אמונתו של רש"י בשדים – חלק ט

ט. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת עירובין


1) במשנה מסכת עירובין (ד, א), נאמר כך: "מי שהוציאוהו גויים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות". רש"י פירש שם בגמרא (מא ע"ב): "או רוח רעה – שנכנס בו שד ונטרפה דעתו". כלומר, לדעת רש"י כמו שראינו בחלקו הקודם של המאמר, יש בכוח השדים "להיכנס" לתוך האדם ולהטריף את דעתו, בימינו קוראים לזה "דיבוק", והנה שורה אחת מתוך ויקיפדיה ערך "דיבוק": "ביהדות, האמונה בדיבוק נחשבת לחלק מהקבלה, והייתה נפוצה בקרב יהדות מזרח אירופה. גם בנצרות קיימת אמונה בדיבוק".


מעניין מאד שתופעת הדיבוק הייתה נפוצה בנצרות וביהדות מזרח-אירופה, ואין לי ספק שרש"י היה אחד מאלה שנתנו השראה לאמונה תפלה זו. ואיני מתפלא כלל על כך שאמונות הבל מאגיות-אליליות-נוצריות חדרו לדת משה, שהרי בחדירת אמונת ההגשמה לפירוש רש"י, נפתח השער לרווחה לכל ההזיות המאגיות האליליות אשר מחריבות את דת משה. וכבר אמרנו בחלקו הראשון של המאמר, שרש"י היווה השראה לצמיחת ספרות הקבלה בשל ריבוי הזיותיו המאגיות-האליליות, והנה לנו דוגמה מובהקת לכך שפירוש רש"י היווה למעשה את אחד ממקורות ההשראה המרכזיים לצמיחת ספרות הקבלה.


ואין צורך לומר שמדובר בעבודת אלילים ובסכלות חמורה, ובהרס תקינותה המוסרית של החברה, כי כמו שכבר אמרנו בחלק הקודם של מאמר זה, לא ניתן לקיים חברה תקינה בהשקפה רעה זו, שהרי כל אדם יפשע יגזול ויאנוס את זולתו ובית-הדין לא יוכל להענישו, שהרי "זה לא הוא"... ולאחר שהשד כביכול יסור ממנו בית-הדין יהיה מחויב לשחררו, שהרי עוול גדול הוא להעניש אדם על פשע שהוא לא ביצע...


נעבור עתה לעיין כיצד רבנו הרמב"ם מבאר מהי אותה "רוח רעה" אשר נזכרה במשנה בעירובין, והנה פירוש רבנו שם: "רוח רעה, קורין לכל לקיון בכוח ההבחנה של אדם, ותהיה סיבתו אשר תהיה"; ולפני כן בספרו, בפירושו למשנה שבת (ב, ה) הסביר רבנו במה דברים אמורים: "רוח רעה, קורין לכל מיני "אלמאלנכ'וליאת" [=מלנכוליה, כלומר דיכאון], ויש מהן מין שהחולה בורח ויוצא מגדרו כשרואה אור או כשהוא נמצא בין בני אדם, וימצא נחת רוח ותשקוט נפשו בחושך ובבדידות ובמקומות השוממין, וזה מצוי הרבה בבעלי המרה [=באנשים הסובלים ממחלת דיכאון חריפה]".


2) במסכת עירובין ק ע"ב נאמר, שחווה נתקללה בעשר קללות בעקבות חטא עץ הדעת: א) דם נידה; ב) דם בתולים; ג) צער גידול בנים; ד) צער העיבור; ה) צער הלידה; ו) בתשוקתה לבעלה בשעה שהוא יוצא לדרך; ז) בכך שהאיש מושל באשה – האשה תובעת בלב והאיש תובע בפה, כלומר האשה מתרצה לפני האיש והוא כבר מבין את רצונה, והוסיפו שם שזו מידה טובה בנשים; ח) עליה לעטוף את ראשה כאבל תמיד; ט) אסור לה להתחתן עם שני גברים; י) וכלואה בביתה כמי שחבושה בבית האסורים. רב דימי חלק וסבר שהשלוש האחרונות הן: ח) מגדלת שיער כלילית; ט) ויושבת ומשתנת מים כבהמה; י) ונעשית כר לבעלה בשעת תשמיש. לכל אחת מן הקללות הללו הובא פסוק מן התורה כאסמכתא.


