יז. האמונה בשדים ויהודי-תימן
בעבר נתקלתי בשתי הערות של קאפח השכיר במורה-הנבוכים מהדורתו. בהערות הללו הוא מפנה לעיין בספרו "הליכות תימן", שם הוא מתאר כיצד אבותינו בתימן היו שקועים עד צוואר בהזיות מאגיות רבות מאד מהזיות עובדי-האלילים הקדמונים (ראו לדוגמה במורה בעמ' קד, הע' 11; וכן שם בעמ' שנז, הע' 11; ובהרחבה ראו: הליכות-תימן, עמ' 267–280).
עובדות אלה עוררוני להבין טוב יותר מדוע חז"ל קבעו לומר בהגדה-של-פסח: "מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו", ונראה ברור שגם בתימן היו רבים מאד אשר ריחפו בריק מחשבתי, נעדר אור-דעת והשקפות נכונות, רבנים והמון כאחד "וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ" (יר' י, ח).
הנה לפניכם ארבע דוגמאות:
דוגמה ראשונה
בספר "הליכות תימן" (עמ' 269–270) נאמר כך:
"למרבה הצער מצויים היו בין היהודים [...] רופאי-אליל שריפאו בתרופות-אליל, בקמיעות שיצרו, בלחישות ובכל מיני סגולות. את טיב המחלה, אִבחוּנה ומהותה קבעו על-פי דמיונם, או על-פי 'מזלות', או על-פי 'ספרי חפץ', שהיו שמוּרים בידם לבל תְּשׁוּפֵם עין רואה. [...] הנני מעתיק כאן לדוגמה, דברים אחדים שאספתים מחוברות ומספרים שונים [...] שבעליהם שמרוּם מכל משמר ונצרוּם כבבת עינם [...] כיוון שלדעתם אלו הם 'סתרי עולם'. חלק מ'בעלי חפץ' אלה פעלו מתוך תמימות ופתיות-מחשבה כאילו כביר מצאה ידם, אך היו ביניהם שידעו והכירו את אפסות סגולותיהם, והם עשו מעשיהם למען בצע כסף, כשבסתר לבם בזו ולעגו לתמימים הנפתים לנכליהם [...] וכל מה שהעתקתי כאן הוא רק מעט מהרבה" וכו'.
דוגמה שנייה
בעלון "שבתון" (גיליון 891, פרשת בראשית, כז בתשרי תשע"ט), נתפרסם מאמר שכתב חזי כהן, כותרת המאמר היא: "הסב והנכד לבית משפחת קאפח", לקראת סוף המאמר הוא מתאר מחלוקת שהייתה בתימן סביב מנהג שנקרא "סַיִר אַלדַּם", וזה לשונו:
"מנהג היה בתימן 'סיר אלדם' (שפך הדם), שכל הבונה בית חדש או מי שלקה במחלה קשה, שוחט בהמה ומחלק את בשרהּ לעניים כדי שתהיה חליפין וכפרה, מתוך אמונה שיש שדים השוכנים בבית שיזיקו לבני-הבית עד שלא יְרַצּוּ אותם. [...] ר' יחיא ביקש לבטל את מנהג שפך הדם בטענה שזוהי עבודה-זרה, וכתוצאה מכך התפתח ויכוח סוער. מצדדי המנהג טענו: 'מנהג אבותינו הוא, וכיצד נייחס להם טעות?' [...] הוויכוח התלהט [...] ולבסוף שוכנעו [חכמי-תימן] בצדקתו, אלא שנמנו וגמרו שלא לערער על מעשה ההמון בטענה: ש'מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין'".
בספר "הליכות תימן" (עמ' 202) מובא מנהג זה, ולאחריו מובא מנהג נוסף שנועד אף הוא לרַצות את השדים, והנה שני המנהגים הללו לפניכם:
א) "יִסַיִּרוּ אַלדַם – הולכת הדם. מי שגמר בנין הבית, וכן הקונה בית מן המוכן, בין חדש בין ישן, צריך לשחוט בבית לפני שייכנס לגור בו או לכל המאוחר במשך החודש הראשון שנכנס לגור שם. שוחטים בחצר-הבית, ואין נוגעים בדם ואין מטאטים אותו מקרקע החצר; אחר שמתמצה הדם לוקחים משם את הנשחט שהוא בדרך כלל בהמה גסה, כדי לנתחו במקום אחר, ואת בשרו מחלקים לעניים, לשכנים ולקרובים".
