במאמר זה הנני מבקש לנתח את דברי קאפח בפירושו למשנה-תורה בעניין השדים. מאמר זה הינו גם חלקו הרביעי של המאמר: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים". חשוב לציין, כי בכמה מהערותיו למורה-הנבוכים (תשל"ב) קאפח מתנער מקיומם של השדים, וכפי שראינו לעיל בחלקי המאמר הקודמים. אולם, משום מה, בפירושו למשנה-תורה (תשמ"ד–תשנ"ו) קאפח נסוג מדרכו במורה-הנבוכים ונוקט בגישה מוזרה מתחמקת ואף נכלולית, נחל אפוא:
דוגמה ראשונה
בעניין נטילת ידיים שלוש פעמים משום רוחות רעות, אומר קאפח בהלכות תפילה (עמ' קלט):
"ועוד יש לומר, דסבירא ליה לרבנו שכבר כלו הרוחות הללו [...] וכבר אמרוּ בשם הרבי מקוצק שהרמב"ם פסק שאין דברים אלו כדי שלא יימָּצאו יותר, ומאחר ובשמים התחשבו בפסק דינו של הרמב"ם – בטלו כולם מאז [...] ולפיכך לא נהגו אבותינו בתימן ליטול שלוש פעמים".
ודברי קאפח הללו קשים וסוטים מן האמת, האם אמת נכון הדבר "דסבירא ליה לרבנו שכבר כלו הרוחות הללו"? וכי הן היו קיימות אי-פעם לפי דעתו? ולא רק על הרמב"ם קאפח מוציא לעז אלא אף על ה' יתעלה שמו, שהרי הוא כותב לעיל: "ומאחר ובשמים התחשבו בפסק דינו של הרמב"ם – בטלו כולם מאז", כלומר, הקב"ה בכבודו הודה באמיתת השדים לפי קאפח!
סברת השוטים שהיו בעבר שדים בעולם, ובטלו, היא אפוא הבל מהובל. אולם, הנני מכיר את הדרדעים האורתודוקסים חוצבי התורה, הם ודאי יאמרו שקאפח "צוחק" או "מתלוצץ"... ברם, האם ראוי להתלוצץ באמונת עבודה-זרה? האם ראוי לתלות ברבנו הרמב"ם ואפילו בצחוק את סכלות אמונות השקר? האם ראוי לתלות תועבה כל-כך חמורה בה' יתעלה ויתרומם?
זאת ועוד, גם כאן במקום לעלות ללשכת הגזית למקום רבנו ולדבריו הטהורים במורה-הנבוכים, קאפח יורד מצרימה לטמבל מקוצק ומביא ראיה מדברי הרחוקים מדרכי-האמת. ואם הטמבל מקוצק האמין בהבלים שהוא פלט מפיו, ראוי להשמיט את הקו"ף האחרונה משמו; ואם הוא כתב את הדברים הללו ולבו בל עמו, הדברים חמורים מבחינה אחרת, כי לעולם יהיו פיו ולבו של האדם שווים. ויתרה מזאת, אסור להוכיח דבר-אמת בדברי-שקר, כי לא רק שאנו חוטאים בדברי-שקר אלא שאנו גם מחלישים את האמת בכך, וכדברי רבנו במורה-הנבוכים (ב, טז):
"ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה מסוימת בהטעיות, הרי לדעתי אינו מחזק אמיתת אותה הבעיה, אלא מחלישהּ וגורם להכחישהּ, כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות תיחלש הנפש מלאמת את אותו הדבר [=את אותו דבר-האמת] שהובאו עליו הראיות".
וקאפח בעצמו מעיר שם כך:
"כי גם כאשר הדבר אמת כשלעצמו [כגון שמציאות השדים היא שקר], ובא מי שאינו יודע ומביא עליו ראיות חלושות [כגון שהשדים היו בעבר ובטלו], גורם לבני-אדם לחשוב שאותו הדבר מבוסס על אותן הוכחות רעועות וידחוהו [=סופו של דבר שיאמרו: אם פעם היו, מדוע נעדרו? רק בגלל החלטת רבנו הרמב"ם? אתמהה! וישובו להאמין בהם וליראה מהם]".
דוגמה שנייה
בהלכות גירושין ב (בסוף אות יט, עמ' ס), מעיר קאפח על דברי הלח"מ:
"ונלחץ בגלל השד ללא צורך, כי בזמן רבנו כבר נעדרו עד לאחד".
