השדים – נחלת השוטים וְהַחַטָּאִים (חלק ב)

עודכן ב: לפני יום

ה. מי המציא את השדים?

מי היו הראשונים שהתייראו מהשדים? מי היו הראשונים שהפיצו סיפורים על השדים? מי היו הראשונים שהשדים הסעירו את דמיונם? התשובה על כך נמצאת בדברי רבנו בפירושו למסכת עבודה-זרה (ד, ז), וזה לשונו:

"והיסוד לכך [להפצת האמונה בקמיעות למיניהם] הם 'אלצאבה' והם האנשים אשר רָחַק אברהם אבינו מהם, וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שנתן ה' בלבו מן החכמה. [...] והם שייסדו את משפטי הכוכבים והכשפים והלחשים והורדת-הרוחות והשיחות עם הכוכבים והשדים והאוב והנחש והידעוני לכל מיניהם, ודרישת-המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שלפה תורת-האמת חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה". ושאלה חדה ונוקבת מהדהדת בקרבי: וכי יעלה על הדעת שדת האמת שנאמרה מפי הגבורה, תקדש מלחמת חורמה נגד דבר שיש בו ולוּ זיק מן האמת?!

מדברי רבנו עולה, כי השדים הומצאו לפני אלפי שנים על-ידי עובדי עבודה-זרה קדמונים. וכן כותב רבנו הרמב"ם בספרו מורה-הנבוכים (ג, מו): "ודע, כי ה'צאבה' היה הדם אצלם טמא מאוד, ועם זאת היו אוכלים אותו בְּדַמּוֹתָם שהוא מזון השדים ["יצורים רעים ורוחות רעות שבדמיון ההוזים" (מָרי, שם)], וכאשר אכלוֹ מי שאכלוֹ כבר נתחבר עם השדים, ויבואו אליו ויודיעוהו העתידות כפי שמדמים ההמון מענייני השדים ["מה שהשוטים מדמים שהשדים פועלים ועושים ומטיבים ומריעים כמפורסם וידוע" (מָרי, שם)]".

מדברי רבנו ומהערותיו של מָרי עולה, כי השדים הם פרי-רוחם המתעתע והמבאיש של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, והם-השדים ממשיכים לפרות ולרבות בשממת-הדעת המחשבתית שלקו בה רבים מחכמי-ישראל באלף השנים האחרונות. ואף שקשה לומר על חכם מחכמי ישראל שהוא שוטה, בענייני עבודה-זרה אין חולקין כבוד לשום חכם באמת, וכל שכן לחכמים בעיניהם או בעיני אחרים, ואלה רובם הגדול ואף המוחץ.

בהמשך דבריו שם רבנו מבאר, כי איסור אכילת-הדם שנאמר בתורה נועד להרחיק אותנו מעבודת השדים, שה'צאבה' כאמור היו הראשונים לעבדם, מפני שהדם שימש כלי מרכזי בעבודתם, וכֹה דברי רבנו:

"והיו שם אנשים שאכילת-הדם קשה עליהם מפני שהוא דבר שטבע האדם קֵהֶה ממנו, ולפיכך היו שוחטים בעל-חיים ומקבצים דמו בכלי או בגומה, ואוכלים בשר אותו הנשחט סביב אותו הדם, ומדמים בפעולה זו שהשדים אוכלים אותו הדם שהוא מזונם, והם אוכלים הבשר, ותושג הָרֵעוּת [=עם השדים, "ואין לשאול אם מצטרפין לזימון כי שוטה פטור מלזמן" (מָרי, שם)]. כיון שהכל אכלו על שולחן אחד בקבוצה אחת, ויבואו אליהם בדמיונם אותם השדים בחלום, ויודיעום נעלמות ויעזרו להם. כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותן הזמנים והיו חשובות ומפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמיתתן".

גם בימינו רבים הם שעדיין לא השתחררו מדמיונות והזיות, ואף שהם בעצמם לא ראו שדים, די להם שהסבא או הסבתא הישישים נשבעים לפניהם שראו שדים ושדות, די להם בכך כדי לְאַמֶּת את ההבל, ולטעון בעוז כי יש אמת במציאות השדים. ואולי יש לשנות את נוסח ההגדה של פסח, כי לא רק מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו...