ב) "מַידַת אַלנִיִיֵה – שולחן הריצוי. אופים לחם תפל בלי מלח [=וכדי לסתור את עבודת השדים הכעורה הזו ודומותיה התורה מצווה אותנו "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויק' ב, יג)], מזמינים יותר מעשרה ילדים בגיל שבע-שמונה שנים. עד שהילדים ממתינים בחצר, עורכת בעלת-הבית את השולחן, מפזרת עליו אפר דק, פותתת את הלחם התפל לפתיתים, ומניחה אותם על השולחן שבו האפר, היא יוצאת מן המטבח ואומרת 'הַדַ'א קַסמַכֻם' (זה חלקכם), הכוונה כלפי השדים. לאחר שהמטבח נשאר סגור שעה קלה – פותחים את דלתותיו בפתיעה, וכל הילדים הנמצאים בחוץ מתפרצים לתוכו, וחוטפים את הפרוסות התפלות שעל-גבי השולחן ואוכלים אותן. סבי ז"ל התנגד בחריפות למנהגים אלה, שלדעתו נוסף לטיפשות שבדבר הם אסורים מן התורה משום דרכי האמורי".
החולאים הללו הם רק מעט מהרבה מנהגים אליליים שאבותינו בתימן החזיקו בהם באדיקות. מהסיפור הראשון אנו למדים, כי רובם המכריע של חכמי תימן התנגדו בלהט ליוזמתו של מָרי יחיא קאפח לבטל את מנהגי עבודת השדים, ואף שגו בהערצת בשר ודם על גבול העבודה-זרה, כי מי שסובר שאבותיו אינם יכולים לטעות ולשגות, עובד את אבותיו הטועים ולא את בורא-עולם צור-העולמים. רמתם המחשבתית של חכמי-תימן הייתה כֹּה נחותה ועלובה עד שאפילו לאחר שהם "שוכנעו" בצדקתו, הם נמנו וגמרו שלא לערער על מעשה ההמונים, והותירו את עבודת השדים במקומה! ואם היו משתכנעים באמת, הם היו מוחים בהמונים יהא אשר יהא, וכפי שעשה מָרי יחיא לבדו, כי מדובר כאן בטקסי עבודה-זרה מפורשים לשדים.
אך לא רק רמתם המחשבתית של חכמי-תימן הייתה אפסית, גם רמתם ההלכתית הייתה מאכזבת מאד, כי לדעת רבנו, ההוראה: "מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין" לא שייכת כאן כלל, ואבאר את דבריי: הוראה זו מופיעה פעם אחת בדברי רבנו בהלכות שביתת עשור (א, ז):
"נשים שאוכלות ושותות [בערב יום הכפורים] עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש, אין ממחין בידן, שלא יבואו לעשות בזדון. שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו. והנח להן שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכן כל הדומה לזה".
המצוה להוסיף מחול על הקודש היא מצוה מדרבנן, וההוראה "הנח להן שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" חלה בענייני דרבנן מסוימים ותחומים מאד, וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר: "מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין?". הוראה זו נוגעת אפוא במיעוט-דמיעוט מדיני דרבנן ואינה נוגעת כהוא-זה בדיני התורה, שהרי לא יעלה על הדעת לבטל את מצות התוכחה בדיני רבנן בכללותם וכל-שכן וקל-וחומר שלא יעלה על הדעת לבטל את מצות התוכחה בדינים מן התורה – וכל-שכן וקל-וחומר אלף פעמים, כאשר מדובר בשלוש העבירות החמורות: עבודה-זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ואיך יעלה על הדעת שגם בשלוש החמורות אנו רשאים לומר: "הנח להן"?!
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם" (בר' לה, א).
אולם, מאז שהחלו כומרי-הדת להפוך את התורה לקורדום חוצבים פרו-נוצרי, בטלה מצות התוכחה, כי אם המטרה הראשונה היא להפיק רווחים מן הדת, הכומר המכהן חייב למצוא חן בעיני ההמון, שהרי אם יוכיח את צאן מרעיתו משלמי משׂכורותיו יסלקוהו ממשׂרתו, וינשׁלו אותו ממשׂכורותיו ומשלל טובות-ההנאה. וכבר אמר הנביא עמוס (ה, י): "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ". וזכורני כומר ממסדי בכיר שנהג למלמל בכל מקום: "הנח להן לישראל"... וכגודל משכורותיו וטובות-ההנאה שקיבל בתפקידו הרם, שאליו נלוו גם יוקרה ומעמד וכו', כך נשתבש שכלו עוד-ועוד והרחיב הוראה זו עד ליצירת עיוות שהפך אצלו לדיבר הראשון שקיבלנו בסיני. ואין ספק שכולם אהבו את אותו כומר, שכל מטרתו הייתה נשיאת-חן בעיני הציבור.