ושוב קאפח בורח מלומר את האמת ופונה לדברי ליצנות נכלוליים, ואף נדחק שוב להסתופף תחת גלימתו השחורה והשקפתו העכורה של הטמבל הקוזקי מקוצק.
בבחירתו ללכת בדרך זו, קאפח מפנה עורף לכללי המחשבה שהוא בעצמו מנחה אליהם, וכוונתי לכלל הידוע שחצי-גרוע יותר גרוע מן הגרוע-לגמרי, וכמו שכותב קאפח בהקדמתו לספר "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' 8), וזה לשונו: "חצי-גרוע גרוע יותר מן הגרוע-לגמרי, שחצי-גרוע חוסם את הדרך". כלומר, השקפת-הבל שיש בה מעט מן האור חוסמת את הדרך אל האור, כי בני אדם מסתפקים בה או מתחבאים מאחוריה, והמענה החלקי-ביותר שהיא נותנת, מטשטש את הצורך ומחליש את הרצון הטהור לברר את האמת לאמיתה. וסוף דבר, שאותה השקפה מעורבּבת ועכורה מונצחת לדורי-דורות ואף מובילה להשקפה הרעה גופה, דהיינו שיש שדים בעולם וראוי לירוא מהם, וכך היא מדיחה רבים מדרך האמת לדרכי תהו.
דוגמה שלישית
בהלכות גירושין יג (אות לב, עמ' שמט), אומר קאפח כך:
"ומה שלא הזכיר רבנו את האמור בגמרא 'שמא שד הוא' וכל האמור שם, סובר רבנו שהוא על דרך האגדה ואינו עניין להלכה. וכפי דעתו על מציאות השדים במורה (ג, מו). וכפי שאומר האדמו"ר מקוצק הובא ב'לקט מאוצר החסידות' עמ' 22. ולדעת רבנו, האגדה על אופן בריאתם האמורה בבראשית רבה (ז, ה) פשוטה ביותר שם נאמר: 'רבי אומר, אלו השדים, שמי-שאמר-והיה-העולם היה עסוק בברייתו של עולם, וברא את נשמתן ובא לברוא את גופן וקדש שבת ולא בראן'. והיאך קדשה עליו שבת והלא כל המציאות לפניו כגרגר אבק והיאך חשכה, לפיכך הבין רבנו דרשת חז"ל כפי מטרת חז"ל [בהמשך יתבאר], ותמיהת המ"מ על רבנו תמוהה".
וגם כאן קאפח הנכלולי מתחמק מלומר את האמת בעניין השדים שהם עבודה-זרה קדומה! שהרי הוא רק "תמה" בעדינות על המ"מ דיטולושא ורק מפנה לדברי רבנו במורה. וחמור מכך, גם כאן קאפח סומך את דברי הטמבל מקוצק לדעת רבנו, כביכול קרובים הם זה-לזה בהשקפת עולמם: "וכפי שאומר האדמו"ר מקוצק", והאם באמת אומר רבנו במורה-הנבוכים כדברי האליל מקוצק?! ברור אפוא שקאפח למד לא מעט מאמנות ההתעיה וטשטוש האמת מממסד הכמורה הפרו-נוצרי, והקב"ה חפץ בתום ובמישרים ושונא את דברי השווא הבלתי-ברורים, ומסחור הממסד הרבני הוא נגע ממאיר שפשׂה ופושׂה ומסאב ומחריב את דת האמת.
"כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט).
והנה דברי רס"ג בעניין זה, אשר מגנה בחריפות את אלה שמנהלים את חייהם לפי שיקולים פוליטיים קוזקיים מקוצק: בפירושו למשלי (ב, טו) לפסוק "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם", רס"ג אומר כך: "ועוד ממעשיהם 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים' עניין העיקשות והנלוזות, והוא שאם התווכחו עמך שיקרו, ואם התעסקו עמך מרמים, ואם אמרו מילה אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל, וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [מש' יא, כ]". ודבריו בסתם בני אדם, ומה היה אומר רס"ג על רבנים שהפכו לכומרים ולהגמונים ועירבו את נלוזות הפוליטיקה ותאוותיה בדת האמת הזכה והטהורה?