רש"י פירש שם: "כלילית – שד", ולמדנו מדבריו שיש לשדות שיער. אולם פירושו כאן סותר את פירושו ברות (ג, ח; הובא בחלק ד, נקודה 15), אשר משם משמע בבירור שאין לשדים שיער. ונראה לפי דמיונו כי לשדים אין שיער אך לשדות יש שיער.


מכל מקום, נראה די ברור כי הדברים הללו האמורים בגמרא אינם בדיוק מדברי החכמים המחוכמים ביותר, ויש מהם שעדיף היה שלא ייאמרו, כי עם הארץ לא יבין שכל המדרשים הללו לא נועדו שנלמד אותם אות באות – גם כי חלקם משובשים, וגם כי חז"ל מלכתחילה לא ביקשו שנלמד אותם אות באות, אלא שנלמד מהם נקודה אחת או שתיים חשובות ותו לא. והנה דברי רבנו על מדרשי חז"ל במורה (עמ' ז): "וברובם [=ברוב אגדות חז"ל] עשו שיהא העניין שהמטרה הבנתו בתחילת המשל או באמצעו או בסופו".


נמצא, שברוב משלי חכמים הנמשל נמצא רק בחלק קטן מכללות המשל, וכל שאר הפרטים שמופיעים במשל אין להם שום משמעות, ואין ללמוד מהם מאומה, וכמו שמָרי אומר שם: "כלומר, שברובם הנמשל הוא רק בחלק של המשל והשאר פטומי מילי" (מָרי שם). לנקודה זו יש חשיבות עצומה, מפני שהיא למעשה מלמדת אותנו, שרוב פרטי משלי חז"ל אין להם כל משמעות, יש להתעלם מהם לחלוטין, אין להתייחס אליהם ואין ללמוד מהם מאומה! והוא הדין כאן, אף שלא מדובר במשל שעוסק במדעי האלהות, בכל זאת מדובר בספרות מדרשית אשר דורשת את הפסוקים ולומדת מהם עניינים דרשניים, ולכן אין להתייחס לדברים אשר השכל הישר מבין שהם עלולים להזיק לדת משה.


כלומר, הצגת עטיפת ראש האשה כקללה, והצגת האיסור להתחתן עם שני גברים כקללה, והתייחסות לשהייתה בְּבַיִת ככליאה בבית סוהר, וגידול שיער (היכן כתוב שהאשה חייבת לגדל שיער?), ונעשית כר לבעלה בשעת תשמיש – התייחסות לכל הדברים האלה כקללה בדיוק כמו דם נידה ודם בתולים וכיו"ב מן הקללות הטבעיות, הוא שגיאה לפי דעתי. כי כל הדברים הללו קשורים ותלויים בבחירת האשה אם ללכת בדרכי טובים, והצגתם כקללה לאשה ולא כזכות ומקור לאושרה ושמחתה של האשה בחייה – היא טעות גדולה.


גם בהמשך דבריו במורה (עמ' י), רבנו מתאר את פשטי מדרשי חז"ל כדברים שאין להם שום משמעות, אין בהם שום תועלת ואין להתייחס אליהם כלל – מפני שרבים מהם משמשים כמעטפת שהיא "פטומי מילי" למשל נקודתי מסוים, והנה דברי רבנו שם:


"ושם אמרו [שיה"ש רבה א, ח]: 'רבנן אמרי, זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו – עד שהוא מדליק פתילה באיסר מוצא את המרגלית. כך המשל הזה אינו כלום, ועל ידי המשל אתה רואה את דברי-תורה' [...]. התבונן ביאורם ז"ל שסתרי דברי-תורה הם המרגלית, ופשטו של כל משל אינו כלום, והיאך דימו מסתרי העניין המשול בפשט המשל, למי שאבדה לו מרגלית בביתו והוא בית אפל ובו חפצים רבים, שאותה המרגלית מצויה אלא שאינו רואה אותה ואינו יודעהּ [=אינו יודע על קיומה], והרי כאילו היא מחוץ לרשותו, כיוון שנמנעה אפשרות התועלת בה – עד שידליק את הנר כפי שהזכיר, אשר כמוהו הבנת עניין המשל".