ובמלים אחרות, מגמת הפוסקים האורתודוקסים המהובלים להרחיב את ההוראה הנדונה גם למצוות מן התורה, ואפילו לשלוש החמורות – נובעת מזיהום חמור שפשׂה באנשי-הדת, ומשקיעתם בטומאת הפקת הרווחים מדת משה ובזוהמת חציבת טובות-ההנאה מדברי-תורה. לעומתם, רבנו סייג מאד את ההוראה הזו וכפי שהוּכח במאמר שהזכרתי, והצורך לסייג אותה ברור מאד והגיוני ביותר, שהרי סכנה גדולה יש בשימוש גורף בהוראה זו: מזלזול במצוות, דרך ביטול מצות התוכחה כליל, ועד למחיקת מצוות חשובות מן התורה שניתנו לנו מפי הגבורה.
דוגמה שלישית
באיגרת תימן (עמ' מב) מובאת ביקורת חריפה של הרמב"ם על ראש רבני תימן באותם הימים: יעקב בן נתנאל, על נטייתו אחר האסטרולוגיה. הנטייה אחר האסטרולוגיה מלמדת על ריחוק עצום של אבותינו מהשקפות נכונות, ריחוק אשר גרם ליהדות-תימן למשבר קשה באותה העת (ראו על כך במאמר: "מבט ל'כתר מלכות' לאורו של הרמב"ם", בפרק ח: "רשב"ג ויהודי תימן"). נטייתו של יעקב בן נתנאל אחר האסטרולוגיה נבעה מאביו שהיה חסיד נלהב של האסטרולוגיה (ראו בספרו "גן השכלים", פרקים ד–ה). כמו כן, גם נתנאל בן ישעיה, מחבר הספר "מאור האפלה", היה חסיד של האסטרולוגיה. ומי שיקרא את המאמר: "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם" יבין בעז"ה, שהאסטרולוגיה היא שורש עבודה-זרה וענפיה, ועד כמה רחוקים המאמינים באסטרולוגיה ובהשפעת הכוכבים, מדרך ה' ומתורת האמת.
דוגמה רביעית
במבואו למדרש-הבאור (עמ' 2), קאפח מתאר קווים לדמותו של סעדיה בן דוד מחבר המדרש, וכן לדמותם של חכמי דורו בתימן (לפני כ-600 שנה), וזה לשונו של קאפח:
"מאידך, עם כל בקיאותו העצומה בדברי הרמב"ם לכל רבדיהם, אם אלה ענייני הלכה, ואם אלה ענייני פרשנות, ובין אם אלה ענייני מחשבה ופילוסופיה – הרי בבואו להשקפות מסוימות כמו בענייני הכישוף ודומיהן, כגון בעניין אגג מלך עמלק שכישף את עצמו ואשתו ונדמו כבעלי-חיים, הרי רחוק הוא לגמרי משבילי חשיבתו של הרמב"ם, ואיני יודע היאך לפרנס את הדברים הללו במחיצתו של הרמב"ם [קאפח השכיר לא ידע שמדובר בעבודה-זרה? ובהמשך הוא מודה על האמת, אלא שהוא פסח על שתי הסעיפים כמנהגו]. לפיכך נראה לי לומר, כי חכמי תימן הללו למדו ושיננו היטב את מליו של הרמב"ם, ואף שבילי חשיבתו המחשבתיים והפילוסופיים של הרמב"ם כולם נהירים להם, ובהם צעדו, אך את רוחו של הרמב"ם לא קלטו, וכמעט כבדה שמיעתם מלהאזין לרוחו, לפיכך באו בדבריהם דברים מעורבּבים מעולם המחשבה ומעולם ההזיות אשר לדעת הרמב"ם הם ספיחי עבודה-זרה או יסוד עבודה-זרה".