וביחס למ"מ דיטולושא המבולבל, תמיהת המ"מ על רבנו שם היא, מדוע הוא לא הזכיר בהלכה מאומה מענייני השדים, כאילו הבלי השדים קיימים במציאות וראוי להתייחס להשפעות קיומם על ההלכה המעשית. וריחוקם של מפרשי רבנו מדעתו ומאישיותו ומדרך האמת, גורם לי לעתים לא רחוקות לתחושה מחשבתית של גועל עד כדי בחילה בפועל. דיטולושא גם מצטט שם את דברי המינים: הרמב"ן והרשעב"א, ומגלה לנו שגם הם האמינו בשדים, וכולם זוהמו ממקור אחד: והוא פירוש רש"י המבאיש שהנחיל לדורות את השיבוש החמור בתפישת אגדות חז"ל כפשוטן. אוי לנו שגידלו ורוממו מאמיני שדים וקבעוּם לגדולי החכמים. וככל שאני לומד וחוקר יותר, כך אני יותר-ויותר מבין עד כמה היינו ראויים לעונש הגלות הארורה והארוכה הזו. "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).
דוגמה רביעית
בהלכות איסורי ביאה פרק י (אות יז, עמ' קסח), קאפח מעיר על הַפְניה מסוימת של המ"מ דיטולושא למקור דברי רבנו בגמרא, וזה לשונו:
"ואם לזה נתכוון המ"מ הרי איני יודע לילית זו מה היא [...] ואם לילית זו היא כפירוש רש"י שפירש: 'שֵׁידה, שד יש לו פרצוף אדם ויש לו כנפיים'. הדברים תמוהים, מאין יש לשדים גוף? שהרי בבראשית רבה סוף פרשה ז איתא: שהקב"ה ברא רוחן ולא ברא להם גוף".
וקאפח השכיר שוב מטשטש את האמת: "איני יודע", "הדברים תמוהים", "מאין יש לשדים גוף?", מדוע כל ההיתממות המכוערת והנכלולית הזו? וכי קאפח שכח את דברי עצמו במורה-הנבוכים?! וכי שכח הוא את רבנו ומלחמתו בעבודה-הזרה?! ומדוע הוא אינו מתייחס לעובדה שרש"י האמין בקיומם של שדים ואפילו שֵׁדוֹת? האם יראת רש"י הפילה עליו אימתה ופחד? או שעשרות שנים של משכורות רבניות נפוחות הִטו את שיקול דעתו? ועבירה גוררת עבירה, שהרי קאפח מאמץ כאן את שיטת רש"י ומתייחס למדרשי חז"ל כפשוטם בהביאו ראיה מפשט האגדה שאין לשדים גוף! והאם רבנו הרמב"ם היה מסכים להתייחס למדרשים כפשוטם?!
זאת ועוד, איני מבין מה השיג קאפח באמרוֹ שאין לשדים גוף, שהרי כבר הוכח לעיל, שהאמונה בקיום שדים דמיוניים, בין אם יש להם גוף חומרי ובין אם אין להם, היא בגדר עבודה-זרה שיש בה חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, ואף הודאה בעבודה-זרה וכפירה בכל התורה כולה.
ועתה נבאר כפי הבנתנו את דברי המדרש בבראשית-רבה (ז, ה) שהובאו לעיל בדוגמה השלישית. ובכן, כך קאפח גרס את המדרש וכך היא מהדורת המינות של ווילנא: "רבי אומר, אלו השדים, שמי-שאמר-והיה-העולם היה עסוק בברייתו של עולם, וברא את נשמתן ובא לברוא את גופן וקדש שבת ולא בראן". ברם, עיון בכתבי-היד של מדרש בראשית-רבה מעלה שהנוסח הזה משובש מיסודו! והנה לפניכם הנוסח המדויק לפי מהדורת תאודור-אלבק:
"'וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ' [בר' א, כה] וגו' [...] ר' אומר אלו המריאים שברא הקדוש-ברוך-הוא את נפשותם ובא לבראות גופן וקדש השבת ולא בראן, ללמדך דרך ארץ מן התורה: שאם יהיה ביד אדם חפץ טוב או מרגלית טובה ערב שבת עם חשכה, אומרים לו השלך, שמי-שאמר-והיה-העולם היה עסוק בבריית-עולם וברא נשמתן ובא לברוא גופן וקדש השבת ולא בראם".
