם זאת הוא אינו מאמין בהם?! ועל איזו פנימיוּת הוא מדבר כאן? והוא מזכיר לי את דברי רבנו במורה-הנבוכים (א, נ) על הנוצרים המכזבים אשר מתעקשים שה' הוא שלושה שהם אחד, ואיך יכולות להתקיים במשפט אחד שתי הנחות מנוגדות? וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, נ):


"הדעה אינו העניין הנאמר בפה, אלא העניין שהצטייר בנפש [...] אבל מי שסבור שהוא [=ה' יתעלה] בעל תארים מספר הרי הוא אומר שהוא אחד בפיו, וסבור במחשבתו שהוא רבים, וזה כעין מה שאומרים הנוצרים הוא אחד אלא שהוא שלושה והשלושה אחד". וכן כותב רבנו בתחילת מאמר תחיית-המתים (עמ' סט): "שמע ישראל [...] והנה למדו הנוצרים בפסוק זה [...] ואמרו: אמר ה', ואמר אלהינו, ואמר ה', הרי אלו שלושה שמות, ואמר אחרי כן 'אחד' – ראיה שהם שלושה ושהשלושה אחד, יתעלה ממה שסכלו".


וכזאת דרכו של ההגמון המתועב בדבריו לעיל, והנה הם שוב לפניכם:


"אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו, שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא. [...] אבל כבר הכו על קדקדו, שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא על-פי שמות וכשפים [...] והפילוסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי [=הליצנות] ולעקור אותם מפשטן, וח"ו איני מאמין בהם [...] אלא כל הדברים הם כפשטן, אלא שיש בהם פנימיוּת, לא פנימיות של בעלי הפילוסופיא שהם חיצוניות, אלא של בעלי האמת".


ונייר המינים סובל את כל הלהטים והתעתועים, ובהמשך המאמר נלמד מדברי רס"ג על דרך הכתיבה המתעתעת הזו. ודי לנו להבין כעת שהפריץ האלילי הזה היה רשע טיפש ונבער ממה שגינה את הפילוסופיה כ"ארורה" וכ"אשת איש זונה" ואת רבנו הרמב"ם כ"פתי" הסר אליה. ועוד עובדה חשובה: למדנו מעדות הפריץ ש"כל הבאים אחריו חלקו עליו [=על הרמב"ם]", כלומר, למדנו עד כמה רחוקים "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות מדת האמת, ועד כמה העולם הדתי בימינו רחוק מדרך האמת המוסר והמישרים בשגותו אחרי האלילים וְהָאִטִּים.


"לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת, הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ [...] אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם" (מש' ב, יב–טו).


נספח: תגובה ותשובתי


היה איזה טמבל אחד שלא מצא חן בעיניו הסגנון שבו התבטאתי כנגד הפריץ מווילנא ושאר עכברי-יועצי-אשכנז, והוא כתב תגובה מתעתעת במיוחד, שמטרתה הנסתרת היא ערעור על סגנוני ודרכי, ובעיקר ערעור על דרכי הנחרצת כנגד המינים האירופיים ועבדיהם הנרצעים.


והנה לשון התגובה, שימו לב עד כמה היא מתעתעת במליצותיה:


איננו בקיאים בעבודה זרה הקדומה, למעט קלחי מידע זעירים המבצבצים פה ושם. איננו בקיאים במדע הקדום, למעט קלחי מידע זעירים המנצנצים פה ושם. איננו בקיאים בנבכי התודעה וכיצד מתדבקת לה המחשבה באדם ואיך יטהר האדם את מחשבתו ויתדבק כולו במחשבה האלוהית.


אנחנו מוציאים את כעסינו לכיוון אפיקים שלא יניבו לנו תוצאות הרצויות לנו. אנחנו מנסים לבטל פרקטיקה של עבודה זרה באמירת אמת, אבל הרמב"ם טוען שזה לא מספיק. לכל פרקטיקה של עבודה זרה צריך למצוא תחליף שיסיח את דעתו מההבלים המשונים שהעבודה הזרה תופסת במחשבתו. שימת הדגש לאחר אמירת האמת צריכה להיות לקיום פרקטיקות אחרות דומות המובילות את תודעת האדם להידבק בדעה האלוהית.


לדוגמא במקום עלייה לקברים ושימת העיקר על הבלי עליית נשמה או סגולות, אפשר לחנך להתאגד ללימוד בזכות אותו אדם על מנת שאנו הנשארים בעולם הזה נדריך את מחשבתינו בידיעת השם, או במקום הדלקת נרות נשמה, או כל פולחן אש אחר אפשר לעורר את האדם לקרוא פרקים נבחרים במורה המפנים את מחשבתו לביטול עבודה זרה מקרבו.


בתוכנו כולנו יודעים שהעבודה זרה לופתת חזק בעולם באחיזה שאינה נראית, כולנו עבדים לחומר ולחומריות העולם ואין אנו ראויים להשראת השכינה. כולנו יודעים את האמת, שהרשענו, חטאנו, עווינו, פשענו לפני בורא עולם.


