השדים – נחלת השוטים והחטָּאים (חלק ב)

יא. מי המציא את השדים?


מי היו הראשונים שהתייראו מהשדים? מי היו הראשונים שהפיצו סיפורים על השדים? מי היו הראשונים שהשדים הסעירו את דמיונם? ובכן, התשובה לכך נמצאת בדברי רבנו בפירושו למסכת עבודה-זרה (ד, ז), וכֹה דבריו:


"והיסוד לכך [להפצת ההזיות במאגיה ובשדים וכיוצא בהם] הם 'אלצאבה' והם האנשים אשר רָחַק אברהם אבינו מהם, וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שנתן ה' בליבו מן החכמה. [...] והם שייסדו את משפטי הכוכבים והכשפים והלחשים והורדת-הרוחות והשיחות עם הכוכבים והשדים והאוב והנחש והידעוני לכל מיניהם, ודרישת-המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שלפה תורת-האמת חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה".


לאור דברי רבנו לעיל, שאלה חדה ונוקבת מהדהדת בקרבי: וכי יעלה על הדעת שדת האמת והצדק שנאמרה מפי הגבורה, תקדש מלחמת-חורמה נגד דבר שיש בו ולוּ זיק מן האמת?!


ולעצם דברי רבנו, מדברי רבנו עולה, כי השדים הומצאו לפני אלפי שנים על-ידי עובדי עבודה-זרה קדמונים, וכן כותב רבנו הרמב"ם בספרו מורה-הנבוכים (ג, מו):


"ודע, כי ה'צאבה' היה הדם אצלם טמא מאוד, ועם זאת היו אוכלים אותו בְּדַמּוֹתָם שהוא מזון השדים ["יצורים רעים ורוחות רעות שבדמיון ההוזים" (קאפח)], וכאשר אכלוֹ מי שאכלוֹ כבר נתחבר עם השדים, ויבואו אליו ויודיעוהו העתידות כפי שמדמים ההמון מענייני השדים ["מה שהשוטים מדמים שהשדים פועלים ועושים ומטיבים ומריעים כמפורסם וידוע" (קאפח)]".


מדברי רבנו עולה, כי השדים הם פרי-רוחם המתעתע והמבאיש של עובדי האלילים הקדמונים, והם-השדים ממשיכים לפרות ולרבות בשממת-הדעת המחשבתית שלקו בה רבים ממחוסרי הדעת ואף עובדי האלילים הנחשבים ל"חכמי-ישראל" באלף השנים האחרונות.


יב. סיבת הסכלות שפשׂתה בקרב "חכמי ישראל"


בהמשך דבריו במורה שם (ג, מו), רבנו מבאר, כי איסור אכילת-הדם שנאמר בתורה נועד להרחיק אותנו מעבודת השדים – שה"צאבה" כאמור היו הראשונים לעבדם ולהעריצם – מפני שהדם שימש כלי מרכזי בעבודת השדים, וכֹה דברי רבנו:


"והיו שם אנשים שאכילת-הדם קשה עליהם מפני שהוא דבר שטבע האדם קֵהֶה ממנו, ולפיכך היו שוחטים בעל-חיים ומקבצים דמו בכלי או בגומה, ואוכלים בשר אותו הנשחט סביב אותו הדם, ומדמים בפעולה זו שהשדים אוכלים אותו הדם שהוא מזונם, והם אוכלים הבשר, ותושג הָרֵעוּת [=עם השדים, "ואין לשאול אם מצטרפין לזימון כי שוטה פטור מלזמן" (קאפח)]. כיוון שהכל אכלו על שולחן אחד בקבוצה אחת, ויבואו אליהם בדמיונם אותם השדים בחלום, ויודיעום נעלמות ויעזרו להם. כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותן הזמנים והיו חשובות ומפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמיתתן [כמו שאין ספק בגדולי האסלה בימינו]".


ולא רק בימים ההם, גם בימינו רבים הם שעדיין לא השתחררו מהדמיונות וההזיות, ואף שהם בעצמם לא ראו שדים, די להם שהסבא או הסבתא הישישים נשבעים לפניהם שראו שדים ושדות – די להם בכך כדי לְאַמֶּת את ההבל, ולטעון בעוז כי יש אמת במציאות השדים. ואולי יש לשנות את נוסח ההגדה של פסח, שלא רק מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו...


קאפח מוסיף בסוף דבריו שם הערה מטלטלת, ובה הוא מגלה לנו את הסיבה להתפתחות השדים ולרחישתם בדמיונות השוטים, וזה לשונו: "מפני שהבינו דרשות חז"ל כפשוטן, כגון הא דבראשית רבה ז, ז". וכבר הזכרתי לעיל את אבי-אבות מעוותי הדרשות והדת, הלא הוא רש"י-שר"י. ובהמשך דבריו קאפח אומר: "וניפחו מציאותם, בפרט ספרי היסוד של הנוצרים והמוסלמים כידוע, המדברים עליהם כעל מציאות מוחלטת, ואף שימשו להם מנוף רב-כוח להחדרת הזיותיהם להמוני הבערים". ולאחר שקאפח השכיר זרק לחלל האוויר דבר אמת מזעזע, הוא מיד מטשטש אותו בברחוֹ ל"אזור הבטוח" שבגינוי הנוצרים והמוסלמים...