מָרי מוסיף בסוף הדברים שם הערה מטלטלת, ובה הוא מגלה לנו את הסיבה להתפתחות השדים ולרחישתם בדמיונות השוטים, וזה לשונו: "מפני שהבינו דרשות חז"ל כפשוטן, כגון הא דבראשית רבה ז, ז". וכבר הזכרתי לעיל את אבי-אבות מעוותי הדרשות והדת. ובהמשך דבריו מָרי אומר: "וניפחו מציאותם, בפרט ספרי היסוד של הנוצרים והמוסלמים כידוע, המדברים עליהם כעל מציאות מוחלטת, ואף שימשו להם מנוף רב-כוח להחדרת הזיותיהם להמוני הבערים". ולאחר שמָרי זרק לחלל האוויר דבר אמת מזעזע, הוא מיד מטשטש אותו בברחוֹ ל"אזור הבטוח" שבגינוי הנוצרים והמוסלמים.

מכל מקום זכינו ללמוד מדבריו, כי בנוסף לכך שהאמונה בקיום השדים אסורה מן התורה משום עבודה-זרה, היא גם משמשת כמנוף להחדרת שלל הזיות והבלים להמונים (וככל שההמונים בורים יותר, כך יותר קל לשלוט לתמרן ולנצל אותם), ולכן אמונה רעה זו כל כך חמורה. ו"חכמי ישראל" מאמיני השדים, לא רק שחטאו והחטיאו את הרבים בעבודה-זרה באמונת השדים, הם גם החדירו באמצעותה רעלים נוספים לדת משה וגרמו לשיבוש מערכות מחשבתי כללי בעם-ישראל, עד שהמתבונן על דת משה בימינו אומר: "רק עם נבל וסכל הגוי הקטן הזה". ונבואת ישעיה (כט, יד) קמה וניצבה לנגד עינינו: "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".

רבנו ממשיך ומבאר שם: "ולכן באה התורה – השלמה אצל יודעיה [באמת, לא אצל אנשי-השם שעושים אותה קורדום לחפור בה] – לסלק את אלה החולאים המושרשים, ואסרה אכילת-הדם, והחמירה באיסורו כדרך שעשתה באזהרה על עבודה-זרה בדיוק, אמר יתעלה: 'וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ' [ויקרא יז, י], כמו שאמר בנותן מזרעו למולך: 'וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו' [שם כ, ה], ולא נאמר כיוצא בפסוק זה בשום מצוה זולת עבודה-זרה ואכילת הדם, כי אכילתו הייתה מביאה למין מעבודה-זרה והיא עבודת השדים".

נמצא, כי יסוד איסור אכילת-הדם הוא הרחקה מעבודת השדים, והתורה מאיימת בעונש כרת על מי שיאכל דם, לא כי יש בעיה מהותית באכילת הדם עצמו, אלא בגלל שאכילתו הייתה נפוצה בקרב עובדי-האלילים, וטיפחה בקרבם ובקרב עמי-הארץ את האמונה בעבודת השדים. מה נֹאמר אפוא בימינו על האמונה בשדים? אם התורה הרחיקה כל כך מעבודת השדים עד שאסרה את אכילת-הדם ואיימה על אוכליו בכרת, האם לא ראוי להרחיק כמעט באותה חומרה מן האמונה בשדים עצמה וגופה?