והיה טמבל אחד שחוצב מן התורה שטען שקאפח הגזים בדבריו כאן... ואכן קאפח הגזים מאד בשבחוֹ את רבני תימן על "בקיאותם העצומה בדברי הרמב"ם", ו"שבילי חשיבתו המחשבתיים והפילוסופיים כולם נהירים להם, ובהם צעדו", שהרי העובדות מוכיחות את ההיפך הגמור! ולפי דעתי קאפח תעתע במכֻוון, ולא העז לומר את האמת הכואבת: דבקות אבותינו במאגיה ובאמונות התפלות הייתה רבה מאד, ריחוקם מן המדעים היה עצום, ובדורות האחרונים רובם המכריע של חכמי-תימן הלכו בדרכם של מהרי"ץ וג'וחא קארו שראו בהלכה את חזות הכל, ואף הודו בהזיות ספר הזוהר ושילבו את אלילותו הכעורה בכתבי ההלכה שלהם, ובכך רחקו מאד מיסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתעלה ויתרומם ("וגם תורה אין להם").
לפיכך, חלילה לנו לאמץ את שגיאות אבותינו הוזי ההזיות ובפרט בעניינים שנוגעים למינות ולעבודה-זרה, וחובה גדולה לבער מקרבנו דעות רעות ודמיונות כוזבים מזוהמים, כי רק כך נשכיל את ייחוד ה', וכמו שקאפח קובע בעצמו בהעירוֹ על דברי רבנו במורה (א, נ):
"וכאשר תתפשט מן התאוות וההרגלים [=שהרגילונו אבותינו בהם, וכדברי קאפח לקמן], ואתה בעל תבונה, ותתבונן במה שאומַר בפרקים אלו אשר יבואו בשלילת התארים, יתאמת לך הדבר בהכרח, ואז תהיה ממי שמשכיל ייחוד ה', לא ממי שאומרו בפיו ואינו מבין לו עניין, ויהיה מכלל אשר נאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]". וקאפח מוסיף ומעיר שם על ראש דברי רבנו: "והכוונה: כשתצליח להשתחרר מן הדעות הקדומות שהולעטת בהם על ידי זקני בור או נשים בלות משחר עלומיך".
נמצא, כי השתחררות מדמיונות כוזבים והשקפות רעועות, היא היסוד והמבוא להשכלת ייחוד ה', וממילא לגאולתו הרוחנית של הפרט והכלל, ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.
ושמעתי פעם מליצת טעם, שמי שיתבונן בה לעמקה ימצא בה רעיון נפלא: מדוע טוענים שבתימן היו שדים, אך בארץ-ישראל אפילו הוזי ההזיות מסכימים שאין שדים? התשובה, מאז שהדליקו בארץ את אור החשמל, הוא הבריח את כל השדים. והנמשל, כאשר מדליקים את אור החשמל, אור המדע, אור הדעת – כל השדים, ההזיות ואמונות ההבל, כולם כָּלים ונאפסים ומתבערים מאליהם, ואור המדע והדעת מאיר את שכל האדם באור נגוהות נפלא ומופלא.
סוף דבר
שאל אותי פעם אחד מן החברים: היכן רבנו כותב במפורש שהשדים הם הזיה? ובכן, האמת שתמהתי על שאלתו, שהרי ראינו בסדרת מאמרים זו, בכמה וכמה מקומות, את יחסו המבטל המוחלט של רבנו לשדים ואף לכל ענייני המאגיה, ובכל זאת אצרף את המקורות המרכזיים:
רבנו במורה (ג, כט) אומר כך:
"וספר זה [=ספר "הפלחה הנבטית" של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים], מלא מהזיות עובדי עבודה-זרה, וממה שנפש ההמונים נוטה אליו וקשורה בו, כלומר מעשה הטלסמות [=הקמיעות לכל ריבוי סוגיהן], והורדת הרוחניות [ספיריטיזם], והכשפים, והשדים, והרוחות שוכני המדברות [...] ואף-על-פי שאיש כמוך אין צורך להעיר לו על זה, לפי שיש כבר בידך מן המדעים מה שימנע מלהתלות במחשבתך משגעונות ה'צאבה' [=אומה של עובדי עבודה-זרה בתקופתו של אברהם אבינו ע"ה] והזיות הכשדים והאשפים העירומים מכל מדע שהוא מדע באמת, אבל הזהרתי מכך משמרת לזולתך, כי מאד נוטה ההמון להאמין בשיגעונות".