הרמב"ם מדמה את משלי חכמים למרגלית שמצויה בתוך "בית אפל ובו חפצים רבים". הנמשל-הרעיון הנסתר הוא המרגלית הזו המסוימת, והמשל הוא כל הבית האפל הזה על כל החפצים הרבים שבתוכו, שאין להם עניין בפני עצמם ואין צורך להתעמק בהבנתם, מפני שכל תכליתם לשמש תכסית לרעיון אחד קטן מסוים ונקודתי, כמו אותה מרגלית קטנה בתוך בית אפל. וכאשר מדליקים את אור הנר הוא אור הדעת – מתגלה המרגלית – היא הרעיון הנפלא שביקשו חכמים ללמדנו, והסתירוהו לראויים לו.


נמצא, כי היחס לאגדות חז"ל צריך להיות זהיר מאד-מאד, ועלינו להתאזר בסבלנות רבה עד שנבין את הרעיון המסוים והנקודתי שאותו ביקשו חז"ל ללמדנו, וחלילה לנו להפליג להזיות על סמך פשטי המשלים שאינם אלא חפצים סתמיים המפוזרים בבית אפל וחשוך.


ויתרה מזאת, רבנו מוסיף ומלמד במורה (עמ' טו), שלא מעטים ממדרשי חז"ל משובשים מיסודם! וכֹה דבריו שם: "אבל הסתירות המצויות ברוב ספרי המחברים והמפרשים זולת מי שהזכרנו, הם לפי הסיבה השישית. וכך יימצאו במדרשות ובהגדות סתירות גדולות [=אפשר לתרגם מרובות] כפי הסיבה הזו, ולפיכך אומרים אין מקשין בהגדה". וכדי להבין את עוצמת הדברים יש להבין מהי הסיבה השישית שרבנו מזכיר לעיל, וכֹה דבריו שם:


"והסיבה השישית, עומק הסתירה ושאינה נראית אלא לאחר הקדמות מרובות, וכל דבר שצריך לגילויו הקדמות מרובות הרי הוא יותר נעלם, וייעלם הדבר מן המחבר ויחשוב שאין סתירה בין שני הדברים הראשונים, וכאשר מעיינים בכל דבר מהם ומצרפים לו הקדמה נכונה והוסקה המסקנה החיובית, וכך נעשה בכל מסקנה מצרפים אליה הקדמה נכונה ותוסק מכך מסקנתה, יסתיים הדבר לאחר מספר הקשים אל הסתירה שבין שתי התוצאות הסופיות או הניגודים, וכדומה לזה הוא הנעלם מן החכמים המחברים".


כלומר, יש ומחברי הספרים כתבו הנחה מסוימת, ובהמשך ספרם כתבו הנחה אחרת, ולא העמיקו להבחין בסתירה פנימית מהותית בין שתי ההנחות. נמצא, שיש לא מעטות מאגדות חז"ל שפשוט משובשות, ושיבושיהן נובעים מאי-הבנת המחבר, שטחיותו ואי-העמקתו! וחשוב להבין עניין זה כדי להבין את מקומה הנכון של האגדה, ואת מידת הזהירות הרבה שיש להתייחס לדבריה. ברם, ברור כי רש"י לא הבין מאומה מן הדברים הללו, והוא התייחס לפשט ספרות האגדה כמקור חשוב ומרכזי ללימוד הלכות, מנהגים, והשקפות עולם.


י. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת פסחים


במסכת פסחים קי ע"א–ע"ב, מובאות מספר מימרות אשר עוסקות "בסכנת הזוגות", אמונה דמיונית זו כנראה רווחה מאד בקרב ההמונים בתקופת התלמוד, ורבים האמינו שעשיית דבר פעמיים עלול לגרום לאדם לנזק ממשי באופן מאגי. כמובן שזו סכלות חמורה, ואיני חושש לומר זאת אפילו שהדברים מופיעים בתלמוד, כי לא-כל-מה שמובא בתלמוד הוא אמת לאמתה והתלמוד לא ניתן לנו מפי הגבורה. אלא, התלמוד נכתב בבבל מקור העבודה-הזרה שבעולם, ותפישות מאגיות-אליליות לא מעטות חדרו לתלמוד, והחכמים באמת ידעו לסנן את הבר מן התבן, והסכלים סכלו לחשוב שיש בדברים הללו אמת.


