אמונתו של רש"י בשדים – חלק ט

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

ט. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת עירובין


1) במשנה מסכת עירובין (ד, א), נאמר כך: "מי שהוציאוהו גויים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות". רש"י פירש שם בגמרא (מא ע"ב): "או רוח רעה – שנכנס בו שד ונטרפה דעתו". כלומר, לדעת רש"י כמו שראינו בחלקו הקודם של המאמר, יש בכוח השדים "להיכנס" לתוך האדם ולהטריף את דעתו, בימינו קוראים לזה "דיבוק", והנה שורה אחת מתוך ויקיפדיה ערך "דיבוק": "ביהדות, האמונה בדיבוק נחשבת לחלק מהקבלה, והייתה נפוצה בקרב יהדות מזרח אירופה. גם בנצרות קיימת אמונה בדיבוק".


מעניין מאד שתופעת הדיבוק הייתה נפוצה בנצרות וביהדות מזרח-אירופה, ואין לי ספק שרש"י היה אחד מאלה שנתנו השראה לאמונה תפלה זו. ואיני מתפלא כלל על כך שאמונות הבל מאגיות-אליליות-נוצריות חדרו לדת משה, שהרי בחדירת אמונת ההגשמה לפירוש רש"י, נפתח השער לרווחה לכל ההזיות המאגיות האליליות אשר מחריבות את דת משה. וכבר אמרנו בחלקו הראשון של המאמר, שרש"י היווה השראה לצמיחת ספרות הקבלה בשל ריבוי הזיותיו המאגיות-האליליות, והנה לנו דוגמה מובהקת לכך שפירוש רש"י היווה למעשה את אחד ממקורות ההשראה המרכזיים לצמיחת ספרות הקבלה.


ואין צורך לומר שמדובר בעבודת אלילים ובסכלות חמורה, ובהרס תקינותה המוסרית של החברה, כי כמו שכבר אמרנו בחלק הקודם של מאמר זה, לא ניתן לקיים חברה תקינה בהשקפה רעה זו, שהרי כל אדם יפשע יגזול ויאנוס את זולתו ובית-הדין לא יוכל להענישו, שהרי "זה לא הוא"... ולאחר שהשד כביכול יסור ממנו בית-הדין יהיה מחויב לשחררו, שהרי עוול גדול הוא להעניש אדם על פשע שהוא לא ביצע...


נעבור עתה לעיין כיצד רבנו הרמב"ם מבאר מהי אותה "רוח רעה" אשר נזכרה במשנה בעירובין, והנה פירוש רבנו שם: "רוח רעה, קורין לכל לקיון בכוח ההבחנה של אדם, ותהיה סיבתו אשר תהיה"; ולפני כן בספרו, בפירושו למשנה שבת (ב, ה) הסביר רבנו במה דברים אמורים: "רוח רעה, קורין לכל מיני "אלמאלנכ'וליאת" [=מלנכוליה, כלומר דיכאון], ויש מהן מין שהחולה בורח ויוצא מגדרו כשרואה אור או כשהוא נמצא בין בני אדם, וימצא נחת רוח ותשקוט נפשו בחושך ובבדידות ובמקומות השוממין, וזה מצוי הרבה בבעלי המרה [=באנשים הסובלים ממחלת דיכאון חריפה]".


2) במסכת עירובין ק ע"ב נאמר, שחווה נתקללה בעשר קללות בעקבות חטא עץ הדעת: א) דם נידה; ב) דם בתולים; ג) צער גידול בנים; ד) צער העיבור; ה) צער הלידה; ו) בתשוקתה לבעלה בשעה שהוא יוצא לדרך; ז) בכך שהאיש מושל באשה – האשה תובעת בלב והאיש תובע בפה, כלומר האשה מתרצה לפני האיש והוא כבר מבין את רצונה, והוסיפו שם שזו מידה טובה בנשים; ח) עליה לעטוף את ראשה כאבל תמיד; ט) אסור לה להתחתן עם שני גברים; י) וכלואה בביתה כמי שחבושה בבית האסורים. רב דימי חלק וסבר שהשלוש האחרונות הן: ח) מגדלת שיער כלילית; ט) ויושבת ומשתנת מים כבהמה; י) ונעשית כר לבעלה בשעת תשמיש. לכל אחת מן הקללות הללו הובא פסוק מן התורה כאסמכתא.