עוד אומר רבנו במורה (ג, מו), וכֹה דבריו:
"ודע, כי האמונה הזו [בקיומם של השדים] התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ: 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחר עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח והכוכבים וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם שדים דמיוניים שאינם מצויים כלל], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם] [...]
ודע, שלא נאסר בשר-תאווה אלא במדבר בלבד, כי מאותן ההשקפות המפורסמות שהשדים שוכנים במדברות ושם הם מְדַבְּרִים ומתגלים [והיה חשש שהעם יזבחו לשדים]. אבל בערים וביישוב אינם נראים, עד שמי שרצה מאנשי-העיר לעשות דבר מאותן ההזיות, צריך לצאת מן העיר לישימון ולמקומות השוממים, ולפיכך הותר בשר-תאווה אחר שנכנסו לארץ. ועוד, כי תוקף אותו החולי [הזיית השדים] יורד בלי ספק, ומתמעטים הנוהים אחר אותן ההשקפות".
"והנה נגמר העניין ושלמה המטרה להפר האחווה בין השוטים באמת ובין שדיהם" (שם).
וכאמור, יש מקומות נוספים, ודי בכך לכל מי שאינו מתעקש להתעות את עצמו.
נספח: ליטאי ממוצא תימני מתעקש לההביל
והיה תימני עקשן במיוחד שלא הִרפה ממני ולא חדל מלהקשות: איך הנני מבטל את השדים כאשר הגמרא מלאה מהם? והוא אף הצביע על הגמרא בפסחים קי ע"ב, וגיטין סח, שם הובאו אגדות בעניין אשמדאי. ואיך הנני אומר על חז"ל שהם טועים? ואיך ייתכן שהרמב"ם אומר על חז"ל שהם טועים? ואפילו אם הרמב"ם אומר זאת (שאין שדים) אסור לשמוע לו, וכו' וכו'.
ובכן, הטיפש הזה (שהוא אגב משמש כר"מ וחוצב מן התורה), לא השכיל להבין את דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק, ובעוד מקומות, שבהם רבנו תוקף בחריפות את הוזי ההזיות שמבינים את אגדות חז"ל כפשוטן, ובמקומות רבים העתקתי את דברי רבנו בעניינים אלה, אך השוטים והכסילים מתעקשים שלא להבין! וכל זאת כדי לקיים את הזיותיהם ושקיעתם בהבלים.
ואפילו בימינו, בעידן המדע והדעת, אנחנו משתמשים במשלי השדים, דהיינו בתיאורי שדים דמיוניים שלא היו ולא נבראו, כדי לבטא עניינים מסוימים: 1) כמו שמתארים אדם מסוים שהוא "שד משחת"; 2) או כאשר קוראים לאותה חיית-כיס טורפת באוסטרליה בשם "שד טזמני", כי יש לה צורה הדומה לשד דמיוני; 3) או כאשר מכנים בתקשורת לגנאי את התקוממות המזרחים כנגד האשכנזים ואומרים: "השד העדתי יצא מהבקבוק"; 4) או כאשר אומרים ש"השד לא כל כך נורא", ועוד. האם מישהו באמת מאמין שיש שד בשחת או בבקבוק? האם בני עדות-המזרח הם שדים דמיוניים? האם הדברים שחששנו מהם מאד וגילינו שהם לא כל-כך מפחידים כמו שחשבנו, הם שדים דמיוניים בעלי קרניים וכנפיים ורגלי עזים?
ויש ביטויים נוספים, כגון: "כמי שכפאו שד", "לכל השדים והרוחות", "מחול שדים", ועוד.
נמצא, שביטול השדים כלל אינו גורר לביטול של דברי חז"ל, כטענת התימני הנרצע והטיפש, אלא, אנחנו מעבירים את דבריהם מאפיקי ההזיה הפגאנית לאפיקי המחשבה והחידה. ובעשותנו כן אנחנו מרוממים את חז"ל משוחת המינות המאגיה והסכלות, שהרי בהנחת האגדות כפשוטן יש גנאי עצום לחז"ל. ואתאיסטים ראשי ישיבות לשעבר, משתמשים בפשטי אגדות חז"ל כדי "להוכיח" שדתנו היא דת שקרית פרימיטיבית וחשוכה, והם מצליחים לשכנע רבים בדיוק בדרך זו, ומסיתים ומדיחים רבים לכפור בה'-אלהים-אמת ובתורתו הנאמנה.