טרם שנתחיל, ניזכר שכבר עסקנו "בסכנת הזוגות", בסוף חלק ו של מאמר זה, והנה הדברים שהבאנו שם: במסכת ברכות נא ע"ב, נאמר כך: "אמר רב אסי: אין מברכין על כוס של פורענות. מאי כוס של פורענות? אמר רב נחמן בר יצחק: כוס שני. תניא נמי הכי: השותה כפליים לא יברך, משום שנאמר: 'הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' [עמ' ד, יב] – והאי לא מְתַקַּן".


רש"י פירש שם: "כוס שני – שהוא של זוגות, והעומד על שולחנו וְשַׁתֵי [=ושותה] זוגות ניזוק על-ידי שדים; כפליים – זוגות; הכון לקראת – בדברים נאים ולא בדברי פורענות". כלומר, לדעת רש"י אסרו בגמרא לשתות שתי כוסות יין בבת אחת, מפני שהשדים מזיקים לאותו גרגרן. כמו כן, אסור לברך על שתייה גרגרנית זו, משום שאסור להלל ולברך את ה' מתוך מעשה שיש בו פורענות ונזקי שדים.


ולפי דעתי הדברים פשוטים וברורים, שהפורענות שנזכרה בדברי חז"ל כאן היא הגרגרנות אשר עלולה להביא על האדם פורענות: אם בזה שיקדים קנה לוושט, ואם בזה שיסגל לעצמו מידה רעה של גרגרנות ותאוות שתיית יין, וזו כבר תוציאו מן העולם ואין לך פורענות גדולה מזו. ואמרו בתלמוד על דרך המוסר שאין לברך על כוס שנייה, כלומר מי ששותה שתי כוסות יחדיו, כי אין ברכה כזו רצויה לפני ה' יתעלה, שהרי העושה כן מזהם את אנושיותו ומעורר מאד את בהמיותו, ועדיף לשתות כוס אחת בדרך ארץ ללא ברכה, משתיים יחדיו בברכה.


נעבור עתה לעיין במסכת פסחים קי ע"א–ע"ב, בכמה מן הסוגיות שעוסקות בזוגות:


א) נאמר שם בגמרא: "לא יעשה צרכיו תרי", כלומר לא ישמש את מיטתו פעמיים. ושואלים שם: למה אסור? והרי הוא לא תכנן זאת מראש אלא החליט עתה שהוא רוצה לשמש בשנית, ואין זה בגדר "זוגות"! אביי השיב: כך יש לומר, לא יאכל פעמיים וישתה פעמיים, ולא ישמש את מיטתו אפילו פעם אחת [מיד לאחר האכילה והשתייה] – שמא ייחלש ויחלה.


נמצא, כי לדעת אביי אין שום חשש מאגי מזוגות, אלא חשש טבעי ואמתי שאדם יאכל וישתה וימלא את כרסו, ואז ישמש את מיטתו בעוד קיבתו ומעיו מתאמצים לעכל את האוכל שהעמיס על עצמו – ואז, בשל המאמץ הגדול הוא עלול להיחלש ולחלות. והדברים ברורים שאין שום חשש מזוגות, אלא חשש טבעי אמתי ומציאותי לבריאותו הגופנית של האדם.


ברם, רש"י סבר שהחולשה שבאה על אותו אדם אינה מחמת שמילא את כרסו במאכלים ועתה הוא בא לשמש את מיטתו, אלא משום שאכל בזוגות, וזה לשונו: "דילמא חליש – מחמת תשמיש, [ולמה נחלש מחמת תשמיש?] איידי דבזוגות קאי, מיתרע", כלומר בגלל ששימש לאחר שאכל ושתה בזוגות – חלה (ורשב"ם מוסיף "מיתרע מזלו" והזריק לנו מנה נוספת מן האסטרולוגיה הארורה). מכל מקום, דברי אביי ברור מיללו שלא בגלל הזוגות אלא בגלל סמיכות ריבוי הסעודה לתשמיש.