הנה הראיתם לדעת, שהשדים כלל לא נזכרו במדרש! "רבי אומר אלו המריאים"! ואיך יעלה על הדעת שהמריאים הללו הם השדים הכעורים? והלא במדרש נאמר עליהם: "ללמדך דרך ארץ מן התורה, שאם יהיה ביד אדם חפץ טוב או מרגלית טובה ערב שבת עם חשכה אומרים לו השלך" וכו', וכי יעלה על הדעת שחז"ל ימשילו את השדים ב"חפץ טוב" או ב"מרגלית טובה"? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! אלא ברור שמדובר במשל הזה בחיה דמיונית משובחת מאד.
וכבר ראינו שהמריאים הם חיות מאד מפוטמות ומשובחות: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְיָ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" (יש' א, יא).
וכל מטרת המדרש ללמד את האדם שיכבד את השבת מהונו כי כיבודה היא כבוד שמים.
דוגמה חמישית
טרם שנעיין בדברי קאפח בדוגמה הזו, עלינו להקדים וללמוד היטב משנה ופירושה, וכך אמרו חכמים ע"ה במסכת חולין (ב, ח): "השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות – שחיטתו פסולה". ושם פירש רבנו הרמב"ם, וכֹה דבריו:
"אמרוֹ 'שחיטתו פסולה', משמע שאותו הנשחט מותר בהנאה. במה דברים אמורים? בשנתכוון לעצם אותו ההר או הנהר וזולתם, אבל אם שחט למזל או לכוכב שמדמה שאותו ההר מחלקו, או לדבר מן הדברים העליונים אשר כוחותיהם לפי דמיונם פועלים בעצמים הללו ומשפיעים בהם אותן ההשפעות, שמדמים בעלי ה'טלאסם', הרי אותו הנשחט תקרובת עבודה-זרה והוא זבחי מתים ואסור בהנאה. אמרו בתלמוד בהקשותם על הלכה זו: 'ורמינהי, השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות, לשם חמה ולבנה כוכבים ומזלות, לשם מיכאל השר הגדול, לשם שלשול קטן – הרי אלו זבחי מתים', ותיאמו בין שני הלשונות: 'הא דאמר להר, הא דאמר לגדא דהר'. ופירוש 'גדא' – האושר והטוב, וכך אמרו בפירוש: 'בא גד – אתא גדא דביתא', כלומר, אושר הבית והצלחתו. ומן העניין הזה: 'הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן' [יש' סה, יא], כלומר, שהם מקריבים לכוכבי אושרם כדי שישפיעו להם אושר".
נעבור עתה לעיין בפסק רבנו בהלכות שחיטה (ב, יד), וכֹה דבריו:
"השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות, אף-על-פי שלא נתכוון אלא לרפואה וכיוצא-בה מדברי הבאי שאומרין הגויים – הרי שחיטתו פסולה [=אסורה לאכילה אך מותרת בהנייה]. אבל אם שחט לשם מזל הים, או מזל ההר, או לכוכבים ולמזלות וכיוצא בהן – הרי זו אסורה בהנייה ככל תקרובת עבודה-זרה [וכמובן שאסורה באכילה]".
לקאפח לא ברור שם מדוע רבנו פוסק "לרפואה", הואיל ולהבנתוֹ מטרת השוחט להוריד שפע מן ההרים והגבעות וכו', מדוע אפוא שלא יהיה מדובר בעבודה-זרה שחייבים עליה סקילה? קאפח מציע שם אפוא שמדובר במי שעובד מיראה את השדים, השוכנים בהר לפי דמיונו.
והנה לפניכם דבריו שם (עמ' עז):
"לכאורה לא ברור מהו זה שכתב רבנו כאן 'לרפואה', אם בשוחט לאבנים שירפאו אותו הרי לא יעלה על דמיון שום הוזה ומהביל שעצם האבן מרפאה, ואם לשֵּׁד או שדים השוכנים בהר [...] שהם ירפאו אותו לפי דמיונו הרי זו עבודה-זרה ופולחן, וּודאי שאסור בהנאה. לפיכך נראה, כי לרפואה האמור כאן היינו שלא יזיקוהו השדים והרוחות הנחיתים שם לפי דמיונו, וזה כעין מה שכת"ר בפרק ג עבודה-זרה הלכה יא, שאם עבדהּ מיראה פטור דלאו עובד-עבודה-זרה הוא, וראה מה שכתבתי שם אות יח, עמ' שצג ריש טור א".
