השדים – נחלת השוטים והחטָּאים (חלק ב)

יא. מי המציא את השדים?


מי היו הראשונים שהתייראו מהשדים? מי היו הראשונים שהפיצו סיפורים על השדים? מי היו הראשונים שהשדים הסעירו את דמיונם? ובכן, התשובה לכך נמצאת בדברי רבנו בפירושו למסכת עבודה-זרה (ד, ז), וכֹה דבריו:


"והיסוד לכך [להפצת ההזיות במאגיה ובשדים וכיוצא בהם] הם 'אלצאבה' והם האנשים אשר רָחַק אברהם אבינו מהם, וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שנתן ה' בליבו מן החכמה. [...] והם שייסדו את משפטי הכוכבים והכשפים והלחשים והורדת-הרוחות והשיחות עם הכוכבים והשדים והאוב והנחש והידעוני לכל מיניהם, ודרישת-המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שלפה תורת-האמת חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה".


לאור דברי רבנו לעיל, שאלה חדה ונוקבת מהדהדת בקרבי: וכי יעלה על הדעת שדת האמת והצדק שנאמרה מפי הגבורה, תקדש מלחמת-חורמה נגד דבר שיש בו ולוּ זיק מן האמת?!


ולעצם דברי רבנו, מדברי רבנו עולה, כי השדים הומצאו לפני אלפי שנים על-ידי עובדי עבודה-זרה קדמונים, וכן כותב רבנו הרמב"ם בספרו מורה-הנבוכים (ג, מו):


"ודע, כי ה'צאבה' היה הדם אצלם טמא מאוד, ועם זאת היו אוכלים אותו בְּדַמּוֹתָם שהוא מזון השדים ["יצורים רעים ורוחות רעות שבדמיון ההוזים" (קאפח)], וכאשר אכלוֹ מי שאכלוֹ כבר נתחבר עם השדים, ויבואו אליו ויודיעוהו העתידות כפי שמדמים ההמון מענייני השדים ["מה שהשוטים מדמים שהשדים פועלים ועושים ומטיבים ומריעים כמפורסם וידוע" (קאפח)]".


מדברי רבנו עולה, כי השדים הם פרי-רוחם המתעתע והמבאיש של עובדי האלילים הקדמונים, והם-השדים ממשיכים לפרות ולרבות בשממת-הדעת המחשבתית שלקו בה רבים ממחוסרי הדעת ואף עובדי האלילים הנחשבים ל"חכמי-ישראל" באלף השנים האחרונות.


יב. סיבת הסכלות שפשׂתה בקרב "חכמי ישראל"


בהמשך דבריו במורה שם (ג, מו), רבנו מבאר, כי איסור אכילת-הדם שנאמר בתורה נועד להרחיק אותנו מעבודת השדים – שה"צאבה" כאמור היו הראשונים לעבדם ולהעריצם – מפני שהדם שימש כלי מרכזי בעבודת השדים, וכֹה דברי רבנו:


"והיו שם אנשים שאכילת-הדם קשה עליהם מפני שהוא דבר שטבע האדם קֵהֶה ממנו, ולפיכך היו שוחטים בעל-חיים ומקבצים דמו בכלי או בגומה, ואוכלים בשר אותו הנשחט סביב אותו הדם, ומדמים בפעולה זו שהשדים אוכלים אותו הדם שהוא מזונם, והם אוכלים הבשר, ותושג הָרֵעוּת [=עם השדים, "ואין לשאול אם מצטרפין לזימון כי שוטה פטור מלזמן" (קאפח)]. כיוון שהכל אכלו על שולחן אחד בקבוצה אחת, ויבואו אליהם בדמיונם אותם השדים בחלום, ויודיעום נעלמות ויעזרו להם. כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותן הזמנים והיו חשובות ומפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמיתתן [כמו שאין ספק בגדולי האסלה בימינו]".


ולא רק בימים ההם, גם בימינו רבים הם שעדיין לא השתחררו מהדמיונות וההזיות, ואף שהם בעצמם לא ראו שדים, די להם שהסבא או הסבתא הישישים נשבעים לפניהם שראו שדים ושדות – די להם בכך כדי לְאַמֶּת את ההבל, ולטעון בעוז כי יש אמת במציאות השדים. ואולי יש לשנות את נוסח ההגדה של פסח, שלא רק מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו...


קאפח מוסיף בסוף דבריו שם הערה מטלטלת, ובה הוא מגלה לנו את הסיבה להתפתחות השדים ולרחישתם בדמיונות השוטים, וזה לשונו: "מפני שהבינו דרשות חז"ל כפשוטן, כגון הא דבראשית רבה ז, ז". וכבר הזכרתי לעיל את אבי-אבות מעוותי הדרשות והדת, הלא הוא רש"י-שר"י. ובהמשך דבריו קאפח אומר: "וניפחו מציאותם, בפרט ספרי היסוד של הנוצרים והמוסלמים כידוע, המדברים עליהם כעל מציאות מוחלטת, ואף שימשו להם מנוף רב-כוח להחדרת הזיותיהם להמוני הבערים". ולאחר שקאפח השכיר זרק לחלל האוויר דבר אמת מזעזע, הוא מיד מטשטש אותו בברחוֹ ל"אזור הבטוח" שבגינוי הנוצרים והמוסלמים...