ב) עוד נאמר שם: "תנו רבנן, שותה כפליים – דמו בראשו. אמר רב יהודה: אימתי, בזמן שלא ראה פני השוק, אבל ראה פני השוק – הרשות בידו". והוסיף שם רב אשי, שראה את רב חנניה שהיה יוצא החוצה לאחר כל כוס וכוס ששתה, אך הוסיף שאין חשש לשתות כפליים אלא לפני שהוא מתכוון לצאת לדרך, אבל בביתו אין שום בעיה שישתה בזוגות. עוד הוסיף ר' זירא שם, שמי שעומד לישון אסור לו לשתות בזוגות, והוסיף רב פפא: שמי שיוצא לבית הכסא דומה למי שיוצא לדרך ואסור גם לו לשתות בזוגות.


עוד שואלים שם על דברי רב אשי לעיל: וכי בביתו אין לחשוש לזוגות? והרי רבא היה סופר את הקורות כנגד כל כוס וכוס ששתה כדי שלא ישכח וישתה בזוגות. ואביי כאשר היה שותה כוס אחת, אמו הייתה נותנת לו מיד לאחר מכן שתי כוסות בשתי ידיו, כנראה כדי שאם ישתה כוס נוספת יזכור לשתות את השלישית, וכן עשה שמשו של רב נחמן – נמצא שאף בבית חוששים לזוגות! ומשיבים שם: "אדם חשוב שאני".


רש"י הבין את כל הגמרא הזו כפשוטה, ועל הדברים האחרונים: "אדם חשוב שאני" הוא אומר: "דמסרי שדים נפשייהו לאזוקי". ומדברי רב אשי עולה בבירור שהוא מנסה לצמצם את האמונה התפלה הרעה הזו ככל שניתן, וכנראה שאמונה זו הייתה כל כך חזקה באותה התקופה החשוכה, עד שהיא חדרה לתלמוד ואולי אף בלבלה חלק מן החכמים. מכל מקום, נמצא לפי רש"י שהשדים מוסרים את נפשם להזיק לתלמידי החכמים, כלומר השדים הם יצורים גופניים אשר ניתן להרגם – שהרי לפי דבריו הם "מוסרים את נפשם"...


נעבור עתה לביאור הגמרא, לי נראה ברור שהשתייה שנאמרה כאן היא שתיית יין, שהרי מיד לאחר הסוגיה הזו שואלים על עשר כוסות בבית האבל, ושם ברור שמדובר בשתיית כוסות יין כמו שמובא בהלכה. ולכן, כל הדיון כאן נועד להרחיק את בני האדם מן השכרות ומשתייה מרובה של יין, וראיה לכך ממה שאמרו חכמים: שאם "ראה פני השוק" אין חשש של זוגות, כלומר אם האדם יצא כבר לשוק למלאכתו ופעל ויצר, אין כל חשש שירבה בשתייתו ויישאר סרוח בביתו, במקום לצאת למלאכתו ולעבודת השם בפרנסת ביתו.


ולכן גם נאמר שחכמים מסוימים היו יוצאים החוצה וזאת כדי להפיג את היין ששתו, או שהיו סופרים את הקורות, כדי לזכור שלא להגזים בשתיית יין ולעבור את גבול הטעם הטוב, ולכן גם אסרו לשתות לפני שיוצאים לבית הכסא שהיה מחוץ לבית, שמא ייכשל האדם וייחבל מחמת הבהילות להגיע לבית הכסא. ונראה לי שאסור לשתות שתי כוסות יין לפני השינה, שמא ישקע החכם בשינה עמוקה ויפסיד את לילו מלימוד התורה. וכך גם יש להבין את מסקנת הגמרא: "אדם חשוב שאני" – כלומר על האדם החשוב להיזהר כפל-כפליים משתיית היין, כי אם יגזים בשתייתו ישתטה ויחלל את השם בכך. ואגב, אין צורך להתייחס כלל לפחדיהם ולחששותיהם של הנשים והשמשים שנזכרו בגמרא.