ושם בהלכות עבודה-זרה (ג, יא), קאפח מעיר: "ונראה לי ברור בדעת רבנו, כי דווקא מיראה שלא תזיקנו היא דלא הויא פולחן והוי כעין מבריח ארי מעליו, דקיימא לן דלא הויא הנאה, אבל הָעוֹבְדָהּ כדי שתיטיב לו זוהי עבודה-זרה ממש, כי כולם עובדים כדי שתיטיב להם".
אולם, קאפח שגה בדבריו: "שאם עבדהּ מיראה פטור דלאו עובד-עבודה-זרה הוא" וכן בדבריו בהלכות עבודה-זרה שם: "דלא הויא פולחן" – שהרי בשום מקום רבנו לא פוסק שמי שעובד מיראה או מאהבה אינו בגדר עובד עבודה-זרה, אלא וודאי שהעובד מיראה הוא עובד עבודה-זרה, אך הוא אינו חייב סקילה על עבודה מן הסוג הזה: כגון כשעבדהּ מאהבה או מיראה.
והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ג, יא): "העובד עבודה-זרה מאהבה כגון שחשק בצורה מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, או שעבדהּ מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה: אם קבלהּ עליו באלוה – חייב סקילה, ואם עבדהּ כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה – פטור [מסקילה]".
זאת ועוד, לא ייתכן שמי שעובד מאהבה או מיראה אינו בגדר עובד עבודה-זרה, שהרי דינו של העובד מיראה חמור יותר ממי שרק מודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ, שהרי העובד מיראה גם מודה בה במעשיו וגם עובדהּ! ומה דינו של המודה בעבודה-זרה שהיא אמת? ובכן, לדעת חז"ל ורבנו הוא מחרף ומגדף את השם וכו', וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא גם כופר בכל התורה כולה, וכן פוסק רבנו שם (ב, ז): "מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא [...]. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
ולאחר הדברים הללו איך ייתכן לומר שמי שעובד מיראה אינו בגדר עובד עבודה-זרה? אלא, דינו של העובד מיראה חמור מאד, וגם אם לא סקילה עוון גדול מאד בידו. ברור אפוא, שכוונת רבנו באמרוֹ בהלכות עבודה-זרה לעיל (ג, יא): "ואם עבדהּ [...] מיראה – פטור", פטור מסקילה, אבל אסור מן התורה משום עבודה-זרה. ונביא עוד ראיה לכך מההלכה הבאה אחריה שם:
[יא] "העובד עבודה-זרה מאהבה [...] או שעבדהּ מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קבלהּ עליו באלוה – חייב סקילה. ואם עבדהּ כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה – פטור [מסקילה]; [יב] המגפף עבודה-זרה, והמנשק לה, והמכבד [=המטאטא] והמרבץ [=שוטף במים את הרצפה] לפניה, והמרחיץ לה, והסך והמלביש והמנעיל, וכל כיוצא בדברי כבוד האלו, עובר בלא תעשה, שנאמר: 'וְלֹא תָעָבְדֵם' [שמ' כ, ד], ודברים אלו [כל מה שנאמר בהלכה הקודמת בעניין העובד מיראה או מאהבה, וכן המגפף והמחבק ועובד אותה "בדברי כבוד", כל אלה] בכלל עבודה[-זרה] הן".
נמצא, שמי שעובד מאהבה או מיראה או "בדברי כבוד" – הוא בגדר עובד עבודה-זרה, שהרי לא יעלה על הדעת שמי שמלביש אותה לדוגמה, יהיה דינו פחוֹת חמור ממי שעובד אותה.
נחזור עתה לתירוצו של קאפח, לפיו, מדובר בהלכות שחיטה בשוחט ששוחט לשדים השוכנים בהר לפי דמיונו – אך הוא אינו שוחט כדי שיורידו לו שפע, אלא "רק" כדי שלא יזיקו לו.