מכל מקום למדנו מדברי קאפח המתעתעים, כי בנוסף לכך שהאמונה בקיום השדים הכעורים אסורה מן התורה משום עבודה-זרה, היא גם משמשת כמנוף להחדרת שלל הזיות והבלים להמונים הנבערים (וככל שההמונים בורים יותר, כך קל יותר לשלוט לתמרן ולנצל אותם), ולכן אמונה רעה זו כל-כך חמורה. ו"חכמי ישראל" מאמיני השדים, לא רק שחטאו והחטיאו את הרבים בעבודה-זרה באמונת השדים, הם גם החדירו באמצעותה רעלים נוספים לדת משה וגרמו לשיבוש מערכות מחשבתי כללי בעם-ישראל, עד שהמתבונן על דת משה בימינו אומר: "רק עם נבל וסכל הגוי הקטן הזה". ונבואת ישעיה (כט, יד) קמה וניצבה לנגד עינינו: "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".


יג. איסור אכילת הדם – הרחקה מעבודת השדים


לעיל הזכרנו את איסור אכילת הדם ועתה נרחיב בו, וכך אומר רבנו בהמשך דבריו (ג, מו):


"ולכן באה התורה – השלמה אצל יודעיה [באמת, לא אצל אנשי-השם שעושים אותה קורדום לחפור בה] – לסלק את אלה החולאים המושרשים, ואסרה אכילת-הדם, והחמירה באיסורו כדרך שעשתה באזהרה על עבודה-זרה בדיוק, אמר יתעלה: 'וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ' [ויק' יז, י], כמו שאמר בנותן מזרעו למולך: 'וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו' [שם כ, ה], ולא נאמר כיוצא בפסוק זה בשום מצוה זולת עבודה-זרה ואכילת הדם, כי אכילתו הייתה מביאה למין מעבודה-זרה והיא עבודת השדים".


נמצא, כי יסוד איסור אכילת-הדם הוא הרחקה מעבודת השדים, והתורה מאיימת בעונש כרת על מי שיאכל דם, לא כי יש בעיה מהותית באכילת הדם עצמו, אלא בגלל שאכילתו הייתה נפוצה בקרב עובדי-האלילים, וטיפחה בקרבם ובקרב עמי-הארץ את האמונה בעבודת השדים. מה נֹאמר אפוא בימינו על עצם האמונה בשדים? אם התורה הרחיקה כל-כך מעבודת השדים עד שאסרה את אכילת-הדם ואיימה על אוכליו בכרת! האם לא ראוי להרחיק מן האמונה בשדים? שהרי כמו שאכילת הדם עלולה לדרדר לעבודת השדים, כך גם האמונה בהם.


ברם, התורה לא הסתפקה באיסור אכילת-הדם ובעונש כרת החמור לאוכליו, אלא היא הוסיפה והרחיקה אותנו מעבודת השדים ומן האמונה בהם בשלל ציוויים ואזהרות מגוונות, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (ג, מו):


"וטיהרה [התורה] את הדם [=נגד אמונת ה'צאבה' לפיה הדם טמא מאד כאמור לעיל], ועשאתו מטהר מי שהוּזה בו: 'וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו [...] וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו' [שמ' כט, כא]. וציוותה להזותו על המזבח, ונעשית כל העבודה פיזורו שָׁם לא קיבוצו [=נגד אמונת ה'צאבה' לפיה יש לקבץ את הדם בכלי או בגומה כאמור לעיל], ואמר: 'וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר' [ויק' יז, יא], ושם מתפזר, כמו שאמר: 'וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ' [שם ד, יח], ואמר: 'וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יב, כז]. וציווה לפזר דם כל בהמה הנשחטת ואף-על-פי שאינה קורבן, אמר: 'עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם' [דב' יב, טז;כד]. והזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם, ואמר: 'לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם' [ויק' יט, כו]".


ראו נא כמה פסוקים ציוויים ואזהרות תלויים בהרחקה מעבודת השדים, אך אם חשבתם שראיתם הכל, לא ולא, התורה ממשיכה להוסיף ציוויים ואזהרות שכל תכליתן להרחיק אותנו מעבודת השדים, וכך מבאר רבנו בהמשך דבריו במורה שם (ג, מו):


"וכיון שהתמידו בְּמִרְיָם ונהו אחר המפורסם אשר חונכו עליו מאחוות השדים על-ידי האכילה סביב הדם, ציווה יתעלה שלא יֵאָכֵל בשר תאווה במדבר כלל, אלא יהיה הכל שלָמים. וביאר לנו, כי טעם הדבר כדי לפזר הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו, ואמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַייָ אֶל פֶּתַח אֹה