עוד דבר אחד אנחנו צריכים כולנו להבין: כולם, כל העם ואולי כל העמים כולם, כבר מיואשים וחסרי תקווה, כולם אכזבו אותם במשך כל כך הרבה דורות, הם ניסו להשליך את יהבם על אלפי אלילים כוזבים ונפלו בדרך שוב ושוב ושוב אבל את הדרך את השם יתברך לא ידעו. למה? כי אין דרך כזו היום. היא נעלמה. אין פרקטיקה שלה. כל הלימוד היום שטחי, חיצוני ורדוד. כל האמת היום היא רק גירוד של השכבה החיצונית של הידע הקדום.


האנשים האלה הם לא האויבים שלנו. אלו שהחדירו להם את התודעה השקרית הם האויב. בצורה הזאת, חברים אפשר לנצח בקרב או שניים אבל להפסיד את המלחמה. המלחמה על התודעה האלוהית.


ועתה לתשובתי לדברי ההבל ששובצו במליצות נבובות:


דבריך מעורבבים מאד, דברי אמת למחצה לשליש ולרביע יחד עם דברי כפירה וטשטוש חמורים מאד של דרך האמת, ואין חמור ומסוכן יותר מן המתעתע, והנה שמונה דוגמאות לדברי הבל ותעתועים שבדבריך:


1) "איננו בקיאים בנבכי התודעה [...] ואיך יטהר האדם את מחשבתו ויתדבק כולו במחשבה האלוהית". האמנם? וכי התורה והמצוות הן לא הוראות ציוויים ואזהרות לקרב את האדם לבוראו? ומדבריך עולה כפירה חמורה במציאות התורה והמצוות, ואף כפירה חמורה קמי שמיא, כאילו הקב"ה הביא אותנו לעולם של תעייה, ללא הדרכה והכוונה.


2) "אנחנו מוציאים את כעסינו לכיוון אפיקים שלא יניבו לנו תוצאות הרצויות לנו". ומהי השוטות הזאת?! וכי יש אפיקי כעס שהם חיוביים? ולעולם הכעס הוא שלילי ומוביל לתוצאות שאינן רצויות... מדובר אפוא במשפט מתחומי ה"קריאה הקרה", שבהם הנוכלים מתעתעים בהמונים במשפטים שכאילו מגלים את העולם מרוב "חכמתם".


3) "אנחנו מנסים לבטל פרקטיקה של עבודה זרה באמירת אמת, אבל הרמב"ם טוען שזה לא מספיק". ומה זה הטמטום הזה? וכי הרמב"ם הוא זה שטוען שזה לא מספיק, או תורת משה היא זו אשר מחייבת אותנו לעקור ולנתץ כל זכר של מינות ועבודה-זרה? דבריך הם אפוא דברי מינות מתעתעים, כאילו לא התורה ולא הקב"ה הורו לנו לבער עבודה-זרה, רק הרמב"ם. כלומר, לשיטתך הקב"ה הורה לנו רק "לומר את האמת", וזה שקר חמור שנועד לשמר את הבלי העבודה-הזרה ולהנציח את כיעורה בעולם.


4) "שימת הדגש לאחר אמירת האמת צריכה להיות לקיום פרקטיקות אחרות דומות המובילות את תודעת האדם להידבק בדעה האלוהית". ושוב דברים שגולשים למינות, שהרי היכן הקב"ה ציווה עלינו לקיים "פרקטיקות אחרות דומות" מעבר למה שהוא כבר ציווה אותנו בתורת משה? והלא יש כבר מאות מצוות לקיום "פרקטיקות דומות", וכי עלינו להמציא עוד פעולות או פולחנים במקום העבודה-הזרה שבימינו? דבריך פותחים אפוא פתח רחב מאד לעבודה-זרה מסוגים שונים, בתירוץ שמדובר באמצעים להרחקה מעבודה-זרה – ואין להוסיף מאומה על חוקי התורה! לאחר מכן אמנם הבאת דוגמאות נכונות, אך עצם הדברים שאמרת בעניין "הפרקטיקות" הם דברי מינות מסוכנים מאד.


5) "[...] אבל את הדרך של השם יתברך לא ידעו. למה? כי אין דרך כזו היום. היא נעלמה. אין פרקטיקה שלה. כל הלימוד היום שטחי, חיצוני ורדוד". ושוב דברי כפירה: אין דרך האמת? וכי הקב"ה לא הבטיח שדרך האמת לא תישכח מפי זרעו? וכי הקב"ה לא הדריך אותנו בתורה שדרך האמת לא בשמים ולא מעבר לים, אלא שקרוב הדבר אלינו מאד בפינו ובלבבנו לעשותו? ודבריך מדרדרים את האדם לייאוש, ולהזיה שאין כל תקווה אלא לשקוע בטומאת התאוות והעבודה-הזרה – פשוט הכיעור בהתגלמותו, והאמת: "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (תה' צה, ז).