ובכן יש לשלול את תירוצו של קאפח מן הסיבות הבאות:
א) רבנו פוסק בהלכות שחיטה באופן מפורש, שלא מדובר בעבודה-זרה לשדים, אלא להרים ולגבעות וכיו"ב, דהיינו לנבראים דוממים שלא יעלה על דעת בני-האדם שהם עצמם אלילים. כמו כן, רבנו פוסק שם במפורש שמדובר "לרפואה", דהיינו שתגיע תועלת ממשית לאדם, ובמלים אחרות, לא מדובר בשוחט מיראה שלא יזיקוהו השדים, אלא שתגיע אליו טובה.
ב) מדברי רבנו בפירוש המשנה עולה, שכל מי ששוחט לשם ישויות מאגיות דמיוניות, ולא רק לעצים ולאבנים – "הרי אותו הנשחט תקרובת עבודה-זרה והוא זבחי מתים ואסור בהנאה". כלומר, כל מי ששוחט לשדים, בין מיראה ובין להוריד שפע, שחיטתו אסורה בהנאה.
והנה דברי רבנו בפירוש המשנה לעיל:
"בשנתכוון לעצם אותו ההר או הנהר וזולתם [=ולא לשדים], אבל אם שחט [...] לדבר מן הדברים העליונים אשר כוחותיהם לפי דמיונם פועלים בעצמים הללו ומשפיעים בהם אותן ההשפעות [...] – הרי אותו הנשחט תקרובת עבודה-זרה והוא זבחי מתים ואסור בהנאה".
כלומר, לא ייתכן כדברי קאפח, אשר טען שכוונת רבנו בהלכות שחיטה באמרוֹ "לרפואה וכיוצא בה", היא שלא יזיקוהו השדים הדמיוניים, שהרי כאמור, מי ששוחט לשדים, ואפילו רק מתוך יראה, לא רק ששחיטתו פסולה, אלא שחיטתו אסורה בהנייה ככל תקרובת עבודה-זרה.
ג) רבנו פוסק לעיל בהלכות שחיטה: "אבל אם שחט לשם מזל הים, או מזל ההר, או לכוכבים ולמזלות וכיוצא בהן – הרי זו אסורה בהנייה ככל תקרובת עבודה-זרה". כלומר, שוב רבנו אינו מחלק בין מי ששחט מיראה לבין מי ששחט במטרה להוריד שפע – בין כך ובין כך, כיוון ששחט לשם איזה ישות דמיונית פגאנית – "הרי זו אסורה בהנייה ככל תקרובת עבודה-זרה".
ואם דברי קאפח נכונים והשוחט מיראה או מאהבה פטור ושחיטתו מותרת בהנאה, מדוע רבנו פוסק בהלכות שחיטה בלשון גורף ומכליל? אלא, כל ששוחט לשם השדים אסור בהנאה.
ד) כאמור, בהלכות עבודה-זרה (ג, יא) רבנו פוסק כך: "העובד עבודה-זרה מאהבה כגון שחשק בצורה מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, או שעבדהּ מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קיבלהּ עליו באלוה – חייב סקילה. ואם עבדהּ כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה – פטור [מסקילה]".
כלומר, רבנו מַתְנֶה שדווקא כאשר העובד מיראה או מאהבה לא קיבל את העבודה-הזרה הזו לאלוה וכו'. אולם, בהלכות שחיטה רבנו אינו מתנה שום תנאי, אלא פוסק שהעובד לשם הרים וגבעות וכו' – שחיטתו מותרת בהנאה. הייתכן אפוא שבהלכות שחיטה מדובר בשוחט לשדים מיראה, ורבנו לא יציין שמדובר דווקא כאשר לא קיבל עליו את אותו השד או השדים לאלוה?
ובמלים אחרות, אם אכן מדובר בהלכות שחיטה במי ששוחט לשדים מיראה, ולכן שחיטתו מותרת בהנאה – מדוע רבנו לא מדגיש שמדובר אך ורק במי שלא קיבל את השדים לאלוה? שהרי אם השוחט מיראה קיבל את השדים לאלוה, ברור כשמש ששחיטתו אסורה בהנאה.
כיצד אפוא יש להבין את הלכות שחיטה (ב, יד)? והנה ההלכה שוב לפניכם:
"השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות, אף-על-פי שלא נתכוון אלא לרפואה וכיוצא-בה מדברי הבאי שאומרין הגויים – הרי שחיטתו פסולה [=אסורה לאכילה אך מותרת בהנייה]. אבל אם שחט לשם מזל הים, או מזל ההר, או לכוכבים ולמזלות וכיוצא בהן – הרי זו אסורה בהנייה ככל תקרובת עבודה-זרה [וכמובן שאסורה באכילה]".