מכל מקום למדנו מדברי קאפח המתעתעים, כי בנוסף לכך שהאמונה בקיום השדים הכעורים אסורה מן התורה משום עבודה-זרה, היא גם משמשת כמנוף להחדרת שלל הזיות והבלים להמונים הנבערים (וככל שההמונים בורים יותר, כך קל יותר לשלוט לתמרן ולנצל אותם), ולכן אמונה רעה זו כל-כך חמורה. ו"חכמי ישראל" מאמיני השדים, לא רק שחטאו והחטיאו את הרבים בעבודה-זרה באמונת השדים, הם גם החדירו באמצעותה רעלים נוספים לדת משה וגרמו לשיבוש מערכות מחשבתי כללי בעם-ישראל, עד שהמתבונן על דת משה בימינו אומר: "רק עם נבל וסכל הגוי הקטן הזה". ונבואת ישעיה (כט, יד) קמה וניצבה לנגד עינינו: "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".


יג. איסור אכילת הדם – הרחקה מעבודת השדים


לעיל הזכרנו את איסור אכילת הדם ועתה נרחיב בו, וכך אומר רבנו בהמשך דבריו (ג, מו):


"ולכן באה התורה – השלמה אצל יודעיה [באמת, לא אצל אנשי-השם שעושים אותה קורדום לחפור בה] – לסלק את אלה החולאים המושרשים, ואסרה אכילת-הדם, והחמירה באיסורו כדרך שעשתה באזהרה על עבודה-זרה בדיוק, אמר יתעלה: 'וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ' [ויק' יז, י], כמו שאמר בנותן מזרעו למולך: 'וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו' [שם כ, ה], ולא נאמר כיוצא בפסוק זה בשום מצוה זולת עבודה-זרה ואכילת הדם, כי אכילתו הייתה מביאה למין מעבודה-זרה והיא עבודת השדים".


נמצא, כי יסוד איסור אכילת-הדם הוא הרחקה מעבודת השדים, והתורה מאיימת בעונש כרת על מי שיאכל דם, לא כי יש בעיה מהותית באכילת הדם עצמו, אלא בגלל שאכילתו הייתה נפוצה בקרב עובדי-האלילים, וטיפחה בקרבם ובקרב עמי-הארץ את האמונה בעבודת השדים. מה נֹאמר אפוא בימינו על עצם האמונה בשדים? אם התורה הרחיקה כל-כך מעבודת השדים עד שאסרה את אכילת-הדם ואיימה על אוכליו בכרת! האם לא ראוי להרחיק מן האמונה בשדים? שהרי כמו שאכילת הדם עלולה לדרדר לעבודת השדים, כך גם האמונה בהם.


ברם, התורה לא הסתפקה באיסור אכילת-הדם ובעונש כרת החמור לאוכליו, אלא היא הוסיפה והרחיקה אותנו מעבודת השדים ומן האמונה בהם בשלל ציוויים ואזהרות מגוונות, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (ג, מו):


"וטיהרה [התורה] את הדם [=נגד אמונת ה'צאבה' לפיה הדם טמא מאד כאמור לעיל], ועשאתו מטהר מי שהוּזה בו: 'וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו [...] וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו' [שמ' כט, כא]. וציוותה להזותו על המזבח, ונעשית כל העבודה פיזורו שָׁם לא קיבוצו [=נגד אמונת ה'צאבה' לפיה יש לקבץ את הדם בכלי או בגומה כאמור לעיל], ואמר: 'וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר' [ויק' יז, יא], ושם מתפזר, כמו שאמר: 'וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ' [שם ד, יח], ואמר: 'וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יב, כז]. וציווה לפזר דם כל בהמה הנשחטת ואף-על-פי שאינה קורבן, אמר: 'עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם' [דב' יב, טז;כד]. והזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם, ואמר: 'לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם' [ויק' יט, כו]".


ראו נא כמה פסוקים ציוויים ואזהרות תלויים בהרחקה מעבודת השדים, אך אם חשבתם שראיתם הכל, לא ולא, התורה ממשיכה להוסיף ציוויים ואזהרות שכל תכליתן להרחיק אותנו מעבודת השדים, וכך מבאר רבנו בהמשך דבריו במורה שם (ג, מו):


"וכיון שהתמידו בְּמִרְיָם ונהו אחר המפורסם אשר חונכו עליו מאחוות השדים על-ידי האכילה סביב הדם, ציווה יתעלה שלא יֵאָכֵל בשר תאווה במדבר כלל, אלא יהיה הכל שלָמים. וביאר לנו, כי טעם הדבר כדי לפזר הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו, ואמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַייָ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן, וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַייָ אוֹתָם... וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם' [ויק' יז, ה–ז]. אבל יישאר עניין החיה והעוף, לפי שאין קרבן מן החיה כלל ואין עוף קרב שלמים, ולכן ציווה יתעלה סמוך לכך, שכל חיה ועוף שבשרם מותר באכילה, כאשר נשחטו מכסין את דמן בעפר [שם יז, יג], כדי שלא יתקהלו עליו לאכול סביבו. והנה נגמר העניין ושלמה המטרה להפר האחווה בין השוטים באמת ובין שדיהם".