ברם, התורה לא הסתפקה באיסור אכילת-הדם ובענישת כרת לאוכליו, אלא היא הוסיפה והרחיקה אותנו מעבודת השדים ומן האמונה בהם בשלל ציוויים ואזהרות מגוונות, וזה לשון רבנו בהמשך דבריו שם:

"וטיהרה [התורה] את הדם [נגד אמונת ה'צאבה' שהדם טמא מאד כאמור לעיל], ועשאתו מטהר מי שהוּזה בו, 'וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו [...] וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו' [שמות כט, כא]. וציווה להזותו על המזבח, ונעשית כל העבודה פיזורו שָׁם לא קיבוצו [נגד אמונת ה'צאבה' שיש לקבץ את הדם בכלי או בגומה כאמור לעיל], ואמר: 'וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר' [ויקרא יז, יא], ושם מתפזר כמו שאמר: 'וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ' [שם ד, יח], ואמר: 'וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ' [דברים יב, כז]. וציווה לפזר דם כל בהמה הנשחטת ואף-על-פי שאינה קורבן, אמר: 'עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם' [דברים יב, טז-כד]. והזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם, ואמר: 'לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם' [ויקרא יט, כו]".

ראו נא כמה פסוקים ציוויים ואזהרות תלויים בהרחקה מעבודת השדים, אך אם חשבתם שראיתם הכל, לא ולא, התורה ממשיכה להוסיף ציוויים ואזהרות שכל תכליתן להרחיק אותנו מעבודת השדים, וכך מבאר רבנו בהמשך דבריו שם:

"וכיון שהתמידו בְּמִרְיָם ונהו אחר המפורסם אשר חונכו עליו מאחוות השדים על-ידי האכילה סביב הדם, ציווה יתעלה שלא יֵאָכֵל בשר תאווה במדבר כלל, אלא יהיה הכל שלָמים. וביאר לנו, כי טעם הדבר כדי לפזר הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו, ואמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן, וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם. וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם' [ויקרא יז, ה-ז]. אבל יישאר עניין החיה והעוף, לפי שאין קרבן מן החיה כלל ואין עוף קרב שלמים, ולכן ציווה יתעלה סמוך לכך, שכל חיה ועוף שבשרם מותר באכילה כאשר נשחטו מכסין דמן בעפר [שם יז, יג], כדי שלא יתקהלו עליו לאכול סביבו. והנה נגמר העניין ושלמה המטרה להפר האחווה בין השוטים באמת ובין שדיהם".

נמצא, כי האיסור לאכול בשר תאווה במדבר והציווי לאכול בשר קרבן שלמים בלבד, נועדו כדי להרחיק אותנו מעבודת השדים! שהרי בהקרבת בשר השלמים היו מחויבים לפזר את דם הקרבן על המזבח. ואף החיה והעוף – מפני שאין קרבן שלמים מן החיה והעוף, נצטווינו מיד לאחר השחיטה לכסות את דמן כדי שלא יתקבצו לאכול סביב הדם. הרמב"ם ממשיך להאיר את עינינו ולטהר את מחשבתנו, ואומר שם:

"ודע, כי האמונה הזו התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דברים לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחר עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם דברים דמיוניים שאינם מצויים], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]".

נמצא, כי עבודת השדים הייתה מאד פופולארית בימי קדם, והאמונה בשדים ובדמיונות נותרה עד לימינו אנו, אף שרבים הם שכבר מתנערים מן ההבל. כמו כן, מעניינת העובדה שלפי רבנו אין גורסים בספרי שם "קנאה כפולה" כמו שגרסו רש"י וחכמי אשכנז כאמור לעיל, וגרסת רבנו נקייה מן ההגשמה. והבא ליטמא פותחין לו פתח לגרסאות משובשות.

נחזור עתה להשלים את דברי רבנו שם, וזה לשונו:

"ואחזור למה שאנחנו בו, ודע, שלא נאסר בשר תאווה אלא במדבר בלבד, כי מאותן ההשקפות המפורסמות, שהשדים שוכנים במדברות ושם מְדַבְּרִים ומתגלים, אבל בערים ובישוב אינם נראים, עד שמי שרצה מאנשי-העיר לעשות דבר מאותן ההזיות צריך לצאת מן העיר לישימון ולמקומות השוממים, ולפיכך הותר בשר תאווה אחר שנכנסו לארץ. ועוד, כי תוקף אותו החולי יורד בלי ספק [=במהלך הדורות והתפתחות האנושות], ומתמעטים הנוהים אחר אותם ההשקפות. ועוד, שקשה מאוד, קרוב להיות נמנע, שיהא כל הרוצה לאכול בשר בהמה יעלה לירושלים. ומחמת כל הסיבות הללו לא נאסרה [שחיטת] בשר תאווה אלא במדבר".