ובכן, בהלכות שחיטה מדובר בשוחט שמתכוון שמעשיו יביאו לו רפואה והצלחה באופן כללי, אך הוא אינו תולה את רפואתו והצלחתו בשפע שֶׁיֵּרֵד אליו מישות מאגית דמיונית. וביתר ביאור: אף שהשוחט הזה הוא בגדר עובד עבודה-זרה, שהרי סוף-סוף הוא שחט לשם נברא ולא לשם ה' יתעלה, הוא אינו חייב סקילה – מפני שאין כאן פנייה ברורה לישות פגאנית דמיונית, ולכן שחיטתו פסולה לאכילה ומותרת בהנאה, והוא יכול למכרה לגוי או לתתה לכלב. ברם, אם הוא שחט לשם ישות פגאנית דמיונית, כגון "מזל הים" או "מזל ההר" או לכוכבים ולמזלות, שחיטתו אסורה בהנאה ככל תקרובת עבודה-זרה, שהרי שחט לישות מאגית-פגאנית דמיונית.
ורבנו כבר השיב את תשובתי זו בדבריו בפירוש המשנה לעיל (חולין ב, ח), וכֹה דבריו:
"אמרוֹ 'שחיטתו פסולה', משמע שאותו הנשחט מותר בהנאה. במה דברים אמורים? בשנתכוון לעצם אותו ההר או הנהר וזולתם, אבל אם שחט למזל או לכוכב שמדמה שאותו ההר מחלקו, או לדבר מן הדברים העליונים אשר כוחותיהם לפי דמיונם פועלים בעצמים הללו ומשפיעים בהם אותן ההשפעות שמדמים בעלי ה'טלאסם', [כלומר, אם שחט לישות מאגית-פגאנית] הרי אותו הנשחט תקרובת עבודה-זרה והוא זבחי מתים ואסור בהנאה".
נחזור לקאפח, ובכן, בדוגמה הזו קאפח אמנם אינו מזכיר את הקוזק מקוצק, וכן הוא מזכיר שהאמונה בשדים היא אמונה דמיונית – אך עדיין מצאנו לו שתי טעויות אחרות בענייני עבודה-זרה, ואף למדנו הלכה חשובה מאד, לפיה: כל מי שעובד עבודה-זרה כדי שלא תזיקנו – פטור מסקילה, אף שהוא מחרף ומגדף ומודה בעבודה-זרה וכופר בכל התורה כולה, אך אם עוֹבְדָהּ כדי שתיטיב לו – חייב גם סקילה. ומדין זה נלמד לגבי חומרת הוזי ההזיות שעובדים את השדים כדי שלא יזיקום, או שנוטלים ידיים שלוש פעמים במטרה להסיר את נזקהּ של רוח רעה.
ויתרה מזאת, מדוע קאפח התעקש שמי שעובד עבודה-זרה מיראה אינו בגדר עובד עבודה-זרה? מדוע הוא מתעתע לעיל: "שאם עבדהּ מיראה פטור דלאו עובד-עבודה-זרה הוא", ואף מוסיף: "דלא הויא פולחן"? ובכן, נראה לי שקאפח החלקלק ביקש להכשיר את שעבודו לפטרוניו, כאילו מי שמשתף פעולה עם המינים הארורים מיראה אינו בגדר עובד עבודה-זרה, ואם הם מאיימים עליו הוא אף בגדר אנוס! ובמלים אחרות, קאפח הכשיר את דרכו הנלוזה בתעתועו הזה, ולחומרת דינו של קאפח ראו: "ראש הכומרים הדרדעים מודה בעבודה-זרה".
והאמת היא, שלא יראת פטרוניו המינים גרמה לו לשקוע בזוהמת המינות של חבר מרעיו אוכלי שולחן איזבל, אלא רדיפת בצע ורדיפת כבוד ושׂררה ותו לא, ואלה כבר גרמו לו גם להתיירא.