נמצא, כי האיסור לאכול בשר תאווה במדבר והציווי לאכול בשר שהוקרב לקרבן שלמים בלבד, שניהם נועדו להרחיק אותנו מעבודת השדים! שהרי בהקרבת בשר השלמים היו מחויבים לפזר את דם הקרבן על המזבח... ואף בעניין החיה והעוף יש ציוויים ואזהרות אשר נוגעים להרחקה מעבודת השדים. כלומר, מפני שאין מביאים קרבן שלמים מן החיה והעוף, נצטווינו מיד לאחר שחיטתם לכסות את דמם כדי שלא יתקבצו לאכול סביב דמם.


רבנו הרמב"ם ממשיך להאיר את עינינו ולטהר את מחשבתנו, ואומר במורה שם (ג, מו):


"ודע, כי האמונה הזו התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחר עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם דברים דמיוניים שאינם מצויים], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]".


נמצא, כי עבודת השדים הייתה נפוצה מאד בימי קדם, והאמונה בשדים ובדמיונות נותרה עד לימינו אנו, אף שרבים הם שכבר מתנערים מן ההבל. וכאמור, מעניין שרבנו לא גרס בספרי שם "קנאה כפולה" כמו שזייפו רש"י וחכמי-יועצי-אשכנז וכפי שראינו בחלק הראשון.


נחזור עתה להשלים את דברי רבנו במורה שם (ג, מו), וכֹה דבריו:


"ואחזור למה שאנחנו בו, ודע, שלא נאסר בשר תאווה אלא במדבר בלבד, כי מאותן ההשקפות המפורסמות, שהשדים שוכנים במדברות ושם מְדַבְּרִים ומתגלים, אבל בערים ובישוב אינם נראים, עד שמי שרצה מאנשי-העיר לעשות דבר מאותן ההזיות צריך לצאת מן העיר לישימון ולמקומות השוממים, ולפיכך הותר בשר תאווה אחר שנכנסו לארץ. ועוד, כי תוקף אותו החולי יורד בלי ספק [=במהלך הדורות והתפתחות האנושות], ומתמעטים הנוהים אחר אותן ההשקפות. ועוד, שקשה מאד קרוב להיות נמנע, שיהא כל הרוצה לאכול בשר בהמה יעלה לירושלים, ומחמת כל הסיבות הללו לא נאסרה [שחיטת] בשר תאווה אלא במדבר".


עד כאן דברי רבנו, ומהקטע האחרון למדנו עוד על הזיות מאמיני השדים, ואמונתם שהשדים נמצאים יותר ואולי בעיקר במקומות השוממים, וְשָׁמַם מוחם מדעת ושכלם ממדע. קאפח מוסיף בהערה שם ואומר: "וראה גם תוס' יומא עז ע"ב, ד"ה משום. שם כתבו על רוח רעה מסוימת שאין אותה רוח רעה מצויה באלו המלכיות, ולפיכך אינם נזהרים בכך". וטעו בעלי התוספות גם בזאת, כי היו לא מעט שדים למיניהם באותן המלכויות האירופיות...


והנה לפניכם לשון התוספות: "משום שיבתא – פירש רש"י 'רוח רעה השורה על הידיים שלא נטלן שחרית' [...] ומה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכיות כמו שאין נזהרין על הגילוי ועל הזוגות". ושוב אנחנו נתקלים ברש"י, ולוואי ולא היה שמו נקשר לכל-כך הרבה הזיות, כי כבר עייפתי מדמיונותיו, והבטתי לפירושו וככוכבי השמים לא אוכל לספור את שיבושיו, אך לא עלי המלאכה לגמור ואיני בן-חורין לבטל ממנה.


מכל מקום, גם התוספות המהובלות חלו בנגע השֵּׁדים, ורבים-רבים הם שחלו בקדחת השדים והזיותיה. כמו כן, אם כוונת התוספות באמרם "גילוי", לאיסור לשתות ממים מגולים – טעו גם בזה, שהרי איסור הגילוי הוא משום סכנת נפשות אמיתית (ראו הלכות רוצח ושמירת הנפש יא, הלכה ו ואילך). וכמו שעבירה גוררת עבירה, כך שיבוש רודף שיבוש, והזיה רודפת הזיה. ועל עניין הזוגות ראו פסחים קי ע"א, ובמאמרי: "אמונתו של רש"י בשדים – חלק ט" ביארתי את הסוגיה הזו בהרחבה. כמו כן, אין ספק שדעות והשקפות לא מעטות שמובאות בתלמוד יש לסנן ולדחות (וראו מאמרי בעניין זה: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי – הַוָּיוֹת דאביי ורבא").