עד כאן דברי רבנו, ומהקטע האחרון למדנו עוד על הזיות מאמיני השדים, ואמונתם שהשדים נמצאים יותר ואולי בעיקר במקומות השוממים, וְשָׁמַם מוחם מדעת ושכלם ממדע. מָרי מוסיף הערה שם ואומר: "וראה גם תוס' יומא עז ע"ב, ד"ה משום. שם כתבו על רוח רעה מסוימת שאין אותה רוח רעה מצויה באלו המלכיות, ולפיכך אינם נזהרים בכך". וטעו בעלי התוספות בזאת, כי היו שדים רבים באותן המלכיות...

והנה לפניכם לשון התוספות במלואו: "משום שיבתא – פרש"י 'רוח רעה השורה על הידים שלא נטלן שחרית'. [...] ומה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכיות כמו שאין נזהרין על הגילוי ועל הזוגות". ושוב אנחנו נתקלים ברש"י, ולוואי ולא היה שמו נקשר לכל כך הרבה הזיות, כי כבר עייפתי מדמיונותיו, והבטתי לפירושו וככוכבי השמים לא אוכל לספור את שיבושיו, אך לא עלי המלאכה לגמור ואיני בן חורין לבטל ממנה. גם התוספות חלו בנגע השֵּׁדים, ורבים רבים הם נחלה מכתם, שחלו בקדחת השדים והזיותיה. אגב, אם כוונת התוספות באמרוֹ "גילוי", לאיסור לשתות ממים מגולים – טעו גם בזה, שהרי איסור הגילוי הוא משום סכנת נפשות אמתית (ראו הלכות רוצח ושמירת הנפש יא, הלכה ו ואילך). וכמו שעבירה גוררת עבירה, כך שיבוש רודף שיבוש, והזיה רודפת הזיה. ועל עניין הזוגות ראו פסחים קי ע"א, ואין ספק שדעות והשקפות לא מעטות שמובאות בתלמוד יש לסנן ולדחות (וראו מאמרי בעניין זה: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי – הַוָּיוֹת דאביי ורבא").

וראוי לסיים פרק זה בדברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, שם הוא מסכם את כל ענייני המיסטיקה וההזיות, והאמונה בשדים בכללן, וזה לשונו:

"ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת] [...]. כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן – אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי-הדעת [...]. אבל בעלי החכמה ותמימי-הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי-הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן".

ו. הגר"א מכה על פדחתו

בסוף המאה הי"ח, מתח ר' אליהו מווילנא ביקורת חריפה על המלחמה הבלתי-מתפשרת שקידש רבנו הרמב"ם נגד העבודה-הזרה: שבאה לידי ביטוי בין השאר באימוץ אמונות הבל ובנהייה אחר המאגיה והמיסטיקה אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה, וזה לשונו:

"אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו, שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא, והוא נמשך אחר הפילוסופיה הארורה, ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושֵׁדים וקמיעות הכל שקר. אבל כבר הכו על קדקדו, שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא על-פי שמות וכשפים [...] והפילסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי [=הליצנות] ולעקור אותם מפשטן" (באור הגר"א, יורה דעה קעט, יג).

נמצא שאפילו הליטאי השׂכלתן מתגלה כסכלתן, בייחסו אמיתות להבלי הכשפים הלחשים והשדים. אך הוא לא הסתפק בכך, ואילו היה מחריש מלהגו אולי עוד הייתי חושב שיש בו איזה זיק של חכמה, אך בהמשך דבריו הוא מוסיף להתפלש בזוהמת הסכלות: הוא מגנה את הפילוסופיה כ"ארורה", וחושף את קלונו שאף הוא הבין את אגדות התלמוד כפשוטן. ולדעת רבנו, מי שמאמין בהבלים שהזכיר הר"א מווילנא הוא מחלושי-הדעת, בפילוסופיה מתרוממים למעלת ייחוד-השם, ולא אחזור כאן על דעת הרמב"ם ביחס למבינים את אגדות התלמוד כפשוטן ("וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ" – מתוך הקדמת רבנו לפרק חלק). אך חמור מכל, כל שוטה שמאמין באמיתת קיום השדים – שוגה בעבודה-זרה!