דוגמה שישית
בהלכות ביאת המקדש ח (עמ' רצח–רצט) קאפח מוסיף לדון בעניין השדים, וזה לשונו:
"במשנה בכורות (ז, ה–ו): החרש והשוטה [...] נכפה אפילו אחת לימים, רוח קצרית באה עליו. ושם כת"ר: [...] ורוח קצרית, ממאורעות המרה השחורה [=הדיכאון], כמבולבלי החושים והמשועממים, שכבר הביאתם התגברות המרה השחורה לידי הפסד פעולות הגוף וכוחותיו. [...] כתב הכס"מ: [...] ופרש"י רוח קצרית רוח שד. [וממשיך שם קאפח ואומר:] ולא היה צריך להביא פירוש רש"י כי דברי רבנו בפיהמ"ש ברורים, ופירוש רש"י הוא למקומו וזמנו, ובימי רבנו וזמנו כבר לא היו השדים מצויים כמו שהבאתי בהלכות גירושין בשם האדמו"ר מקוצק".
ומה נֹאמר ומה נדבר... שוב קאפח נוקט בלשון נכלולית ביותר: "ו[קארו] לא היה צריך להביא פירוש רש"י", "לא היה צריך"?! והיה ראוי לומר על ג'וחא קארו: "ושגה שגיאה חמורה ביותר ביַחסו לרבנו את אמונת השדים ובהאמינוֹ בעצמו בהבל ובתֹּהו". עוד אומר קאפח: "ופירוש רש"י הוא למקומו וזמנו", האמנם? האמנם במקומו ובזמנו של רש"י היו שדים דמיוניים?! ברור אפוא שקאפח שגה שגיאה חמורה מאד בהצטרפו לדברי ההבל והתהו. ושוב הוא מביא את דברי הקוזק הטמבל מקוצק שפלט רבע-אמת במקרה, כדי לבסס יסוד נעלה בדת משה, ואיזו מין דרך זו?! וראינו כי במהלך פירושו של קאפח, הוא מסתתר שוב ושוב מאחורי דברי הקוזק מקוצק, עד שנדמה לי שהוא התחיל להאמין בהם בעצמו. ויש להבל תכונה מדבקת ביותר.
דוגמה שביעית
בהלכות סנהדרין פרק יב (מהדורת קאפח, עמ' קל), רבנו מבאר את דיני חובת התראת העדים באדם שעושה עבירה, ושם "מפרש" הרדב"ז ואומר (אות ב): "ואמר רבא: מתרה שאמרו, אפילו מפי עצמו ואפילו מפי השד. ורבנו השמיט דבר זה לסיבה ידועה אצלו. ואפשר שהוא בכלל מה שכתב אפילו שמע קול המתרה ולא ראהו, וכן דרך השדים שאינם נראין".
והנה גם הרדב"ז הטמבל מצטרף לכת המהבילים הנוהים בעיוורון אחר שיטת רש"י-שר"י ואחר תפישתו אשר מעַוותת את האגדות ומשתמשת בהן כפירוש לפשטי המקראות.
וקאפח הוסיף ואמר שם כך:
"ומשמע מדבריו [של הרדב"ז] שכן שומעין את קולם [של השדים] שהרי הוא מפרש דברי רבנו 'אפילו שמע קול המתרה ולא ראהו'. ומעניין לשמוע דבריהם היאך הם מבטאים את האותיות, האם כמו התימנים או כמו שאר העדות למיניהם? או שגם הם עדוֹת-עדוֹת?".
ודברי קאפח כלל אינם מבדחים, כי לצערי גם כאן הוא בורח מלומר את האמת, ובמקום לומר דברים ברורים ומפורשים, הוא בוחר לומר דברי שׂחוק והיתול, ואף שנכון לזלזל בעבודה-זרה, אין הכוונה אלא כאשר דברי השחוק וההיתול באים לאחר דברים ברורים ומפורשים. אך דרכו כאן אינה אלא תירוץ להתחמק מאמירת האמת הכואבת והנוקבת. ואגב, קאפח לא היה מעז לומר דברי שחוק והיתול על רש"י או ג'וחא קארו, אך כנגד הרדב"ז הוא מרגיש יותר בנוח...
מכל מקום, כל חכם שאינו מגנה באופן ברור וחד-משמעי את אמונת מציאות השדים, מכשיל את תלמידיו שנקראים בניו, ונוטל חלק בהמשך שלטון השדים והמינים אשר בארץ. ורק כאשר יבוערו השדים מן הדעות והמחשבות – רק אז יתבער ויכלה שלטון השדים אשר בארץ.
"וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים" (תה' קו, לז).