רש"י פירש שם: "כלילית – שד", ולמדנו מדבריו שיש לשדות שיער. אולם פירושו כאן סותר את פירושו ברות (ג, ח; הובא בחלק ד, נקודה 15), אשר משם משמע בבירור שאין לשדים שיער. ונראה לפי דמיונו כי לשדים אין שיער אך לשדות יש שיער.


מכל מקום, נראה די ברור כי הדברים הללו האמורים בגמרא אינם בדיוק מדברי החכמים המחוכמים ביותר, ויש מהם שעדיף היה שלא ייאמרו, כי עם הארץ לא יבין שכל המדרשים הללו לא נועדו שנלמד אותם אות באות – גם כי חלקם משובשים, וגם כי חז"ל מלכתחילה לא ביקשו שנלמד אותם אות באות, אלא שנלמד מהם נקודה אחת או שתיים חשובות ותו לא. והנה דברי רבנו על מדרשי חז"ל במורה (עמ' ז): "וברובם [=ברוב אגדות חז"ל] עשו שיהא העניין שהמטרה הבנתו בתחילת המשל או באמצעו או בסופו".


נמצא, שברוב משלי חכמים הנמשל נמצא רק בחלק קטן מכללות המשל, וכל שאר הפרטים שמופיעים במשל אין להם שום משמעות, ואין ללמוד מהם מאומה, וכמו שמָרי אומר שם: "כלומר, שברובם הנמשל הוא רק בחלק של המשל והשאר פטומי מילי" (מָרי שם). לנקודה זו יש חשיבות עצומה, מפני שהיא למעשה מלמדת אותנו, שרוב פרטי משלי חז"ל אין להם כל משמעות, יש להתעלם מהם לחלוטין, אין להתייחס אליהם ואין ללמוד מהם מאומה! והוא הדין כאן, אף שלא מדובר במשל שעוסק במדעי האלהות, בכל זאת מדובר בספרות מדרשית אשר דורשת את הפסוקים ולומדת מהם עניינים דרשניים, ולכן אין להתייחס לדברים אשר השכל הישר מבין שהם עלולים להזיק לדת משה.


כלומר, הצגת עטיפת ראש האשה כקללה, והצגת האיסור להתחתן עם שני גברים כקללה, והתייחסות לשהייתה בְּבַיִת ככליאה בבית סוהר, וגידול שיער (היכן כתוב שהאשה חייבת לגדל שיער?), ונעשית כר לבעלה בשעת תשמיש – התייחסות לכל הדברים האלה כקללה בדיוק כמו דם נידה ודם בתולים וכיו"ב מן הקללות הטבעיות, הוא שגיאה לפי דעתי. כי כל הדברים הללו קשורים ותלויים בבחירת האשה אם ללכת בדרכי טובים, והצגתם כקללה לאשה ולא כזכות ומקור לאושרה ושמחתה של האשה בחייה – היא טעות גדולה.


גם בהמשך דבריו במורה (עמ' י), רבנו מתאר את פשטי מדרשי חז"ל כדברים שאין להם שום משמעות, אין בהם שום תועלת ואין להתייחס אליהם כלל – מפני שרבים מהם משמשים כמעטפת שהיא "פטומי מילי" למשל נקודתי מסוים, והנה דברי רבנו שם:


"ושם אמרו [שיה"ש רבה א, ח]: 'רבנן אמרי, זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו – עד שהוא מדליק פתילה באיסר מוצא את המרגלית. כך המשל הזה אינו כלום, ועל ידי המשל אתה רואה את דברי-תורה' [...]. התבונן ביאורם ז"ל שסתרי דברי-תורה הם המרגלית, ופשטו של כל משל אינו כלום, והיאך דימו מסתרי העניין המשול בפשט המשל, למי שאבדה לו מרגלית בביתו והוא בית אפל ובו חפצים רבים, שאותה המרגלית מצויה אלא שאינו רואה אותה ואינו יודעהּ [=אינו יודע על קיומה], והרי כאילו היא מחוץ לרשותו, כיוון שנמנעה אפשרות התועלת בה – עד שידליק את הנר כפי שהזכיר, אשר כמוהו הבנת עניין המשל".