כדי להבין את עומק ביקורתו של ר' אליהו מווילנא חיפשנו את המקור ללשונו: "והפילוספיא הטתו ברוב לקחה", ומצאנו שמקורו בספר משלי: "וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר לֵב [...] וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב [...] הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ [...] דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת" (משלי ז, ז–כז). ותמיהה גדולה קמה וניצבה: וכי יעלה על הדעת לדמות את הפילוסופיה (ייחוד השם) לאשת-איש זונה? ואת רבנו הרמב"ם לפתי הסר אליה? וכעומק ביקורתו כך עומק סכלותו, ומי שחטף מכות על קדקדו הוא הגר"א בעצמו, שהכה בפטיש האלילות על פדחתו שלו ובחשפו לעין כל את קלונו בהאמינו בהבלי העבודה-הזרה.

וברור שכל המקומות בגמרא שנזכרו בהם שדים: או שמדובר בהשקפה דחויה שהייתה נחלת ההמונים הבערים, או שמדובר במשל ומליצה וכמו שמלמד אותנו הרב שלמה צדוק בספרו 'שולחן שלמה' (ב, עמ' רמח): "ואין ספק שהרמב"ם והגאונים, שלא ייחסו למעשי האוב והכשפים כל אמת, לא יחלקו על דברי חז"ל שבתלמוד בעניינים אלו [...]. אלא ודאי בזה לימדונו, שדברי חז"ל אינם כפשוטם, ויש בהם תוך וסוד ובמשל ומליצה ידבֵּרו".

ונצרף דוגמה לעניין זה מהספר מורה-הנבוכים (א, ז), וכֹה דברי רבנו:

"וכבר ידעת שכל מי שלא הושגה לו הצורה הזו [=צלם האלוה, כלומר שלא הוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל] [...], שאינו אדם אלא בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו, אלא שיש לו יכולת למיני הנזקים והמצאת הרעות מה שאין לשאר בעלי-החיים, כי המחשבה והסברה שהייתה מעותדת לו [=שה' יתעלה חננוֹ בה] להשגת השלמות – אשר לא הושגה – משתמש בה במיני התחבולות המביאות לרעות והמצאת הנזקים, וכאילו הוא דבר הדומה לאדם או חיקויו, וכך היו ולדי אדם אשר קדמו לשֵׁת, ואמרו במדרש [עירובין יח ע"ב]: 'כל אותן מאה ושלשים שנה שהיה אדם נזוף בהן [=לאחר חטאו], היה מוליד רוחות כלומר שדים, וכאשר נִרְצָה [=נמחל לו] הוליד דומה לו'. כלומר בדמותו כצלמו, והוא אמרו: 'וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' [בראשית ה, ג]".

ברור כי אותן הרוחות שנזכרו במדרש, הם בני-אדם הרעים אשר לא הגיעו לדרגת אדם, מעין בהמות מתוחכמות, אך למעשה הם גרועים מבהמות שחיות את חייהן בשלווה וכל מעשיהן ופעולותיהן הם לצורך הישרדותן. ומוסיף שם מָרי יוסף קאפח, וזה לשונו: "לפנינו איתא [בגמרא] 'רוחין ושדין ולילין', וייתכן כי בדורות הראשונים היו מין אחד ובדורותינו מינים הרבה"... וכנראה מאן דהו הוסיף בגרסת התלמוד שדין ולילין, שהרי התלמוד שלפנינו עבר עיבוד ועריכה, ולכן רבו בו הגרסאות וההגהות (הכי גרסינן, והכי גרסינן), ומָרי יוסף קאפח ניצל את התוספות הללו כדי לבטא את רחשי-ליבו.