6) "כל האמת היום היא רק גירוד של השכבה החיצונית של הידע הקדום". והנה עוד דברי מינות וכפירה, האמנם לא קיימת בימינו תורה-שבכתב ותורה-שבעל-פה? האם גם הם רק "גירוד של השכבה החיצונית של הידע הקדום"? ושוב דבריך מדרדרים למינות ולעבודה-זרה, כאילו אין אמת בימינו, ולא נותר לנו אפוא אלא להמשיך ולשקוע בתהו.


7) "האנשים האלה הם לא האויבים שלנו. אלו שהחדירו להם את התודעה השקרית הם האויב". תחליט! האנשים האלה הם אויבים או לא אויבים? ודברים מטושטשים גורמים להרס דרך האמת, ולהתערטלות מכל פעולה מעשית ונחרצת לביעור המינות.


8) "בצורה הזאת [דהיינו במלחמה חסרת פשרות כנגד עבודה-זרה, וחתירה ללא לאות לעקירתה ולעקירת זכרה, וכמו שהנני פועל], חברים, אפשר לנצח בקרב או שניים אבל להפסיד את המלחמה. המלחמה על התודעה האלוהית". האמנם? האמנם הדרך לניצחון על העבודה-הזרה אינה בדרך של מלחמת חורמה חסרת פשרות? ושוב דבריך הינם דברי כפירה ומינות חמורים מאד, שעוקרים מאות מצוות מעשיות מן התורה שכל תכליתן היא לעקור את העבודה-הזרה ולמחות את עקבותיה מן המציאות באמצעים נחרצים וחריפים מאד, וזהו הציר שעליו סובבת כל התורה כולה. דבריך אפוא הם דברי כפירה מפורשים בדרכה של תורה.


גם המשפט "המלחמה על התודעה האלהית" הוא סילוף, כי המלחמה אינה רק על "התודעה האלהית". כלומר, המלחמה שנצטווינו בה איננה אמירת האמת בדרך של הודעה. אלא, עיקר המלחמה שנצטווינו בה היא מלחמת חורמה – שכנוע לוהט וגינוי תקיף נחרץ וקטלני למינים ולעובדי האלילים, רק כך ניתן לעקור עבודה-זרה ולמחות את עקבותיה מן המציאות.


"אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ ולא וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת" (ש"א ב).

השדים – נחלת השוטים והחטָּאים (חלק ב)
.pdf
הורידו את PDF • 231KB

404 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 comentários


Membro desconhecido
26 de jan. de 2022

איננו בקיאים בעבודה זרה הקדומה, למעט קלחי מידע זעירים המבצבצים פה ושם.


איננו בקיאים במדע הקדום, למעט קלחי מידע זעירים המנצנצים פה ושם.


איננו בקיאים בנבכי התודעה וכיצד מתדבקת לה המחשבה באדם ואיך יטהר האדם את מחשבתו ויתדבק כולו במחשבה האלוהית.


אנחנו מוציאים את כעסינו לכיוון אפיקים שלא יניבו לנו תוצאות הרצויות לנו..


אנחנו מנסים לבטל פרקטיקה של עבודה זרה באמירת אמת, אבל הרמב"ם טוען שזה לא מספיק.


לכל פרקטיקה של עבודה זרה צריך למצוא תחליף שיסיח את דעתו מההבלים המשונים שהעבודה הזרה תופסת במחשבתו.


שימת הדגש לאחר אמירת האמת צריכה להיות לקיום פרקטיקות אחרות דומות המובילות את תודעת האדם להידבק בדעה האלוהית.


לדוגמא במקום עלייה לקברים ושימת העיקר על הבלי עליית נשמה או סגולות, אפשר לחנך להתאגד ללימוד בזכות…


Curtir
אדיר דחוח-הלוי
אדיר דחוח-הלוי
29 de dez. de 2022
Respondendo a

דבריך מעורבבים מאד, דברי אמת למחצה לשליש ולרביע יחד עם דברי כפירה וטשטוש חמורים מאד של דרך האמת, ואין חמור ומסוכן יותר מן המתעתע, והנה שמונה דוגמאות לדברי הבל ותעתועים שבדבריך:


1) "איננו בקיאים בנבכי התודעה [...] ואיך יטהר האדם את מחשבתו ויתדבק כולו במחשבה האלוהית". האמנם? וכי התורה והמצוות הן לא הוראות ציוויים ואזהרות לקרב את האדם לבוראו? ומדבריך עולה כפירה חמורה במציאות התורה והמצוות, ואף כפירה חמורה קמי שמיא, כאילו הקב"ה הביא אותנו לעולם של תעייה, ללא הדרכה והכוונה.


2) "אנחנו מוציאים את כעסינו לכיוון אפיקים שלא יניבו לנו תוצאות הרצויות לנו". ומהי השוטות הזאת?! וכי יש אפיקי כעס שהם חיוביים? ולעולם הכעס הוא שלילי ומוביל לתוצאות שאינן רצויות... מדובר אפוא במשפט מתחומי ה"קריאה הקרה", שבהם הנוכלים מתעתעים…


Curtir
bottom of page