וכבר הרחבתי בביאור אגדות השדים בסדרה: "אמונתו של רש"י בשדים", ובחלק ב שם עסקתי באגדה על אשמדאי שנזכרה לעיל והוכחתי שלא יעלה על הדעת שהיא כפשוטה. אולם, כל זה לא הועיל לאותו תימני כסיל חכם בעיניו, אלא, כדרך המתעקשים ב"עיקשות הנקראת העיקשות המופתית", הוא מוסיף לשקוע בטינופי הבליו, וכמו שמתאר רבנו במורה (א, לא):
"לפי שכל דבר שנודעה אמיתתו בהוכחה ברורה, אין בו מחלוקת ולא ויכוחים ולא התנצחויות, זולתי מצד סכל המתעקש עיקשות הנקראת 'העיקשות המופתית'. כדרך שתמצא אנשים שהתעקשו נגד כדוריות הארץ והיות הגלגל עגול וכיוצא בכך, אלה אין להביאם בחשבון".
"ומה אפשר עוד לומר על מי שטועה עד-כדי-כך?" (רס"ג בפירושו לאיוב, עמ' כט).
ואחתום בדברי רבנו במורה (ב, ו), ולאחר מכן בדבריו בהקדמתו לפרק חלק, וכֹה דבריו:
"וכמה חמור סימאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האשה ומצייר שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על-אף שהוא סבור [=אותו "חכם" מן הנחשבים לחכמי ישראל] כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין עניין העוצמה והיכולת האמיתית הזו [דהיינו חכמת הטבע ושכלולו העצום והמופלא]" וכו'.
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]. [...]
והכת השלישית והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש 'מין' [שהם נדירים ויחידים כנדירות ויחידות השמש!], והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוּב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על עניינים אמיתיים מאד – ואף-על-פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחיבוריהם, הרי הם מראים על שלמותם [של חז"ל] והשגתם את האמת. וגם נתברר אצלם [אצל יחידי הסגולה] מניעת הנמנעות ומציאות מחויב המציאות [=הקב"ה], וידעו שהם [=חז"ל] עליהם השלום לא דיברו דברי הבאי [פשט דבריהם במדרשים אינו המטרה ואין ללמוד מפשוטם מאומה, אלא המשלים השזורים בהם הם המטרה והיעד], ונתברר אצלם [ליחידי הסגולה] שיש בדבריהם [של חז"ל] פשט וסוד, ושכל מה שאמרו [חז"ל] מִדְּבָרִים שהם בלתי אפשריים [מן הנמנעות וההזיות] אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל. וכך הוא דרך החכמים הגדולים [לדבר במשלים וחידות], ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים [שלמה המלך] ואמר: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו], וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי 'חידה' הם הדברים שעניינם בסודם ולא בפשוטם, וכמו שאמר [שמשון]: 'אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה' וכו' [שו' יד, יב], לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית – אינם אלא בדרך חידה ומשל.
ומדוע נתפלא על ש[חכמים ע"ה] חיברו את החכמה בדרך משל [שיבצו את החכמה במדרשים ובאגדות] ודימו אותם [את הנמשלים – הרעיונות והמסרים] בדברים שפלים המוניים? והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח-הקודש, כלומר, שלמה במשלי בשיר-השירים ומקצת קהלת. ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם [של חז"ל] ולהוציאם מפשוטן, כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי-הקודש? והרי הם עצמם [=חז"ל] מבארים את פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב: 'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב' [ש"ב כג, כ] כולו משל, וכן מה שנאמר: 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר' [שם] וכו' משל, ואמרו: 'מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם' [ש"ב כג, טו] ושאר מה שאירע כל זה משל. וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם: משל היה, ולא ביאר לאיזה עניין נעשה המשל הזה. וכן מְתֵי יחזקאל אמר אחד מהם: משל היה, ורבים כאלה.
ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן העניין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם [=יוצאי מצרים] שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדָּגים על המן: 'מָן הוּא' [שמ' טז, טו], 'וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל' [במ' כא, ה].
ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו, תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותישאר בטרדת הלב ואימוץ המחשבה בהבנתו, דואֵג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק, כמו שאמר [שלמה המלך]: '[בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת] לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת' [קה' יב, י]. התבונן בדברי תשיג תועלת אם ירצה ה' יתעלה".
"רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ" (מש' כו, יב).
"בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ" (מש' כג, ט).
"פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ וְאַל כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ" (מש' יז, יב).