ג) בהמשך הגמרא שם הובאו דברי עולא, אשר אמר שעשרה כוסות אין בהם משום זוגות, שהרי חכמים תיקנו לשתות עשר כוסות בבית האבל, ואיך יעלה על הדעת שהם יתקנו תקנה שעלולה להביא לידי סכנה? אבל שמונה הוא מודה שיש בזה סכנה. ברם, רב חסדא ורבה בר רב הונא חלקו עליו שגם בשמונה אין סכנה, משום שמלת "שלום" בפסוק השלישי בברכת כהנים היא המלה השביעית, ולכן היא מצטרפת לטובה לבטל את סכנת המספר שמונה, אבל ביחס לשש כוסות הם מודים שיש סכנה.


ברם, רבה ורב יוסף חלקו עליהם ואמרו שגם בשש כוסות אין סכנה, כי מילת "ויחונך" בפסוק השני היא המילה החמישית ולכן היא מצטרפת לטובה לבטל את סכנת המספר שש, אבל ביחס לארבע כוסות הם מודים שיש סכנה. ברם, אביי ורבא חלקו עליהם ואמרו שגם בארבע כוסות אין משום זוגות, כי מילת "וישמרך" אשר בפסוק הראשון של ברכת כהנים, היא המלה השלישית ולכן היא מצטרפת לטובה ומבטלת את סכנת הזוגות בארבע. ומוסיף רבא ומבאר, כי הוציא לחכמים ארבע כוסות יין כאשר באו לביתו, ואף-על-פי שניזוק רבא בר ליואי, לא נבהל מכך, וטען שהוא ניזוק בגלל שהקשה עליו באמצע דרשתו וביישו בכך.


מסוגיה זו אנו רואים בבירור, כי חכמים השתדלו בכל מאודם לצמצם את האמונה הרעה הזו ככל יכולתם, וכנראה שאמונת ההמון ב"סכנת הזוגות" הייתה חזקה מדי ונטועה עמוק מדי, ולא היה ניתן לעקרה לחלוטין – ואולי בעיקר מפני שהיו מקרב החכמים שהאמינו בשוטות הזו, למחצה לשליש לרביע – וכדי לבער הזיה מאגית יש צורך במלחמת חורמה ללא פשרות, ודברים אשר משתמעים לכאן ולכאן אין בהם די כדי לבער את ההבל מקרב עם-ישראל.


ד) בהמשך הגמרא אומר רב יוסף כי "יוסף השד" סיפר לו שאשמדאי מלך השדים ממונה על הזוגות, ומכיוון שמלך אינו בגדר "מזיק" – אין לחשוש מן הזוגות. והשיבו לו שם בגמרא, אדרבה, מלך הוא חמום מוח, ועושה כל אשר ברצונו.


נעבור עתה לעיין בהערתו של שטיינזלץ שם:


"יוסף שידה – לא נתברר היטב מה עניינו של יוסף שידא הנזכר בכמה מקומות בתלמוד, ורש"י מביא את שתי האפשרויות לפירוש: או שהיה יוסף שידא אדם הבקיא בשדים ומתעסק בהם, או שמו של שד שהיה מצוי אצל חכמים ומספר להם מנהגיהם של השדים. ויש ראיות מן התלמוד לשני ההסברים".


ואם כבר הסבירו במקום מסוים בתלמוד שיוסף שידא הוא אדם הבקי בהבלי השדים, איך לא הבינו שכך יש להבין בכל המקומות?! ואפילו במקום שניתן בקלות להבין באופן ישר, עיקם רש"י את המחשבה, והחדיר את הבלי השדים לדת משה הטהורה, והחרה החזיק אחריו שטיינזלץ בעיניים עיוורות, והמשיך את דרכיו המהובלות. והאמת שאיני מתפלא כי ידוע ששטיינזלץ הינו חסיד חב"ד, וחסידות חב"ד היא שילוב של כמה מינים מכוערים של עבודה-זרה שהורכבו יחדיו ליצירת מוטציה אלילית מבחילה במיוחד.


ה) בהמשך הגמרא מובאים עוד סיפורים הזויים שונים ומשונים על נזקי הזוגות והשדים, ובשלב מסוים נאמר שם כך: "במערבא [=בארץ ישראל] לא קפדי אזוגי. [...] כללא דמילתא, כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה. ומיהו למיחש מיבעי". ומעניין מאד, שדווקא על דברי החכמה הללו רש"י שתק ולא אמר מאומה...