ולא אמנע מלציין בצער את תשובתו של מָרי בעניין זה, וזה לשונו בשו"ת הריב"ד (עמ' קלט): "במחלוקת הגר"א נגד הרמב"ם אם באמת הוא הוא שכתב מה שכתוב שם בשמו, הדברים ארוכים ואין מקומם כאן, והרמב"ם ותורתו אמת". ואני שואל: מָרי יוסף קאפח – אַיֶּכָּה?! ואם לא עכשיו אימתי?! וחבל מאד שהוא לא ראה לנכון לייחד מקום בו ירכז את דעת רבנו בעניין זה, ואימת בשר ודם נפלה עליו, ומשכורת הממסד הרבני המסחרי מנעה ממנו לדבר בעניין זה שהוא יסוד יסודי במשנת רבנו – שהרי רבנו קידש מלחמה כנגד העבודה-הזרה והמשיך את קריאתו של אברהם אבינו למציאות השם וטוהר ייחודו.

ואסיים בהערה חשובה, יודע אני כי יהיו נחיתיים ממעריצי ההבל וההטעיה האדוֹמיים, שיתקפוני באמרם שכבר אמר מאן-דהו שלא ההוא מווילנא אמר את הדברים הללו. ואני תמה, דברים הללו מופיעים בספרו של זך השכל מווילנא, האם כדי להוציאם מחזקתם לא נדרשת ראיה מפורשת, ולא להסתפק בהשערת מאן-דהו ששגה לחוס על כבוד חכמי ווילנא?! ויתרה מזאת, האם שמענו קול מפורש ברור ומקיף מקרב חכמי יועצי אשכנז, ממשיכי דרכו של אביהם מווילנא, שהם מתנערים מדברים אלה, או מוחקים אותם מספרו, או אפילו מציינים בהערה שהוא לא כתבם? לא ולא! פוק חזי מאי עמא דבר, רובם המכריע והמוחץ אימצו אל חיקם את דברי הווילנאי כאמת מוחלטת, ואף משתמשים בדבריו כדי לתקוף את דרך האמת ולהנציח את ההבל והשווא. ולכן, אם תלמידיו הנאמנים סבורים שהוא אכן אמר זאת, ודבקים ונאחזים בעיקשות בדבריו, וכי יעלה על הדעת שאסתור את מסורת אבותיהם ללא ראיה מפורשת?

ויתרה מזאת, בספר 'עליות אליהו' שחיבר ר' יהושע הֵישיל על ר"א מווילנא (ווילנא תרל"ד, עמ' יג), הוא כותב כך: "אמר המו"ל [=ר' יהושע הֵישיל] ראיתי להעתיק בכאן המכתב שכתב הרב ר' שמואל לוריא, אשר הוציא לאור-הדפוס מספרי הגר"א זצ"ל ובכל כ"י קדשו נאמן הוא, אל הרב המחבר. וז"ל המכתב אות באות: 'בע"ה יום ה' תענית אסתר תרכ"ח, ווילנא. [...] כבוד [...] יהושע העשיל [...], מצאתי חובה לנפשי לעורר [...] ולהודיע בשער-בת-רבים [...] כי מה שכתב בביאור הגר"א יו"ד סי' קעט ס"ק יג [...] על הרמב"ם ז"ל בעניין כישוף ושדים וכו', וכבר הכו על קדקדו וכו', הן הן הדברים שזכינו לראות בגוף כי"ק של הגר"א ז"ל, והם נמצאים באוצר כל כלי חמדה [...] ומצאנו וראינו כי הוא כתוב שמה אות באות כמו שהוא נדפס בבאור הגר"א שלפנינו. ולכן מה שכתב [בספר 'קריה נאמנה' שהדברים לא יצאו מפי הגר"א] [...] שקר ענה [...]. ובעיניי ראיתי עתה בכי"ק, ואין בזה שום ספק כלל [...]. [ע"כ לשון המכתב]".