הרמב"ם מדמה את משלי חכמים למרגלית שמצויה בתוך "בית אפל ובו חפצים רבים". הנמשל-הרעיון הנסתר הוא המרגלית הזו המסוימת, והמשל הוא כל הבית האפל הזה על כל החפצים הרבים שבתוכו, שאין להם עניין בפני עצמם ואין צורך להתעמק בהבנתם, מפני שכל תכליתם לשמש תכסית לרעיון אחד קטן מסוים ונקודתי, כמו אותה מרגלית קטנה בתוך בית אפל. וכאשר מדליקים את אור הנר הוא אור הדעת – מתגלה המרגלית – היא הרעיון הנפלא שביקשו חכמים ללמדנו, והסתירוהו לראויים לו.


נמצא, כי היחס לאגדות חז"ל צריך להיות זהיר מאד-מאד, ועלינו להתאזר בסבלנות רבה עד שנבין את הרעיון המסוים והנקודתי שאותו ביקשו חז"ל ללמדנו, וחלילה לנו להפליג להזיות על סמך פשטי המשלים שאינם אלא חפצים סתמיים המפוזרים בבית אפל וחשוך.


ויתרה מזאת, רבנו מוסיף ומלמד במורה (עמ' טו), שלא מעטים ממדרשי חז"ל משובשים מיסודם! וכֹה דבריו שם: "אבל הסתירות המצויות ברוב ספרי המחברים והמפרשים זולת מי שהזכרנו, הם לפי הסיבה השישית. וכך יימצאו במדרשות ובהגדות סתירות גדולות [=אפשר לתרגם מרובות] כפי הסיבה הזו, ולפיכך אומרים אין מקשין בהגדה". וכדי להבין את עוצמת הדברים יש להבין מהי הסיבה השישית שרבנו מזכיר לעיל, וכֹה דבריו שם:


"והסיבה השישית, עומק הסתירה ושאינה נראית אלא לאחר הקדמות מרובות, וכל דבר שצריך לגילויו הקדמות מרובות הרי הוא יותר נעלם, וייעלם הדבר מן המחבר ויחשוב שאין סתירה בין שני הדברים הראשונים, וכאשר מעיינים בכל דבר מהם ומצרפים לו הקדמה נכונה והוסקה המסקנה החיובית, וכך נעשה בכל מסקנה מצרפים אליה הקדמה נכונה ותוסק מכך מסקנתה, יסתיים הדבר לאחר מספר הקשים אל הסתירה שבין שתי התוצאות הסופיות או הניגודים, וכדומה לזה הוא הנעלם מן החכמים המחברים".


כלומר, יש ומחברי הספרים כתבו הנחה מסוימת, ובהמשך ספרם כתבו הנחה אחרת, ולא העמיקו להבחין בסתירה פנימית מהותית בין שתי ההנחות. נמצא, שיש לא מעטות מאגדות חז"ל שפשוט משובשות, ושיבושיהן נובעים מאי-הבנת המחבר, שטחיותו ואי-העמקתו! וחשוב להבין עניין זה כדי להבין את מקומה הנכון של האגדה, ואת מידת הזהירות הרבה שיש להתייחס לדבריה. ברם, ברור כי רש"י לא הבין מאומה מן הדברים הללו, והוא התייחס לפשט ספרות האגדה כמקור חשוב ומרכזי ללימוד הלכות, מנהגים, והשקפות עולם.


י. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת פסחים


במסכת פסחים קי ע"א–ע"ב, מובאות מספר מימרות אשר עוסקות "בסכנת הזוגות", אמונה דמיונית זו כנראה רווחה מאד בקרב ההמונים בתקו