מכל מקום, נמצא כי הכלל הוא, שרק מי שחושש מן ההזיות הללו – הן עלולות להזיק לו, אך לא בנזק מאגי על-טבעי, אלא שטבע הדבר הוא שכאשר האדם חושש מדבר מסוים, עצם הפחד עלול לבלבל אותו ולגרום לו לאבד את הריכוז או לשבש את שיקול דעתו – וכך בסופו של דבר ייגרם לו נזק כלשהו. והייתי מוסיף, שמי שמקפיד על ההזיות המאגיות הללו, ונוטה אחר ההבל והאלילות, קפדי בהדיה מן השמים, ומענישים אותו על כך שהאמין בהבל.


ואף לאחר שחכמי התלמוד קבעו כלל, היה מי שהעיר שם "ומיהו למיחש בעי", כלומר היה מישהו אשר ביטל למעשה את הכלל הזה, כי אם יש צורך לחשוש בכל זאת, המשמעות המעשית היא שהכלל הזה לא תקף לדעת אותו "חכם". ולא לחינם לא חששו בארץ-ישראל מן הזוגות, וכבר רמזתי לכך שבבל הייתה ערש האלילות והעבודה-זרה, ולכן אמונות רעות רבות פשטו בקרב ההמונים בבבל ואף חדרו לתלמוד מרוב התבססותן בהמון.


וסוגיה זו היא רק דוגמה אחת מני רבות, מדוע אסור באיסור חמור למי שלא רכש השקפות ודעות נכונות וישרות ללמוד תלמוד, ושוב אני מזכיר כי לא לחינם אמר רבנו בהקדמת ספרו "משנה תורה": "ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם" – ונראה ברור שמי שילמד את הסוגיות הללו ודומותיהן בתלמוד ללא ידיעת יסודות התורה והשקפותיה הטהורות – ישתבש לחלוטין, ויאמין בכל הזיה והבל שילעיטוהו במכוון או שייקרו בדרכו במקרה.


ולכן יושבי הישיבות כל כך סכלים בענייני אמונות ודעות וגם בענייני הלכות דת האמת, כי הם כבר טמטמו את מוחותיהם במאגיה ובהבל, ופירושו של רש"י שעמד לפניהם כתורה מפי הגבורה אף אישר ועודד את הבנת הסוגיות הללו כפשוטן, ואף הוסיף הזיות רבות משלו. ואין ספק כי רש"י ראה בתלמוד הבבלי תורה-שבעל-פה שניתנה לנו אות באות מפי הגבורה, ולכן הוא התייחס לכל אות ואות שבו כאילו הוא פשט מקראות התורה – וכך החליף את דת האמת בשלל הזיות ודמיונות אליליים, ויצר דת חדשה של מינות וסכלות.


לסיכום, מי שלא למד בעיון את "ספר המדע", וחלקים נרחבים מ"מורה הנבוכים", אסור לו באיסור חמור ללמוד גמרא, כי היא תסב למחשבתו נזק עצום, ויוחדרו למחשבתו תפישות מאגיות אשר עלולות לשבש לחלוטין את מחשבתו, ואף להטותו להשקפות אליליות – ובדיוק כמו שאירע לרש"י, אשר למד את פשטי התורה והתלמוד – והשתבש לחלוטין עד כדי יצירת דת חדשה, דת של מינות אשר כורעת תחת מעמסה כבדה של הזיות מאגיות אליליות. "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד, י).


ואחתום בכמה שאלות לעצם אמונת הזוגות: וכי יעלה על הדעת שיש סכנה בזוגות? והלא הקב"ה ציווה על נח "שניים איש ואשתו"? ואיך התורה ענשה את הגנב בתשלומי כפל? ואיך ציווה ה' לעשות שניים כרובים זהב מעל הכפורת? ואיך רבים מן הקרבנות מובאים בזוגות? ואיך ציוותה התורה שעל-פי שניים עדים יקום דבר? ואיך עשו במקדש שני עמודים יכין ובועז? ואיך התירה התורה לחרוש בשני חמורים או בשני שוורים? ועוד-ועוד...



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!