ומי שרוצה לראות דוגמה למנגנון התעמולה האשכנזי, יעיין בספר 'עליות אליהו' ויראה כיצד הופכים בשר ודם לאליל ממש! כ-100 עמ' מייגעים של אותיות זעירות, וכולן הלל ושבח וסיפורי מעשיות ומופתים הזויים על ה"גאון" מווילנא. "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר" (משלי יד, טו). ואעתיק משם דוגמה אחת שקשורה לענייננו (עמ' כד ואילך): "חכמת הפילוסופיא יָדַע לתכליתה, ויאמר שהוציא ממנה שני דברים טובים והם: שבעים כוחות שבאדם [=מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?!] ועוד דבר אחד, לא היתה חכמה אשר שגבה ממנו, חכמות טבעיות ולימודיות, כי בַּכֹּל משלה ידו החזקה, גם חכמת הכישוף אשר ידעוה הסנהדרין והתנאים [...], רק היה חסר לו מעשה העשבים וכל גמר מעשיהם". וכמה אפשר לההביל?! ולדעת רבנו הרמב"ם, המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק, וחייב סקילה.

יש לציין כי בסוף דבריו, ר"א מווילנא מתהפך ושוב מתהפך, ולאחר שתקף את הרמב"ם בחריפות כל כך גדולה על ביטולו את השדים והזיות עובדי-האלילים, הוא אומר כך: "וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן, אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפילוסופיא שהם חיצוניות אלא של בעלי האמת". ואיני מבין, איך יכול להיות שהדברים כפשוטן ויחד עם זאת הוא אינו מאמין בהם?! ועל איזו פנימיות הוא מדבר כאן? והוא מזכיר לי את דברי רבנו במורה-הנבוכים (א, נ) על הנוצרים המכזבים אשר מתעקשים שה' הוא שלושה שהם אחד, ואיך יכולות להתקיים במשפט אחד שתי הנחות מנוגדות? וזה לשון רבנו במורה שם:

"הדעה אינו העניין הנאמר בפה, אלא העניין שהצטייר בנפש [...]. אבל מי שסבור שהוא [=ה' יתעלה] בעל תארים מספר הרי הוא אומר שהוא אחד בפיו, וסבור במחשבתו שהוא רבים, וזה כעין מה שאומרים הנוצרים הוא אחד אלא שהוא שלושה והשלושה אחד". וכן כותב רבנו בתחילת מאמר תחיית-המתים (עמ' סט): "שמע ישראל [...] והנה למדו הנוצרים בפסוק זה [...] ואמרו: אמר ה', ואמר אלהינו, ואמר ה', הרי אלו שלושה שמות, ואמר אחרי כן 'אחד' – ראיה שהם שלושה ושהשלושה אחד, יתעלה ממה שסכלו".

וכזאת דרכו של הר"א כאן: "אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו, שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא. [...] אבל כבר הכו על קדקדו, שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא על-פי שמות וכשפים [...] והפילסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי [=הליצנות] ולעקור אותם מפשטן, וח"ו איני מאמין בהם [...] אלא כל הדברים הם כפשטן, אלא שיש בהם פנימיות, לא פנימיות של בעלי הפילוסופיא שהם חיצוניות, אלא של בעלי האמת".

והנייר סובל את כל הלהטים והתעתועים שבעולם, ובהמשך המאמר נלמד מדברי רס"ג על דרך הכתיבה המתעתעת הזו. ודי לנו להבין שהר"א לא היה חכם במיוחד ממה שגינה את הפילוסופיה כ"ארורה" וכ"אשת איש זונה" ואת רבנו הרמב"ם כ"פתי" הסר אליה. ומכל מקום, למדנו עוד מעדות הר"א: ש"כל הבאים אחריו חלקו עליו [=על הרמב"ם]", עד כמה רחוקים "חכמי ישראל" לדורותיהם מדת האמת, ועד כמה העולם הדתי בימינו רחוק לדעת רבנו מדרכי מישרים בשגותו אחר האלילים וְהָאִטִּים.


#ייחודהשם #אגדה #עבודהזרה

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!